טהרה

{עש"ק פ' מקץ נר ה' לחנוכה ע"ו}

מה שהקשה כת"ר מה שנקרא מנשה איש קודם י"ג שנה, ובפרש"י באבות פ"ה מכ"א פי' דילפינן משמעון ולוי דמי"ג שנה חשיב איש.

תשובה ראיתי להגרחיד"א ז"ל בס' פני דוד עה"ת שעמד על קו' זו, וז"ל שם, ויעש האיש כאשר אמר יוסף אמרו רז"ל זה מנשה ותימה דפירש"י במס' אבות ילפינן בן י"ג למצות משמעון ולוי כי כשבאו על שכם לא היו אלא בני י"ג שנים כשתחשוב שנותיהם וכתיב בהו איש חרבו על ירכו וכשתחשוב שנותיו של מנשה תראה שלא הי"ל לכל היותר אלא תשע שנים מהר"ר חיים משם ה"ר אליעזר אבי העזרי וצ"ע פירוש התורה מרבותנו בעלי התוספות וזה עד ממהר כי פירש"י דאבות הנדפס במדרש שמואל ועץ החיים הוא אמת שהוא מרש"י זצ"ל וגם בטור סי' רמ"ב א"ח מזכירו וכן הרשב"ץ בס' מגן אבות מיחסו לרש"י ולאפוקי מהרב יעבץ בעץ אבות שלו שהתמרמר והטיח דברים על הפי' הזה והחליט שאינו מרש"י וחשבו לטועה וחסר דעת למפרש הנז' ואני בעניי אומר שהגם שהפירוש הוא מרש"י לא יבצר שנפלו כמה ט"ס בהעתקות מכמה מאות שנים ואין ראיה אם ימצא איזה קושי בדברי הפירוש הנז' כי כזו וכזה אירע בכמה פירושי הראשונים ובדברי רז"ל כידוע ובכל דור ודור חכמי ישראל מגיהים וחוזרים ומגיהים התלמוד הקדוש ופירש"י והתוספות ובפרט בסדר קדשים כמפורסם ומאי דקמן בפירש"י דאבות הנדפס פ"ה והביאו הרב תי"ט כתב דלוי בן י"א כשיצאו מאצל לבן וששה חדשים שהיו בדרך וי"ח חדש בסוכות הרי לוי בן י"ג שנים וכתב על זה הרב תי"ט דרש"י לא דייק בפירוש החומש פ' וישב שכתב ע"פ ויתאבל על בנו ימים רבים שהיה ששה חדשים בבית אל אחר מעשה שכם עכ"ד וע"ז כתב הרב יעב"ץ שנעלם ממנו תלמוד ערוך ספ"ק דמגילה דקאמר ששה חדשים בבית אל כפירש"י בחומש וכן הוא בסדר עולם ופירש"י דאבות אינו פירש"י והרחיב לשונו על גאון עוזינו הרב תי"ט והאריך בזה ע"ש הן אמת דלכאורה היא תמיהא קיימת על הרב תי"ט מאחר שדברי רש"י בחומש הם דברי הש"ס וסדר עולם ועוד אני מוסיף לתמוה דגם בבראשית רבה סוף פ' ע"ח אמרו בבית אל ששה חדשים כדברי רש"י בחומש ואיך הרב תי"ט כתב דלא דייק פירש"י בחומש אך אוסיף להביט בספר מגן אבות להרשב"ץ שכתב כדברי רש"י בפירוש אבות דששה חדשים עשה בדרך וי"ח בסוכות וכל קבל דנא אמרו בב"ר פ' פ' איש חרבו א"ר אלעזר בני שלש עשרה שנה היו וכפי מ"ש לעיל פ' ע"ח ובש"ס וסדר עולם דבבית אל ששה חדשים איך יהיה ללוי י"ג שנה וראיתי לה' מגן אברהם בספרו זית רענן [על הילקוט] שכתב פ' וישלח בזה והוקשה לו דלוי היה בן י"ב ומחצה ואיך קרי ליה איש הלא לא הי"ל י"ג שלמים ותירץ דלוי ה"ל מופלא הסמוך לאיש ועכ"פ הי"ל לשמעון י"ג שלמים עכ"ד וקשה על הרב ז"ל דנעלם ממנו מ"ש רש"י בנזיר דף כ"ט ע"ב וז"ל איש הוי מבן י"ג שנה ולא בפחות שלא מצינו בכל התורה שיהא קרוי איש בפחות מי"ג אבל בבן י"ג מצינו שקראו הכתוב איש כדכתיב ויקחו ב' בני יעקב איש חרבו וגמירי שמעון ולוי בההיא