{בע”ה עש”ק פ’ משפטים כ”ו שבט תשע”ו}

הנה נהגו הנשים לישא אבן רובין עמהם כדי שלא יפילו עובריהן, ויש לשאול האם חשיבא כקמיע מומחה שמותר לצאת בו לרה”ר או לא, וכמו אבן תקומה דקי”ל דשרי או דלמא לא הוי אבן זו כקמיע מן המומחה.

תשובה כתב רבינו בחיי בפ’ תצוה, וז”ל, ודע כי נמצא כתוב בספרי חכמת הטבע כי כל האבנים היקרות שהם עקריות ושרשיות אינן אלא י”ב והם אבות לכל שאר האבנים וכל השאר מיניהם ענפיהן ותולדותיהן ומה שנתן אבן “אודם” לראובן על שם שהאדימו פניו בחטא בלהה כשבלבל יצועי אביו והודה ולא בוש והאבן הזאת נקרא רובי”ן והוא גדל במקומות ידועים בים והוא סלע גדול ומוצאו כמוצא הכסף וכמוצא הזהב והסלע והמוצא ההוא קורין אותו בלאש”ו ורובינו ובלאש”ו הכל מין אחד וחתיכה אחת אלא שהרובי”ן הוא אדום בתכלית וכן תרגומו סמקן והוא מבחר האבן כמין ענפים שבולטים ממנו ונמשכים ממנו והבלאש”ו הוא למטה ממנו מאד במעלת האדמומית ומפני זה נקרא מבחר האבן הזאת בלשוננו “אודם” כי מראהו אדום כדם וסגולתו שכל אשה שנושאתו אינה מפלת לעולם נפלים ואמרו שהוא טוב לאשה המקשה לילד ואם היו שוחקים אותו ומערבים אותו באכילה ובשתיה מועיל הרבה להריון כדודאים שמצא ראובן ששם דמות אדם ועל כן נכתב “אדם” חסר וי”ו להורות על אדם כי המקרא יורה עצמותו של אבן והמכתב בחסרון וי”ו יורה על פעולתו ומפני זה היה ראובן מפותח על אבן אודם עכ”ל רבינו בחיי.

והובא לשונו גם בפי’ תולדות יצחק עה”ת לחד מן קמאי ה”ר יצחק קארו.

אכן יש להסתפק אם אבן רובין המצויה אצלינו היא אותה האבן רובין שהיה לפני הר”ב, או שמא אולי נשתנית שמה מאז כבר, ויעויין בספר מעשה ה’ לחד מן קמאי [נכדו של מהרי”ק] ס”פ יתרו שכתב לגבי השמיר וז”ל, ולדעתי הוא פסולת מחצב של אודם שקורין רובי”ן שהמחצב אשר ממנו יחצבו הרובינ”י שהיא אבן טובה אדומה כל אותו המחצב הוא אבן חזק עד מאד ונקרא בלשון לעז ואיטליא שמירי”ל וכן בלשון אשכנז שמורל”ק מלשון שמיר והוא האבן שמשתמשים בו לחתוך הזכוכית ובמקום השריטה נסדק הזכוכית והעד מה שנאמר יחזקאל ג ט כשמיר חזק מצור נתתי מצחך ואם הוא תולעת לא יתכן לומר חזק מצור ע”כ, ויש לברר האם כ”ז קיים גם ברובין המצוי אצלינו או לא.

עוד יש לברר אם מ”ש רבינו בחיי שלעולם אין אותה האשה מפלת נפלים, זהו ערבות מר”ב גופיה שלא תפיל, או דלמא דכ”ז הוא מדברי ספרי הטבעיים שהביא, והביא הדברים כצורתן, אך מ”מ אין הכרח שיחשב כקמיע מומחה גם לגבי הוצאת שבת.

עוד יש לברר אם שייך להקיש מזמן הר”ב לזמנינו, דהנה הרבה דברים טבעיים בדברי רז”ל והקדמונים נעלמו בזמנינו, וכמ”ש התוס’ בספ”ק דמו”ק שנשתנו הטבעים, ובפרט הדברים הסגוליים פחות ופחות נהגי האידנא, ויל”ע אי שייך לסמוך ע”ז להחשיב אבן זו כקמיע מן המומחה.

ומ”מ ממה שפסקו השו”ע ונו”כ בסי’ ש”ג סכ”ד שיוצאה אשה באבן תקומה ולא חשו לסברא זו, א”כ י”ל דה”ה באבן רובין הנ”ל ג”כ, ושמא שאני אבן תקומה שנזכרה בגמ’ (ואינה אבן רובין אלא אבן אחר כדמשמע ממ”ש המ”ב שם סקע”ז בשם המהרש”ל, והביא שם מהט”ז שנקרא שטרי”ן שו”ס, ואיני יודע מה הוא, אך יש גם בזמנינו מין אבן בתוך אבן שמשתמשות בו המעוברות.

שוב ראיתי שהגאון רבי מרדכי גראס שליט”א (עטרת שלמה ז’ תשס”ב, נ”ג ע”ט) פשיטא ליה בכונת ר”ב שאבן רובין היא אבן תקומה בעצמה).

אכן אם האבן עשוי כמין תכשיט בזה לא גרע דינו משאר תכשיטין, עיין שו”ע סי’ ש”ג סי”ח ושעה”צ סקנ”ג, ועיין ארחות רבינו ח”א קל”ו מ”ש בשם מרן החזו”א ז”ל.

וכאן אפשר להקל יותר.

ועיין עוד בחוט שני חלק ד’ פרק פ”ח סוף סקכ”ב לגבי אבן תקומה.

ולתשלום ענין זה אביא מ”ש בתשובות והנהגות ח”א סי’ תש”צ, וז”ל, ואם מפלת נפלים סגולה נפלאה מפי הקדוש בעל “לשם שבו ואחלמה” “בסוד ה'” ששמע מפיו הר”א לוין זצ”ל שלפני קריאת התורה יאמר בכוונה גדולה “ואתם הדבקים בה’ אלקיכם חיים כולכם היום” וזהו בדוק ומנוסה ע”כ, וע”ש ובדברי רמ”ג הנ”ל מה שהביאו עוד.

קרא פחות

שאלה

בוקר טוב.

