שכיחא - שאלות המצויות בהלכה אחרון שאלות

לא.מקורות:כן מבואר לענין נעליים שלא לבשן אדם מעולם במור וקציעה סי’ ד שאין מצריכין נטילה עד שינעול אותם אדם פ”א וילך על הארץ, וכעי”ז בבן איש חי שנה א’ תולדות אות יז, כה”ח סי’ ד סקע”א, שבנעליים ...קרא עוד

לא.

מקורות:
כן מבואר לענין נעליים שלא לבשן אדם מעולם במור וקציעה סי’ ד שאין מצריכין נטילה עד שינעול אותם אדם פ”א וילך על הארץ, וכעי”ז בבן איש חי שנה א’ תולדות אות יז, כה”ח סי’ ד סקע”א, שבנעליים חדשות א”צ מדידה.

ויעוי’ בשם ספר שערים המצויינים בהלכה קו”א סי’ ב ס”ט שכתב שהמודד בחנות א”צ נטילה כמ”ש השלה”ג ספ”ק דביצה דאין איסור בכלאים שלובש לצורך בחינה, ולפי סברתו יש לפטור גם בנעליים שאינן חדשות (כל עוד שלא ממש היו מטונפות דבזה פשיטא שאין פטור משום שלא נהנה מהם), ולא זכיתי להבין ההשוואה ביניהם, דשם הוא דין מצד ההנאה מהנעליים, וכאן הוא דין בנגיעה ולא בלבישה, דאפי’ נגיעה לחוד מחייבת נטילה, כמבואר במור וקציעה הנ”ל, ועוד דכאן המחייב אינו ההנאה אלא הטינוף מהנעל, וגם כשאינו מתטנף מהנעל יש בזה להרבה פוסקים תקנה קבועה ליטול ידיו, אבל בכלאים תליא בצורת הנאת לבישה, ומאידך גיסא גם הרבה בגדים חייבין בכלאים ואין מצריכין נטילה, ואולי כוונתו דמאחר שלא חשיב הנאת לבישה ממילא לא נעשה נעל על ידי זה ואז נחשב כנעל חדש שלא הלכו בו וכדברי הפוסקים הנ”ל, ודוקא שלא היה שימוש אחר בנעל קודם לכן.

ומ”מ הסוברים דהנטילה אחר חליצת מנעליו או נגיעה במנעליו הוא מחמת רו”ר (וכמ”ש השוע”ר סי’ ד סכ”ז ועי’ בבית ברוך על החי”א שכך דעת החי”א ג”כ ועי’ בתשובתו של ה”ר יוסף בהר”ח פלאג’י) יש לדון דשמא דין זה הוא בדבר המיוחד לנעילה ועומד לנעילה, ומאידך גיסא יש לומר דרק בדבר שכבר שימש לנעילה כבר, וכן דעת המו”ק הנ”ל דגם רוח רעה אין אם עדיין לא הלכו בו, ויעוי’ בשו”ת שבט הקהתי ח”ד סי’ ב שהצריך נטילה במודד בחנות.

קרא פחות
1

בשם הגריש"א הובא (פניני תפילה עמ' סד) דמשעה שהקטן הולך ונעלו מתלכלכת חשוב כנעל לענין זה, אבל כשהולך בנעל רק מעט אינו נחשב כנעל ואין צריך ליטול.ויתכן דהפוסקים שסוברים שהוא משום רוח רעה (עי' שוע"ר סי' ד ...קרא עוד

בשם הגריש"א הובא (פניני תפילה עמ' סד) דמשעה שהקטן הולך ונעלו מתלכלכת חשוב כנעל לענין זה, אבל כשהולך בנעל רק מעט אינו נחשב כנעל ואין צריך ליטול.

ויתכן דהפוסקים שסוברים שהוא משום רוח רעה (עי' שוע"ר סי' ד ובית ברוך על החי"א) יצריכו בכל נעל וכלשון היעב"ץ במור וקציעה סי' ד דמשעה שהלך בו פ"א על הארץ מצריך נטילה.

ומאידך גיסא יש לטעון דהרוח רעה הלזו היא רוח הבאה רק למקום זוהמא קבועה, וכלשון המור וקציעה דקרי לה רוח זוהמא, וממילא בנעל שאין הקטן מהלך בו ועשוי כעין שאר בגד להגן עליו מפני הצינה או לתכשיט גרידא לנוי שמא בזה לא אמר גם אם הילך בו מעט כל דהוא כיון שאינו עומד להתלכלך.

