יום טוב

הנה באופן שהיה ייאוש ושינוי רשות או מעשה באופן המועיל לגבי לולב כמבואר בפוסקים, פשיטא דמהני גם כאן בדיעבד לצאת ידי חובה, ולענין ברכה לכאורה יהיה תלוי בפלוגתת הפוסקים לגבי לולב וציצית ועוד שהובאה במשנ”ב בכמה מקומות.

ובאופן שלא היה קנין ועדיין אינו ברשותו של הגזלן אינו יכול לערב בזה, דעירוב תבשילין צריך קנין כמבואר בעירובין פ ע”א ובתוס’ שם וכן פסקו בטושו”ע או”ח סי’ תקכז, ואע”ג דבשו”ע שם הנוסח הוא שאם מערב על ידי אחר צריך לזכות לו, אין הכוונה דמערב לעצמו יוצא גם בעירוב שאינו שלו, דהרי בגמ’ שם איתא שצריך לזכות, ולא נזכר שם דוקא במערב לאחרים, ועוד דבגמ’ שם מדמי עירוב תבשילין לעירוב חצרות ועירוב תחומין שצריך לזכות בהן, והרי לענין עירוב תחומין אין אדם יוצא במאכל שגזל מחבירו ולא קנאו כיון שלא היה כאן זיכוי וא”כ דכוותה לדידן לגבי עירוב תבשילין ג”כ לא יצא בכה”ג, דכמו שבעירוב תחומין לא חשיב שקנה שביתה באוכל שאינו שלו אף אם יכול לאכלו אם ירצה או אם היה שלו מ”מ צריך להיות שלו, א”כ ה”ה גם בעירוב תבשילין צריך שיהיה שלו, אלא השו”ע אורחא דמילתא נקט שאדם שמערב לעצמו בלאו הכי מערב בשלו ורק דאם מערב לאחר צריך לזכות.

ומסוגי’ דהנותן דינר לחנוני ג”כ משמע לפו”ר דגם מי שנותן בעצמו עירוב אינו בכלל עירוב אם אין מזכה הדבר לחלקו, אם כי שם יש בזה שליחות.

הנה דיני איסור תיקון כלי נאמרו גם ביו”ט עכ”פ באופן שאין אוכל נפש כמו שמצינו בשפוד שנרצם בריש סי’ תקט ושם בס”ב בדיני השחזה ושם בס”ז בדיני נקב בחבית ובסי’ תקיד ס”ט לגבי הבהוב פתילה ובמשנ”ב שם ושם בס”י לענין חיתוך פתילה ובסוגי’ דבקעת ובעוד סוגיות, (ועי”ש בסי’ תקט בס”א במשנ”ב בדעות בענין היתר לצורך אוכל נפש ובחילוק בזה בין תיקון גמור לתיקון שאינו גמור, ועי”ש עוד בסוף הסי’ בסקכ”ח).

וגם בענייננו בדין בנין בכלים הנה עיקר סוגי’ דבנין בכלים נאמרה לגבי יו”ט בסוגי’ דשבת מז.

והנה מבואר בסוגי’ בביצה יא ע”ב דיש אופנים דמותר לפרק ולהחזיר תריסי חנויות ביו”ט לבית הלל, ואמר עולא דהתירו סופן משום תחילתן, ואמרי’ התם דס”ד דטעמייהו דב”ה דאין סתירה ובנין בכלים קמ”ל דהוא משום שמחת יו”ט וכו’, ותריסין דבתים אסור.

ומבואר שם בתוס’ דאע”ג דאין סתירה ובנין בכלים מ”מ אסור גזירה שמא יתקע וכאן התירו משום שמחת יו”ט, ע”כ דברי הגמ’ והתוס’ שם בקיצור (ועי’ בריש סי’ שיד בשו”ע ומשנ”ב בדעות לענין סתירה ובנין בכלים בשבת).

ושם בדף י’ ע”א נזכרו שוב דברי ב”ה שם ומקשי’ דאשכחן במקום אחר דב”ה לחומרא בשמחת יו”ט ואמר ר’ יוחנן מוחלפת השיטה, ודחו שם דילמא לא היא אלא דאין סתירה בכלים וכו’, ופשטות הגמ’ שם דבית הלל מתירים לגמרי אפי’ דבתים כיון שאין בנין וסתירה בכלים.

היוצא מזה דיש מחלוקת אמוראים דבדחיה בדף י’ טעמא דבית הלל משום שאין בנין וסתירה בכלים ולר’ יוחנן שם וכן לעולא בדף יא הוא משום שמחת יו”ט.

