טהרה

בשם הגריש”א הובא (פניני תפילה עמ’ סד) דמשעה שהקטן הולך ונעלו מתלכלכת חשוב כנעל לענין זה, אבל כשהולך בנעל רק מעט אינו נחשב כנעל ואין צריך ליטול.

ויתכן דהפוסקים שסוברים שהוא משום רוח רעה (עי’ שוע”ר סי’ ד ובית ברוך על החי”א) יצריכו בכל נעל וכלשון היעב”ץ במור וקציעה סי’ ד דמשעה שהלך בו פ”א על הארץ מצריך נטילה.

ומאידך גיסא יש לטעון דהרוח רעה הלזו היא רוח הבאה רק למקום זוהמא קבועה, וכלשון המור וקציעה דקרי לה רוח זוהמא, וממילא בנעל שאין הקטן מהלך בו ועשוי כעין שאר בגד להגן עליו מפני הצינה או לתכשיט גרידא לנוי שמא בזה לא אמר גם אם הילך בו מעט כל דהוא כיון שאינו עומד להתלכלך.

אולם בלא הלך הקטן ע”ג קרקע כלל בזה להדיא מבואר במור וקציעה הנ”ל שא”צ נטילה וכן בכה”ח סי’ ד סקע”ב בשם עוד יוסף חי פ’ תולדות אות ו, והחידוש בדברי הגרי”ש שגם במהלך קצת מ”מ אם הוא רק בדרך אקראי בעלמא אינו מצריך נטילה.

והנה נחלקו החזו”א והגריש”א לענין קטן בן יומו אם הנוגע בו במקומות שמכוסין אצל גדול צריך נטילה או לא, ויתכן דהגריש”א שאמר דבריו לענין נעל הקטן אמר כן רק לענין שיטתו דמקום המגולה אצל קטן א”צ נטילה אבל להחזו”א דמשוה קטן לגדול בהנ”ל משום דסובר שהיא תקנה גמורה (עי’ בתשובה אחרת שביארתי ד’ שיטות בדיני נטילה ושהחזו”א סובר שהיא תקנה קבועה וגמורה להצריך בכל אופן ולא אזלי’ בכל דבר בתר הטעם) שמא יסבור גם בנעל של קטן.

ומ”מ בנעל שאינו עשוי להילוך כלל בקטן שאינו יודע כלל להלך אלא עשוי לתכשיט גרידא שמא מודה דאינו בכלל נעל לענין זה.

אבל יש לטעון דסו”ס כיון שתינוק זה כשמונח על הארץ נעל זה נוגע ומונח על הארץ ואין מקפידין על מקום המסוליים (הסוליא) שלא ייטנף ולכן אין מושיבין התינוק ע”ג מיטה נקיה עם שוליא זו א”כ יש בזה שם נעל וממילא לא פלוג.

אולם בנעליים שעשויים כעין גרביים אם אינם מטונפות א”צ נטילה כמ”ש באשל אברהם מבוטשאטש סי’ ד, ובנעל שהוא אינו מעור אך הולך בו על הארץ, עי’ בתשובה ד”ה הנוגע בנעלי גומי נקיות וכו’ דאינו מוסכם לכו”ע שאינו מצריך נטילה ויש בזה מחלוקת אחרונים (ולפי מה שיתכן לבאר בזה דתליא בטעם הדין הזה יתכן ממילא להרחיב המחלוקת בדרך אפשר לענין עוד אחרונים שנתנו טעם בזה ודוק), אבל כאן בצירוף שאינו משמש לנעל ממש אפשר דיש כאן תרתי לטיבותא דמאיזה דין נחייבו כיון שגם אינו נעל וגם לא קביע להילוך.

וכן בנעליים שלא הילך בו הקטן מעולם על הארץ קשה להחמיר אחר שלא ראינו מי שהחמיר בזה מעולם וגם החזו”א שהחמיר בתינוק בן יומו היינו אחר שלגוף הקטן יש דין גוף, אבל נעל שעדיין לא נתברר שלנעל שלו יש דין נעל אינו ברור שחולק בזה על הגריש”א ועכ”פ אחר שנתבאר ביעב”ץ ובכה”ח בשם בא”ח דנעל הוא רק אם הלך בו ע”ג קרקע מצריך נטילה אי אפשר לחדש יותר מזה, כל עוד שאינו מטונף, אחר דבלאו הכי תקנה זו להצריך נטילה בנעל נקי לא נתבררה כל הצורך מקורה מגמ’ כמו שהארכתי בתשובות אחרות.