אולם בלא הלך הקטן ע"ג קרקע כלל בזה להדיא מבואר במור וקציעה הנ"ל שא"צ נטילה וכן בכה"ח סי' ד סקע"ב בשם עוד יוסף חי פ' תולדות אות ו, והחידוש בדברי הגרי"ש שגם במהלך קצת מ"מ אם הוא רק בדרך אקראי בעלמא אינו מצריך נטילה.

והנה נחלקו החזו"א והגריש"א לענין קטן בן יומו אם הנוגע בו במקומות שמכוסין אצל גדול צריך נטילה או לא, ויתכן דהגריש"א שאמר דבריו לענין נעל הקטן אמר כן רק לענין שיטתו דמקום המגולה אצל קטן א"צ נטילה אבל להחזו"א דמשוה קטן לגדול בהנ"ל משום דסובר שהיא תקנה גמורה (עי' בתשובה אחרת שביארתי ד' שיטות בדיני נטילה ושהחזו"א סובר שהיא תקנה קבועה וגמורה להצריך בכל אופן ולא אזלי' בכל דבר בתר הטעם) שמא יסבור גם בנעל של קטן.

ומ"מ בנעל שאינו עשוי להילוך כלל בקטן שאינו יודע כלל להלך אלא עשוי לתכשיט גרידא שמא מודה דאינו בכלל נעל לענין זה.

אבל יש לטעון דסו"ס כיון שתינוק זה כשמונח על הארץ נעל זה נוגע ומונח על הארץ ואין מקפידין על מקום המסוליים (הסוליא) שלא ייטנף ולכן אין מושיבין התינוק ע"ג מיטה נקיה עם שוליא זו א"כ יש בזה שם נעל וממילא לא פלוג.

אולם בנעליים שעשויים כעין גרביים אם אינם מטונפות א"צ נטילה כמ"ש באשל אברהם מבוטשאטש סי' ד, ובנעל שהוא אינו מעור אך הולך בו על הארץ, עי' בתשובה ד"ה הנוגע בנעלי גומי נקיות וכו' דאינו מוסכם לכו"ע שאינו מצריך נטילה ויש בזה מחלוקת אחרונים (ולפי מה שיתכן לבאר בזה דתליא בטעם הדין הזה יתכן ממילא להרחיב המחלוקת בדרך אפשר לענין עוד אחרונים שנתנו טעם בזה ודוק), אבל כאן בצירוף שאינו משמש לנעל ממש אפשר דיש כאן תרתי לטיבותא דמאיזה דין נחייבו כיון שגם אינו נעל וגם לא קביע להילוך.

וכן בנעליים שלא הילך בו הקטן מעולם על הארץ קשה להחמיר אחר שלא ראינו מי שהחמיר בזה מעולם וגם החזו"א שהחמיר בתינוק בן יומו היינו אחר שלגוף הקטן יש דין גוף, אבל נעל שעדיין לא נתברר שלנעל שלו יש דין נעל אינו ברור שחולק בזה על הגריש"א ועכ"פ אחר שנתבאר ביעב"ץ ובכה"ח בשם בא"ח דנעל הוא רק אם הלך בו ע"ג קרקע מצריך נטילה אי אפשר לחדש יותר מזה, כל עוד שאינו מטונף, אחר דבלאו הכי תקנה זו להצריך נטילה בנעל נקי לא נתבררה כל הצורך מקורה מגמ' כמו שהארכתי בתשובות אחרות.

קרא פחות
1

נשאלתי דהרי תפילין עצמן מונחות על מקומות המכוסין, והיאך שייך לומר דהנוגע במקומות המכוסין יהיה אסור לנגוע בתפילין (ע"ע סוכה כו ע"ב ורמ"א ומשנ"ב ריש סי' קמז). והשבתי דהנה להסוברים דדינא דמקומות המכוסין חיוב הנטילה בנוגע בהם הוא רק במטונפין ...קרא עוד

נשאלתי דהרי תפילין עצמן מונחות על מקומות המכוסין, והיאך שייך לומר דהנוגע במקומות המכוסין יהיה אסור לנגוע בתפילין (ע"ע סוכה כו ע"ב ורמ"א ומשנ"ב ריש סי' קמז).