שעת' בני י"ג שנה הוו והרוצה לחשוב יצא ויחשוב עכ"ל הרי מוכח בהדיא מדברי רש"י דלוי הי"ל י"ג שנים שלמות וכתב דלא מצינו בכל התורה שיהא קרוי איש בפחות מי"ג ואיך סבר וקביל הרב הנז' דלוי לא הי"ל י"ג אלא בן י"ב ומחצה היה גם לא זכר פירש"י דאבות ודברי הרב תי"ט הנז' ועל רש"י בנזיר שכתב דלא מצינו בכל התורה שיהא קרוי איש בפחות מי"ג יקשה ביותר קושית ראבי"ה הנז' דאתאן עלה דהרי מנשה קראו הכתוב איש ולא הי"ל ט' שנים איברא דכעת לא מצאתי מדרש זה דהא דכתיב ויעש האיש הוא מנשה ובין כך ובין כך הא דלוי הי"ל י"ג שנים צריך ביאור וראיתי שגם בספר ארחות חיים ה' תפלה אות ע"ג כתב וכן מצינו לוי שלא היה במעשה שכם כי אם בן י"ג שנה ונקרא איש שנאמר איש חרבו על ירכו עכ"ל ונראה לישב קצת דברי רש"י בפי' אבות והוא דהאמרי' יולדת לז' יולדת למקוטעין וכ"כ הרשב"ץ שם בס' מגן אבות דעיבור ראובן שמעון ולוי היה לששה חדשים ויום אחד וא"כ בי"ח חדש וג' ימים מספיק לג' עיבורים וימי טהרה לראובן ושמעון הוסף קרוב לג' חדשים על י"ח אכתי פשו יותר משלשה חדשים עד שתי שנים ומ"ש פ' בן סורר דל תרתי שני לתלתא עיבורי לאו דוקא ומנין שלם נקט וגם הרשב"ץ שם שכתב שכל עיבורן היה לששה חדשים ויום אחד כתב תרתי שני לתלתא עיבורי ולאו דוקא וא"כ כי מדלית ז' שני עבודת לאה וכ"א חדש לעיבורי ראובן שמעון ולוי עם ימי טהרה לראובן ושמעון נמצא לוי כשיצא מבית לבן הי"ל י"א שנים ויותר מג' חדשים ובדרך היה ג' חדשים בציר פורתא ואלו הם הששה חדשים דנקטי רש"י והרשב"ץ שהיה בדרך דנקטי מנין שלם והיינו שזמן הדרך השלים לששה חדשים עם מה שהיה ללוי יותר מי"א שנים בצאתו מבית לבן וי"ח חדש בסוכות הם י"ג שנה בדקדוק והש"ס וב"ר שמנו ששה חדשים בבית אל לאו דוקא בבית אל אלא נקטי מנין שלם ובכלל הם קרוב לג' חדשים שהיה בדרך ויותר מג' חדשים בבית אל ונעשה הכל ששה חדשים ועפ"ז הכל שפה אחת ודברים אחדים ודוק היטב שוב ראיתי מ"ש בלחם שמים ח"ב דכי דייקינן לוי בר תליסר בציר תלת ירחי הוי ההיא שעת' כשיצאו מארם וקחשיב תו תלת ירחי מדשהו בשכם ושלשה חדשים משם ואילך נמצא החשבון מכוון עכ"ל וכתב זה לדעת סדר עולם ורש"י עה"ת שכתבו ששה חדשים בבית אל כמ"ש בש"ס ע"ש וכתוב זה גם כן בסוף ס' עץ אבות בהשמטות ודברים ככתבן אין להם הבנה מאי קאמר דהוי בר י"ג בציר תלת ירחי כשיצאו מארם והלא לא משכחת אלא י"א ועוד תלת ירחי וקצת ימים כמש"ל ותו י"ח חדש דסוכות איכא ודאי ואולי ט"ס נפל בב' המקומות וצ"ל כשיצאו מסוכות וחשיב תלת ירחי ששהו בשכם טרם מעשה דינה ומאי דכתיבנא בעניותין נראה עיקר לפי קיצורנו והמעיין ישפוט בצדק ורבינו בחיי פ' וישלח כתב דלוי היה בן ט' חדשים וי"ב שנה עש"ב חשבונו ונראה דסובר דקרא הכתוב ללוי איש להיותו מופלא הסמוך לאיש כמ"ש הרב זית רענן כמש"ל ואחר זמן רב ראיתי בס' לב שלם פ"ב דאישות דף ט"ל ע"ג שעמד קצת בזה עש"ב עכ"ל החיד"א שם.

