יד

שאלה

לכבוד הרה”ג הרב עקיבא משה סילבר שליט”א!

יישר כח על התשובות.

שאלה: רש”י מסכת שבת דף יג עמוד א איכא שינוי – שאין דרך לישן אלא בקירוב בשר, כדכתיב: שארה כסותה ועונתה, ואמר מר: שאר – זה קירוב בשר, שאם אמר אי איפשי אלא היא בבגדה והוא בבגדו – יוציא ויתן כתובה, במסכת כתובות (מח, א).

שאלה: שבת יג עמוד ב ואמרתי לה: ברוך המקום שהרגו, שלא נשא פנים לתורה, שהרי אמרה תורה ואל אשה בנדת טומאתה לא תקרב.

שאלה: מבואר ברש”י שבת יד: דאסור לגרום או לטמא תרומה, וצ”ב – א”כ, איך אנו שוטפים היום הפירות והירקות ואח”כ נוגעים בהם? הרי אנו גורמים לטמא התרומה, ופעמים אף מטמאים התרומה בידיים, כגון – כל נוגע בשמן שריפה אף בידיים יבשות, מטמא את שמן התרומה, שהרי שמן – אחד משבעה משקין שמכשיר לקבל טומאה.

שאלה: שבת דף יד עמוד א אמר אביי: שהיו אומרים: לא אלו מטהרין – אלא אלו ואלו מטהרין.

שאלה: חגיגה דף יא עמוד ב “גזל ועריות נפשו מחמדתן, ומתאוה להם”.

שאלה: טור יורה דעה הלכות אבר מן החי סימן סב “ואפי’ הפורש מהבהמה ועדיין הוא בתוכה כגון שנחתך מהטחול או מהכליו’ ונשארה החתיכה בתוכה אסורה אבל אם נחתך מהעובר שבמעיה ונשאר בתוכה מותר”.

שאלתי: שולחן ערוך יורה דעה הלכות מתנות כהונה סימן סא גר שנתגייר והיתה לו פרה, נשחטה עד שלא נתגייר, פטור.

תשובה: בד”כ בכל מצוה דאורייתא שעיקרה ממון אם יש ספק פטור מלהביא, כגון ה’ סלעים לכהן ופדיון פטר חמור וכל כה”ג, וזה הטעם שלא נהגו בזמנינו להביא מעשר ראשון ללוי לפי שאין לוי מוחזק.

ועדין לא הבנתי הרי הוא מצווה מדין ספק דאו’ לחו’ לעשות המצוה וא”כ שיתן המעות ממתנה כדי לקיים המצווה.

בברכה

אהרן אריה כהן

***

תשובה

בע”ה י”ג טבת ע”ז

לכבוד הרב אהרון אריה כהן שליט”א

שלו’ רב

שאלה: רש”י מסכת שבת דף יג עמוד א איכא שינוי – שאין דרך לישן אלא בקירוב בשר, כדכתיב: שארה כסותה ועונתה, ואמר מר: שאר – זה קירוב בשר, שאם אמר אי איפשי אלא היא בבגדה והוא בבגדו – יוציא ויתן כתובה, במסכת כתובות (מח, א).

תשובה

שאלה זו שאלתי להגרח”ק שליט”א, עיין מה שכתב לי בתשובות הנדפסות בסו”ס שו”ת עם סגולה חלק א’.

[ואעתיק כל מה שכתוב שם: כתב רש”י שבת י”ג א’, שאין דרך לישן אלא בקירוב בשר, כדכתיב: שארה כסותה ועונתה, ואמר מר שאר זה קירוב בשר, שאם אמר אי איפשי אלא היא בבגדה והוא בבגדו יוציא ויתן כתובה, במסכת כתובות (מ”ח א’), עכ”ל.

ושאלתי לפני מרן שליט”א דבגמ’ שם מבואר רק על תשמיש ממש ולא על כל שינה שמחוייב לישן עמה בקירוב בשר, והשיב מרן שליט”א בזה”ל: ‘היינו הך’, ר”ל דכ”ז כלול בחיוב תשמיש ועונה.

ואני בעניי לא זכיתי להבין, דבגמ’ שבת שם מבואר דישנין כ”כ בקירוב בשר תמיד עד שבלא זה חשיב כבר שינוי, ומאידך מצות עונה לרוב בנ”א אינו בכל יום, וא”כ אינו כלול במצות עונה דתשמיש מה שיצטרך גם לישן עמה תמיד בקירוב בשר, ואם הוא חיוב נפרד מכח חיוב תשמיש, א”כ מה ראיית רש”י מסוגיא דכתובות דמיירי על תשמיש ממש, ועוד דעכ”פ הו”ל למחשביה במתני’ בהדי שאר חיובים, כחיוב דאוכלת עמו מלילי שבת ללילי שבת, דקי”ל אוכלת ממש כמ”ד הכי כתובות ס”ה ב’ (ר”מ פי”ב ה”ב, ש”ע סי’ ע’ ס”ב).