בשבת היתה הפסקת חשמל של שעתיים ולכן המזגן והפלטה בבית כנסת ובבית איחרו בשעתיים.

כששני המכשירים היו כבויים הרמתי עוד שיניים כדי שהם יעבדו שעתיים מוקדם יותר כדי לאזן על הפסקת החשמל.

האם נהגתי כהלכה?

***

תשובה

שלום רב

יש מחלוקת הפוסקים האם איסור חשמל הוא מצד בונה או שהוא מצד מבעיר, לדעת החזו”א האיסור הוא מצד בונה וגם בשעה שהחשמל סגור אסור לשנות המתג, אכן לדעת הגרש”ז אוירבך כמדומה שמבואר שאין איסור בכיוון שעון שבת עכ”פ באופן זה.

בכבוד רב

***

תגובה שנתקבלה על ענין לכוין בשבת שעון שבת כשהחשמל אינו פועל

במש”כ, “לכוין שעון שבת בזמן שהחשמל לא עובד בשבת – שאלה בוקר טוב.

בשבת היתה הפסקת חשמל של שעתיים ולכן המזגן והפלטה בבית כנסת ובבית איחרו בשעתיים.

כששני המכשירים היו כבויים הרמתי עוד שיניים כדי שהם יעבדו שעתיים מוקדם יותר כדי לאזן על הפסקת החשמל – האם נהגתי כהלכה? – תשובה, שלום רב, יש מחלוקת הפוסקים האם איסור חשמל הוא מצד בונה או שהוא מצד מבעיר, לדעת החזו”א האיסור הוא מצד בונה וגם בשעה שהחשמל סגור אסור לשנות המתג, אכן לדעת הגרש”ז אוירבך כמדומה שמבואר שאין איסור בכיוון שעון שבת עכ”פ באופן זה, בכבוד רב”.

יש להעיר על מה שכתב שלדעת מרנא בעל החזו”א זיע”א דהאיסור הוא מצד בונה וגם בשעה שהחשמל סגור אסור לשנות המתג, ומשמעות דבריו דאף בזה מטעם בונה נגע בה, אי”ז ברור כלל, דיעו’ בציץ אליעזר חלק ו’ סימן ה’ בתשובתו להגר”ר הכהן קוק זצ”ל עמש”כ לו הגאון השואל כדברי מר, והשיבא הגרא”י ולדנברג זצ”ל דאין טעמו של החזו”א כמילתא בלא טעמא וסוד ה’ ליראיו שאין לחלק בין חשמל מנותק לשאינו מנותק אלא כל טעמו שהוא בונה וסותר משום שעל ידי הפתיחה מעמידו על תכונתו לזרום את זרם החשמל בתמידות ולכך נחשב כעושה כלי, ובסגירה הוא מפסיק את זרם הכלי וסותר הכלי מתכונתו, ולכן הוה כסותר בשבת, וכמו שכתב במכתבו להגרש”ז אויערבך זצ”ל (שהביאו הגרא”י בח”ג סי’ ט”ז פ”ח אות ה’) “דתיקון החוט עצמו ממות לחיים הוי בונה” וכל זה דוקא כאשר בפתיחתו ובסגירתו הוא מפעיל או מפסיק את הזרם שבכך סותר או ממיתו מחיותו, אך כאשר הזרם מופסק אינו עושה מאומה ולא שייך לבא על כך מדין בונה או סותר, ואי”ז אלא כפתיחת וסגירת דלת בשבת, והוסיף שלכן אין להאמין למי שיאמר בשמו של החזו”א ששמע כך ממנו בעל פה, ובודאי טעה השומע או לא הבין, וכ”כ גם בשש”כ פי”ג אות ל”ג והערה קי”ב משמיה דמרן הגרש”ז אויערבך זצ”ל, וכוונו בכך לסתור את שמוסר הגרי”נ קופרשטוק זצ”ל בספרו מאורות נתן פרק ו’ אות ד’ דהסכים עמו החזו”א דבלחיצת כפתור אף כשאין בזה הדלקה וכבוי יש משום בונה וסותר, הביא דבריו הגרי”י וייס זצ”ל במנחת יצחק ח”ג סי’ ל”ז.

אלא דיש לאוסרו משום מוקצה וכמו שנקטו המנח”י בח”א סי’ נ”ח וח”ב סי’ ק”י, ובצי”א ח”א סי’ כ’ -קונטרס עין החשמל פ”ט ויעו’ לו עוד בח”ט סי’ כ”ג ושייך מוקצה אף במחובר, אכן בשו”ת וחדושים חז”א שי”ל בשנה האחרונה פסקים סימן י”ז נראה דיש חשש נוסף מלבד אסור מוקצה, ויש לעיין מהו מקור תשובה זו כדי לידע מהו האיסור.

אשמח לתשובה וכו’.

א.

הכהן מודיעין עילית

***

תשובה

בע”ה ו’ שבט ע”ז

לכבוד הג”ר א’ הכהן שליט”א

שלום רב וכט”ס

יעוי’ בס’ ארחות רבינו ח”א עמ’ קמ”ג [ובדפו”ח עמ’ רס”ו] מה שהביא מהחזו”א ששמע מחבר הספר מפי קדשו, שיש בזה תיקון מנא בחיבור חוטי חשמל גם כשאין זרימת חשמל, ולפי מה שהביא הגריש”א נראה שלמד מזה שלדעת החזו”א יש בזה תיקון מנא דאורייתא בונה וסותר, ראה במ”ב מהדורת דרשו על מ”ב סי’ רע”ז סק”ד, מה שהביאו משבו”י גרמא פט”ז סוף אות ב’.

וכן כתבו בשם החזו”א באופן פשוט בשו”ת אול”צ ח”ב פמ”א תשובה ב’, וס’ מאורות נתן חשמל בשבת פ”ו אות ז’ והכל כפי עדות שהבאתם ג”כ בשם החזו”א כנ”ל.

הדברים בדעת החזו”א גם על חשמל סגור יתכן שראיתי גם בכתבי שיחות הרב גלינסקי שהביא בזה מעשה שהיה עם החזו”א והגאב”ד דפוניבז’ ואינו תח”י.

