חסידות

ד) במ"ש בישעיה מ"ט כ"ג והיו מלכים אומניך ושרותיהם מניקותיך, דמה שבח יש בזה, אדרבה אשכחן במשה שלא רצה לינק מן המצריות, כמ"ש בסוטה י"ב ב' ומאי שנא מעבריות מלמד שהחזירוהו למשה על כל המצריות כולן ולא ינק אמר פה שעתיד לדבר עם השכינה יינק דבר טמא והיינו דכתיב את מי יורה דעה וגו' למי יורה דעה ולמי יבין שמועה לגמולי מחלב ולעתיקי משדים ע"כ.

תשובה הנה אי"ז ממש דבר טמא, אלא רק משה כיון שהיה עתיד לדבר עם השכינה הוצרך לשמירה טפי, אבל מי שאינו מקפיד בזה אין לחשוש, וא"כ אם יינק מן השרות יש בזה שבח טובא.

ויעויין עוד מ"ש הרמח"ל במאמר החכמה שאו"ה באותו הזמן תהיה מעלתם גדולה יותר ממעלת ישראל עתה, היינו שעתה האו"ה הם טומאה לגמרי, ונפשם מצד הקליפות כמבואר בחיי אדם בדרוש על עלינו לשבח הנדפס בסוף ח"א שם, אבל לעת"ל שיהיו חסידי או"ה בשעת גילוי הייחוד תהא נפשם מטוהרה כנ"ל בשם הרמח"ל, ונהי שלא יהיו בדרגת ישראל אז מיהו מ"מ לא ייטמאו עי"ז.

עוד אפשר לומר באופן ג', דעיקר הקפידא בזה הוא שלא יינק משה ממה שהם אוכלות, שהם אוכלות דבר טמא, כמ"ש עכו"ם חביל גופייהו וכו' (שבת פ"ו ב', ע"ז ל"א ב'), אבל לעתיד לבוא שיהיו או"ה עבדים לישראל כמ"ש (זכריה ח' כ"ג) נלכה עמכם כי שמענו אלהים עמכם כמ"ש בשבת ל"ב ב', וכן אי' באוצר מדרשים (עמ' ס"ז) הקב"ה אומר להם לישראל בתי אני מכין ליך העולם הבא ועתיד אני להמליכך על כל באי העולם ועתידין כל מלכי העולם להיות משרתים לך כעבדים ושרותיהם מניקותיך לעולם ילחכו עפר כפות רגליך שנאמר והיו מלכים אומניך וגו' עכ"ל.

א"כ יאכילו ישראל את עבדיהן דברים טהורים, שהרי אסור לסחור בדברים טמאים אא"כ נזדמנו לו, א"כ לא יהא חשש מלינוק מהם.

ובדומה לזה ראיתי עתה גם בשו"ת דברי יציב יו"ד סי' כ"א סק"ז, והוסיף עוד שיהיו גרים גרורים, וציין שם גם לס' רביד הזהב עה"ת.

וז"ל הרמ"א בי"ד סי' פ"א ס"ז, חלב כותית כחלב ישראל, ומכל מקום לא יניקו תינוק מן הכותית, אם אפשר בישראלית, דחלב כותית מטמטם הלב (ר"נ פא"מ בשם הרשב"א).

וכן לא תאכל המינקת, אפלו ישראלית, דברים האסורים (הגהות אשר"י).

וכן התינוק בעצמו, כי כל זה מזיק לו בזקנותו.

עכ"ל.

וי"ל עוד דרק האו"ה יציעו לישראל כן, אבל ישראל עצמם לא ירצו, וכעי"ז ראיתי באלשיך שם שכתב וז"ל, אמר והיו מלכים אומניך ושרותיהם מניקותיך לא שתבקשי מהם שיהיו המלכים אומניך ולא שרותיהם מניקותיך כי אם שכדי שתוד' להם בדבר, אפים ארץ ישתחוו לך ועפר רגליך ילחכו, ושיעור הכתוב והיו מלכים כו' וזה יהיה על ידי שאפים ארץ ישתחוו לך כו', ושמא תאמר גם שישתחוו וילחכו עפר רגליך לא טוב הדבר כי טוב הוא יאמנו בניך ע"י יהודים ויינקו חלב דדי יהודית מליינק חלב נכרים כמשז"ל כי למשה הביאו לו מניקות מצריות ולא אבה ליינק מהן לז"א גם אני לא אעשה זאת לך לשתתמידי בכך כי אם כדי שע"י כך וידעו כי אני ה' אשר לא יבושו קוי כי לעומת אשר היית נכנע עד שעבדים משלו בך בתקות הטוב המקווה יביאך ה' ליכנע מלכים ושרות תחתך או יאמר כי תחת אשר כל המיצר לישראל היה נעשה ראש עתה יהפך כי אשר יהיו אומניך יגיעו להיות מלכים ושרותיהם של המלכים יהיו אשר יהיו מניקותיך שבזכות אשר ישרתוך יגיעו אל המעלה והגדולה וע"י כן וידעת וכו' עכ"ל.

