חדש

בשו”ע או”ח סי’ תקעו ס”ז בתים הבנויים במדברות ובארצות הנשמות, הואיל והם מקום גדודי חיה אם עלתה לגג ונטלה תינוק מעריסה הרי זו משולחת, ואם לא הגיע למדה זו אינה משולחת שאלו בני אדם שסכנו בעצמם ובאו למקום החיות ע”כ, ומקורו מהרמב”ם פ”ב דתעניות ה”ח ע”פ הגמ’ בתענית דלהלן.

ולכאורה קשה מה צריך לטעם זה תיפוק ליה שהוא מקום החיות ומפני הרעבון אכלה וכנ”ל בסעיף הקודם.

ועוד יש להקשות למה חלקם לב’ סעיפים דלכאורה גם בניד”ד בדרים במדברות אם ראתה שני בני אדם ואכלה אחד מהם תהיה משולחת.

ומכח כ”ז נראה דבאמת בניד”ד באנשים שדרים במדברות גם אם ראתה ב’ בני אדם ואכלה אחד מהם אינה משולחת אלא רק אם עלתה לגג ונטלה תינוק מעריסה שהוא משונה ביותר הו”ל משולחת, והטעם משום שאנשים הדרים במדברות שפשעו בעצמם אין עליהם שמירה יתרה מן השמים וכדאמרי’ בשבת קכט על חייו לא חס אני אחוס עליו בתמיה, ומ”מ אם עשתה החיה דבר משונה מאוד זה אינו בכלל זה שאין לו שמירה ובזה חשיב משולחת.

וכך נראה שפירשו הרמב”ם ושו”ע דברי הגמ’ בתענית כב ע”א נטלה תינוק מעריסה וכו’ אמר רב פפא בכוכי דציידי, דהיינו שבזה חמור יותר מכל שאר הנזכרים כאן אפי’ מאגמא גופא.

אולם במפרש בתענית שם כתב כוך קטן של ציידין, שיחפרו למארב העופות, ואף על גב דלאו בנין קבוע הוא, ולא הוה כיישוב הויא משולחת ע”כ, וא”כ לרבותא נקט לה ולא דין חדש וצל”ע בדעתו בזה.

חו”מ סי’ כו ס”א בערך לחם ומכאן למדתי וכו’, לשונו צ”ב דאמנם הסברא נכונה לעצמה אבל לא שייכא לדברי בעה”ת, דבעה”ת קאמר דבאופן המדובר שם (דבר שאינו דינו מפורש אצלינו וכו’) מצד הדין הולכין אחר מנהגי גויים, אבל האופן הנזכר בערך לחם אינו דבר שאינו מפורש אצלינו וגם אין בו מנהג גויים, דגם לפי מנהגם אין למלכות בעלות על בהכנ”ס ששינוהו אלא טעות בעלמא שטועים שאינו שייך לאדם, ולהכי קאמר פן בהמשך הזמן יאמרו וכו’ דהיינו שיבואו לטעון כן בטעות או בשקר.

הנה בגמ’ דברכות כד ובשו”ע או”ח ריש סי’ מ פשוט להיתר לתלות התפילין הנרתיקן, ומ”מ אם יש מי שמקפיד בזה יש מקום לומר דעושה דבר טוב שהרי בא לנהוג מנהג כבוד בתפילין, וכמו שמצינו לגבי ארון ששבחו חז”ל עובד אדום שכיבד וריבץ לפניו אע”ג שאינו מפורש בתורה בשום מקום שיש איסור שלא לכבד ולרבץ לפני הארון, דבודאי כל תוספת כבוד הוא מעלה, וכן בדברי יצחק (לבעל הבית יצחק עמ”ס מגילה) אות קיא הזכיר שראה הנהגה כזו שלא לתלות תפילין אף בכיסן.

ואין לטעון דאין בזה שום כבוד שלא לתלותן בכיסן, דהרי ס”ת בכה”ג אסור (כמבואר במשנ”ב סי’ הנ”ל בשם המג”א בשם הרשב”א ברכות כא וכ”ה בא”ר סק”א ופמ”ג סק”א חי”א כלל לא סמ”ד ובעה”ש שם ועוד, אם כי יש לציין דאינו מוסכם לכו”ע) א”כ חזי’ שיש בזה צורת כבוד להזהר בזה.