וראיתי עוד בשו"ת דברי יציב חו"מ סי' נ' סק"ט, וז"ל, ובדעת זקנים לבעלי התוס' פרשת מקץ מ"ג י"ז על פסוק ויעש האיש כאשר אמר יוסף אמרו רז"ל זה מנשה ותימה דפרש"י במס' אבות ילפינן בן שלש עשרה למצוות וכו' וכשתחשוב שנותיו של מנשה תמצא שלא היה כי אם ט' שנים וכו' ואפ"ה קורהו איש עיי"ש וחידוש שהחיד"א שם בפני דוד אות ג' כתב שלא מצא מדרש זה דויעש האיש הוא מנשה עיי"ש ולפענ"ד הכוונה למ"ש שם בתרגום יוב"ע בפסוק הקודם ואמר למנשה דממנה אפיטרופוס על ביתיה וכו' עיי"ש ועכ"פ לפי המדרש הזה יש למצוא סמך למ"ד בסוגיין כבר תשע ולהנ"ל דר' יוחנן דאמר כדי חייו נמשך להאמור למעלה שנתנו בזה קצבה לפי שנים י"ל דלשיטתיה אזיל דבסוטה ל"ו ע"ב א"ר חייא בר אבא א"ר יוחנן בשעה שאמר פרעה ליוסף וכו' בא גבריאל ולימדו שבעים לשון וכו' הוה קא משתעי יוסף בלשון הקודש ולא הוה פרעה ידע מאי הוה קאמר וכו' א"ל אשתבע לי דלא מגלית וכו' עיי"ש ומוכח מזה שבין המצריים לא היה אף אחד שידע לשון הקודש דאל"כ הרי היה הוא יכול לגלות שפרעה אינו יודע וא"כ מי היה המליץ בינתם בראשית מ"ב כ"ג וצ"ל שהיה מנשה כבתרגום יוב"ע שם ושהוא היה גם האיש על בית יוסף כבתרגום יוב"ע הנ"ל וא"כ חזינן שנקרא איש בבן ט' ואשר מטעם זה נמי אמרו חכמים כבר תשע כבר עשר ומוכח דאינו אלא תקנת חכמים משום כדי חייו כדברי ר' יוחנן כאן וכנ"ל ודו"ק וביתר שאת י"ל ולהשוות בין הלימודים דמ"ש רש"י דאיש היינו בן י"ג זה לגבי ישראל ומה שמצינו במנשה שהיה איש בבן ט' היינו מחמת שהיה לו דין ב"נ דאין בהם זמני קטנות וגדלות בשנים דלא ניתנו שיעורים לב"נ כנ"ל מהח"ס דהנה כבר דיברנו במ"ש רש"י בראשית מ"ח ט' שהראה לו שטר אירוסין ושטר כתובה דצ"ב מי היו העדים שם במצרים והארכנו בזה עיין לעיל חאהע"ז סימן מ"ט אות ט' ובשפע חיים מכתבי תורה ח"ד סי' רל"ו ושפע חיים נישואין סימן מ"א וכעת נתקשיתי עוד דהא גרות בעי ג' כמבואר ביבמות מ"ו ע"ב ואיך גייר את אסנת בת פוטיפרע שם במצרים ואם נאמר שבאמת לא היתה גיורת נמצא דולדה כמותה וממילא היה למנשה דין ב"נ וא"ש שלכן נקרא איש גם בבן ט' דאין שיעורים לב"נ אבל בישראל צדקו דברי רש"י שלא מצינו בכל התורה שיהא קרוי איש רק בשמעון ולוי כשהיו בני י"ג ומיושב קושיית בעלי התוס' הנ"ל וא"ש כנ"ל דכיון שאצל ב"נ הוה איש מבן תשע כדחזינן במנשה לכן בישראל נמי יש לו קנין עכ"פ מדרבנן שאמרו מקחו מקח וממכרו ממכר משום כדי חייו כדברי ר' יוחנן הנ"ל לשיטתו ודו"ק עכ"ל.

ואחר שהאריכו הגאונים הנ"ל בכ"ז אין לי מה שאוכל להוסיף ע"ד בדל שכלי.