אבל אפשר לדחות וליישב ע”פ דברי התוס’ שם דלכו”ע אין בנין וסתירה בכלים רק דלעולא משום שמחת יו”ט לא גזרו וממילא לא התירו אלא בתריסי חנויות אבל דבתים לא (ולהלן יתבאר דיש מקום לומר דדברי עולא מיירו רק לענין החזרת תריסי החנויות שאינו צורך יו”ט אבל בלא עולא ידעי’ דמשום שמחת יו”ט התירו בנין וסתירה וכלים באופן שהוא צורך יו”ט, ומ”מ גם לפי ביאור זה מ”מ חזי’ שלא הותר בנין וסתירה בכלים לגמרי).

ובאמת לכאורה כך מוכח בסוגי’ דשבת מז הנ”ל דלא התירו בנין וסתירה בכלים ביו”ט, אבל יש לדחות דשם האיסור הוא תקיעה דזה אסור לכו”ע (אלא דצ”ע ששם נזכר הנדון בהשוואה לשבת).

ובשו”ע סי’ תקיט ס”ב כתב דכלים מפוצלין מעמידין אותם ביו”ט ובלבד שלא יתקע, ובנו”כ ומשנ”ב שם הובאו ב’ דעות אם מותר לסתור מכתב סגור ביו”ט משום דאין בנין וסתירה בכלים דהמהרי”ל מתיר והגר”א אוסר, וטעם המהרי”ל דאין סתירה ובנין בכלים (מג”א סק”ד ובאר היטב סק”ד), וטעם הגר”א בביאורו דההיתר ששל בנין וסתירה בכלים ביו”ט הוא רק משום שמחת יו”ט.

ואכן להיוצא בסוגיות לעיל לכאורה ההיתר הוא רק משום שמחת יו”ט (וכן הביא הגר”א שם דברי התוס’ בדף יא וכמו שיצויין בסמוך), אם לא דנימא דהגמ’ בדף י’ בדחיה ס”ל דלא גזרו בבנין וסתירה ובי”ט ופליגא גם על מ”ד בדף יא דההיתר הוא רק בחנויות ולא בבתים, והוא דחוק.

ועי’ בבהגר”א שהקשה מדברי תוס’ בדף יא הנ”ל וכן בדעת תורה למהרש”ם הקשה מדברי התוס’ שם וכן מדברי הגמ’ בשבת שם דמיירי להדיא ביו”ט וכן הזכיר שמצא קושיא זו עי”ש ונקט דעל כן אין להקל אלא ברפוי.

אולם בדף כב ע”א נזכר שוב דב”ה מתירים לזקוף המנורה בי”ט דאין בנין וסתירה בכלים ובתוס’ שם בתירוצם הראשון חלקו בין שבת ליו”ט, ואכן המג”א שם כתב דכן משמע בתוס’ לחלק בין שבת ליו”ט וציין המחה”ש לתוס’ הנ”ל בדף כב, ולכאורה יש כאן מחלוקת התוס’ (דהתוס’ בדף יא ס”ל דההיתר הוא רק לשמחת יו”ט), וגם מחלוקת הסוגיות (דבדף יא משמע שההיתר הוא רק לשמחת יו”ט ובדף כב משמע בכל גווני ואילו בדף י’ משמע דיש בזה ב’ דעות), אם לא דנימא דמנורה הוא ג”כ לצורך שמחת יו”ט (ואז אין פלוגתא בין דף יא לדף כב וגם לא בין התוס’ שם ושם), וכך לכאורה יסבור הגר”א.

ואולי להמג”א מה דאמרי’ בדף יא שהוא היתר רק בחנויות ולא בשל בתים יש לומר דהיינו רק על החזרה שנזכרה שם שהתירו סופן משום תחילתן (שזהו עיקר הסוגי’ שם) אבל על הסילוק שהוא לצורך שמחת יו”ט שרי, ואם נתרץ כן נמצא דגם להמג”א ההיתר הוא רק לצורך יו”ט, וממילא אין הרבה בין המג”א (והמהרי”ל) לבין הגר”א, דגם הגר”א יש לומר דסובר דההיתר הוא לא רק מוגבל לצורך אוכל נפש (ועי’ להלן), וגם להמג”א יש לומר דההיתר הוא רק כשיש איזה צורך ביו”ט שהוא מוגדר כשמחת יו”ט.

ומאידך גיסא היה מקום לטעון דבאמת סבר המג”א דעולא דף יא דלא כהלכתא דסתמא דגמ’ בדף כב פליגא עליה וס”ל דאין בנין וסתירה בכלים כלל בכל גוני (מלבד באופן שיש תקיעה דבזה מבואר בשו”ע ס”ב דאסור).

אבל במג”א לעיל סק”ב מפורש לא כן לגבי תריסי חנויות שכתב בזה”ל, ולהחזירן נמי שרי דאם יהא אסור להחזירן לא ירצה לפותחן דיחוש שמא יגנובו אבל כשעומדין החניות בבית אסור להחזירן דלא חייש שם לגניבה ע”כ, ומיירי בתריסי חנויות שההיתר שלהם משום שאין בנין וסתירה בכלים כמבואר לעיל בסק”א.