תשובת מרן שליט”א: אם מותר סגי.

וה’ יראנו נפלאות מתורתו].

שאלה: שבת יג עמוד ב ואמרתי לה: ברוך המקום שהרגו, שלא נשא פנים לתורה, שהרי אמרה תורה ואל אשה בנדת טומאתה לא תקרב.

תשובה: כעי”ז שאלתי להגרח”ק שליט”א על יואב דאמרי’ בסנהדרין דאיהו לא דרש אכין ורקין וכו’ [שעי”ז טעה והרג את אבנר ועמשא], וכתב לי היה ת”ח גדול והיה לו להבין.

אכן כאן אי”ז דומה ממש דהרי כאן יש מקום לשיטה זו, ומ”מ מכיון שלא נפסקה ההלכה כן היה אסור לו להקל כסברתו, ובפרט שלא נזכר עליו שהגיע להוראה אלא שקרא הרבה ושנה הרבה ושמש וכו’.

שאלה: מבואר ברש”י שבת יד: דאסור לגרום או לטמא תרומה, וצ”ב – א”כ, איך אנו שוטפים היום הפירות והירקות ואח”כ נוגעים בהם? הרי אנו גורמים לטמא התרומה, ופעמים אף מטמאים התרומה בידיים, כגון – כל נוגע בשמן שריפה אף בידיים יבשות, מטמא את שמן התרומה, שהרי שמן – אחד משבעה משקין שמכשיר לקבל טומאה.

תשובה: בענין נגיעה באוכלין קודם שהופרשו תרו”מ עי’ שהבאתי המ”מ בזה בתשובתי הנדפסת בגליון עם סגולה מהאחרונים להרב שיינברגר מירושלים, זו שאלתי שריפה אם באמת לא נטמא קודם שהופרש מחויבין ליזהר שלא ליגע בו.

שאלה: שבת דף יד עמוד א אמר אביי: שהיו אומרים: לא אלו מטהרין – אלא אלו ואלו מטהרין.

תשובה: הכונה שלא היו צריכין לגזור גזירה על זה.

אע”פ שודאי אינו הגון.

ויעוי’ בס’ ליקוטי שלמה הלכות ממרים פרק ב ה”ט שכתב וז”ל, שצ”ל בשר עוף מן התורה מותר דאל”כ עוברים על בל תוסיף.

בספר שבילי דוד חוקר ע”פ דין האו”ח סי’ קפ”ח דלא יאמר בברכת המזון לאחר ברכה ג’ אמן בקול רם שלא יזלזלו בברכה ד’ וכן בשבת י”ד ע”א אלו יאמרו אלו ואלו מטהרין הלא אדרבה צריך לדעת מה אסור מן התורה ומה מדרבנן מצד בל תוסיף עכ”ל.

ועי’ אג”מ יו”ד ח”ב סי’ צ’, ועיין בשבת דף י”ד בטעם שגזרו טומאה בבא ראשו ורובו במים שאובין דא”ר ביבי א”ר אסי שבתחלה היו טובלין במי מערות סרוחין והיו נותנין עליהן מים שאובין התחילו ועשאום קבע ואמר אביי שהקבע היה שהיו אומרים אלו ואלו מטהרין והקשה עליו רבא מאי נ”מ הא קא טבלי בהנך אלא אמר רבא שהיו אומרים לא אלו מטהרין אלא אלו מטהרין, שלכאורה תמוה מה היה טעמיה דאביי שלא אמר כרבא שהיה טעותם לומר שרק השאובין מטהרין, ואף אם נימא דאביי סובר דגם בשביל זה שטועין לומר שאלו ואלו מטהרין נמי יש לגזור אף שאין זה מכשול בדין הטומאה, משום דהוא עכ”פ מכשול לעבור על בל תוסיף לשיטת הרמב”ם פ”ב מממרים ה”ט, ורבא סובר דכיון שאינו מכשול בדין הטומאה אין לגזור, אבל עכ”פ צריך טעם למה לא אמר אביי הטעות דאמר רבא שיותר יש לגזור.

וצריך לומר משום שטעות זה דאמר רבא הוא דבר שאין לטעות מסברא דאם המים שאובין לבדן מטהרין הרי יקשה להם מפני מה הצריכו לטבול במי מערה הסרוחין, ולכן הוכרח אביי לומר שהטעות היה רק שצריך תרוייהו מי מערה ומים שאובין, ולחדש מזה שגם בשביל איסור בל תוסיף יש לגזור טומאה, ורבא מצד שלא מסתבר לו שיגזרו טומאה בשביל איסור בל תוסיף הוכרח לומר דהיה הטעות שרק השאובין מטהרין ואין צורך למי המערה כלל, ואף שאין מקום לכאורה לטעות בזה דהרי ראו שהצריכו לטבול במי המערה, מוכרחין לומר דרבא סובר שבשביל שלא רצו לילך למים הסרוחים אף לרגע אמרו בסברת עצמן דאין צורך למי המערה אף שהוא נגד מה שראו בעיניהן והראשונים טעו, או שחפשו תירוצים של מה בכך אף שידעו שאינו כלום, וגם אפשר שמתחלה היו משקרין לומר שטבלו גם במי המערה והם לא טבלו כלל אלא בשאובין עד שנשכח מהם עיקר הדין דצריך לטבול במקוה שבקרקע עכ”ל.