באופן כללי אפשר ליישב את הדיוק מן המכתב דמש”כ ממות לחיים הכונה שאפשר לעורר את הדבר ממות לחיים ע”י שמשנה את המצב, ואטו כל בונה הבניין נגמר בשעת המלאכה, דהבנין רק מתמשך והתועלת תבוא אליו כשיסיים את הדברים ורק עשה כאן מעשה שמכשיר החפץ לפעולה ע”י הרכבת החלקים, שהכשיר כאן מצב חדש, ואטו אם נימא שצריך שיפעל בפועל ורק אז יחשב בונה, א”כ היכן מצאנו ענין כאן בהלכות בונה, דאיך יוכל החזו”א לחדש ענין חדש עם הגדרות חדשות בהל’ בונה, אלא דבאמת שייך לומר בכוונתו שגם שינוי מצב והכשרה למצב חדש שייך להחשב בונה.

[ואעיר עוד שגם בדעת הגרשז”א בדעת החזו”א ראיתי סתירות בזה בשמו, אלא שאין לי פנאי כעת להתיישב בדבר].

בהצלחה רבה וייש”כ על תגובתו

***

קרא פחות

כתב רש”י דברים פרשת ניצבים (פרק ל יט): העדתי בכם היום את השמים ואת הארץ – שהם קיימים לעולם וכאשר תקרה אתכם הרעה יהיו עדים שאני התרתי בכם בכל זאת.

דבר אחר העידתי בכם היום את השמים וגו’ אמר להם הקדוש ברוך הוא לישראל, הסתכלו בשמים שבראתי לשמש אתכם, שמא שנו את מדתם שמא לא עלה גלגל חמה מן המזרח והאיר לכל העולם, כענין שנאמר (קהלת א, ה) וזרח השמש ובא השמש, הסתכלו בארץ שבראתי לשמש אתכם, שמא שנתה מדתה, שמא זרעתם אותה ולא צמחה, או שמא זרעתם חטים והעלתה שעורים, ומה אלו שנעשו לא לשכר ולא להפסד אם זוכין אין מקבלין שכר ואם חוטאין אין מקבלין פורענות, לא שנו את מדתם, אתם שאם זכיתם תקבלו שכר ואם חטאתם תקבלו פורענות על אחת כמה וכמה ע”כ.

וברש”י בראשית פרק א פס’ יא: עץ פרי – שיהא טעם העץ כטעם הפרי, והיא לא עשתה כן, אלא (פסוק יב) ותוצא הארץ עץ עושה פרי, ולא העץ פרי, לפיכך כשנתקלל אדם על עונו נפקדה גם היא על עונה ונתקללה עכ”ל.

והקשה הג”ר צבי קריזר נ”י דסותר זל”ז.

תשובה – הנה עיקר התי’ ע”ז הוא כדלעיל שיש כאן מדרשות חלוקות ולא שייך להקשות ממדרש על מדרש גם כאשר רש”י מביא שניהם.

וכדי להוכיח הדברים נעתיק תחילה לשון המהר”ל בפי’ הגור אריה בבראשית שם [פרק א פס’ יא], שכתב ע”ד רש”י הנ”ל וז”ל: ולקמן (ג, יז) פירש רש”י משלו משל למי שיצא לתרבות רעה שמקללין השדיים שינק מהם, ולכך האדם שנברא מן האדמה, כאשר חטא – קלל את האדמה וכו’.

וכאן פירש רש”י מפני שעברה על ציווי של הקדוש ברוך הוא נפקדה עונה עליה, והם שתי לשונות בבראשית רבה (ה, ט), דרכו של רש”י לפרש במקום אחד לשון אחד ובמקום השני לפי לשון השני.

ללשון אשר פירש בכאן – חטאה גם כן האדמה שהוציאה פרי, ולא “עץ (עושה) פרי”, ובשביל זה היה הבדל בין הפרי ובין העץ, וכאשר בא האדם ולקח פרי מן העץ, שהיה הפרי נחמד לו, כשבאה הקללה על לקיחת הפרי, באה הקללה על כל המפרידים בין הפרי ובין העץ בשביל חסרון שלהם, והבן זה מאד.

וללשון שני הקללה לארץ בשביל שהיא הסבה והגרם לחטא האדם, עכ”ל המהר”ל בגור אריה שם, וע”ש בשאר לשונו וקצרתי.

אכן מ”מ מבואר לענינינו דבלא”ה פרש”י דהתם אינו מוסכם לכו”ע, וב’ דעות איכא בזה בחז”ל, ורש”י גופיה במקו”א וממילא לק”מ דגם המדרש שהביא רש”י בכאן אינו מוסכם על המדרש דשם.

ויש להוסיף בזה מש”כ בהנהגות ר”ח מולוז’ין זצ”ל [ואינני זוכר אם בשם הגר”א] דאין לתמוה אם רש”י כתב במקו”א כך ובמק”א כך, דכך דרך רש”י שכשיש ב’ עמדות בנידון סתם במסכתא חדא כך ובאידך מס’ כך.

וזה אפילו בעניני סוגיות ששייך לומר שהי”ל לרש”י הכרעה ועיקר בזה, כ”ש בעניני אגדה כשיש מדרשות חלוקות דגם לא שייך בזה שום הכרעה ורש”י נקט בכ”מ רק מה שנוגע להפשט [כמ”ש הוא ז”ל בפ’ בראשית].

מיהו יש לידע אם עכ”פ הדעה הב’ שהביא שם תיתכן בכאן או לא, דהנה גם להדעה הב’ היה בזה כעין עונש לקרקע אף שלא עברה עברה, וכמו שפי’ שם הגור אריה ע”ז: והפירוש כי מפני שהאדם נברא מן האדמה, והיא שגרמה לאדם לחטא, לפי שהאדמה היא חומרית, כמו שאמר (להלן ג, יט) “כי עפר אתה ואל עפר תשוב”, ודבר החומרי סבה לחטא, כמו שהאם שממנה נולד הבן סבה לחטא הבן, שהיא נותנת גם כן החומר שממנה נוצר, עיין בפרשת וישלח שם נתבאר.

לכך כאשר באה הקללה לאדם, באה גם אל הדבר שהיא סבה לחטא ע”כ, ויש להסתפק בזה לעניינינו.

אך בין כך ובין כך לק”מ וכנ”ל.