ויש מי שכתב (שו”ת ברכת ראובן שלמה ח”ב סי’ נו) ללמוד מדין אנשי ירושלים דלולב (בסוכה מא ע”ב) גם לדידן דלכתחילה יקח התיק בידו ממש משום חיבוב מצוה, ואם מסברא נקבל אבל אם מדינא דאנשי ירושלים שאני התם שמצוותה בכך בנטילה ולדעת קצת ראשונים מותר אף לברך כל זמן שעסוק במצוה כמנהג אנשי ירושלים עי’ שם תוס’ ור”ן ובהגר”א, ועד כאן לא פליגי אלא שכבר יצא אבל צורת מצותה בכך אה”נ, וגם לא דמי לאנשי ירושלים דשם היו נוטלין הלולב דרך נטילה וכאן נוטל התפילין בתיקן.

ובספר ליקוטי מגדים על השו”ע ריש סי’ מ כתב דאפי’ מידת חסידות ליכא בזה שהרי רבי בגמ’ תלה תפיליו עכ”ד (וציין שמצא טענה זו באחד מספרי האחרונים ולא הבנתי כוונתו), ועדיין אינו ראיה שאין בזה שום ענין טוב דמנ”ל שלא היה לרבי טעם או צורך שמחמת כן לא חש למנהג זה וגם אפשר שיש חילוק בין לומר על דבר שאינו מידת חסידות לבין לומר שאין בזה שום דבר טוב.

בכפפות אסור ובמקומות קרים מאוד שדרך לעמוד כן בפני גדולים הדעת נוטה שמותר, לגבי צעיף פחות שכיח שהלובש צעיף לקור לא יעמוד כן בפני גדולים.

בכל הדברים המותרים יש הידור להדר שיהיה דרך כבוד יותר אם דרך כבוד יותר בלא זה.

מקורות:

לענין כפפות הנה לכאורה תלוי אם דרך אותו מקום לעמוד בפני גדולים בכפפות כמ”ש המשנ”ב סי’ צא סקי”ב לענין מגפים, וכמבואר בשו”ע ומשנ”ב שם גדר זה לענין עוד נידונים שנתבארו בדבריהם.

ולענין כפפות מתחילה הביא המשנ”ב שם בשם הב”ח שאין להתפלל בהם כדרך עוברי דרכים וקורא אני בהם אל תביאני רגל גאווה ויד רשעים אל תנידני, ומהחי”א הביא שמשמע שאפי’ בבתי שוקים של צמר לבד ג”כ אינו נכון והכל תלוי לפי מנהג המקומות עכ”ד.

ולפו”ר היה מקום להבין דלגבי בתי שוקיים שלא הוה ברירא ליה דין זה  לגמרי לגבי זה הביא שהכל תלוי כפי מנהג המקומות, אבל בבתי ידים לא נחית, ואם נימא הכי צע”ק למה לא נימא שעכ”פ במקומות הקרים ביותר לא יהיה בזה זלזול אם רגילים לעמוד כן לפני גדולים.

ואולי בתי ידים שאני דכיון שמסירין אותם מן הידים בלאו הכי למלאכה ולתשמישים הלכך גם לא מצוי שיהיה דרך לעמוד כן בפני גדולים.

אם כי באמת במשנ”ב אין הכרח שגם בכפפות לא יהיה היתר אם כך הדרך לעמוד בפני גדולים במקומות קרים מאוד, דאפי’ ברגליים מגולים הקיל שם בסקי”ג במקומות החמין מאוד שכך הדרך, וגם באחרונים בטעם האיסור בכפפות הובא משום שלא היה דרך אצלם לעמוד כן בפני גדולים (עי’ עיקרי הד”ט סי’ ה סקנ”ז בשם פחד יצחק מערכת ת), וא”כ לו יצוייר שיש כפפות שדרך לעמוד עמהם בפני גדולים במקומות מסויימים, למה לא שרי, וכ”ז אפי’ אם נימא דהמשנ”ב לא נחית לחלק בכפפות, וכ”ש אם נימא דחילוקו האחרון קאי על כל הדברים הנזכרים קודם לכן.