שאלה: חגיגה דף יא עמוד ב “גזל ועריות נפשו מחמדתן, ומתאוה להם”.

תשובה: בגמ’ שם מבואר גם כן דעריות מחמדתן יותר עיין שם, ויש לומר דלא זו אף זו קתני, כלומר דתני החידוש בסיפא.

שאלה: טור יורה דעה הלכות אבר מן החי סימן סב “ואפי’ הפורש מהבהמה ועדיין הוא בתוכה כגון שנחתך מהטחול או מהכליו’ ונשארה החתיכה בתוכה אסורה אבל אם נחתך מהעובר שבמעיה ונשאר בתוכה מותר”.

תשובה: בחולין ס”ט סע”א מבואר שהכל נלמד מן הפסוקים יעוי”ש.

שאלתי: שולחן ערוך יורה דעה הלכות מתנות כהונה סימן סא גר שנתגייר והיתה לו פרה, נשחטה עד שלא נתגייר, פטור.

תשובה: בד”כ בכל מצוה דאורייתא שעיקרה ממון אם יש ספק פטור מלהביא, כגון ה’ סלעים לכהן ופדיון פטר חמור וכל כה”ג, וזה הטעם שלא נהגו בזמנינו להביא מעשר ראשון ללוי לפי שאין לוי מוחזק.

ועדין לא הבנתי הרי הוא מצווה מדין ספק דאו’ לחו’ לעשות המצוה וא”כ שיתן המעות ממתנה כדי לקיים המצווה.

תשובה: הנה מעיקרא לפני שאנו אומרים לו לעשות את המצוה נניח שהכסף היה בידי השני הרי היינו אומרים לשני להביא את הכסף בתורת מתנה מספק דהרי זה ספק דאורייתא, ולכן אמרו ביניהם ע”ז דכאיב ליה כאבא ליזיל לבי אסיא.

ועיין להגר”י זילברשטין במאמרו האם אפשר לצאת ידי חובה במצות, שבי”ד פסקו ‘המוציא מחבירו עליו הראיה’, חשוקי חמד ב”מ ו’ ב’.

***

שאלה

{בס”ד
שלו’ רב לכבוד ידידי ורעי החשוב הג”ר עקיבא משה סילבר שליט”א,
היכן ההגדרה שבעניין מסויים האדם בוחר בין שני דרכים ומחליט והיכן ההגדרה שזה מאת ה’?
הרי הכל מאיתו יתברך והכל ידוע לפניו!
מהו הגדר של הבחירה החופשית של באדם? מהו עומק העניין למעשה?
לתשובך הרב אודה מקרב ליבי,
יד’ הקט’ אהרון}

תשובה

בס”ד ‏יום חמישי כ”ח אב תשע”ו

שלום רב

הנה בעצם זוהי שאלה שנתחבטו בה גדולי הראשונים והאחרונים, ונלוה עמו עוד נידון בענין מש”כ האור החיים בראשית ל”ז כ”א, וכבר נמצא כן בזוהר וישב קפ”ה סע”א, שיש איזה בחירה לאדם להרע לחבירו, אף אם לולי מה שהיה בחור להרע לחבירו לא היה חבירו נענש בזאת, אמנם כבר הגבילו הענין המפרשים, דרק אם יש איזה חטא לאדם שהיה דינו ראוי היות לו כך ולא בכל אופן, ועי’ באילת השחר למרן הגראי”ל שטינמן מש”כ ע”ז, וע”ע במטפחת ספרים ליעב”ץ מש”כ בזה.