עש"ק הנ"ל ג' מרחשון ע"ו בס"ד

מה ששאלת ע"ד התוס' (בנדה נ' ב' ד"ה תרנגולתא בפי א') דס"ל דהנקבה של אותו המין מותרת וזכר שלו אסור, דהשתא כמה הכניס נח לתיבה, אי שבעה או שנים.

ורצה כת"ר לומר ע"ז איזה פלפול.

תשובה - ראשית כל יש ז"ל התוס' שם, תרנגולתא דאגמא - הזכר אסור לפי שאין לו סימני טהרה ולא שרי מטעם כל היוצא מן הטהור טהור שהרי האם לא ילדה האפרוח אלא ביצים הטילה והאפרוח מעפרא קא גדיל ונאסר ממילא ע"י סימני טומאה ונקבה נמי אין לאוסרה למאן דאסר זה וזה גורם דהא אפרוח לא יצא אלא מן הביצה ומעפרא קגדיל כדפרישית ומיהו נראה עיקר ששני מינים הן והמין שקורין תרנגולתא דאגמא שרי הזכר והנקבה דיש להן סימני טהרה והמין שקורין תרנגול דאגמא אסור הזכר והנקבה דאין נראה שמין אחד חלוק הזכר מהנקבה ועוד כיון דלא הוי מעופות טמאין הכתובין דבהנהו בכל מין יש זכר ונקבה משום סימני טומאה אין לאסור עד שיהא בו כל ד' סימנים דמנשר ילפינן.

עכ"ל.

והנה התוס' לא ניחא להו כלל לפרש כן, וכמו שכתבו ומיהו נראה וכו' וזהו לשון של חזרה, וגם בחולין ס"ב ע"ב ד"ה תרנגולתא, הכריעו כחזרתם כאן ולא הזכירו צד שני, וכן הריטב"א כתב כן בשם ר"י, [ר"ל שהוא היה בעל התוס'], וא"י מה מטעם יש לחקור אחר ראשונות וקדמוניות אם התוס' לא ס"ל כך, וכ"כ הערל"נ שם בשם התוס', אכן שו"ר שהגרא"ו ז"ל בקובץ שמועות חולין סי' כ"ז נקט שכ"ד התוס' כמ"ש כת"ר והדרנא בי.

אכן אכתי נראה שאין כאן מקום לדון בזה כיון דבגמ' שם נקטו למסקנא דגם נקבתו אסורה דחזיוה דדרסא ואכלה, והנה נח פשיטא דעשה כפ"ד המסקנא שהכל עשה ע"פ רוה"ק וחכמה עליונה לידע מה טמא ומה טהור, וראיתי חכ"א (דברי יואל פ' נח ע' קל"ב) שכתב דרק אח"כ נעשה להיות עוף טמא כיון שנעשה דורס ע"י שהשחיתו בני האדם דרכם באותו דור, כמו שמצינו בדור המבול שהשחיתו דרכן ע"י הבנ"א, ובמחכת"ר, חדא כבר כתב רש"י חולין ס"ב ב' ע"ז חזיוה דדרסה ואכלה - ראוה חכמים שדורסת ואוכלת והיינו גירותא דאמרי' לקמן בפ' כל הבשר (חולין דף קט:) אסר לן גירותא שרא לן לישנא דכוורא שטעמו כטעמו ומתוך שאין אנו בקיאין בהם נראה לי דעוף הבא לפנינו יש לומר שמא ידרוס דהא הך תרנגולתא דאגמא היו מחזיקין בטהורה ולאחר זמן ראוה שדורסת ואין עוף נאכל לנו אלא במסורת עוף שמסרו לנו אבותינו בטהור ושלא מסרו לנו יש לחוש ובמסורת יש לנו לסמוך כדאמר לקמן (חולין דף סג:) שעוף טהור נאכל במסורת.

עכ"ל רש"י, ומבואר דהיה כאן טעות ממש ולא שנשתנה אח"כ.

ועוד א"כ בדור המבול כל הבהמות היו אסורות באכילה לפי דבריו, דכיון שהשחיתו המינים דרכן נעשו טמאים, ומיהו רש"י שם כתב שהכניס לתיבה רק מאותן שלא השחיתו, וא"כ צ"ל דאזלי' בתר הפרט ולא בתר המינים, ולפ"ז אם נמצא תרנגולתא דאגמא א' שלא השחיתה דרכיה כלל יהא מותר לאוכלה לפי דבריו, ואלו דברי תימה.