אכן בתוס' ור"ח ונ"י ע"ז כ"ו א' ורשב"א יבמות קי"ד א' כתבו בשם הירושלמי ראיה מפסוק זה שתינוק ישראל יונק מנכרי.

וכתב עלה המאירי וז"ל, אלמא אין בה סרך איסור יותר מבישראלית וכמו שאמרו שם בתלמוד המערב נכרית מיניקה בני ישראל דכתיב והיו מלכים אומניך ושרותיהם מניקותיך אלא שמכל מקום הואיל וידוע מדרך הטבע שכל מזון המגדל עושה רושם במדות המגודל ממנו מדת חסידות להניק כמה שאיפשר בחלב ישראלית שטבעה נח ורחמן וביישן וצנוע ומגדלת כפי טבעה וזהו שדרשו בספר שמות רבה וקראתי לך אשה מינקת מן העבריות וכי אסור היה לו למשה לינק מחלב הנכריות ולא כן תני אבל נכרית מניקה בנה של ישראל ברשותה אלא מלמד שהחזירתו למשה על כל המצריות ולא רצה משה לינק מהן אמר הב"ה פה שעתיד לדבר עמי יינק דבר טמא אלמא שאינה אלא משום חסידות וקוראה דבר טמא דרך העברה שהרי מאחר שאמר וכי אסור היה לו כו' פשוט הוא שמותר אם כן זה ששתפוה כאן עם חלב בהמה טמאה במה שאמר יונק תינוק והולך מן הנכרית לא להשוותן אלא כל אחת כדינה נכרית לכתחלה אף בשאיפשר בישראלית ובהמה טמאה דוקא בשאין שם טהורה ומשום סכנה וכו' עכ"ל.

{יום ו' עש"ק פ' וישב כ"ב כסלו ע"ו
לרבא דעמיה מדברנא דרומתיה בוצינא דנהורא מרן רשכבה"ג שליט"א
רציתי לבוא בזה בכמה דברים שבעניי לא זכיתי להבין, מפסקי ההלכות בסו"ס ארחות יושר ערך תפילה, ובעצם הדברים שם הם תועלת גדולה ועצומה, שכמ"פ מצינו אנשים עוברין על הלכות גדולות והלכות קבועות, ואין דורש ואין מבקש וכו', ותורה היא וללמוד אני צריך, ואם יאיר עיני רבינו שליט"א להבין דבריו, דהנה משמע מן הדברים שם שהכל חיוב גמור, ואנשים מזלזלין בזה מפאת חוסר ידיעה }

והנה מתחילה יש להבין כאן באופן כללי, שכמה מן הדברים תליין בפלוגתא, ומעיקר הדין לכאורה הו"ל למימר בשל סופרים הלך אחר המיקל, וכ"ש ספק מנהג להקל, או אפי' ספק הידור או הנהגה טובה, כמו מ"ש שם מרן שליט"א על לעמוד בישתבח, שהרי אינו מצד הדין כמ"ש במ"ב, והגר"א (מעשה רב) סובר דמותר לישב, א"כ מי שיושב יש לו על מי לסמוך, וכמו מ"ש עוד מרן שליט"א באות י' לעמוד בפ' התמיד, דפלוגתא היא כמ"ש המ"ב, ואטו למאן דמחייב לעמוד אם לא עמד מחזירין אותו, ושמא כונת מרן שליט"א דוקא בציבור כמ"ש, ור"ל כשכולן עומדין דהו"ל יושב בין העומדין, אבל יראתי לפרש כן בדברי מרן שליט"א, שכן מעולם לא מצאתי שינהגו כך וצ"ע.