והשבתי דהנה להסוברים דדינא דמקומות המכוסין חיוב הנטילה בנוגע בהם הוא רק במטונפין לק"מ דבלאו הכי אסור להניח התפילין במקום הטינופת.

וכן להסוברים דבזמן הנחת תפילין לא חשיב מקום ההנחה כמקומות המכוסין ג"כ לק"מ.

אבל גם להמחמירים ביותר וסוברים דלא חלקו חכמים בתקנתן וחשיב מקום טינופת בכל גווני מ"מ הרי מסכימים דמדאורייתא אינו כן, דמדאורייתא לא שייך להחשיב יד כמטונפת אם נגע במקום מכוסה שאינו מטונף, ולא עקרו חכמים מצוות תפילין משום תקנתם דהחשיבו כל מקומות המכוסין כמקום הטינופת.

וגם א"צ לבוא לזה דגם אילו היה מדאורייתא, מ"מ הרי מצוותו בכך ואשכחן דאפי' בס"ת דכוותה שאסור בכל ידיים לנגוע בו (עי' בה"ל בסי' קמז שהכרעת הרמ"א להחמיר רק בס"ת בכל ידיים דבשאר ספרים מצרפי' המתירים בסתם ידיים ומצרפי' המתירים שאר ספרים), מ"מ לצורך תיקון הס"ת שרי ועי"ש במשנ"ב ויש מאחרונים שהתירו אפי' לצורך קשירת הס"ת היכא דא"א בלאו הכי (עי' שלמת חיים, ובגמ' במגילה לב ע"א אפשר משום שקשירתן לס"ת היתה באופן אחר כמבואר בפוסקים, הלכך לא היה מצוי שיצטרכו ליגע), א"כ כ"ש בתפילין שמצוותן בכך שיהיה מותר להניחן על זרועו המכוסה דאין לך צורך גדול מזה.

ומ"מ לכל הצדדים דלעיל אין היתר להניח התפילין ע"ג טינופת דעיגולי זיעא או ריח רע ממש שעל בשרו (ועי' ברמב"ם הל' ס"ת פ"י ה"י ואילך ודוק).

קרא פחות
0

ששאלת במתני' ר"ה כו ע"ב דתנן פיו מצופה זהב אם הוא דין מיוחד שמותר שיהיה זהב בין פיו לשופר שבמקדש. תשובה בגמ' ר"ה ריש דף כז מבואר דדברי מתני' הוא באופן שאינו במקום הנחת פיו, ומוכח שם בגמ' דדין זה שווה ...קרא עוד

ששאלת במתני' ר"ה כו ע"ב דתנן פיו מצופה זהב אם הוא דין מיוחד שמותר שיהיה זהב בין פיו לשופר שבמקדש.

תשובה בגמ' ר"ה ריש דף כז מבואר דדברי מתני' הוא באופן שאינו במקום הנחת פיו, ומוכח שם בגמ' דדין זה שווה לשופר שבמקדש לשופר שגבולין, דהרי מקשה על מתני' מברייתא דציפהו זהב דהוא ברייתא שנאמרה בסמוך על שופר שבגבולין.

ומה שהזכרת לשון הרע"ב ר"ה פ"ג מ"ג ציפהו זהב בשל מקדש קאמר (והוא מפרש"י כו ע"ב) דהיינו דרק במקדש תקנו שצריך לעשות כן ובגבולין לא תקנו.

וכן בר"ן שם ד"ו ע"א מדה"ר כתב ופיו מצופה זהב שלא במקום הנחת פה ובשל מקדש קאמרינן ע"כ והוא ברור בסוגי' דהרי הנידון שם הוא על מקדש ובזה אמרו ששלא בהנחת פה קאמר.

אבל הרמב"ם לא הביא הך דינא דמצופה זהב ועי' להמהר"ם בן חביב ביום תרועה שהאריך בזה ובמחזיק ברכה או"ח סי' תקפו.