והנה בפשטות מה שהזכיר המשנ”ב בשם הב”ח ענין כפפות שהוא כדרך עוברי דרכים לא כ”כ משמע בכוונתו דהיינו כפפות עבודה אלא כפפות של עוברי דרכים המהלכים ממקום למקום במקומות הקרים שדרכם להצטייד בכל מיני הגנה מפני הקור ויש בזה גנאי שחסר בזה בצורת הכון כשמתפלל באופן שנראה שהוא באמצע דרכו ומוכן להמשיך בו, אולם בהליכ”ש תפילה פ”ב סי”ח נקט שהכפפות שדיבר בהם המשנ”ב הם כפפות עבודה או כפפות שהיו נוהגים ללבוש לחשיבות אבל כפפות שמפני הקור לא, ודבריו צ”ב.

וראיתי בשני ספרים שהביאו בשם שו”ת נטע שורק סי’ ו הקיל להתפלל כשלובש כפפות מפני הקור ולא עיינתי בפנים באיזה אופן מיירי ולדעת מי.

ומ”מ גם אם נימא שמותר במקום שדרך לעמוד בכפפות לפני גדולים מ”מ אם עדיין הוא יותר דרך כבוד להיות בלא כפפות א”כ יהיה בזה עכ”פ הידור להיות בלא כפפות, שהרי משמע בפ”ק דשבת י ע”א ובברכות לא ר”פ אין עומדין שיש דרגות של הידורים בציון בגדיו לפני תפילה גם מה שאינו חיוב מן הדין, וגם בשו”ע סי’ צא ס”ה משמע שהביא עיקר הדין לא יעמוד באפונדתו וכו’, ובסעי’ ו הביא (ע”פ ברכות שם) הידור דדרך חכמים ותלמידיהם שלא יתפללו אלא כשהם עטופים (ויש בזה צורת דרך כבוד מלבד מצוה להתעטף בעיטוף של מצוה לירא”ש עי’ משנ”ב סי’ ח), וברמ”א שם (ע”פ שבת שם) דבעת שלום יש להתקשט בבגדים נאים להתפלל.

וכן מבואר עוד סי’ צח ס”ד שהתפילה היא במקום הקרבן וראוי שיהיו לו מלבושים נאים ומיוחדים לתפילה וכו’ (ולענין דברי הרר”י ושו”ע שם על מכנסיים מיוחדים לתפילה עי’ מה שכתבתי בתשובה אחרת).

לענין צעיף יש להוסיף שאם מעוטף כן באופן נאה ודרך לעמוד כן לפני גדולים ג”כ שרי ויש צעיפים שמתחילה עשויים דרך כבוד, וחזי’ מזה שצעיף אינו בהכרח רק בגד פחות להגן מפני הצינה בלבד, ומ”מ לענין אם יש ענין להסירו לכתחילה הכל לפי הענין.

ונשאל הגרח”ק ע”י בן דודי הרב מלצר כשקר אם יכול להתפלל במעיל והשיב שכן, וכן הורה הגרשז”א בחורף כשלובש מעיל וצעיף (הליכ”ש שם).

וששאלתם לענין מי שלומד תורה אם יש חשש בלימוד בכפפות או שיש ללמוד ממעשה דיששכר איש כפר ברקאי שאין לעשות כן, תשובה עיקר הפגם שם הוא מחמת חציצה, עי’ מש”כ בזה התוס’ בסוכה, ועכ”פ בנטילת דבר מצוה בדרך ביזיון לכל היותר אולי יש לשמוע, אבל מצוה שאינה בנטילה כלל לא.

האיסור להפסיק באמצע הלימוד הוא רק בדברי שיחה כלשון הגמ’ ועוסק בדברי שיחה, דהיינו דברים שאין בהם צורך, וכלשון המשנה באבות שהמפסיק ממשנתו ואומר מה נאה אילן זה וכו’ הרי זה מתחייב בנפשו, אבל אם צריך לאיזה צורך להודיע לחבירו דבר מותר לומר כן באמצע הלימוד.