הנה כשאין שיעור חלה בכל עיסה אלא רק בין כולם הדין הוא שצריך צירוף גמור, דהיינו בנשיכה (יו”ד סי’ שכה ס”א וסי’ שכו ס”א) ואם א”א על ידי נשיכה יצרף אותם על ידי צירוף סל (סי’ שכה ס”א) ואז א”צ נשיכה.

והגדרת צירוף סל הוא שיהיו כולם בסל ולא יצאו לחוץ (רמ”א יו”ד שם), אבל הכרעת הבה”ל בסי’ תנז דעל ידי כיסוי מפה אפשר להחשיב גם אם יוצאים לחוץ, אבל יש לזה כמה תנאים, הא’ שמה שמתחתיהם הוא כלי קיבול (דבלא זה אינו ברור עי’ בבה”ל סי’ תנז ס”א ד”ה והסל שהביא דעות בזה ואף דאפשר שנוטה שבכה”ג עם כיסוי מפה מהני מ”מ לא ברירא ליה ולא הכריע אלא בבית קיבול), הב’ שמכוסים במפה כולם ואין יוצאים לחוץ (ולענין בדיעבד עי’ בבה”ל שם ד”ה שיתן), והג’ שיגעו זה בזה מה שבסל (משנ”ב שם סק”ז ומבואר בשעה”צ שם סק”ט דהוא פלוגתא וחיישי’ להמצריכים).

ובנידון דידן מכיון שהפרישו על שיעור מסופק, לכן לכאורה אם עדיין יש בצק כולל בס”ה משיעור שאינו מסופק וכן יש בצק שלא הופרש עליו כלל משיעור שכנגדו הופרש מספק יכול עכשיו להפריש בברכה ממה נפשך מהבצק שלא הפרישו עליו כלל.

ופירושו כגון שהיה לו עיסה אחת של 1250 ועוד עיסה של 1250 ומאחת מהם הפריש בלא ברכה ומהשניה לא הפריש ושוב נצטרפו, אם כן ממה נפשך לפי הצד שבשיעור הקטן כבר נתחייב בתורת ודאי א”כ יש כאן עיסה מהשיעור הקטן, ולפי הצד שבשיעור הגדול נתחייב א”כ בשיעור הקטן לא התחייב ועכשיו מה שמפריש הוא על השיעור הקטן.

אבל אם אין שיעור שלא הפרישו ממנו כנגד שיעור שהפרישו ממנו באופן שיצטרף יחד עמהם השיעור הגדול (כגון שיש 1300 שהופרשו בלא ברכה ו1200 שלא הופרשו) א”א להפריש בברכה.

(ואם יש כמה עוגות יחד ויש אפשרות למצוא בתוכם שיעור אחד קטן שלא הופרש שכשתצרף אותו עם עוד כמה שיעורים קטנים שהופרשו ויגיעו יחד לשיעור המקסימלי אין בהם אחד מן העוגות המופרשות שהוא שיעור גדול מהעוגה שלא הופרשה אה”נ שאפשר עדיין להפריש גם אם מלבד עוגות אלו יש עוגות שהופרשו בשיעור מעט יותר גדול מהעוגה שלא הופרשה, וכגון שיש עוגה של 1200 שלא הופרשה ועוד כמה עוגות שכל אחד מהם לא יותר גדול משיעור זה ומצטרפים יחד לשיעור 2500, במקרה כזה יכול להפריש מהעיסה שלא הופרשה בברכה על הכל יחד גם אם יש עוד עוגה 1700 שהופרשה כבר שמתכוון להפריש עליו ג”כ, והוא פשוט בחשבון דהרי ממ”נ אם השיעור הוא 1660 בערך או פחות א”כ הרי בלאו הכי עוגה זו של ה1700 הופרשה כדין, ואם השיעור הוא יותר מכך כגון 1250 א”כ כל ההפרשות שהיו קודם לכן לא חלו, והחשבונות שבתשו’ זו לא עיינתי לע”ע בזה בספרים בדינם, וה’ יצילני משגיאות).

וכ”ז שיכול להועיל צירוף סל הוא רק באופן שאין מקפיד על תערובתן, אך בניד”ד מכיון שכל עוגה היא מסוג בצק נפרד ומתכון של תערובת נפרד א”א לצרפן יחד כשאין שיעור בכל אחת כיון שמסתמא מקפיד ע”ז (סי’ שכו ס”א) ולכן אם מקפיד שלא יגעו זה בזה אין מפריש כלל אבל אם אין מקפיד שלא יגעו רק מקפיד שלא יתערבו יש מחייבים בברכה (בית מאיר או”ח שם סוף ס”א) ולמעשה גם באופן כזה כיון שמקפיד שלא יתערבו יפריש בלא ברכה לחשוש להחולקים (מנח”י ח”ח סי’ קט).