קרא פחות
0

שוב נראה דלדעת הב"ח ביו"ד ריש סי' פז לכאורה אכן סבר דבישול טמאה אסור מדרבנן (ועי' להלן), ומפרש דברי המשנה בחולין קיג דמותרת בבישול רק לענין דאורייתא, אם כי שאר פוסקים לא קבלו דברי הב"ח. וגם פי' הב"ח צ"ב דהרי ...קרא עוד

שוב נראה דלדעת הב"ח ביו"ד ריש סי' פז לכאורה אכן סבר דבישול טמאה אסור מדרבנן (ועי' להלן), ומפרש דברי המשנה בחולין קיג דמותרת בבישול רק לענין דאורייתא, אם כי שאר פוסקים לא קבלו דברי הב"ח.

וגם פי' הב"ח צ"ב דהרי מפרש בטור דמ"ש מותר בבישול בהנאה היינו מה"ת, ולפי דברי הב"ח דהטור מיירי רק מדאורייתא א"כ הו"ל להטור לפרש דבחיה ועוף (דהרי גם בהם מיירי) הדין דמותר אף באכילה מדאורייתא בחלב, ואם כי גם לפירוש הב"י שאין איסור דרבנן של בשר בחלב על חלב טמאה כלל ג"כ דברי הטור דחוקין שהזכיר שיש איסור כזה, אבל הדוחק דהב"ח הוא דוחק טובא, ואם נימא דיש איסור מדרבנן של בשר בחלב על טמאה באכילה ואילו בישול והנאה אין כלל לא בהם ולא בחיה ועוף, אם נימא הכי אין בדברי הטור דוחק כלל.

והנה הט"ז בסק"ב בודאי למד בב"ח דאיסור טמאה אינו בבישול עי"ש שחישב לפ"ז הסוגי' בדעת הב"ח, אולם הב"ח יש לכאורה כעין סתירה בדבריו דבדבריו לגבי בשר טמאה כתב נפק"מ בדיני האכילה כגון חנ"נ ולא הזכיר שיש נפק"מ לאסרו בבישול, ואילו אח"ז בדיבורו על בשר עוף הזכיר בתוך דבריו ביאורו ברמב"ם דגם בשר טמאה אסורה באכילה, וצ"ל חדא מתרתי או דבדעת הרמב"ם קא"ל וליה לא ס"ל אלא לענין בשר עוף בלבד עי"ש (או עכ"פ בדעת הטור אולי לא ס"ל וצלע"ע בזה), או לומר דסובר דבשר טמאה אסור בבישול נמי ומה שתירץ מתחילה נפק"מ בדיני בישול כגון חנ"נ וכיו"ב הוא כעין ולטעמיך להב"י דסובר דאין איסור בישול בטמאה מ"מ מודה דבאכילה אסרו מדרבנן.

ובגוף מש"כ הב"י דלא היה לרבנן לאסור בשר טמאה בחלב כיון דבלאו הכי אסור, לכאורה אכתי נפק"מ למי שאכל בשר טמאה בשוגג שיהיה אסור לאכול חלב אחר כך, (ואין לטעון דיהיה אסור משום שירגיש טעם הטמאה באכילת החלב דא"כ אפי' שאר מאכלים יהיה אסור ואפי' לבלוע רוקו, ומ"מ כ"ז צ"ב ג"כ), וכן מי שצריך לאכול בשר טמאה ע"פ רופא שלא יאכל חלב עמו משום שיש בזה איסור אכילת בשר בחלב דרבנן, אבל משמע ליה להב"י דרבנן לא גזרו.

והטעם דהוה פשיטא ליה להב"י דרבנן לא גזרו יש לומר דהוה פשיטא ליה להב"י דלא חייל איסור דרבנן אדאורייתא (ועי' ש"ך) דכל איסור דרבנן מהותו הוא הרחקה מאיסור דאורייתא, ואפי' לקוברו בין רשעים גמורים לא שייך שיחול איסור דרבנן על דאורייתא, כך היה מקום לבאר.

אולם לשון הב"י עצמו הוא ד"לא אשכחן שיאסרוהו חכמים משום בשר בחלב" ויתכן דקושייתו דבמשנה בחולין קיג שהביא קודם לכן נזכר שמותר בבישול ובהנאה ואם איתא דיש גזירה שנאסרה באכילה באופנים דלעיל א"כ הו"ל למשנה לאסור.