ועוד יש להוסיף דבלא”ה אשכחן עוד סתירה על דברי רש”י מדגרסי’ במסכת נדרים דף לט ע”ב, דרש רבא ואמרי לה אמר ר’ יצחק מאי דכתיב שמש ירח עמד זבולה שמש וירח בזבול מאי בעיין והא ברקיע קביעי מלמד שעלו שמש וירח מרקיע לזבול ואמרו לפניו רבונו של עולם אם אתה עושה דין לבן עמרם אנו מאירים ואם לאו אין אנו מאירין באותה שעה ירה בהן חיצים וחניתות אמר להם בכל יום ויום משתחוים לכם ואתם מאירים בכבודי לא מחיתם בכבוד בשר ודם מחיתם ובכל יום ויום יורין בהן חיצין וחניתות ומאירים שנא’ לאור חציך יהלכו וגו’, ומבואר, חדא דשייך שימרו פי ה’ ועוד שיענשו ע”ז.

והיינו כנ”ל ששייך שיהיו מדרשות חלוקות.

קרא פחות

ט”ז אדר א’ ע”ו

לכבוד ה”ר יצחק גולדשטוף נ”י בעל הגליון דברי שי”ח,

יש”כ גדול כל שבוע על קובץ הגליונות המחכים והתורם,

רציתי להעיר מה שראיתי השבוע בגליון דברי שי”ח, שנשאל מרן שליט”א מ”ט שאלו בגמ’ מרדכי מן התורה מנין, והשיב מרן שליט”א כל דבר נמצא בתורה.

רציתי להעיר דבעצם זהו גמרא בפ”ק דתענית ט’ א’, דגרסי’ התם, ותו אשכחיה ר’ יוחנן לינוקיה דריש לקיש דיתיב ואמר (משלי יט ג) אולת אדם תסלף דרכו ועל ה’ יזעף לבו יתיב רבי יוחנן וקא מתמה אמר מי איכא מידי דכתיבי בכתובי דלא רמיזי באורייתא א”ל אטו הא מי לא רמיזי וכו’ ע”ש.

קרא פחות

{עש”ק פ’ וישב ע”ו
פ”ק קרית ספר יע”א}

שאלה – יל”ע דמצינו כמה חילוקים בין חלום יוסף הראשון לחלומו השני.

חדא, דבחלום הראשון נאמר ותשתחוין לאלומתי, ומאידך בחלום השני כתיב ואחד עשר כוכבים משתחוים לי, משמע לי בעצמי, ויעויין בח”ס עה”ת דנקט שהשתחוו לכוכב הי”ב ודבריו צ”ע.

ועוד מצינו חילוק בין יחסי האחים אליו בחלום הראשון לבין יחסיהם בשני, דאחר החלום הראשון נאמר ויוסיפו עוד שנא אותו, ואחר החלום השני נאמר ויקנאו בו אחיו.

עוד מצינו דבחלום הא’ כתיב ויגד לאחיו, ואילו בחלום השני נאמר ויספר אותו לאחיו, ויל”ע בכ”ז (מחכ”א).

תשובה ראשית הדברים מה שתמה ע”ד הח”ס, אמת הוא שפשטות המקראות הן שהשתחוו לו בעצמו, אבל גם בשכל טוב ראיתי שכ”כ, וז”ל, ואחד עשר כוכבים כנגד אחד עשר אחין וכן בכל מקום נזכרין שבטי ישורון כנגד משטרן של מזלות משתחוים לי כך ראה שמשתחוים י”א מזלות למזלו שהוא י”ב ע”כ.

וי”ל דהכתוב סמך על מה שביאר מתחילה שהיה לו אלומה ולזה השתחוו, ולכך לא חש לבאר תו כ”ז, דממילא שמעינן לה שהשתחוו למזלו.

וז”ל פי’ ה”ר חיים פלטיאל מבעלי התוס’, ואחד עשר כוכבים משתחוים לי שאלו { ר”ל שאלו את ה”ר ברוך וכו’.

}הר”ר ברוך היה לו לומר משתחוים לכוכבי כמו שאמר לאלומתי ותירץ דא”כ שהיה אומר שהיו משתחוים לככבי והיו משיבים לו אתה משקר במה אתה יודע אם זה הככב שהשתחוו לו שלך הוא או של אחר הוא כי אין לך כח למשול בככבים אבל באלומות אדם מתקן בעצמו אלומות ויכול בטוב לומר אלומתי עכ”ל.

וי”ל בכונתו דבאמת השתחוו לכוכבו, והוא הרגיש שזהו כוכבו שלו וניכרין דברי אמת, אבל כיסה מה שראה מטעם הזה.

על חילוק השני י”ל דהנה בפ”ט דברכות איכא למאן דאמר על חלום שנשנה שהוא חלום אמת, ולכך רק אחר החלום השני התחילו מתקנאין בו, דאילו בחלום הראשון היו סבורין דמקרה הוא בעלמא, אבל אחר הישנות החלום פעמיים התחילו מתקנאין בו.

[ומה”ט ג”כ רק אחר החלום השני נאמר ואביו שמר את הדבר].

אכן יעויין בפי’ ה”ר חיים פלטיאל שכתב, ויחלום יוסף חלום ויוסיפו עוד שנא אותו תימ’ וכי עבור שראה חלום שנאוהו וכי מה היה יכול שראה חלום בדרך כל אדם שחולם בלילה מתוך השינה ופי’ הר”ר יוסף מאורליי[נ]ש דאמ’ בעלמא אין חלום אלא מתוך מחשבותיו שחושב על מטתו כדכתיב רעיונך על משכבך סליקו ויוסף כמו כן אמרו לו אחיו מתוך שאתה חושב עלינו מחשבות רעות שאתה אומר למלוך עלינו לכך נראו לך החלומות הללו עכ”ל, ולפי דבריו נראה דבאמת לא היתה קנאה בפעם הראשונה אלא שנאה וכפשטות הדברים.

אכן ראיתי בלק”ט שכתב כבר בחלום הראשון ויחלם יוסף חלום ויגד לאחיו ויוסיפו עוד שנא אותו היינו דתנן הקנאה והתאוה והכבוד מוציאין את האדם מן העולם עכ”ל, וכן מבואר בפי’ הרד”ק, וא”כ היתה כבר קנאה מתחילה, אבל י”ל דהשתא נתוסף קנאה על קנאתו, מכיון שהוציאה התורה בפעם הב’ כבר בלשון קנאה.