לגוף השאלה, כתב ברמב”ם הל’ תשובה פ”ה ה”ה וז”ל, שמא תאמר והלא הקדוש ברוך הוא יודע כל מה שיהיה וקודם שיהיה ידע שזה יהיה צדיק או רשע או לא ידע, אם ידע שהוא יהיה צדיק אי אפשר שלא יהיה צדיק ואם תאמר שידע שיהיה צדיק ואפשר שיהיה רשע הרי לא ידע הדבר על בוריו, דע שתשובת שאלה זו ארוכה מארץ מדה ורחבה מני ים וכמה עיקרים גדולים והררים רמים תלויים בה אבל צריך אתה לידע ולהבין בדבר זה שאני אומר, כבר בארנו בפ’ שני מהלכות יסודי התורה שהקב”ה אינו יודע מדיעה שהיא חוץ ממנו כבני אדם שהם ודעתם שנים, אלא הוא יתעלה שמו ודעתו אחד ואין דעתו של אדם יכולה להשיג דבר זה על בוריו וכשם שאין כח באדם להשיג ולמצוא אמתת הבורא שנאמר כי לא יראני האדם וחי כך אין כח באדם להשיג ולמצוא דעתו של בורא, הוא שהנביא אמר כי לא מחשבותי מחשבותיכם ולא דרכיכם דרכי, וכיון שכן הוא אין בנו כח לידע היאך ידע הקדוש ברוך הוא כל הברואים והמעשים אבל נדע בלא ספק שמעשה האדם ביד האדם ואין הקדוש ברוך הוא מושכו ולא גוזר עליו לעשות כך, ולא מפני קבלת הדת בלבד נודע דבר זה אלא בראיות ברורות מדברי החכמה, ומפני זה נאמר בנבואה שדנין את האדם על מעשיו כפי מעשיו אם טוב ואם רע וזה הוא העיקר שכל דברי הנבואה תלויין בו עכ”ל.

וכתב הראב”ד שם, א”א לא נהג זה המחבר מנהג החכמים שאין אדם מתחיל בדבר ולא ידע להשלימו והוא החל בשאלות קושיות והניח הדבר בקושיא והחזירו לאמונה וטוב היה לו להניח הדבר בתמימות התמימים ולא יעורר לבם ויניח דעתם בספק ואולי שעה אחת יבא הרהור בלבם על זה, ואף על פי שאין תשובה נצחת על זה טוב הוא לסמוך לו קצת תשובה ואומר, אם היו צדקת האדם ורשעתו תלוים בגזירת הבורא ית’ היינו אומרים שידיעתו היא גזירתו והיתה לנו השאלה קשה מאד ועכשיו שהבורא הסיר זו הממשלה מידו ומסרה ביד האדם עצמו אין ידיעתו גזירה אבל היא כידיעת האצטגנינים שיודעים מכח אחר מה יהיו דרכיו של זה והדבר ידוע שכל מקרה האדם קטן וגדול מסרו הבורא בכח המזלות אלא שנתן בו השכל להיותו מחזיקו לצאת מתחת המזל והוא הכח הנתון באדם להיותו טוב או רע והבורא יודע כח המזל ורגעיו אם יש כח בשכל להוציאו לזה מידו אם לא וזו הידיעה אינה גזירה, וכל זה איננו שוה עכ”ל.

הנה מצינו עד כה ב’ גישות בין גדולי הראשונים בענין, שהרמב”ם כתב שתשובת שאלה זו תליא בהרים רמים ורחבה מני ים, ואילו הראב”ד כתב שיש איזו שהיא תשובה ע”ז כמבואר בדבריו, ומ”מ הוא מדגיש שאין זו תשובה מספיקה.

כמו”כ יש עוד ראשונים שדנו בשאלה זו, כמו רס”ג ועוד רבים, וכן הר”י עראמה בעל העקדה דן בזה, וראה עוד בכל מפרשי הרמב”ם במהדורת מפרשי יד החזקה, ובאריכות גדולה באור שמח שם, ומה שהביא שם באריכות דברי המהר”ל ורלב”ג ותיו”ט וכו’, ומה שכתב בסוף, ועי’ בספר שפתי חיים להג”ר חיים פרידלנדר מה שקיבץ הדעות לתרץ בזה.

יצויין, שכבר בזהר נראה שנתקשו בשאלה זו, וציינו ג”כ שזוהי קושיא קשה מאוד, וז”ל (זוהר חדש – תיקונים כרך ב דף צח ע”א), אמר רבי יוסי בוצינא קדישא הא אוקמוה [ברכות דל”ג] הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים [שנאמר ועתה ישראל כו’ כ”א ליראה].

וקרא אחרא כתיב מפי עליון לא תצא הרעות והטוב [איכה ג] ואם קודם דאתיין לעלמא אתגזר עלייהו למהוי צדיקים או רשעים או בינונים לא הוה עתיד למהוי לון אגרא ועונשא ולא הוה ליה לנביא למימר לון מפי עליון לא תצא הרעות והטוב.

ולא הוה לון למ”מ למימר הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים.

אמר רבי שמעון שאילתא דא עמיקא ואפליגו בה קדמאי וסגיאין כשלו בה בגין דלא מטו לעומקא דרזא.

על נביא אתמר האי קרא בטרם אצרך בבטן ידעתיך [ירמי’ א].

ורזא דא הכל צפוי והרשות נתונה.

הא מילין אלין סתימין.

ולא אתגליין וכו’ עכ”ל וע”ש המשך הדברים.

לסיכום, יש תירוצים רבים לקושיא זו, והעיקר עלינו להאמין בשני הדברים שהקב”ה יודע מה שעתיד להיות ושגם יש בחירה לכל מעשה, ואין חובה ליגע את מוחינו בכל התירוצים הללו.