ועוד כתב הב"י "וגם לא היה להם ענין לאסרו מדבריהם אחר שכבר היה אסור ועומד מן התורה משום בשר טמא", ויתכן כוונתו דכל גזירת דרבנן הוא להרחיקו מאיסור כשעדיין לא עבר על האיסור דאורייתא כדי שלא יעבור עליו, אבל כאן דבלאו הכי הבשר עצמו אסור מה"ת א"כ אין צריך לגזור תוספת איסור מדרבנן ויתכן אפי' אם המעשה הנוסף כאן אין בו איסור תורה, וכאן בניד"ד לגבי אכילת חלב אחר הבשר אין לאסרו דכבר עבר איסור באכילת הבשר עצמו, משא"כ בבשר כשרה שלא עבר איסור באכילת הבשר אסרו חכמים לאכול חלב אח"כ כדי שלא יבוא לאכול בשר שנתבשל עם החלב.

קרא פחות
0

אע"ג דלגבי טומאת אהל יש גם לאו של לא יבוא כמבואר בסה"מ להר"מ מצוה קסח, מ"מ במה שהותר לכהן להטמאות כלשון התורה לה יטמא הותר כל אופני טומאת מת וגם טומאת אהל אע"פ שיש לזה לאו ביאה מ"מ התוצאה היא ...קרא עוד

אע"ג דלגבי טומאת אהל יש גם לאו של לא יבוא כמבואר בסה"מ להר"מ מצוה קסח, מ"מ במה שהותר לכהן להטמאות כלשון התורה לה יטמא הותר כל אופני טומאת מת וגם טומאת אהל אע"פ שיש לזה לאו ביאה מ"מ התוצאה היא טומאה וזה כלול בהיתר הטומאת מת לכהן.

וכן מבואר ברמב"ם פ"ג מהל' אבל דכה"ג מוזהר שלא לבוא באהל המת, ומבואר מזה דכהן הדיוט שרי, וכעי"ז איתא גם ברמב"ם בסה"מ ר"פ אמור ובחינוך מצוה ע"ר.

וכן מבואר בפשיטות במנ"ח מצוה רסד אות ט' אגב אורחא דמותר לכהן להיטמא לקרוביו באהל המת, וכן מבואר בפשיטות בהרבה פוסקים דיכול הכהן להיות בבית המת (דה"ח הובא בפת"ש וכ"כ בחכמ"א כלל ק ס"ה וקצש"ע סי' רב סי"א, וכן לצורך שמירה במהר"ם שיק יו"ד סי' קכג).

ואע"ג דאיסור לא יבוא נלמד מכהן גדול לכהן הדיוט וכנ"ל מ"מ היינו דוקא לדברים שכהן הדיוט אסור בהם.

ויתכן שיש ללמוד כן ממתני' דנזיר גבי ק"ו מהלכה דעצם כשעורה ורביעית דם, ומבואר שם דמצד הק"ו הוא שפיר ורק דאין למדין ק"ו מהלכה או כלשון ר' יהושע יפה אתה אומר אלא אמרו כך הלכה, ולמה לא פרכי' דאם למד חומרתו של רביעית דם מאהל א"כ לפרוך מה לאהל שכן חמור שנאסר לכהן לכך רביעית דם מטמא בו תאמר במגע דקיל שהותר לכהן, ושמא לא יטמא בו רביעת דם, וצל"ע אם שייך לפרוך בכה"ג.

קרא פחות
0

כמדומה שכן שאינו אכילה וגם אין המשחה ראויה לאכילה ואין בזה צד של דרך חיבה אלא עבורי זוהמא או רפואה, וכן מצאתי שכ' הבאר משה ח"ד סי' עא ועוד כמה אחרונים. ואפי' למש"כ הכה"ח לרח"פ ח"ד ס"ח להזהר להשתמש במגבת אחת, ...קרא עוד

כמדומה שכן שאינו אכילה וגם אין המשחה ראויה לאכילה ואין בזה צד של דרך חיבה אלא עבורי זוהמא או רפואה, וכן מצאתי שכ' הבאר משה ח"ד סי' עא ועוד כמה אחרונים.

ואפי' למש"כ הכה"ח לרח"פ ח"ד ס"ח להזהר להשתמש במגבת אחת, הוא חומרא בעלמא והנהגה טובה והבו דלא לוסיף עלה, ועד כאן לא קאמר אלא במגבת שהיא דרך נקיות ותענוג ולא בדבר שהוא דרך לכלוך ורפואה בלבד.