וכן מ"ש על אמירת התפילה שקודם התפילה באות ח' ועוד, שדעת מרן שליט"א דלא כהבה"ל בזה בפי' לירושלמי, וכן משמעות הירושלמי והמפרשים, וגם עד הבה"ל לא מצינו דאשתמיט חד מן הפוסקים להזכיר הלכה זו, א"כ מי שאינו אומר לכאורה יש לו על מי לסמוך, וכמדומה שכך מנהג העולם שלא לומר.

וכן יש דברים שהם מנהג נאה שיש מי שנהג בו, ורובא דעלמא לא נהגו בזה, וכמו מ"ש למשמש בתפילין בעוטר ישראל, דבגמ' ברכות ס' ב' משמע נמי שלא נהגו בזה.

א) מש"כ שם אות ו' אין שום היתר לדלג פסוקי דזמרא וכו', לא זכיתי להבין דהנה מקור פסוקי דזמרא הוא בשבת קי"ח ב' אמר רבי יוסי יהא חלקי עם גומרי הלל בכל יום, ומסקינן בפסוקי דזמרא, ולא נזכר שם חיוב אלא מידת חסידות, דאטו כל מה שנזכר שם הוא חיוב כמ"ש על יהא חלקי ממתי בדרך מצוה ושם על שבת בציפורי וכו', וכמ"ש המפרשים על עוד דברים שם שאינם חיוב, וכל הראשונים העתיקו הגמ' הנ"ל, וכן הרמב"ם כתב ושבחו חכמים וכו', ומבואר שמעולם לא היה חיוב כזה.

והנה מ"ס באמת הזכיר עניין פסוד"ז, אבל המ"ס מהאחרונים נתחברה ולא הוזכרו בתלמוד, כמ"ש הרא"ש בהל' ס"ת סי' י"ג, והביאו מרן שליט"א בהקדמת מס' ס"ת, וא"כ זהו היפך שיטת הש"ס, והיכן מצינו להכריע כהמ"ס היפך משיטת הש"ס.

ועוד מצינו כמדומה בתשוה"ג שערי תשובה שפי' הא דבעינן לומר תהלה לדוד ג"פ בכל יום, שמא לא יאמר אפי' פ"א, וכ"כ להדיא התי"ט בפירושו על הרא"ש ועו"פ.

ומבואר שלא היה זה בתורת חיוב של פסוד"ז, דאטו נתקן שיאמר ג"פ ק"ש בכל יום שמא ישכח [ומ"ש הרמ"א בהג"ה באו"ח סו"ס מ"ו, אינו שייך לענינינו], דדוקא תהלה לדוד כיון שאינו מוטל עליו חיישי' שישכח, ונהי דנהגו בזה אבל מנ"ל דבאמת לא נהגו בתורת חובה שלא לדלג.

ואגב אורחן שהבאנו דברי המ"ס, יש לתמוה עמ"ש המ"ב בשם המ"א ד'ויברך דוד' עדיפא מהודו, דהרי במ"ס נזכר הודו ולא נזכר ויברך דוד, ומ"מ חזינן ג"כ דהפוסקים לא אזלו לגמרי בתר המ"ס, וצ"ע.

ב) באות ז' כתב, המאחר בתפילה ואין מסיק להגיע עם הציבור ממש מבטל בידים תפילת ותיקין וכו', צ"ע דהנה דעת החזו"א היתה שא"צ לדקדק בזמן התחלת השמנ"ע בהנה"ח ממש, כידוע, וכמ"ש ר"ש דבלצקי משמו בס' יראו עינינו, וכ"כ בתשובות הרמב"ם מהדורת מקיצי נרדמים, ונהי דרוה"פ לא ס"ל הכי, מ"מ יש לו על מי לסמוך { עיין בספר 'אלא' שהביא כן גם בשם מרן שליט"א.

}.

ובפרט בזמנינו דהא קא חזינן שכמה חשבונות של נה"ח יש, ואין הכרע גמור בזה בין הפוסקים, וכן החזו"א לא הכריע בזה כמו שאמר מרן שליט"א [מצאתי בלוח עתים לבינה], וא"כ אם אינו עושה לפי חשבון זה, יעשה לפי חשבון אחר וסלקא ליה, אם אינו ממתין מדי.