אכן ראיתי שבס' משך חכמה בראשית ז' ג' וז"ל, גם מעוף השמים שבעה (שבעה זכר ונקבה) לחיות זרע על (פני) כל הארץ.

'בטהורים הכתוב מדבר', רש"י.

והא דלא כתב בפירוש "מעוף הטהור", אתי שפיר לפי מה שכתבו התוספות בנדה דף נ' דתרנגולתא דאגמא, הזכר טמא והנקבה טהורה, יעוין שם.

אם כן, במין כזה צוהו להביא שבעה, מפני שאף שהזכר טמא, אכן הוא "לחיות זרע על (פני) כל הארץ", ובנקבה הנולדת תהיה טהורה.

וכן מדויק הפסוק, שכאן נזכר "לחיות זרע", ודו"ק ע"כ, אכן הדברים תמוהים כמ"ש.

וראיתי הובא מקובץ ירושלים (שי"ל בוורשא) תשובה מהג"ר יצחק זעליג מסוקולב זצ"ל אל הגאון ר' מנחם זעמבא זצ"ל, ובתו"ד כותב הרב מסוקולוב זצ"ל על דברי המשך חכמה הנ"ל: רשמתי בצדו: לפי ענ"ד דברי שגגה הם שהתוס' בחולין ס"א ע"א ד"ה "כל" כתבו שהדורס שהוא סימן טומאה נמסר להם מנח, הגם שמשמעות התוס' משמע שבעת שרצה להקריב מהם קרבנות בדק את כולם, אבל אחר שגם הטהורים באו מעצמם אל התיבה, וכלפי שמיא גליא מקודם שהיא דורסת, לא הי' באים כלל כיון דשניהם טמאים.

ור' פפא שלא הי' יודע אם דורסת אמר דעתו שהנקיבה טהורה בסימני', אבל אם הי' יודע וראה שהיא דורסת, בוודאי הי' חזר בו, כי נח מסר להם שכל עוף טהור אינו דורס כמ"ש התוס' שם וז"ב ואמת.

שנית לחיות זרע באמת די בשנים שנים מכל מין, כתחילת בריאתם שלא נברא יותר מזכר ונקיבה מכל מין, והטהורים שבאו שבעה, הי' כדי להקריב מהם קרבנות, ואם הזכר לעולם טמא למה באו הזכרים שבעה כנגד כל נקיבה די בזכר אחד.

ולפי דברי הילקוט שמעוני פ' נח אות נ"ג כי עד המבול הי' עופית טמאים רובא יותר מן הטהורים, ומעת המבול עשה ה' שיהיו הטהורים רוב, ועיין בזית רענן שם ובעופות דאגמא אין הטהורים רוב, דהזכרים שבהם לעולם טמאים.

שלישית אם הזכר טמא קיי"ל דאין הטהור מוליד מטמא, וגם בעופות כן הדין וכמ"ש הח"ס חיו"ד (סי' ע"ד), אך להטיל ביצים די באמת בחימום בעלמא, דחזינין שיש אפי' ספנא מארעא בלא זכר כלל, א"כ לא גרע מה שמחמם אותה הזכר של אגמא אפי' שיש לו כל סימני טומאה שתוכל מזה להטיל בצים, אבל חימום מאינו מינו של טהור שוב הרי רק כספנא מארעא דאינו מוליד.

ועוד בזה דבאמת בשו"ת מהרי"ט ח"א סי' נ"א בסופו מביא ראי' נכונה דאין הסימנים גורמים הטומאה, רק הסימנים מראים שהם ממין הטמא, וראייתו מבכורות ה' ע"ב בהמה טמאה שילדה כמין בהמה טהורה אסור באכילה, ובהמה טהורה שילדה כמין בהמה טמאה מותרת באכילה, שהיוצא מן הטמא טמא והיוצא מן הטהור טהור, חזינן דאין הסימנים מטמאים או מטהרים עיין שם.

ולכאורה לר' פפא שסובר בתרנגול דאגמא כיון דיש לו סימנים נשאר עוף טמא, ואף דהביצה טרם שיצא ממנה האפרוח בודאי מותרת באכילה כדין היוצא מהטהור, אעפ"כ אחר שנעשה אפרוח בסימני טומאה נאסר, ואפשר שזה באמת כונת קושיית התוס' שם שאיך יחלוק ר"פ על סתם משנה בכורות ה' ע"ב, וע"כ צ"ל כתי' התוס' שם דעוף תולדתו היא מהביצה, אשר נעשה מתחלה עפר לגמרי, וביאתו לעולם היא הוי' חדשה לגמרי של עתה, ואינו בכלל יוצא מהטמא או מהטהור לגמרי, ואין בו אלא התהוות חדשה של עתה, ע"כ אף שהתרנגולת ישבה על הביצים ויצא אפרוח זכר, ומסתמא ביצה זו שנעשה ממנה אפרוח זכר היא מין זכר בתחילתו, אלא שמותרת מטעם יוצא מן הטהור, והיא רק גרמה רק החימום שתסרח הביצה ותצא עוף של אינו מינה, שוב גם בזה הוי כספנא מארעא.