קרא פחות
0

נראה שהבננה נטמאה מחמת רוח רעה דהרי לענין טומאת שרץ שומר חשיב כגוף הפרי ומעביר טומאה כדתנן בריש עוקצין, ומבואר בגמ' ברכות לו ע"ב דגדרי ברכה שייכן ג"כ לגדרי טומאה באופן הנוגע לברכה עי"ש, דגדרי שומר הוא גדר קבוע, ממילא ...קרא עוד

נראה שהבננה נטמאה מחמת רוח רעה דהרי לענין טומאת שרץ שומר חשיב כגוף הפרי ומעביר טומאה כדתנן בריש עוקצין, ומבואר בגמ' ברכות לו ע"ב דגדרי ברכה שייכן ג"כ לגדרי טומאה באופן הנוגע לברכה עי"ש, דגדרי שומר הוא גדר קבוע, ממילא לענין רוח רעה מחמרינן  יותר דחמירא סכנתא מאיסורא ומחמירין בספקות שלו יותר כמ"ש הרמ"א ביו"ד סי' קטז, ולכן כל שאין ראיה להיפך יש להשוות הדין להחמיר (ולענין דיעבד יעוי' בפוסקים מש"כ בזה, ועי' בפת"ש ביו"ד שם מה שהביא בשם הגר"א).

ולענין הנוגע בבקבוק מבחוץ היה מקום ללמוד מדברי השו"ע בסי' ד שלא יגע בגיגית שכר והשו"ע פירש דברי הגמ' על נגיעה בזמן רגיל אבל יש מהראשונים שפירשוה ג"כ לענין נגיעה קודם נטילת ידיים של שחרית ועיין מה שהארכתי בחידושי הגמרא שם, ומהשו"ע נשמע דגם לשאר פוסקים איסור הנגיעה הוא אף בגיגית עצמה כך היה מקום לטעון.

אבל האמת שהיא הנותנת דהרי טעם הנזכר בשו"ע הוא שמשמוש היד מפסיד השכר וממילא בודאי שהכונה על נגיעה בשכר עצמו ומזה נלמד דלא הוה סליק אדעתין לאסור נגיעה מבחוץ לפירושו וה"ה לדידן.

קרא פחות
0

ראוי לעשות כן לפנים משורת הדין וגם לחשוש לשיטות המחמירות בזה, ומעיקר הדין בתפילין אין בזה איסור וכן בנרתיקן ומחזיקן לכו”ע מעיקר הדין אין בזה איסור אלא רק לפנים משורת הדין. מקורות: אי’ בספר חסידים סי’ תתקיז דאם ...קרא עוד

ראוי לעשות כן לפנים משורת הדין וגם לחשוש לשיטות המחמירות בזה, ומעיקר הדין בתפילין אין בזה איסור וכן בנרתיקן ומחזיקן לכו”ע מעיקר הדין אין בזה איסור אלא רק לפנים משורת הדין.

מקורות:

אי’ בספר חסידים סי’ תתקיז דאם רוצה להפיח עליו להתרחק מן הספרים ולא ישן כנגד הספרים שמא יפיח כנגדם, וכ”כ ברמ”א סי’ תריט ס”ו שטוב שלא ישן ליד ארון הקודש.

ומ”מ לענין עיקר דינא עי’ שו”ע או”ח ס”ס מד ומשנ”ב שם סק”ז, דרק לענין שינה החמירו שמא יפלו מידו, וטעם זה הוא מפרש”י בסוכה כו ע”א, אבל מצד הפחה משמע שלא חשו כשהן בידו, מדלא אמרו שאסור לישן בהם כשהן בידו שמא יפיח בהן.
(ומיהו לפי מה שהביא המג”א בשם בעל העיטור והובא להלן יש ליישב דנקט חדא מתרי טעמי עי”ש, וכ”ש אם נימא דדעת רש”י כבעל העיטור כדלהלן).

ובכרוכין בידו התיר שם השו”ע אפי’ לישן שינת קבע דבזה אין חשש לנפילה.

ולהדיא מבואר במשנ”ב סי’ קב סק”ג שאפי’ מונחין התפילין עליו שלא במקומן מעיקר הדין בשעת הדחק ליכא איסורא להפיח (ויש קצת אחרונים שהקילו אפי’ ביותר מזה, עי’ אשל אברהם מבוטשאטש סי’ לח ס”ב לענין מכוון שלא לצאת בהם וכן באילת השחר שבת מט ע”א, ובתשובה אחרת הרחבתי לענין הנחת תפילין בלילה כשמכוון שלא לצאת בהם).