ומתחילה רציתי לפרש בלשון מרן שליט"א דאין הכונה שממתין משהו בלבד, אלא שממתין טובא ועוברת השעה, וע"ז קאמר שאינו מתפלל כדין עם הנה"ח, אלא שלא עלה בידי לפרש כן בלשון 'ממש'.

והנה בהמשך הדברים כתב מרן שליט"א מבטל בידים מצות ותיקין ותפילה בציבור וכו', וג"ז לא זכיתי להבין, דלפי הנ"ל שיכול לקיים בזה עדיין תפילה כותיקין עכ"פ להנך דעות, א"כ הו"ל כשעה עוברת דשרי כמ"ש בש"ע סי' ק"ט ס"א.

ג) באות ל"ו, כל הפסוקים והתפילות שאומרים בשעת הוצאת ס"ת והכנסתה והגבהתה יש לו יסוד בש"ס ופוסקים (ועי' מס"ס פי"ד) וח"ו לזלזל בזה עכ"ל, ולא הבנתי דהרי המ"ס לא נזכרה בתלמוד שבימי אחרונים נתחברה, כמ"ש הרא"ש הל' ס"ת סי' י"ג כנ"ל, וא"כ המ"ס הוא פסקי הלכות מאחר הש"ס.

ואכן בש"ס גופיה בסוטה ל"ט ב' גרסי', ואמר רבי תנחום אמר רבי יהושע בן לוי אין הצבור רשאין לצאת עד שינטל ספר תורה ויניח במקומו ושמואל אמר עד שיצא ולא פליגי הא דאיכא פיתחא אחרינא הא דליכא פיתחא אחרינא אמר רבא בר אהינא אסברה לי אחרי ה' אלהיכם תלכו ע"כ.

ומבואר מדברי הגמ' שלא היה חיוב לומר אילו דברים בשעת הוצאת ס"ת, דאי איתא שהיה צד חיוב כזה א"כ תיפוק ליה שמחוייב לומר הפסוקים, ואיזה היתר יהא לצאת לפני שאומר הפסוקים, הרי בכל גוני שיהיה זהו שלא כדין, ועכ"פ הו"ל להגמ' להזכיר זה.

והנה כתבו התוס' במגילה דף לב ע"א, נהגו לומר כשמוציאין ספר תורה הני פסוקי דרחמי תורת ה' תמימה עדות ה' נאמנה פקודי ה' ישרים מצות ה' ברה לפי שמתן שכרם בצדם ואחר כך אומר גדלו שיש בו שש תיבות כנגד ששה צעדים של נושאי הארון (שמואל ב ו) ומ' תיבות יש בתורת ה' תמימה כנגד המ' יום שבהם ניתנה התורה עכ"ל, ולא הזכירו אלא מנהג, וגם לא הזכירו יותר מפסוקים הללו, מכלל שלא חשו למסכת סופרים.

עוד יש להעיר מדברי הלבוש שכתב בענין תפילת 'על הכל' הנזכרת במסכת סופרים שאין אומרים אותה בחול משום ביטול מלאכה דעם, וז"ל (אורח חיים סימן קלד), ואין אומרים על הכל רק בשבת ויו"ט משום ביטול מלאכה דעם, ותמוה אם מצד הדין מחוייבין לומר תפילה זו בכל עת, א"כ היכי אתו רבנן בתראי ומבטלי לה.

ד) ומה שנקט עוד שאסור לעשות אפילו מעשה קל בשעת אמירת ברכה, כמ"ש הט"ז ריש סי' קצ"א והובא במ"ב שם, הנה במ"ב סי' ס"ג סקי"ט כתב דמשמע בשו"ע שם שאפילו בשעת אמירת ברכות ק"ש שרי לעסוק במלאכה, ונשאר בצע"ג, והנה לכאורה אם יש כאן מחלוקת בין השו"ע לט"ז יש לילך אחר השו"ע, בפרט שרוב הברכות הם מדרבנן וספק דרבנן לקולא, וגם ברכות שחייב בהן מדאורייתא, מ"מ איסור עשיית מלאכה להט"ז א"י אם הוא דאורייתא, [אי לאו דס"ל דדרשא דודברת בם עשה אותם קבע דאסר לעשות מלאכה בק"ש (ברכות ט"ו) קאי גם על שאר ברכות וצ"ע מנ"ל], וכן המ"ב אח"ז סי' ס"ו סקמ"ה נראה שסתם עוד כדברי השו"ע, ומ"מ כ"ז כתבתי רק בדרך קושיא ובירור דברים ולא להקל למעשה ח"ו.