ומ”מ גם באופן שמפריש בלא ברכה עדיין יש תועלת לעשות צירוף סל בתנאים דלעיל, שהרי עכשיו מכח זה לא יוכלו להצטרף בעתיד ולהתחייב.

אבל אם קשה עליו לעשות הצירוף סל וגם ברור לו שלא יצטרפו בעתיד באופן המחייב הנ”ל (ולא דמי למצות בשו”ע או”ח שם שיש חשש שיגעו בהמשך), א”כ יכול לעשות צירוף סל באופן הגרוע.

והיינו לפתוח את הכלים לקרב אותם יחד שיגעו זה בזה (א”ה כך לכאו’ יוצא ממה שלמדו המקילים דברי המשנ”ב בסי’ תנז סק”ז דמיירי שמכניס הכלים לתוך כלי והרי מיירי המשנ”ב באופן שהכלים נוגעים זב”ז ופתוחים ושו”ר שכ”כ הגרח”ק בדר”א דלהלן, ויש להוסיף דאפי’ כולם בכלי אד בלא כלים מפסיקים חשש בשעה”צ הנז”ל להדעות דבעי’ שיגעו כולם זב”ז וכ”ש בניד”ד דכולי האי שיגעו הכלים [דבזה דמי לצירוף של ב’ עיסות עם שיעור בכל אחת דמהני צירוף כזה] ואולי ליהני מגען להחשיבן כנוגעין העוגות זה בזה), ולהכניס את כולם בשקית אחת גדולה כגון שקית אשפה ובאופן זה יכול להפריש בלא ברכה גם אם שאר התנאים התקיימו, מכיון שיש אומרים שלא שייך צירוף שיעור בלא ברכה.

(לענין אם מהני באופן הגרוע דהיינו שהם כלי בתוך כלי ואין כל העוגות נוגעים ממש זב”ז עי’ הדעות בזה בדרך אמונה בכורים פ”ו הט”ז בבה”ל ד”ה ואין וערוה”ש או”ח סי’ תנז ס”ד ושש”כ פמ”ב הערה לט בשם הגרשז”א וקובץ מבית לוי ח”ה עמ’ לז).

ומעיקר הדין אין איסור לאכול כל עוד שלא צירף וקירב אם יודע שלא נצטרפו באיזה אופן המסופק כגון על ידי מקפיא או שאר אופנים שדברו בהם הפוסקים כגון ארון שאינו מחובר לקרקע.

ולכן במקרה שלנו מכיון שיש בלאו הכי כמה ספקות, שהרי כבר הפריש מהשיעורים הקטנים ולפי השיעורים הקטנים נמצא שכבר הופרשו, וגם מקפיד על תערובתן וגם על מגען אפשר שכבר נכנס בגדר מקפיד, וגם ברור שלא יצטרפו בהמשך צירוף יותר טוב מזה מאחר שמקפיד עליהם, הלכך יכול לצרפן באופן הגרוע הנ”ל (דהיינו שיפתח את הכלים ויקרבן זה לזה שיגעו זה בזה ויכניס כולם לתוך שקית אשפה) ויפריש בלא ברכה, ומ”מ צריך לדעת הדין שלא יעשה להם צירוף טוב יותר לאחר מכן כדי שלא ייכנס לחשש חיוב חדש.

מחד גיסא י”ל דאין מעבירין על המצוות ואז יטול כל יד מיד ב’ פעמים ובפרט שכרגע עוסק כבר במצוות נטילת היד הראשון וצריך לסיים המצוה דהרי שייך לטהר רק ידו אחת כדאי’ בפ”ב דידים מ”ג עי”ש ובר”ש [וכן משמע בשוע”ר ריש סי’ קסב שכך הוא הסדר אבל לא נזכר שכך יותר טוב לעשות, ומיהו הגר”ז לא נחית למנהגינו כהחי”א והמשנ”ב להחמיר כהראב”ד דלקמן ליטול מים שניים גם ברביעית ועי’ לקמן].

מצד ב’ אפשר שהשניים בכלל הכשר מצוה וכמש”כ המשנ”ב סי’ קסב סקל”א שאלו המים השניים אינם באים לעצם הנטילה של הידים רק לטהר את המים הראשונים עכ”ל.
 

וצל”ע דאולי מצוה קודמת להכשר מצוה גם באופן שיש אין מעבירין [והפוסקים דנו בדיני קדימה בין ב’ מצוות כשהוא כנגד אין מעבירין (והבאתי דברי הפוסקים בזה בתשובה ד”ה הבא לקבוע מזוזות האם יעביר על המצוות כדי להקדים קביעת מזוזה דאורייתא לדרבנן), אבל כאן שהוא הכשר מצוה כנגד מצוה שמא קיל יותר].