היוצא מזה דגם המג”א מודה דשלא לצורך יו”ט לא התירו בנין וסתירה בכלים.

והנה ל’ השו”ע שם הוא כלים שהם מפוצלים כגון מנורה של חוליות וכסא ושלחן שהם חתיכות חתיכות מעמידין אותן ביום טוב והוא שלא יתקע ע”כ, ומשמע שהוא היתר מיוחד ביו”ט שאינו בשבת, וההיתר הוא משום שמחת יו”ט כמ”ש המשנ”ב סק”ט בשם הגר”א, וכלים אלו לכאורה אינם דוקא של אוכל נפש, (וגם חנויות צל”ע אם הוא מוגדר כאוכל נפש כיון שבחנויות אין בהכרח אדם לפנינו שבא לאכול כשפותחין החנות), וצ”ע הגדר מה הותר מכח שמחת יו”ט בכל זה.

(בשו”ע סי’ תקיט ס”א יש קצת מקום לשמוע דהחנויות הוא אוכל נפש ברור וצל”ע).

ועי’ בבה”ל לעיל בס”א שחילק בתריסי חנויות בין חנויות דיחיד לדרבים, ומשמע שיש הגבלה בהיתר, אבל שם מיירי להחזיר שאין ההיתר משום שמחת יו”ט אלא משום תחילתן כמבואר בדף יא ע”ב וכמו שציין בבהגר”א שם ובשעה”צ סקי”א.

ויש לציין דגם לדעת ר’ יוחנן בדף י’ דהמשמעות שההיתר אינו משום שאין בנין וסתירה בכלים אלא משום שמחת יו”ט ע”כ צ”ל דמדאורייתא שרי דאל”כ אין מובן שם המו”מ כלל עי”ש, אלא דעיקר הויכוח שם בין ר’ יוחנן לבין דחיית הגמ’ האם אפשר להקיש ללמוד דבר מדבר בדברים שהקילו מדבריהם בשמחת יו”ט כשכל דבר יש לו טעם בפני עצמו להקל או לא, כך דיש לומר דגם לר’ יוחנן שם אין בנין וסתירה בכלים ביו”ט מדאורייתא והתירו לצורך שמחת יו”ט, וממילא יש לומר דר’ יוחנן קאי כהגמ’ בדף יא, ואפי’ לפי דחיית הגמ’ בדף י אינו בהכרח סותר לעיקר הענין שהבנין וסתירה הותר רק לצורך שמחת יו”ט ורק קאמר שאין הכרח ללמוד מדבר לדבר כשלכל דבר יש סברא בפני עצמה העומדת מאחורה עי”ש והבן.

וסיכום הדברים כדלהלן, דבדף י’ נזכרה פלוגתא האם טעם ההיתר דב”ה הוא משום שמחת יו”ט או משום שאין בנין וסתירה בכלים ובדף כב נזכר שלב”ה אין בנין וסתירה בכלים, וכך נקטו התוס’ שם ביו”ט, ובדף יא נזכר בתוס’ דאכן קי”ל אין בנין וסתירה בכלים ומאידך גיסא נזכר שם בגמ’ שההיתר הוא משום שמחת יו”ט ושהחזרה בחנויות התירו סופן משום תחילתן, ובגמ’ בשבת מז נזכר דאיסור בנין וסתירה בכלים שמא יתקע הוא גם ביו”ט (וכעין הנזכר בתוס’ ביצה יא הנ”ל), ויש שייכות להשוות כל הסוגיות דאכן ההיתר הוא רק לצורך שמחת יו”ט, וזו דעת הגר”א, ומאידך גיסא המג”א (ע”פ הרמב”ם והתוס’ בדכ”ב והמהרי”ל) נקט דלא גזרו ביו”ט, ולכאורה אף המג”א מ”מ מתיר רק לצורך יו”ט וכמו שנתבאר.

ולפי המבואר שם במג”א ובמשנ”ב יש ג’ דרגות בבנין בכלים דיש תקיעה בכלים שהוא אסור אפי’ ביו”ט ויש רפוי שהוא מותר אפי’ בשבת ויש אינו רפוי ואינו תקוע דבזה להמג”א ביו”ט שרי דלא גזרו ביו”ט (ולפי מה שנתבאר לעיל אם נשוה הסוגי’ בדף יא לסוגי’ בדף כב גם המג”א מודה דבעי’ צורך, וכך יצא גם אם ניישב דעיקר הסוגי’ בדף יא מיירי רק לגבי החזרה אבל לגבי הסילוק מותר דהוא צורך יו”ט מ”מ חזי’ דבעי’ צורך יו”ט ולא שלא גזרו ביו”ט כלל), ולהגר”א ההיתר הוא רק לצורך שמחת יו”ט (ובחנויות התירו גם החזרה אע”פ שאינו צורך שמחת יו”ט כמשנ”ת משום תחילתן).