וכן מצינו שמותר להפסיק לשאלת שלום באמצע ק”ש מעיקרא דדינא באופנים שנתבארו בגמ’, וגם דלהמשנ”ב האידנא הוא חמור יותר מצד שהמנהג קבע איסור ויש לומר ג”כ דמוחלים מחמת זה, אבל עכ”פ לענין ת”ת לא שמענו דהאידנא יש חומרא בהפסקה לצורך באמצע יותר.

וכן מצאתי שהעיר ביוסף אומץ (עמ’ רסח) דלא חמיר הפסקה באמצע לימוד יותר מק”ש לענין שאלת שלום, והוסיף שלכן אם בא אדם אחר לגבולו ולא יפתח הבעל בית לדבר עימו מה שאלתו ובקשתו הוי כמו שאינו משיב בשלום מי שפגע בו ברחובות קריה או בית הכנסת ולכן אפשר דשרי להפסיק בתלמודו כדי לדבר עם מי שבא לביתו ע”כ, ועי”ש שלא היה ברירא ליה דין זה ונקט כן בעיקר רק כדי ללמד זכות, ועי”ש עוד לימודי זכות שכתב שם, אבל מוכח שם לעיל מינה דגם הוא הבין דהאיסור הוא רק בשיחה בטלה, רק דככל הנראה ששאלת שלום היה לו צד להחשיבו כשיחה בטלה לענין זה כיון שאין בו צורך (וכמו מה נאה אילן זה דצורך כל דהוא שאין בו צורך כ”כ לא סגי להתיר ההפסק כמבואר שם דאע”ג שהיה יכול מחמת זה לברך ככה לו בעולמו) לולא הך דינא דק”ש.

ועי’ בה”ל סי’ תכב ס”ד דהקורא תהלים יכול להפסיק לכל דבר, ופשוט דהיינו לכל צורך וכנ”ל.

ועי’ בכתר ראש סי’ ע ענין דברים בטלים אמר רבינו שהכל בכלל זולת שיצטרך למשא ומתן או להשיב מפני הכבוד וטוב להרחיק גם מזה שירמוז שלא יוכל להפסיק בלימודו וליוהרא לא חיישינן עכ”ל, ועי”ש עוד, ומבואר להדיא בדבריו דמיירי גם לענין העוסק בלימודו דמה שיש צורך מותר להפסיק.

ויש להוסיף על הנ”ל דבאופן שיש קטן שאומר דבר ויהיה הקטן עצוב ומצטער אם לא יגיבו לו לכאורה מותר להשיב לו בקיצור כגון יפה מאוד וכיו”ב, דהרי יש כאן צורך שהקטן לא יצטער ויש דברים שלצורך שבת חשיב צורך קטן כצורך חולה וגם אם לא בכל דבר חשיב צורך כחולה ממש (וכבר דנו הפוסקים באיזה צורך ואם בכל קטן מדובר), אך עכ”פ צורך גמור יש כאן.

יש להוסיף גם סוגי’ דשבת ר”פ נוטל אדם את בנו שקטן שיש לו געגועים על אביו שרי להגביהו במוקצה באופן המבואר שם.

(ואמנם גם לענין שמונ”ע מותר לרמז לקטן לצורך, אבל שם הוא צורך השמונ”ע ולא צורך הקטן, אלא דבתפילה הוא חמור יותר דאסור להפסיק בדיבור לשום דבר וגם בשאר הפסק כשאין צורך אסור).

נסתפקו בגמ’ בפ’ במה מדליקין אם הדלקה עושה מצוה או הנחה עושה מצוה, ומסקינן והשתא דאמרת הדלקה עושה מצוה הדליקה חרש שוטה וקטן לא עשה ולא כלום, ומבואר מזה דבעינן מעשה הדלקה כמו שאר הרבה מצוות שמצינו שצריך בהם מעשה וכמו הדלקת המנורה בבהמ”ק שהיתה נעשית על ידי כהן כשר לשירות.