והרמב"ן בפ' תזריע [עהפ"ס] וילדה לפי דבריו שם שדוקא לידת אשה נותנת כח הזרע שהולד יוכל לזרוע אח"כ, ומביא טבעיות החכמים שספנא מארעא אינו מוליד, וכוונתו אפי' אם הלידה הוי מספנא מארעא.

וכן שמעתי מחכמי הטבע שאותם האפרוחים שנולדו מביצים ע"י מכונה של חימום, לא ע"י חימום תרנגולת אינם יכולים להוליד, ובחו"ל ישנם עופות כאלה לרוב עתה, והמעיין ברמב"ן היטב יראה שכוונתו על סוף הלידה ספנא מארעא לא על הולדת הביצים המוזכר בגמ'.

ואני מסופק אם איש הנולד ע"י ניתוח הבטן כנהוג עתה, אם יש לו כח זריעה של הולדה, כי בביצים השוחט תרנגולת ומצא בה ביצים גמורות אין הביצה הזאת יכולה להוליד כדאיתא ביצה ד' ו' ע"ב, ועדיין לא שאלתי בזה את חכמי הרופאים עכ"ד.

ובקובץ בית שמואל (סי' כ') כתב חכ"א ליישב קושיותיו של הרב דסוקולוב הנ"ל על המשך חכמה ואלו דבריו: מה שמקשה כ"ג דלחיות זרע די בשנים מכל מין וכו', ואם הזכר לעולם טמא והנקבה טהורה למה באו הזכרים שבעה כנגד כל נקבה די בזכר אחד עיין שם, לא קשה דהא הנקבות ראויין לבא שבעה, משום דראויין להקרבה, אז באו ג"כ הזכרים נמי שבעה, משום דזוג זוג באו בתיבה לא מצד עצמו, אלא דאם אחד מהם כמו הנקיבה באה להתיבה מצד הקרבה, באו הזכרים במנין שבעה מצד לחיות זרע על פני הארץ, וזה שמדייק הגאון לחיות זרע על פני הארץ.

גם מה שמקשה כ"ק, אם הזכר טמא איך טהור מוליד מטמא וכו' אמת דאינו מונע מלהטיל ביצים וכו' דהוי כספנא מארעא, אבל חימום מאינו מינו דאינו רק כספנא מארעא אינו מוליד עיין שם במאי דמאריך שם.

לא קשה.

דזה שטהור אינו מוליד מטמא, דוקא היכא דאינו במציאות כלל, אבל היכי דהם מין אחד כמו תרנגול ותרנגולת דאגמא, אף על גב דזה טמא וזה טהור מוליד, וכן טהורים אפילו דאם אינם מינם, אם הם טהורים מולידים זה מזה דנקראים מינו בזה שהם טהורים (כן מצינו לגבי דשילמ"ת דאינו בטל מטעם דהיתר בהיתר נקראין מין במינו, יעיי"ש בר"ן נדרים בפרק הנודר מן המבושל).

גם מה שמסתפק כ"ק אם איש הנולד ע"י ניתוח הבטן כנהוג עתה אם יש לו כח ההולדה, וראייתו מהשוחט תרנגולת ומצא בה ביצים גמורים אין הביצה הזאת יכולה להוליד כדאיתא בביצה דף ו' ע"ב, לכאורה לא דמי, דהתם לא היו להביצים כח הולדה כלל, ולא נגמרה כחם לצאת לאויר העולם וביצים כמותם אין להם כח הולדה, אבל איש הנולד ע"י ניתוח הבטן.

הולד רוצה לצאת, אלא אדרבא מפני גדלו הרחם צר ואין יכול לצאת מן הבטן, ומשום זה מוכרח להוציאו ע"י ניתוח, לא גרע מולד שיצא מן הבטן מאליו שיכול להוליד ע"כ.

זה הבאתי מספר דעה"ד בנדה שם, וראה שם מה שהאריך בזה עוד.