ודברי המשנ”ב הנ”ל בסי’ קג הם רק בשעת הדחק, אבל שלא בשעת הדחק אסור כדברי הס”ח הנ”ל, ועי’ בבית ברוך על החי”א כלל יא אות שו מה שהעיר עוד מענין זה כשהתפילין אינם מהודקים שיש לחשוש לצד שזה נחשב מונח במקומו עי”ש וזהו דלא כהא”א מבוטשאטש שהקיל בזה, ושם בבית ברוך כ’ דאפשר דיש להחמיר אפי’ במונחין שלא במקומן, וע”ע מנח”י ח”ו סי’ קג.

אמנם דעת בעל העיטור [הל’ תפילין ח”ו ס ע”ג]  המובא במג”א ס”ס מד דבתפילין כל עוד שאוחזן בלא נרתיקן חיישי’ להפחה, ומשמע בדברי המג”א שם דמפרש כן גם בדעת רמ”א, וצ”ב דהרמ”א שם משמע שמודה לשו”ע בדינא דאם הם בלא נרתיקן וכרוכים בידו שרי, והרי לבעל העיטור לכאורה באופן זה חיישי’ להפחה.

ויש לציין דלפי לשון בעל העיטור המובא בב”י בס”ס מד אין הכרח ברור דשהן בידו בלא נרתיקן שרי, דבעל העיטור כ’ וז”ל, הא דאמרינן שלא יפיח בהם דוקא כשהן בראשו אבל כשהן בנרתיקן לא קאמר ופשוט הוא עכ”ל, והנה לא נחית למצב הביניים שאינן בראשו ואינן בנרתיקן, ואפשר דמחמת זה כ’ הב”י דדברי בעל העיטור פשוטין, דהרי אם היה בעל העיטור מכריע להדיא דשלא בראשו ושלא בנרתיקן חיישי’ להפחה לא היה הב”י נוקט שדבריו פשוטין, אלא דבר פשוט דדברי הב”י קאי רק על מה שכ’ בעל העיטור שכשהן בנרתיקן אין חשש, וממילא לכאורה למד הב”י בדברי בעל העיטור דכל שמונחין שלא במקומן חשיבי כמונחין בנרתיקן גם לענין זה, ולכך כתב הב”י דדברי בעל העיטור פשוטין, ולא חלק עליו כלל.

אבל במג”א אכן נראה שהבין בבעל העיטור כמו שכתבתי בשמו, אע”פ שלא כתב כן להדיא, מ”מ מוכח במג”א שחילק באופן שהתפילין אינן בראשו אם הם בנרתיקן או לא אם חיישי’ להפחה או לא, דהרי קאי על דברי הרמ”א שמחלק בין אם הם בנרתיקן או לא לענין אי חיישי’ להפחה או לא, וע”ז קאמר שכשהן בנרתיקן גם להפחה לא חיישי’ כדברי בעל העיטור.

ולהמג”א הבעל העיטור שלא הזכיר מצב ביניים שאינן בראשו ואינן בנרתיקן אפשר משום שכל שאינן בנרתיקן חשיב ביזיון ועדיין צע”ק למה נקט בראשו שהרי הוא חמור יותר מבידו בלא נרתיקן, וא”כ ממ”ט נקט בעל העיטור האופן של האיסור בכה”ג.

ויעוי’ גם ברש”י סוכה כו ע”א גבי דפריס סודרא משמע שיש איסור לאחוז תפילין בידו כשחושש להפחה, דנזכר שם שההיתר הוא רק בפריס סודרא, וכדברי בעל העיטור הנ”ל, וטעם ההיתר באופן זה פרש”י משום שלא נתנה תורה למלאכי השרת, ומשמע שמעיקרו הוא דבר אסור והותר רק באופן זה, ודוחק לומר דמיירי באופן שאין חשש נפילה (וכפירוש התוס’ רי”ד בסוכה שם המובא בעה”ש כאן שפריסת הסודרא הוא כדי שלא יהיה חשש נפילה), דמה שייך לא נתנה תורה וכו’ הרי אין כאן שום סרך איסור שהיה צד לאסור מחמת זה, ועוד דבפרש”י בברכות כד אי’ לא נתנה תורה למלאכי השרת שאין להם ערוה ואין אנו יכולים להזהר כ”כ וכו’ עי”ש, וא”כ רגלים לדבר שכאן נזכר ענין זה לענין הפחה דאינה שייכת במלאכי השרת.