הלכך אם מדליק באופן דלא חשיב כחו כגון שמדליק על ידי כח שני באופן שלדיני נט”י ורציחה חשיב שאינו כח גברא לכאורה בנר חנוכה לא יצא ידי חובתו.

ואם מדליק על ידי הנחת אש ואפי’ זריקת אש חשיב מעשה שלו כדמוכח בב”ק כב ע”א דלכו”ע הנחה או זריקת אש דאדייה אדויי חשיב מעשה שלו, וכמו שמצינו לענין שבת דזריקה חשיב מעשה שלו.

ואם מדליק על ידי מכשיר חשמלי המדליק את האש על ידי לחיצת כפתור בשלט יש לדון דחשיב מעשה לפי השיטות שמועיל עיבוד לשמה במכשיר חשמלי.

ואם מדליק על ידי קירוב האש בלבד על ידי שמורח חומר דליק על הפתילות ומתלקחות היה מקום לתלות נידון זה בדעות בב”ק שם אם אשו משום חיציו או משום ממונו, דלמ”ד משום ממונו חשיב מעשיו רק במסכסכת כמבואר שם, דהיינו שהצמר עומד על יד כל הבירה, ואע”ג דגם בלא מסכסכת בודאי שתידלק כל הבירה מ”מ חשיב למסקנא בלא מסכסכת להך מ”ד נזקי ממונו ולא מעשיו דידיה ממש, ואילו למ”ד משום חיציו חשיב מעשה שלו כל מקום שהיתה האש צריכה לבוא.

וקי”ל בשו”ע חו”מ סי’ תיח סי”ז שאשו משום חיציו, ומבואר בב”ק כג ע”א ושו”ע שם דהגדרת אשו משום חיציו הוא דחשיב כאילו הדליק בידו ממש ולא חשיב כשאר נזקי ממונו ונפק”מ שחייב בארבעה דברים כאדם שהזיק בגופו, ולכאורה לפ”ז יש ללמוד לגבי שאר דינים דחשיב ג”כ כעושה מעשה בידיו.

ואמנם אמרי’ בסוכה מא ע”א לענין נטילת לולב דרק אם נטלו בדרך כבוד מהני נטילה בכלי אבל בדרך ביזיון לא, והיה מקום ללמוד גם בניד”ד דהדלקה על ידי זריקה חשיב דרך ביזיון, אבל עיקר מה שחילקו בין דרך כבוד לדרך ביזיון הוא בדברים שהמצוה היא מעשה בגוף האדם ומעין דיני חציצה נגעו בה, עי’ תוס’ סוכה לז ע”א ד”ה דבעינא, אבל במצוה שעיקר מטרתה היא התוצאה גם שיש מצוה בעשייתה מ”מ לכאורה אינו לעיכובא שיהיה בדרך כבוד אלא שיהיה מעשה.

אולם בתוס’ ב”ק כב ע”א כתבו אשו משום חיציו לא שיבעיר בעצמו האש אלא כל מקום שפשע ולא שמר גחלתו חציו נינהו עכ”ל, ומשמע דדינא דמשום חיציו לא נאמר לענין מעשה גמור כהגדרות של מעשה אלא רק לדיני נזיקין וצ”ע.

וזה יהיה תלוי בנידון אם התוס’ שם מחייבין בד’ דברים גם בפשיעה בלבד בלא מעשה כלל או דמ”מ מודו התוס’ דבפשיעה בלא מעשה אינו חייב בד’ דברים, ולכאורה ממה דמסיק בגמ’ דחייב בד’ דברים באשו (והיינו רק באופן שהיה האש ראוי ללכת חייב בכל הד’ דברים כמבואר בשו”ע שם) א”כ גם ע”ז אזלי דברי התוס’ וצל”ע.

וכן יש לדון לגבי מ”ש הטור והסמ”ע סקכ”ב דאם נהרג אדם על ידי אשו חייב דאשו משום חיציו וחשיב כאילו שלח בו חץ האם גם בזה החיוב הוא אפי’ לא הדליק בעצמו.