שאלה

{על שאלה ששאל אחי היקר יניק וחכים אהרן שלמה הכהן נ”י,
בקריעת ים סוף כתיב ויאמינו בה’ ובמשה עבדו, ידוע דברי הרמב”ן שחלק מאמונה ביציאת מצרים הוא אמונה בנבואה.

ייש”כ על תשובתך
[מהג”ר מתתיהו הלברשטט שליט”א]}

‏תשובה

יום ראשון כ”ג ניסן תשע”ו

לכבוד הג”ר מתתיהו הלברשטט שליט”א

שלום רב

הנה במדרשים מבואר שהיה קולו של משה מהלך בכל ארץ מצרים לפני המכות, אע”פ שהיתה ההתראה לפרעה, והטעם היה בין למצרים ובין לישראל, למצרים היה כדי שירצו הם לשלח את ישראל, ע”ד מה שנאמר ויאמרו עבדי פרעה אליו עד מתי יהיה זה לנו למוקש שלח את האנשים וגו’, וביותר כמ”ש בפסיקתא [פ’ ויהי בחצי הלילה, פיסקא ז אות ז] שהרגו בכורי מצרים את מצרים כששמעו את התראת משה, וזה לבד ראיה שלא רק פרעה היה שומע ההתראה, וז”ל הבעל הטורים שמות ג’ י”ח, ושמעו לקלך.

לקלך.

חסר, לומר שאינך צריך להרבות בקול כי מיד בקל ישמעו לך (שמו”ר ג יא).

ושמעו.

ב’ במסורה.

ושמעו לקלך.

ושמעו מצרים כי העלית בכחך (במדבר יד יג).

כשדיבר משה עם פרעה שמעו אותו בכל מצרים (ירושלמי פסחים פ”ה ה”ה).

ועל כן לקולך ב’ במסורת.

ושמעו לקולך.

ולא ישמעון לקולך (ד ט).

אף על פי שקולו היה נמוך היה נשמע בכל ארץ מצרים.

ולפי שקול בני אדם נמוך לכך הוא חסר עכ”ל.

[ומה שציינו ירשלמי אינו ממש שם, ומיהו על איזה דברים אחרים כתוב ג”כ שהיה קולו של משה מהלך ת’ פרסה כמהלך כל ארץ מצרים, עמ”ש בזה בחידושי על המכילתא דרשב”י].

ולישראל על מנת שירבה כבוד ה’ בעיניהם עי”ז.

ומש”כ כת”ר שליט”א לצדד דהיה אסור למשה רבינו לספר לישראל את הנבואות לכאורה יש להעיר ע”ז מדכתיב בר”פ בא, וַיֹּאמֶר ה’ אֶל מֹשֶׁה בֹּא אֶל פַּרְעֹה כִּי אֲנִי הִכְבַּדְתִּי אֶת לִבּוֹ וְאֶת לֵב עֲבָדָיו לְמַעַן שִׁתִי אֹתֹתַי אֵלֶּה בְּקִרְבּוֹ, וּלְמַעַן תְּסַפֵּר בְּאָזְנֵי בִנְךָ וּבֶן בִּנְךָ אֵת אֲשֶׁר הִתְעַלַּלְתִּי בְּמִצְרַיִם וְאֶת אֹתֹתַי אֲשֶׁר שַׂמְתִּי בָם וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה’, א”כ מתחילת נבואתו היה עיקר הציווי על מנת שידעו ישראל מזה, ודוחק לומר שהיה בפיקדון לבינתים ורק אחר שנצטוו בקרבן פסח וכו’.

ובאמת ידוע שכבר היה קודם לכן הצוואה להקריב קרבן פסח והיה לישראל בעצמן, וכן היה עליהם ציווי להשאיל ממצרים וזה היה ממש נס שניתן עליהם חן עליון שרצו מצרים לתת להם את כספם וזהבם, ומיהו גם ע”ז י”ל שלא היה כאן ראיות ליסודות ההשגחה וכו’ כמ”ש לפנ”ז, הגם שהיו הרבה ניסים כמ”ש חז”ל שהיו שיניהם של מצרים קהות עליהן, וכמ”ש חז”ל שניתן כח בקולו של משה והיה קולו מהלך בכל ארץ מצרים ממקום פלוני ועד מקום פלוני כת אחת, ממקום פלוני ועד מקום פלוני כת שניה וכו’ מ”מ אולי לא היה אות.

אך מ”מ קשה כנ”ל מדכתיב למען תספר.

אכן ראיתי במדרש לקח טוב שכתב, ולמען תספר באזני בנך.

פסוק זה למשה אמרו, למען תספר בתורה להודיע לדורות עכ”ל, וכן במדרש שכל טוב כתב, ולמען תספר.

חזר ואמר דבר הקודש למשה ולמען תספר בתורה ע”כ, א”כ י”ל דבאמת לא היה ציווי לעתה לספר.