ובאמת בשוע”ר בסי’ מד הביא שיש דעה דחיישי’ להפחה שאסור לישן אצל התפילין שינת קבע עד שיפרוס סודר עליהם [והוא פרש”י הנ”ל ממש], רק כתב דהעיקר כדעת השו”ע עי”ש.

ויעוי’ בב”י שי’ הרמב”ם בביאור הסוגיא, ולפי מה שנתבאר ראוי להקפיד לפנים משורת הדין כדברי הס”ח והרמ”א הנ”ל, וכ”כ באבני ישפה ח”ס סי’ סח סק”ב בשם הגריש”א להחמיר שלא להפיח כשאוחז ס”ת בידו, וע”ע בסי’ מג ס”א, וכן מסברא יש מקום לומר דיש ללמוד מדין מרגלותיו בברכות סוף דף כג דלעניינו לכה”פ טוב שלא יפיח בידו.

והנה לפי מה שנתבאר שהפחה בתפילין בידו מעיקר הדין אין בזה איסור לרוב הפוסקים, א”כ לכאורה ס”ת הוא כמותו מלשון הגמ’ בברכות כג ע”ב לא יאחוז וכו’ עי”ש, שמשוה דינם להדדי לענין המבואר שם (שאינו ממש שייך לכאן עי’ בפרטי דין זה בסי’ מג הנ”ל), וגם הרמ”א הנ”ל בסי’ תריט אינו מעיקר דינא שלא כתב אלא וטוב לישן רחוק מן הארון.

וגוף דין זה שכשהוא סגור בכלי אין בזה איסור לכו”ע כן מבואר גם בסי’ מג ס”ד לגבי עשיית צרכיו, אף דמשם אין ראיה לגמרי לענייננו, דשם יש קולא משום מעשה שהיה כמ”ש בגמ’.

קרא פחות
1

יתכן להביא ראיה מדינא דמקנח בעפר (סי' ד סכ"ב) דמשמע שעפר עצמו אינו לכלוך, ואף מועיל לתפילה כשאין מים, ואף שאינו מועיל לניקיון כמים ממש כאשר הידים כבר התלכלכו מדבר לכלוך אחר, אבל מסתמא דלכלוך לא חשיב כלל, אא"כ ...קרא עוד

יתכן להביא ראיה מדינא דמקנח בעפר (סי' ד סכ"ב) דמשמע שעפר עצמו אינו לכלוך, ואף מועיל לתפילה כשאין מים, ואף שאינו מועיל לניקיון כמים ממש כאשר הידים כבר התלכלכו מדבר לכלוך אחר, אבל מסתמא דלכלוך לא חשיב כלל, אא"כ הריצפה מלוכלכת, שאז הנוגע בו והתלכלך יצטרך ליטול ידיו דלא גרע ממנעלים.

ומ"מ כתב השו"ע בס"ס קפא דגם לשיטת התוס' דא"צ מים אחרונים אבל אם הוא איסטניס וירחץ ידיו אסור לברך קודם שירחץ ידיו דחשיב ידיו מלוכלכות, ולכן הנוגע בריצפה ג"כ אם הנגיעה מפריעה לו ויטול ידיו א"כ יצטרך ליטול ידיו קודם שמברך, וכן אם מואס באכילה כל זמן שידיו נקיות, עי' מה שכתבתי בתשובה אחרת [ד"ה המשתמש בממחטה לכיחו וניעו והיא לחה האם מחמת זה מתחייב בנטילה].

ולענין הנוגע בגלגלים כבר כתבתי בתשובה הנדפסת בעם סגולה דמסתבר שצריך נטילה דלא גרע ממנעלים גם אם נימא דבמנעלים הרחיצה הוא רק בנוגע בסוליית הנעל, כאן הרי הגלגל מתגלגל על הארץ בדוחק כל הזמן על כל דבר לכלוך וזוהמא וחשיב כנעל ממש עכ"פ כשאינו נקי.

קרא פחות
0