ובאמת יש לדון במה שחייבו התוס’ אפי’ לא הדליק בעצמו באיזה אופן מיירי האם מחייבי התוס’ גם בכפו פרסיים והדליקו אש ברשותו והוא לא כיבה או דוקא באופן שהדליקו בשליחותו (וק”ק דאדרבה בשליחות אמרי’ באש דהשליח חייב) או באופן שהוא הביא האש לביתו ממקום אחר באיזה אופן כתבו התוס’ שהוא חייב בו.

וצ”ל דהתוס’ כתבו כן לענין מי שנתחייב בשמירה על החפץ כגון שומר כמובא בסי’ תיח ס”ח וכגון שליח כמובא שם ממתני’ ב”ק נט ע”ב, וכגון מי שקנה גחלת לרשותו דלא גרע משליח שקיבל שמירה, וה”ה כשביקש מחבירו להדליק לו תחת שמירתו וחבירו הולך לדרכו, דבזה ג”כ קיבל בעה”ב שמירה.

אבל צ”ע דשומר אינו חייב בד’ דברים בנזקי שורו וא”כ מנ”ל שבנזקי אש שבשמירתו יהיה חייב בד’ דברים, ומדוחק הדברים נראה לכאורה דהתוס’ לא נחתו לפרטי הדינים שנתבארו רק אח”כ למסקנא דחייב בד’ דברים אחר דמסקי’ דמאן דאית ליה משום ממונו אית ליה נמי משום חיציו, ולכך הוצרכו לומר דחייב בד’ דברים כשהוא משום חיציו למ”ד משום חיציו, אבל להו”א שבאו לומר נפק”מ אחרות בין הדעות כמבואר ברש”י ותוס’ שם הלכך הוצרכו התוס’ לומר שאין בזה נפק”מ.

וכמ”ש התוס’ אח”כ בד”ה ר”י א”נ קס”ד השתא דמאן דאית ליה משום חיציו לית ליה משום ממונו וקבעי היכא דכלו לו חיציו אמאי לא מחייב משום ממונו עכ”ל, ומבואר דהשתא מהדרינן לבאר שיטתם קודם שנתבאר דאית ליה נמי משום ממונו אבל למסקנא פשיטא דחייב גם על אש שבשמירתו ומיהו רק לענין נזק ולא לענין ד’ דברים דאי”ז נזקי גופו.

ואם נימא הכי יוצא דאשו משום חיציו הוא דין גמור ומועיל גם לנר חנוכה.

ובאמת בשו”ע הנ”ל לענין חיובי ד’ דברים נזכר הלשון חייב המבעיר ויל”ע אם לשון זו דוקא או לא.

וכן מצאתי דהדרכי דוד והברכת אברהם והמנחת שלמה כולם למדו למסקנתם שאינו חייב משום חיציו בלא שעשה שום מעשה ולכל היותר חשיב כמו חייב באופן שכלו לו חיציו וכמו שנתבאר, ודלא כהמנ”ח ריש מצוה נז שלא כ”כ, ודלא כהאבן האזל פ”ג מהל’ נזקי ממון הי”ט ד”ה אבירא שנתספק בזה.

ומה שטען האבן האזל שם להוכיח מל’ הגמ’ כג ע”א נפלה דליקה כבר העירו דבכמה ראשונים נזכר שאדם הדליק ראה ר”ח ורש”י ונ”י.

וציינו בזה דהרא”ש הביא דברי התוס’ בשינוי קצת דמיירי בהדליק בתוך שלו ופשע אז חשיב משום חיציו אולם בתוס’ גופייהו משמע שדבריהם מיירי במי שלא הדליק בעצמו, אבל יש לצרף עכ”פ הרא”ש להתוס’ דקיימו בחדא דעה שרק מה שהדליק בעצמו חשיב חיציו ממש ובלא שהדליק בעצמו הו”ל ממונו.

ויעוי’ בנ”י בב”ק שם שכתב דהגדרת אשו משום חיציו מתייחס לזמן ההדלקה ולכן בהדליק נר בע”ש לא חשיב הדליק בשבת, והובא באחיעזר ח”א סי’ יט סק”ו, ושם כתב דהנ”י מודה דמ”מ החיובים חלים בזמן הנזק, ומבואר מזה וכן מדינא דרוצח הנ”ל שלמדו אשו משום חיציו לכל מילי ולא רק לדיני נזיקין.