אכן האור החיים שם כתב וז”ל, כוונת הכתוב הוא כי בא ה’ להודיע כי אין תכלית הכוונה בהבאת האותות בקרבו לעשות נקמה בפרעה אלא לחזק האותו’ שבהם עיקר האמונה בלב ישראל כדי שיהיה רשום בל ישכח לנצח כי כשיהי’ בקרבו של פרעה יהי’ בזכרון בני ישראל לעולם ועד והכוונה ע”ד אומרם ז”ל במס’ חולין (עה ב) בדין בן פקועה כ”א יהיו בו ב’ דברים המופלאים יהי’ מוזכר תמיד וכשיראו שאוכלו בלא שחיטה לא יחשדוהו כי מוזכר הוא ביניהם כי תרי תמיהי מדכר דכירי אינשי והנה באמצעות הפלא שיפליא ה’ להודיעם כי הוא שולט ברוח ובמים ובעפר ובבעלי חיים ובאש ובאויר וכדומה אין זה מספיק שיזכר הדבר בתמידות לעולם לחקק האמונה אלא באמצעות היות הפלאה ב’ כי יפליא ה’ להרע את פרעה ועבדיו להשקותם כוסות לענה מה שלא הי’ כן לכל גוי וזה לך נעימות אמרי נועם ולמען תספר באזני בנך ענין זה והסיפור מן הנמנע שיהיה הדבר תמיד בזכרונך זולת באמצעות ב’ תמיהות, הא’ את אשר התעללתי במצרים הרי תמיה אחת הגם שהי’ ה’ עושה להם צרות שאין בהם שדוד המערכות והטבעיות אעפ”כ לצד רוב הצרות והמכות עשר מכות וכל מכה היתה של ארבע וה’ מכות לא עשה כן לכל גוי הנה הדבר תמוה ותמיה זו לבד לא דכירי אינשי ולא יספרו מעשה ה’ ואמר ואת אותותי פי’ האותות שעשה ה’ תמיה’ שנית שגם בלא ענין מצרים האות מעצמו הוא דבר פלא ובאמצעות ב’ פלאות תספר באזני בנך ובן בנך וגו’ ותכלית המכוון בסיפור הוא וידעתם כי אני ה’ ואין עוד ותכזיבו האמונות זולת זה וכן תמצא כשדבר אתנו ה’ ב”ה בהר סיני פתח דבריו ית’ אמר אנכי ה’ אלהיך וזה לך האות אשר הוצאתיך מארץ מצרים והוא שהקדים דבריו כאן ואמר וידעתם כי אני ה’ כי יכירו בזה בחוש הראות צדק האמונה מה שלא השיג אדם מהעולם עד העולם ברוך אשר כן עשה לנו עכ”ל האור החיים, וכ”כ בעל ההפלאה בספרו פנים יפות שם, ולמען תספר באזני בנך.

לפי פשוטו עיקר הנסים היה בשביל הסיפור לדורי דורות, כמו שיבואר בסוף הפ’ בפסוק [יג, ח] בעבור זה עשה ה’ לי וגו’ שכל הניסים היו בשביל הסיפור עכ”ל, א”כ י”ל דעכ”פ לדעת האור החיים ובעל ההפלאה נראה שכל ההתראות והמכות היו עבור ישראל, אכן גם ע”ז אולי יש לדחות כנ”ל, דמ”מ לא ידעו שהיה כאן נבואה, ורק שידעו שיש כאן השגחה לשלם לעוברי רצונו.

אבל בספורנו פירש פסוק זה וז”ל, אמר שבהיות שהאל יתברך אמר אל משה שטעם הכבדת הלב שהיתה לפרעה כי הקשה ה’ את רוחו היה כדי להרבות מופתיו, כדי שבהם יכירו המצרים וישראל את גדלו וטובו, כאמרו וידעתם כי אני ה’ (לעיל י, ב) והנה להשלים כונתו זאת משה ואהרן יחדיו התעסקו לעשות המופתים, לכן עתה כאשר גזר האל יתברך להעניש את המצרים ולהציל את ישראל מאותו העונש, עם היות קצתם ראוים לו בצד מה, ולהפיל את אלהי מצרים, כדי שיחול העונש, וכל זה בזבח הפסח, כאמרו ועברתי והכיתי אעשה שפטים ופסחתי (להלן יב, יב – יג) וכו’ עכ”ל.

ומ”מ גם אם הספורנו פירש כך, ואפילו אם בחז”ל כבר פירשו כך, אך אכתי י”ל דהרמב”ן לא פירש כך, ואגב כתב הרמב”ן בפרשת וארא, ואמר במקצת המכות השכם בבקר הנה יוצא המימה, ועל דרך הפשט היה בעת צאת המלכים בבקר להשתעשע על המים, וצוה הקדוש ברוך הוא למשה שילך שם.