מאידך גבי יוסף שהיה לו סימן בחלום הראשון שהוא אמיתי, וניכרין דברי אמת, ולכן לגביו היה זה כבר רק סיפור בעלמא בפעם השניה, אבל בפעם הראשונה היה כאן הגדת דברים כיון שעדיין לא אמר להם זאת מעולם.

והשתא ראיתי בפי’ מהר”ם אלשיך שהקשה י”ב קושיות, והקו’ הי”ב היא, מהו אומרו אחר כך ויקנאו בו אחיו ולא אמר כבראשונה ויוסיפו עוד שנא אותו ומה ענין ואביו שמר וכו’ עכ”ל, ואין כאן המקום להעתיק כל אריכות לשונו הנעימה, ועיי”ש.

ויעויין עוד בפי’ תולדות יצחק שעמד ע”ז ועל עוד הרבה קושיות ע”ש בכל לשונו.

קרא פחות

א) בענין טעמים לברכות ההפטורה יש לציין שכבר נמצא בסידורי רז”ה ויעב”ץ, אכן יש חילוק בין סוגי הטעמים, כי הם הטעימו תיבות “ברוך אתה” במונח זקף קטן ו”ה’ אלקינו מלך העולם” במרכא וכו’ אתנחתא, כי הרי ה’ אלקינו צריך להיות דבוקים כמו שפירש רש”י בפרשת בראשית, ודלא כמנהג העולם לחלק הברכה ברוך אתה ה’ – אלקינו מלך העולם, וכן הרוו”ה צירף התיבות ברוך – העולם ביחד בזקף קטן אחד, ודלא כמו שאנו נוהגים להניח אתנתתא בתיבת “העולם”, דלפי זה בתיבת “באמת” צריך להיות סוף פסוק ולא עוד הפעם אתנחתא, ועכ”פ בסידורים הנ”ל עשו טעמים לעוד מקומות בסידור, וכגון בברכה שלפני ההלל, ובאמת יש להבחין כי כמה אנשים מטעמים הברכות שלפני התורה ג”כ כטעמי מקרא, ונראה טעם לזה כדי שיהא נראה שהפסוקים ממשיכים מהברכות, משא”כ בברכות שאחרי ההפטורה שכבר גמרו לקרות אין מטעימין אותם.

ב) יש לציין דאכן העולם נזהרו שלא לעשות קיצור של חיי אדם, דהרי קיצור ש”ע אינו קיצור מהשלחן ערוך אלא מהחיי אדם ואע”פ כן נקרא בשם קיצור ש”ע, וכן בוילנא תרנ”ח יצא לאור ספר בשם “קיצור מספר חיי אדם”.

ג) לגבי סמוך למנחה י”ל דגם בערבית לא מצוי לישב לפני הספר שכבר סגר את עסקו, והא שחששו יותר במעריב מבשחרית י”ל כיון שהוא עיף וישתקע בשינה.

ד) הא שגזרו שיעביר ד’ אמות אף שיש עירוב יש לציין לבה”ל סימן ש”ג סעיף י”ח דמקשה למ”ד דאין לנו ר”ה למה גזרו, ועכ”פ ברשות הרבים ממש קשה לערב.

דוד אריה שלזינגר

מח”ס “ארץ דשא” על מ”ב

***

תגובה נוספת שנתקבלה על הגליון הנ”ל

למש”כ: תגובה שנתקבלה בענין כהונתו של אברהם אבינו מאת הג”ר א’ הכהן שליט”א מודיעין עילית במש”כ במאמר ‘אברהם אבינו שהיה כהן איך נטמא לאשתו שרה’, “ליישוב השאלה, יתכן שהיה דינו כהן הדיוט ולכן היה מותר לו להתעסק בקרוביו”, יש לציין לפרקי דרבי אליעזר פרק אחד ושלשים שנקט בתו”ד לגבי מעמד עקידת יצחק, “וככהן גדול הגיש את מנחתו”, משמע שהיה דינו ככה”ג, ונודע בזה משם הגר”י ראזין זצ”ל מדווינסק בעל צפנת פענח דלכך היה דינו ככהן גדול דייקא, אחר שע”י שחיטת יצחק נעשה כאונן וכה”ג אינו נפסל באנינות.

ובאופן נוסף ביאר בזה ראב”ד העדה החרדית שליט”א בספרו חכמה ודעת וירא כ”ב, י’ דהוא מדין קטורת יום הכפורים דבעי כהן גדול דוקא, יעו”ש שהביא גם דברי הצ”פ הנ”ל.

תגובת המערכת: יתכן שדוקא התם היה דינו ככהן גדול מכיון שהיה הציווי של הקרבת יצחק מוטל באופן מיוחד עליו, וכעין דין משה בז’ ימי המילואים, משא”כ בסתמא, וצל”ע.

יש לציין למה ששלחתי לו בשבוע שעבר מויק”ר, ועוד מדברי בראשית רבה פרשה מ”ו אות ה’ “רַבִּי יִשְׁמָעֵאל וְרַבִּי עֲקִיבָא, רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר אַבְרָהָם הָיָה, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים קי, ד): נִשְׁבַּע ה’ וְלֹא יִנָּחֵם אַתָּה כֹהֵן לְעוֹלָם וגו'”, והיינו כדרשת הגמ’ בנדרים לב: אלא דכאן נזכר כהן גדול וא”כ אי”ז דוקא בעקידה.

ולעצם מה שכתבתי לו מהצ”פ יש לציין כי הרד”ל בחדושיו לפדר”א הביא לפרש כן מהזית רענן והוא גופיה ביאר בזה כדברי הגר”מ שטרנבוך שליט”א.

מה ששלחתי לו משמיה דהצ”פ הוא בשו”ת ח”א (מהדו’ ורשא) סי’ ע”ב.