[אבל יש לדחות דאי”ז הכשר מצוה אלא פרט במצוה וגם דלרוה”פ אין מים שניים נוהגים כשנטל רביעית מ”מ כשלא נטל רביעים במים ראשונים אפשר דאה”נ מים שניים הם חלק מהמצוה, ואולי יהיה תליא בפלוגתת הפוסקים אם מותר לנגבן ולא ליטול מים שניים ועי’ בבה”ל בסי’ קסב].

ואפשר גם דלא שייך כאן אין מעבירין כשסיים מים ראשונים ועדיין לא התחיל מים שניים וב’ הידיים לפניו ומאידך גיסא י”ל דיש שמחזיק בה הספל ע”כ לא חשיבא כמונחת לפניו.

וכן המשמעות בתוספתא שהובא בר”ש פ”ב דידים מ”ג נטל את הראשונים זו לעצמה וזו לעצמה ונמלך ונטל את השניים לשתי ידיו כאחת טימאו זו את זו וכו’ וכל הענין משמע שדרך הנטילה ליטול מים ראשונים על כל יד ואח”כ מים שניים על היד השניה והרא”ש מבאר בזה כוונת המשנה שם הובא בב”י סי’ קסב [ומבואר במשנה שם ובפוסקים ריש סי’ קסב דשייך ליטול בבת אחת ממש לב’ הידים מים ראשונים ואח”כ מים שניים לשתיהן ממש, וכ”ש דשייך ליטול מים ראשונים בשניהם כל אחת בנפרד ואח”כ שניים בשתיהם כל אחת בנפרד, רק דשם לא נתבאר שהוא לעיכובא דוקא באופן זה], אע”ג דאינה לעיכובא כדמוכח שם ג”כ [וכבר במשנה] דאם נטל ב’ פעמים על יד אחת היא נטהרה וכ”ש אם נטל ב’ פעמים על כל יד בפני עצמה .

ויש גם לטעון לפי מנהגינו שמקפידין על נטילת רביעית א”כ לדעת השו”ע ורוב הפוסקים א”צ ליטול מים שניים כמבואר בסי’ קסב במשנ”ב סקכ”א ויש לטעון דיש להקדים נטילת יד שני ולא להפסיק ביניהם בדבר שאינו מחוייב בו לרוה”פ ויל”ע [ועי’ היטב בל’ המשנ”ב שם דאולי יותר משמע דמיירי שנוטל ב’ הידים במים הראשונים ואח”כ ב’ הידים במים שניים וכך אולי מיירי גם לעיל סק”א וצריך וכו’].

ודעת המחבר בשו”ע סי’ קנח סי”א דהברכה היא קודם מים שניים והיא דעת מהר”ם ורבותיו של רבינו ירוחם (ב”י ומשנ”ב שם) וכ”כ האגור סי’ רב בשם המרדכי פ”ב דברכות בשם הר”ש משנץ והרוקח, אבל אי”ז מצד שהמים השניים אינם מן המצוה ושלא יפסיקו בין המצוה לברכה אלא דאדרבה דבעי’ עובר לעשייתן לכך מברכי’ קודם נטילה זו והמנהג סובר דמברכי’ קודם הניגוב משום שהניגוב ג”כ מצוה (עי”ש ברמ”א ובמשנ”ב).

עכ”פ חזי’ מיהת דלדעת המחבר נוטל תחילה ב’ ידיו במים הראשונים ולאחמ”כ ב’ ידיו במים שנים, ויל”ע אם הוא רק מחמת הברכה וכנ”ל וא”כ לדידן שהברכה אחר מים שנים אין צורך ליטול באופן זה דוקא או לא.

 (ועי’ עוד בסי’ קסה ובמשנ”ב סק”ג דגם שם נזכר לדעת המחבר מעין זה לפי מה שנתבאר במשנ”ב שם וגם שם יש להסתפק אם סדר זה הוא מחמת דין הברכה המבואר שם או לא).

ובמשנ”ב סי’ קסב סקמ”ט דן באופן שנטל ידו ראשונה פעם ראשונה ונגעה באוזן הכלי נטמא אוזן הכלי ואם תיגע בידו השמאלית יצטרך לנגבה [עי”ש הפרטים בזה ובשעה”צ שם ועי’ חזו”א סי’ כד סק”כ], וכתב עלה המשנ”ב דהעצה לזה שיטיל רביעית בב”א על כל יד ויד או שישפוך מים ראשונים ושניים על כל יד ויד בפ”ע עכ”ל.