{ויה"ר שיזכני השי"ת להבין דברי חכמים על בוריין, ויה"ר שיאריך מרן שליט"א ימים ושנים ויאיר לעמינו עוד עד ביאת משיח צדקינו.

}

{עש"ק פ' לך תשע"ו בס"ד}

כתב החוה"ל בפתיחה לשער הביטחון והבוטח בה' לא יחסר ממנו מזונותיו בכל עת וכו', וק' דהא אמרי' בב"ק ס' ב' רעב בעיר פזר רגליך, והנה בר"מ פ"ה ממלכים ה"ט כתב דאף שמותר מן הדין לצאת מא"י לחו"ל אם חזק שם הרעב, מ"מ מחלון וכליון נענשו ע"ז.

וכתב תלמיד הרשב"א בתורת המנחה ח"א עמ' מ"ב דאעפ"כ יצא אברהם מצרימה משום פקו"נ, וק' מדברי החוה"ל הנ"ל.

תשובה - דברי החוה"ל אינם מוקשים משום שמ"ש שאין סומכין על הנס אין כונת החוה"ל שאין החסיד עושה שום השתדלות ע"ז, אלא שיודע בלבו שלא יארע לו שום נזק אך אם מתעלם מן המציאות הר"ז שופך דמים, ואינני הראשון בזה המחדש דברים אלו.

ומה שיש להעיר ע"ד התוה"מ הוא שנתחדש בדבריו שהיה א"א מקפיד גם על דברים שאינן חיוב אלא גם על מה שנתבאר בר"מ שם שהוא רק לא מדת חסידות, ובפשטות רק על דברים שהן חיוב כגון ע"ת הקפיד.

עוד יש לדון שהרי אז לא נתקדשה עדין א"י וא"כ לא היה כלל מקום לחשוש לאיסור זה, וכמו דאשכחן לגבי מילה שלא מל וביאר הגרי"ז זצ"ל משום שלא חל ע"ז עדיין שם ערלה, ובאמת שם הוא חידוש של הגרי"ז אך כאן הפשטות היא כך לכאורה ודברי התה"מ חידוש.

אכן אפשר שאינו מתייחס אלא לציוו שהיה לאברהם ללכת אל הארץ אשר אראך ולא לקדושת א"י.

{אכן כעת בדקתי במקור הדברים וראיתי כי לא לכאן ולא לכאן, והוא ז"ל לא קאי על ל' הר"מ כלל, וז"ל בתורת המנחה (פרשת לך לך - דרשה ח עמוד מ"ב), ואל תתמה מאחר שהתבונן אברהם בקדושת המקום הזה וראה בראיה ברורה תועלת המקום הזה, היאך מלאו לבו לצאת ממנו, כמו שנאמר עליו מיד ויהי רעב בארץ וירד אברם מצרימה וגו'.

אל תתמה, שכבר גילה הכתוב הסיבה, שהיה רעב בארץ, כי כבד הרעב בארץ, ולא יצא עד שהגיע לשערי מות, ועור בעד עור וכל אשר לאיש יתן בעד נפשו, ואין לך דבר שעומד בפני פיקוח נפש וחי בהם ולא שימות בהם, ויש לאדם לבחור ברע כדי שינצל מרע קשה ממנו.

כן עשה אברהם כשראה שלא היה יכול לסבול כובד הרעב כי כבד הרעב מאד, יצא וירד למצרים להחיות את נפשו ואת כל נפשות ביתו עכ"ל, ומה שהזכיר פקו"נ הוא רבותא דמילתא אבל אה"נ לא היה כאן לא מצות ישיבת א"י, ולא מידת חסידות של לא לצאת מא"י מחמת רעב, אלא רק מצד קדושת המקום מצד הקדושה שהיה זה כבר קודם, ולא יצא אברהם אלא משום שנזקק, וביותר שהיה פקו"נ.

}