וכדבריו בזה מלבד דברי רבנו המגן אברהם בספרו זית רענן – שמן ששון שהביאם הרד”ל על פדר”א שם כפי ששלחתי לו, עמד בזה הגה”ק רבי מנחם זעמבא זצ”ל הי”ד בהסכמתו לספר אוהב שלום הנדמ”ח בספר הזכרון אבן ציון עמ’ תס”ז והרב דוויצען בספרו מעשי למלך פ”ב מביה”ב ה”ב אות ב’, ותו”ד שניהם שהיה למזבח בשעת העקדה דין במה ולכך נהג בו אנינות, יעו’ בדבריהם ותרוה נחת.

ומה שכתב בענין “אמירת ליהודים בהבדלה במוצ”ש”, לא נתפרש בדבריו טעם ומקור הוספת “כן תהיה לנו”, ואם יש לו דבר בזה אשמח אם יודיעני.

מא’ הכהן מודיעין עילית

***

תשובה

לכבוד הג”ר א’ הכהן מודיעין עילית

שלום רב

בענין שאלתך על מקור אמירת כן תהיה לנו בהבדלה, יש לציין לדברי הערוה”ש (או”ח סי’ רצ”ו ס”ח), וז”ל, בבהכ”נ מתחילין מברכת בפה”ג וכל בעה”ב בביתו מתחילין בפסוקים לסימן טוב והצלחה הנה אל ישועתי ושאבתם מים בששון לד’ הישועה ד’ צבאות עמנו ויש מוסיפין גם ד’ צבאות אשרי אדם ד’ הושיעה ליהודים היתה אורה ומסיימין כן תהיה לנו ואומרים כוס ישועות אשא ולמה אין אומרים אותם בבהכ”נ כדי ללמד לההמון שאין זה מהבדלה ועוד דכיון דאמרו מקודם ויתן לך הרי כבר אמרו הרבה פסוקים לסימן טוב עכ”ל.

(ועי’ בכתבי הר”צ הכהן דנחית לזה, פרי צדיק ר”ח אדר אות ו’, פ’ כי תשא אות ט’, פ’ קדושים אות י”ד).

ויעוי’ במהרי”ל עמ’ רכ”ד שמדבריו נראה שהמבדיל מתחיל ליהודים ועד אז אומרים הקהל, ובכת”י א’ כתוב ליהודים יהיה אורה.

בכבוד רב

***

קרא פחות

יום שישי י”ח סיון תשע”ו

לפי מה החשיבו גיל עשרים במדבר

שאלה

וצבאו ופקדיהם ארבעה ושבעים אלף ושש מאות וגו’ כל הפקדים למחנה יהודה מאת אלף וגו’ (ב, ד;ט).

כתב רמב”ן, דהא דהדר קרא והזכיר מספר כלל ופרט גבי דגלים, להודיע הנס שמיום שמנו את בני ישראל בר”ח אייר ועד שנתקנו המחנות וחנו כן לדגליהם וכן נסעו, שהוא כמו עשרים יום עד כ’ באייר שנסעו, בכל אותם הימים לא מת אחד מכל העם הגדול הזה, עיי”ש.

ויל”ע, וכי לא נעשה אף אחד מהם בן עשרים בכל אותם הימים.

וכן וכי לא עבר אחד מן המנין את גיל ששים שנה באותם ימים, ויצא מן המנין.

ואי נימא שהנס היה שכנגד אלו שנעשו בני עשרים ונכנסו למנין, בדיוק לעומתם יצאו בני יותר מששים מן המנין, צ”ע, מנא ליה לרמב”ן שלא מת אף אחד, שמא אמנם מתו, ומ”מ נעשה המנין מכוון ע”י אלו שנעשו בני עשרים באותם הימים.

תשובה

המנין היה לפי ראש השנה, דהיינו מי שנעשה בן כ’ קודם ר”ה, עיין רש”י כאן ואיתא במדרש במדבר רבה (פרשת במדבר פרשה א), וז”ל, ואם אתה אומר שלא מנו לאותן שיצאו ממצרים שהיו פחות מבן עשרים לא מנו להם עשרים שנה עד חדש ניסן של שנה שנייה אם כן את מוצא בשקלים שלשת אלפים וחמש מאות וחמשים שקלים יתרים אלא מה יש לך לומר מתשרי מנו להם עשרים שהוא ראש השנה לברייתו של אדם הראשון ולכך כלל החשבון כך, להודיענו שהרי נכנסו חדש אחד בשנה שנייה לצאתם ממצרים ולא נתוספו אותן של עשרים עכ”ל.

חשיבות הרב לעומת האב ומ”ש המלמד בנו תורה כאילו ילדו

שאלה

ואלה תולדת אהרן ומשה (ג, א).

ואינו מזכיר אלא בני אהרן, ונקראו תולדות משה לפי שלמדן תורה.

מלמד שכל המלמד, את בן חבירו תורה מעלה עליו הכתוב כאילו ילדו (רש”י).

לשון חז”ל ‘כאילו ילדו’ משמע, שאינו ממש כאביו שילדו, אלא דומה לאביו, אולם מ”מ אביו חשיב טפי.

וצ”ב, מהא דתנן (ב”מ לג, א): אבדת אביו ואבדת רבו אבדת אביו קודמת, שאביו הביאו לעולם הזה ורבו שלמדו חכמה מביאו לחיי העולם הבא, ע”כ.

מבואר שרבו עדיף על אביו (עיון הפרשה).

תשובה

איני מבין השאלה, דזה פשוט שהרב חשוב לו מן האב, אבל מנ”ל דחשיב כאילו ילדו, דהחשיבות אינו תלוי דוקא אם נאמר דהו”ל כאילו ילדו, ומש”כ ‘כאילו ילדו’ הוא ענין אחר.

בני לוי הארון היה מכלה בהם

שאלה

פקד את בני לוי וגו’ כל זכר מבן חודש ומעלה תפקדם (ג, טו).

הנה מנין הלוים היה הפחות שבשבטים, ומנינם עשרים ושנים אלף מבן חודש ומעלה (להלן פסוק לט), ושמונת אלפים מבן שלשים שנה (להלן ד, מח), ומבן עשרים לא יגיעו לחצי שבט מישראל הפחות מכולם.

וטעם שהיו המועטים מכולם, פירש”י (בראשית כט, לד) משום שהארון היה מכלה בהם.