ומבואר דאין בזה חשש ליטול כל יד בפני עצמה עכ”פ כשיש בזה צורך ובסתמא משמע שאין הנטילה כל יד בפני עצמה אבל יש לדון אם רק כשיש צורך מותר או גם כשאין החשש הנ”ל כלל (כגון שאחר נוטל את ידיו וכן בנוטל רביעית דבזה ליכא הך חששא לכאו’ לכו”ע כיון שהרביעית מטהרת את המים הללו, וי”א דאפי’ בנגע ביד אחרת של עצמו אין חשש אם כבר נטל רביעית כמבואר בשעה”צ סקל”ו, ועכ”פ כאן כשהמים שנטמאו מהיד השניה לא חזרו לידו הראשונה בזה גם להמחמירים בשעה”צ שם מקילים כאן, ואעפ”כ לדעת הראב”ד המובא בבה”ל בסי’ הנ”ל ובמשנ”ב שם סקכ”א צריך מים שניים גם בנטל רביעית) ג”כ יכול ליטול לכתחילה כל יד מים ראשונים ושניים בפני עצמה.

[ועכשיו מצאתי בספר אחד שכ’ בשם המשנ”ב שצריך ליטול שלא לסירוגין אך בדיעבד כשר גם אם נטל לסירוגין אם הי’ רביעית, ויש להעיר דלא זה מש”כ במשנ”ב אלא אדרבה יש כמה צדדים למשמעויות בשו”ע ובמשנ”ב שעיקר צורת הנטילה נאמרה באופן של סירוגין כדלעיל (אף שאינו דוקא וא”צ למעשה לעשות כן), והמשנ”ב רק כ’ דאם יטול באופן זה ימנע עי”ז חשש זה אבל יש עוד כמה דרכים אחרים למנוע חשש זה כגון שנוטל רביעית ואז שרי אף לכתחילה, או כגון שנוטל מב’ כלים, או שאחר נוטל ידיו, או שמשגיח ומדקדק שאין נוגע ביד שניה במקום שנרטב מיד הראשונה ובכ”ז שרי אף לכתחילה, ומ”מ יש צד שנזכר באופן של ניגוב אחר מים ראשונים שיש חשש שינגב שוב היכן שניגב וזה טעם מים שניים לכמה ראשונים, עי’ בבה”ל להלן סי’ קסב ס”ח, ולפ”ז גם בניד”ד ממילא שמעי’ שעכ”פ אינו כדאי להכניס עצמו למצב שיש רטיבות שאם יגע בה יצטרך נטילה שוב].

ומצאתי בזה ב’ מנהגים ע”פ הקבלה (עי’ עוד מ”מ בספר לרעות בגנים ח”א עמ’ מד) שבא”ר סי’ ד סק”ה כתב בשם בש”ע של מהר”י לוריא כתב בנטילת ידים לאכילה [בדברים השייכים בסעודה ס”ג] וצריך ב’ פעמים לערות על יד ימין ואחר כך ב’ פעמים על שמאל ואח”כ ישפשף ב’ ידיו יחד עכ”ל [ומה שתמה שם הא”ר ע”ז לא שייך לענייננו], ובשלחן הטהור סי’ קסב כ’ בשם מהר”ם אלשיך שיטול לסירוגין, ויש יחידי סגולה שנהגו סלסול בעצמן לחשוש לב’ צדדים אלו (עי’ ליקוטי הש”ס ענייני נט”י מנהג בעל הקדושת יו”ט), ועי’ בן איש חי שמיני אות ד’ וליקוטי מהרי”ח סדר נט”י לסעודה, ועי’ בהרחבה סדר הנטילה ע”פ הסוד בכה”ח סי’ קסב סק”ב.

היוצא מכ”ז דפשטות הדין הוא שצורת הנטילה היא מים ראשונים בב’ הידיים ואח”כ מים שניים בב’ הידיים וכן נראה מהתוספתא וכ”ה בשו”ע ובכמה ראשונים [עכ”פ לפי מנהגם לענין הברכה] אבל אינו לעיכובא כלל (ובהגר”ז יש משמעות שצורת הנטילה בנטילת ב’ פעמים לכל יד לחוד עכ”פ כשנוטל בכל יד פחות מרביעית ואפשר דלאו דוקא), ועכ”פ במקום צורך אין לעשות כנ”ל [והיינו אם נוטל פחות מרביעית ויש חשש שיהא נוגע בידו השניה בכלי היכן שנגע ביד הראשונה], ובקבלה ע”פ סוד מצינו בזה ב’ מנהגים.