והטעם, כי בדם בעבור היותה המכה הראשונה רצה שיעשנה לעיניו ובלי יראה ממנו.

וזה טעם ונצבת לקראתו (לעיל ז טו), והתיצב לפני פרעה (פסוק טז), שיעמוד כנגדו ביד רמה.

וכן במכת הערוב נאמר השכם בבקר והתיצב לפני פרעה הנה יוצא המימה.

ובברד (להלן ט יג) השכם בבקר והתיצב לפני פרעה, והוא גם כן בצאתו המימה, כי הערוב והברד אשר בהן המיתה והעונש לבני אדם רצה הקדוש ברוך הוא שיהיה לעיני כל העם, כי בצאת המלך המימה ילכו מרבית העם אחריו, והנה יתרה אותו לעיניהם אולי יצעקו אל אדוניהם לשוב מדרכו הרעה, ואם לא יעשו כן יהיו חייבין להענש.

אבל בשאר המכות די בהתראת המלך, ועל כן נאמר בהן בא אל פרעה (לעיל ז כו, להלן ט א, י א), שיבא אל היכלו, ולא הזכיר בכנים ובשחין כן, בעבור שהוצרך אהרן להכות בעפר, והיכל המלך אין שם עפר כי היא רצפת בהט ושש, וכן הוצרך משה לזרוק הפיח השמימה.

והנה עשו אלו השתים בפני פרעה בהיותו בחצר גינת ביתן המלך או כיוצא בו עכ”ל.

ומשמע דגם המכות שהיתה ההתראה בפני עבדי פרעה, מ”מ לא היה דוקא בפרסום ובקול גדול, וגם לא נזכר שהיה בפני ישראל.

והנה על עצם הקושיא לכאורה י”ל עוד שמה שכעת ראו ישראל את אמיתת הנבואה הוא ע”י שכעת נשלם הנס, ודרך ראיית האדם להתפעל מן הדברים בעיקר אחר שהדברים נשלמו, והאמונה נובעת גם ע”י ההתפעלות, בפרט שעיקר האמונה שהקב”ה אכן שלח את משה הוא רק אם משה אכן הצליח בשליחותו, אך כל עוד לא טבעו מצרים בים עדיין לא נסתיימה השליחות של מ”ר, שהרי פרעה שלח עמהם שליחים מתחילה לשומרם שלא יברחו וזה היה התנאי שיחזרו תוך ג’ כמבואר בקראי בר”פ בשלח ובמכילתא שם.

עד שכעת באו לידי הגאולה השלמה אפילו שלא היו אומרים כדרך שעלינו אנו מצד זה, כך עלו מצרים מצד זה וכו’.

וכמו שאמרו חז”ל על המצב שלפני כן, כשרדפו מצרים אחריהם והשיגום חונים על שפת הים והים סוגר לפניהם, ואין דרך להם לנוס, נמצא מסורין ביד מצרים כציפור שהיא נתונה ביד בן אדם, שאם יכבוש ידו עליה מעט, מיד היא נחנקת, כך ניצולו ישראל מיד מצרים, וכה”א נפשנו כצפור נמלטה מפח יוקשים הפח נשבר ואנחנו נמלטנו עזרינו בשם ה’ עושה שמים וארץ (תהלים קכד ז ח) (שכל טוב שמות יד ל מהמכילתא).

והנה באמת גם לולי דברי הרמב”ן אנו זקוקים לידע הביאור בפסוק מ”ט רק עכשיו האמינו בה’ דגם אם לא היתה כאן אמונה בנבואה אך מ”מ מ”ט לא האמינו בה’ עד אז, דהרי ראו המכות במצרים שהם מעל דרך הטבע וג”כ עשו קרבן פסח, ולשה”פ כאן הוא ויאמינו בה’ ובמשה עבדו, א”כ מ”ט עד הנה לא האמינו בה’ כראוי, אלא ע”כ כדאמרן.

וראיתי במדרש שכל טוב שכתב איזה ביאור נחמד על הפסוק, ויוכל ג”כ לתרץ הקושיא על הרמב”ן, וז”ל, אשר עשה ה’ במצרים.

פשטיה דקרא הכי משמע שהיו רואין בבינת לבבם ובראיית נשמה יד הימנית הנוראה והנאדרית המחצבת שר של ים הנקרא רהב והמרעצת אויב, שנא’ ימינך ה’ נאדרי בכח ימינך ה’ תרעץ אויב (שמות טו ו), ודומה להם כאילו ראו אותה בעיניהם האיך היא נלחמת במצרים ומכה אותם במיתה משונות, ושיערו אותה בבינת לבם ששים אלף רבוא, ומתוך המראה הגדול הזה שראו הקדוש ברוך הוא נלחם בעצמו עם מצרים, לפיכך וייראו העם את ה’, כי לשעבר לא ראו את כבודו, ולא היו יריאין אותו, ועכשו שראו ויאמינו בה’ ובמשה עבדו, עכ”ל.