וצ”ב טובא, הלא נושאי הארון לא היו כי אם בני קהת (להלן פרק ד), ואילו בני גרשון ובני מררי לא היו נושאי הארון, ומה טעם הם לא רבו כשאר השבטים.

וביותר צ”ע, דלטעם זה היה על בני קהת להיות פחותים מבני גרשון ובני מררי, ואילו במציאות היה להיפך, שבני קהת רבו עליהם (להלן פסוק כח).

עוד צ”ע, מה שייך הכא טעם שהארון כילה בהם, הלא מנינם היה קודם שנשאו את הארון בכלל.

תשובה

כתב בגור אריה בראשית כט, וז”ל, שהארון מכלה בהם.

פירוש שלפעמים היו שוגגין, ולא היו נזהרין בשמירת קדושתו, ולפיכך היה הארון מכלה בהם.

ואם תאמר והלא אף קודם שנשאו הארון, דהיינו כשיצאו ממצרים, לא היה שבט לוי יותר משאר שבטים, ומנין שבפרשת במדבר (ג, טו) היה חדש אחר שהוקם המשכן, ונראה כשיצאו ממצרים היו מעטים מפני טעם אחר, דכתיב (שמות א, יב) “וכאשר יענו [אותו כן ירבה וכן יפרוץ] וגו'”, ולוי לא היו בכל העינוי מפני שלא נשתעבדו שבט לוי (רש”י שמות ה, ד).

וטעמא דהכא לא שייך אלא למה לא היו רבים אחר יציאתם עכ”ל.

ובאמת כ”כ בפי’ הריב”א בראשית כט, וז”ל, פירש”י כל מקום שנא’ על כן מרובה באוכלוסין חוץ מלוי שהיה הארון מכלה בהם.

וקשה שהרי גם קודם שהיו נושאים את הארון היו מועטין מכל השבטים שבפרשת במדבר סיני כשנמנו כל ישראל אחר שהוקם המשכן כתוב כל פקודי הלוים שנים ועשרים אלף ותירץ ר”מ מקוצי שכתוב וכאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ ושבט לוי לא היה בכלל הענוי כדפי’ רש”י בפרשת ואלה שמות וכמו כן לא היה בכלל כן ירבה וכן יפרוץ ולכך היו מועטים אף קודם שנשאו הארון עכ”ל.

ובאמת כ”כ כבר הרמב”ן.

ואולי יש לפרש עוד עפ”מ שכתב רבינו הט”ז בחיבורו דברי דוד בראשית כט, וז”ל, וענין החשיבות ברבוי עם הוא מצד שעכ”פ יש בכל אחד צד קדושה ממילא נתרבתה הקדושה ע”י צירוף שלהם, ממילא אם יש צדיקים גדולים ויש רוב קדושה אצל כל אחד אז מעט מהם עושה הרבה ונחשב כרוב של כת הראשונה, וע”כ אמר כל שנאמר ‘על כן’ הוא מרובה באוכלוסין ואז יש הרבה קדושה, חוץ משבט לוי שיש בהם חשיבות קדושה אף על פי שהם מועטים כיון שהם צדיקים גדולים הוה מעלה שלהם בקדושה כמו השבט שאינם צדיקים כל אחד כ”כ אלא ע”י הצירוף הרב, ואמר על זה ש’הארון מכלה בהם’, כלומר כיון שהם נושאי ארון יש לכל אחד קדושה רבתי וזהו שמכלה הרבוי בהם, כלומר שאינם באים להיות מרובים עכ”ל.

ולפ”ז יש לבאר דכיון שבני קהת נשאו את הארון ממילא כל השבט נתקדש דהרי כל השבט מישך הוו שייכי לנשיאת המשכן, ומ”מ קדושה הגדולה היתה אצל בני קהת.

[מה שהקשה מ”ט בני קהת מרובין ביחס להנך, איני יודע הטעם בזה, אבל מ”מ סגי לן שהיו מועטין ביחס לכלל ישראל, ואם פחות או יותר ביחסי שאר משפחות הלוי זה כבר תליא במאורעות והקורות וחשבונות שמים לפ”ז].

שכנותם של השבטים למשה בדגלי מדבר

שאלה

והחנים לפני המשכן קדמה לפני אהל מועד משה ואהרן ובניו שומרים משמרת המקדש למשמרת בני ישראל (ג, לח).

משה אהרן ובניו, וסמוכין להם דגל מחנה יהודה, והחונים עליו ישכר וזבולון, טוב לצדיק טוב לשכנו, לפי שהיו שכניו של משה שהיה עוסק בתורה נעשו גדולים בתורה, שנאמר (תהלים ס, ט) יהודה מחוקקי, ומבני ישכר יודעי בינה וגו’ (דה”י א ב) מאתים ראשי סנהדראות, ומזבולון (שופטים ה, יד) משוכים בשבט סופר (רש”י).

יל”ע, הרי גם משבט ראובן היו יותר ממאתים ראשי סנהדראות, כמש”כ רש”י בפרשת קרח במאתים וחמישים איש שהיו ראשי סנהדראות רובם משבט ראובן, א”כ מה החידוש בשבט יששכר שהיה סמוך למשה רבינו { {השאלה מאת הגאון רבי אברהם יצחק ברזל שליט”א מראשי ישיבת ‘מיר’ מודיעין עילית – עיון הפרשה גליון קלד.

} }.

תשובה

מ”מ כולם כפרו במ”ר ובתורה מן השמים ונתכלו מן העולם, וא”כ מה תועלת ושבח יש להם, ודוקא מי שהיה בשכנות למ”ר זכה לגדל ת”ח אמתיים וקדושים.

מי שיש לו ב’ ראשין כמה עומרין נטל במן

שאלה

שאו את ראש כל עדת בני ישראל וגו’ כל זכר לגלגלתם (א, ב) יש לדקדק, אמאי הכא גבי מנין ישראל הזכיר קרא ‘לגולגלתם’, ואילו במנין הלוים (להלן ג, טו) כתיב: ‘פקוד את בני לוי לבית אבותם למשפחותם’, ולא נאמר ‘לגולגלתם’.