ולענין עדשה יעוי’ בשעה”צ שכתב ועיין בביאור הגר”א דסתם הדוק שרי וכלי העשוי על ידי שרוי”ף אם מותר להדקו בחוזק על ידו או לא, עיין בסימן שי”ג בשער הציון שם דלדעת המגן אברהם שם נחשב זה כמו תקיעה וממילא אסור זה גם ביום טוב, ולדעת הט”ז שם דהוא רק דרבנן ממילא הכא שרי, משום שמחת יום טוב, ועיין שם בשער הציון דלמעשה נכון להחמיר כהמגן אברהם עכ”ל השעה”צ.

היוצא בזה דלכאורה יש ג’ טעמים שיש לדון בהם לאסור החזרת עדשה ביו”ט, הא’ דהו”ל תיקון כלי (דבזה אין נידון אם יש בנין וסתירה בכלים ובודאי אסור כמ”ש התוס’ בביצה יא ע”ב, וכמו שנתבאר שכמה דברים מצינו שנאסרו ביו”ט משום תיקון כלי, וצל”ע מה הגדר היכא חשיב תיקון כלי, ואולי מה שמוחזר בקביעות חשיב תיקון כלי), והב’ דהרי התוס’ בדף יא והגר”א אסרו אלא לצורך שמחת יו”ט (ונזכר דבתים לא, וצל”ע אם מיירי רק על חזרה, אבל אם נימא דמיירי רק על חזרה לאסור בשל בתים ניחא דאין מחלוקת הסוגיות דהוצאה מותר כיון שהוא ג”כ מוגדר כשמחת יו”ט), וכן נקט המהרש”ם מכח התוס’ שם דאין להתיר אלא ברפוי, (ועי’ עוד בכנה”ג ומה שטען עליו המאמ”ר), והג’ משום שהוא מוברג בבורג וא”כ נחשב כתקיעה לדעת המג”א שנכון להחמיר כדבריו (דבתקיעה ממש לכו”ע אסור אפי’ ביו”ט ואפי’ לצורך שמחת יו”ט וכמשנ”ת).

נשאלתי בשש”פ שחל בשבת השתא תשפ”ה האם יש לברך שבתא טבא ויומא טבא כבלשונינו גוט שבת גוט יו”ט טוב או להיפך גוט יו”ט גוט שבת, והשבתי דיש להקדים בזה כבוד שבת ליו”ט, דהרי כל התדיר מחבירו קודם את חבירו [זבחים ריש דף פט], ומוספי שבת קודמין לשל יו”ט [עי’ רש”י זבחים ריש דף פט וכ”ג להדיא הרי”ד בגמ’ זבחים פח ע””ב], ויש להוסיף דמקיים בזה זכור את יום השבת לקדשו [עי’ במכילתא דרשב”י ורמב”ן עה”ת ס”פ יתרו].

ויש להוסיף לסוגי’ דהילך מצה הילך חמץ בסוכה נו ע”א, ונחלקו שם תנאי ואמוראי אם אומרים הילך חמץ הילך מצה להקדים יו”ט לשבת שעברה או הילך מצה הילך חמץ להקדים שבת ליו”ט, ועד כאן לא פליגי אלא דחמץ עיקר ומצה טפל, וכדפרש”י דחמץ עיקר שהיא חובה ליום ומצה טפל שהוא של שבת שעברה, אבל בשניהם עיקרים ליום אין להקדים שאינו תדיר לתדיר (ועי’ בשפ”א שם ג”כ שרצה לחלק אף בקרבנות גופא בין בזיכי שבת שעברה לבין מוספי שבת האידנא וכך אכן יוצא לכאורה לפי הסוגיא דלדידן דאמרי’ הילך חמץ הילך מצה כיוצא במסקנת הסוגי’ והתוס’ שם דגם מוספי היו”ט יש להקדים לבזיכין).

ואין לומר דרק בברכות הקפידו כגון בברכת שהחיינו בסוכה שם או בקרבנות בזבחים שם, דהרי גבי הילך מצה וכו’ משמע דהקפידא היא אמירה בעלמא כשמחלקין הקרבן (ולא מסתבר ליישב דמשום שבחלוקה יש מצוה וגם דבהזכרת שבת יש ג”כ מצוה וכמשנ”ת), ולא ס”ד להתוס’ לחלק בזה לומר דבאמירה לחוד לא הקפידו אף לתרץ קושייתם עי”ש.