אולם שיטת הר”ן בסנהדרין עז ע”א שלענין רציחה אין אשו משום חיציו וכן למד המנ”ח מצוה נו סק”י בדעת הרמב”ם אולם להלכה לא פסקו כן הטור והסמ”ע ונו”כ השו”ע לענין רוצח.

וכעין שי’ הר”ן הנ”ל יעוי’ בקה”י ב”ק סי’ כ שיסד דהוא משום ממונו ורק גזה”כ לחייבו משום אדם המזיק וכ”כ בבית אהרן בב”ק סב ע”א, אולם לפי המתבאר מהנ”י אינו, (ודברי הטור והסמ”ע בדוחק יש לומר דילפי’ מנזיקין), וכן קושיית הבית אהרן שם גופא מה שהקשה שם יעוי’ בתוס’ הר”פ שתירץ קושיא זו באופן אחר ועי”ש דלתירוצו אין ראיה כלל לדברי הבית אהרן ומ”מ אינו בהכרח ראיה להיפך די”ל דהתור”פ סבר דלגבי כל דיני נזיקין חשיב גופו ממש ולכן לא הוה ניחא ליה בתירוצו של הבית אהרן שיוצא שיש דיני נזיקין דלא חשיב גופו ממש בזה.

היוצא בזה דאמנם יש כמה מפרשים שסברו דדינא דאשו משום חיציו הוא דין פרטי בנזיקין ולא בהכרח בכל מקום ועכ”ז משמע לכאורה שהדעה העיקרית להלכה שהוא דין מוחלט, וצ”ע לדינא.

ושוב חשבתי דאפשר דגם למ”ד אשו משום ממונו (וגם להסוברים שאשו משום חיציו לא נאמר לענין שאר דינים שבתורה) יש מקום לטעון שחומר דליק חשיב ג”כ מעשה שלו כיון דמסכסכת מיירי שהפשתן נגע בכל הבירה אבל האש לא היה קודם לכן רק התפשט בפשתן, ומ”מ עדיין אין משם ראיה לאש שעברה ממרחק להחשיבו כמעשיו, דשם כל הפשתן נוגע באש והפשתן נוגע בבנין וכאן החומר הדליק אמנם נוגע בנר אבל האש המקורית עומדת ממרחק קצת.

ולגוף הסוגי’ שם יש להוסיף ולבאר דאע”ג דיש חלק מהחיובים חצי נזק בב”ק שם כב ע”א, וע’ רמ”א סי’ תיח סי”א, מ”מ היינו מצד דינא דצרורות אבל צרורות דאדם בנר חנוכה אין בזה נפק”מ כל עוד דחשיב מעשיו.

ויש לציין דגם אם נימא דיצא על ידי זריקה וכיו”ב מ”מ לכתחילה בודאי שאין לעשות כן וכמ”ש המשנ”ב דיש להדליק עד שתהא שלהבת עולה מאליה, ולפי מה שהקיל במהר”י ברונא (שהוא מקור המשנ”ב) בשאר נרות שלא להצריך כן היה מקום לומר לומר דגם בגרמא שרי אולם רק בדרך כבוד ולא בדרך ביזיון דבזה אין סברא להקל, וכדאמרי’ במה ששפך יכסה שלא יכסה לא ביד ולא ברגל וכו’ ומזה נלמד בגמ’ שלא להשתמש לאורה שזה נוהג גם בשאר נרות ולא רק בנר הראשון העיקרי.

ושו”ר שנסתפק הגרשז”א לענין גרמא בנר חנוכה ולא הוה ברירא ליה דשרי (ראה הליכ”ש תשרי סי’ טו ס”ד), ושיש שנקטו שאם ההדלקה נעשית מיד כשר ואם ההדלקה משתהית כמה שניות אחר לא יצא (הגריש”א והגרח”ק הובאו באור ישראל יט, וע”ע מה שהובא בהליכ”ש שם בשם הגרצ”פ).