וביאר חת”ס (שו”ת יו”ד סי’ רצד), עפ”י הא דילפינן במנחות (לז, א) מדכתיב ‘לגולגלתם’ לגבי בכור שנולד עם שני ראשים [ראה מש”כ בזה להלן (אות ו)], ה”ה הכא במנין ישראל היו כאלו שנולדו עם שני ראשים, ולכך הוסיף קרא ‘לגולגלתם’, ואילו בבני לוי לא נמצא כזה, ולפיכך לא הזכיר קרא הכי [והוסיף החת”ס, שכן הוא נמי גבי המַָן, דכתיב (שמות טז, טז): ‘עומר לגלגלת’, בהכרח שגם בזמן המן היו כאלו עם שני גולגלות, ונפל להם שני עומרים, שהרי אף לתינוק בן יומו נפל עומרו (יומא עה, א)].

והנה עוד מצאנו בדברי חת”ס (שו”ת חו”מ סי’ יב) שהביא מגמ’ (עירובין פג, ב) דילפינן מדכתיב במן (שמות טז, טז): ‘עומר לגלגלת’ ונאמר (שם, יט): ‘איש אל יותר ממנו’, מכאן אמרו האוכל כשיעור הזה הרי זה בריא ומבורך, יתר על כן רעבתן, פחות מכן מקולקל במעיו, ע”כ דברי הגמ’.

ודן החת”ס, מה שיעור מן שירד לתינוקות, כי אם ירד כשיעור, הרי אינם לא יכולים לאכול כשיעור זה, וגם הגדולים לא אכלו יותר מהשיעור שירד עבורם.

ואי לא ירד להם מן, כיצד יכלו לקחתם מן הגדולים, הלא היה להם בדיוק כמחסורם.

והוכיח מזה החת”ס, שהעומר, שהוא שיעור עשירית האיפה, היה משתנה לכל אחד ואחד לפי גודלו ולפי צרכו, עיי”ש [וכ”כ החת”ס גם באו”ח (סי’ קפא)].

וצ”ע לפ”ז, מש”כ החת”ס שהנולד עם שני ראשים ירד לו שני עומרים, הרי אדם אחד עם שני ראשים יש לו רק קיבה אחת, ומה יעשה עם שני עומרים (עיון הפרשה).

תשובה

איני מבין מנא ליה לכותב שיש לו רק קיבה אחת, דלכאורה כיון שחלוק בעיכול יש לו מערכת עיכול לכל אחד, וגם את”ל שמתחברים מערכות העיכול יחד, אפשר שמ”מ מערכת העיכול שלו מהירה יותר, שהרי כל ראש יש לו רצונות גופניים משלו, וממילא צריך לאול בפני עצמו, ומערכת העיכול צריכה לטעון ולפרק אכילה של שני ראשים.

ועוד איני מבין מה שייכי דברי הח”ס הללו לאידך דברי הח”ס, דהנה הח”ס קאמר להדיא שדין עומר לגולגולת היה מצד הדין, דהיינו שמדיני העומר היה שכל אחד יטול עומר לגולגולת, ומ”מ היה נהפך לפי צורך כל אחד ואחד, ומה שנטלו מתחילה לפי שיעור עומר לגולגולת אינו מצד הצורך אלא מצד הדין, ואם נניח למשל אדם שלפי טבעו אוכל שמונה פעמים כמה שאוכל חבירו (עי’ פסחים פ”ט), לכל אחד היה מותר ליטול עומר מצד הדין, ולכל אחד היה משתנה אח”כ לפי צרכו, לראובן היה מתקטן ולשמעון היה גדל, וא”כ בענינינו נניח שאכן כפי סברת הכותב אדם זה שיש לו ב’ ראשים אוכל פחות, אך אכתי אי”ז טעם שיהא צריך ליטול עומר א’, דאם דעת הח”ס שאדם זה מצד הדין נוטל ב’ עומרין מכיון שיש לו ב גולגלות, א”כ מאי אכפת לן כמה הוא אוכל, כיון שדינו בב’ עומרין יטול כמה שדינו צריך ליטול, ואפילו אם יצוייר שאוכל רבע ממה שאוכל כל אדם מכל מקום צריך ליטול לפי דינו, ואח”כ ישתנה להיות כפי צרכו.

וכ”ז הם דברים פשוטים, ומ”מ הארכתי לבאר זה משום שראיתי דברי השואל כ”כ בטענתו.

סדר השבטים במנין הנשיאים

שאלה

ואתכם יהיו איש איש למטה וגו’ (א, ד).

צ”ב, לפי איזה סדר נמנו, דהן נכון שנמנו בתחלה בני לאה ואח”כ בני רחל ואח”כ בני השפחות, אבל בבני השפחות ליכא שום סדר המובן לעניותי, לא סדר לידתם ולא סדר אחר, וצ”ע { {הגאון רבי ברוך דב ליכטשטיין שליט”א, ראש ישיבת ‘קמניץ’, ירושלים – עיון הפרשה.

} }.

תשובה

עיין מה שכתב בחזקוני במדבר פרק א פסוק יב, וז”ל, לדן הזכירו תחלה לבני השפחות לפי שהוא בכור השפחות ואחריו אשר ע”י שהוא ראש החונים על דגלו ואחריו גד שהוא בכור שפחת לאה עכ”ל, וע”ע בשאר המפרשים מ”ש בזה.

מ”ט נתרבתה שנאה לסוטה יתר משאר חוטאין (פרשת נשא)

שאלה

ועבר עליו רוח קנאה (ה, יד).

תניא (סוטה ג, א): רבי אליעזר בן יעקב אומר, כלפי שאמרה תורה ‘לא תשנא את אחיך בלבבך’ (ויקרא יט, יז), יכול כגון זו [שיראה את אשתו עוברת על דת יהודית וכו’ – רש”י], תלמוד לומר ‘ועבר עליו רוח קנאה וקנא את אשתו’.

וצ”ע, למאי בעינן ילפותא להתיר שנאת מי שעובר על דת יהודית, הא מצוה איכא לשנוא את מי שדבר ערוה בו (ראה פסחים קיג, ב).

תשובה

אולי אתא קרא ללמד שבסוטה גם בשוגגת מותר לשנאתה, כיון שזהו צורך הבריאה שיקנא לה על מנת שיוכלו להמשיך בחיים יחדיו.

משא”כ בסתם חוטא שוגג.

קרא פחות