א”כ מבואר שכעת היתה אמונה יותר גבוהה מכיון שהם נתנבאו בעצמן [גם אם קודם שמעו דברי נבואה מ”מ כאן נתחזקה אמונתן מכיון שנתנבאו בעצמם].

וגם בחז”ל [במכילתא מס’ דשירתא פ”ג ובזוהר] איתא עה”פ זה אלי שראתה שפחה על הים וכו’.

שלום כבוד הרב

רציתי לדעת שעיור מלא חפניים המוזכר בטומאת רקב המת [שהוא מלא התרווד], הכוונה שני חפניים [וזה לשון רבים] או חופן אחד של אדם.

***

תשובה

שלום רב

כתב בשיירי קרבן [מהקרבן העדה] על הירושלמי נזיר פ”ז, ומ”ש הרמב”ם דבעינן מלא חפנים לא ידעתי מנ”ל דמשמע דלא בעינן אלא מלא חפינה אחת דהא תני ישנו מקושרי אצבעות ולמעלה משמע דביד אחת איירי.

ועמ”ש בסמוך עכ”ל.

ועיין בקרן אורה נזיר נ ע”ב, וז”ל, וכמה שיעור רקב ר”י אמר מלא חפניו.

והרמב”ם ז”ל כתב מלא חפנים משמע דשיעור חפינה בב’ ידיו קאמר וכמו מלא חפניו דקרא דקטורת.

ועיין קרבן העדה אבל מלשון רש”י נראה דמלא חפניו היינו בידו אחת וליכא בינייהו אלא דחזקיה אמר בלא אצבעות ור”י אמר בהדי אצבעות.

ובירושלמי איתא חכמים אומרים מלא יד הגדולה ע”ש עכ”ל.

בכבוד רב

***

{מה שתמה ר’ דוד פלק בדברי רש”י קהלת פרק ג פסוק ז שכתב, עת לחשות – פעמים שאדם שותק ומקבל שכר שנאמר (ויקרא י) וידום אהרן וזכה שנתייחד הדבור עמו שנאמר (ויקרא י) וידבר ה’ אל אהרן יין ושכר אל תשת.

}

תשובה

ראשית כל דברי רש”י הם כדלהלן, עת לחשות – פעמים שאדם שותק ומקבל שכר שנאמר (ויקרא י) וידום אהרן וזכה שנתייחד הדבור עמו שנאמר (שם י) וידבר ה’ אל אהרן יין ושכר אל תשת.

ועת לדבר – (שמות טו) אז ישיר משה, (שופטים ה) ותשר דבורה, (הושע יד) קחו עמכם דברים.

א”כ רש”י כלל כל מיני הדברים, הדומין ושאינן דומין זל”ז, ומה שנקט לדברים אלו הם משום דמ”ש עת לדבר לא נאמר דוקא על ציווי שנצטוה א’ לדבר, אלא בעיקר על מה שהאדם מבין מעצמו ע”פ שכלו הישר שהגיע עת לדבר, כמו ג”כ עת לחשות, שזהו כשהאדם מבין לחשות.

ואע”ג דקחו עמכם דברים נאמר לישראל, אפשר דמ”מ אינו ציווי ממש, ובפסיקתא פ’ שובה איתא קחו עמכם דברים קוראים טובים דרשנין טובים כגון לוי בן סיסי וחביריו, היינו הוראה כללית להבין ע”פ שכל שיש צורך לדבר.

מה שתמה הרב בורשטין מדברי רש”י בראשית י’ ט’ שעשו לא רצה ליטול הבכורה מכיון שיש בזה איסור שתויי יין, והרמב”ן בויקרא י’ ט’ כתב שבבמה אין איסור שתויי יין, לא הבנתי מה הושה לו בזה, שרש”י מביא מדרש [והוא בבראשית זוטא ל’ זה של שתויי יין כמ”ש הרב] ורמב”ן מביא תו”כ ומנ”ל שאין כאן מח’ המדרשים, וג”כ היו מקובלין שיבנה בהמ”ק והאם ידעו מתי זה יהיה, וכשיבנה בהמ”ק כבר בודאי יהא איסור שתויי יין.

ויתכן שלא ידע שכישבנה בהמ”ק לא יהא עבודה בבכורות, א”נ כל עוד שלוי ואהרן לא נולדו פשיטא שאם בזאת יבנה בהמ”ק הבכורות יעבדו, וי”ל עוד דהרי אם הבכורה תישאר ביד עשו לעולם לוי ואהרן לא יטלו את הכהונה, כיון שכל עולם העתיד ניתן ליעקב ע”י מכירת הבכורה כמ”ש בזוהר שבכרה אותיות ברכה [ועמ”ש בשו”ת עם סגולה בעיקר ביאור הענין], א”נ יתכן שלא ניתנה כהונה לאהרן עדיין אז עד שנתקיים וראך ושמח בלבו, עיין זבחים ק”ב א’.