אין איסור מן הדין להדפיס ד”ת בעלון גם אם עומד לגניזה, וכן משמע גם בשו”ת אג”מ יו”ד ח”ב סי’ קלד וקלה שהבעיה רק במקרה שאין גונזין את העתון אבל אם ידוע שעומד לגניזה אין בזה איסור בהדפסתו, וכן משמע לפו”ר ...קרא עוד
אין איסור מן הדין להדפיס ד”ת בעלון גם אם עומד לגניזה, וכן משמע גם בשו”ת אג”מ יו”ד ח”ב סי’ קלד וקלה שהבעיה רק במקרה שאין גונזין את העתון אבל אם ידוע שעומד לגניזה אין בזה איסור בהדפסתו, וכן משמע לפו”ר בקוב”א לחזו”א ח”א סי’ קפג, ובשדי חמד ח”ג דף קפ, ושו”ת מנח”י ח”א סי’ יח בשם שו”ת זקן אהרן ח”ב סי’ ע, ועי’ גם בשו”ת מי יהודה ח”א סי’ צג ד”ה אבל, ובמעיין גנים או”ח סי’ ו אות ד בסוף התשובה ד”ה כללא דמילתא, וע”ע במשנ”ב סי’ א לגבי שיויתי.
וכן מתבאר במכתבי גדולי ההוראה הנדפסים בספר גנזי הקודש עמ’ שי ואילך מהגרשז”א והגרנ”ק והגראי”ל והגרש”ו והמנח”י ועוד דהאיסור להדפיס ד”ת בעיתונים הוא לא כשיש עיתון מיוחד לד”ת שיודעים שצריך לגונזו.
אולם יש בזה היבט של קצת חוסר כבוד לד”ת להדפיסם לשימוש חד פעמי.
וכן הגרח”ק היה מבקש מבהכנ”ס לדרמן שינסו לתקן סידורים במקום לגונזן ולקנות חדשים כי הגניזה אינו דרך כבוד אלא הותר מחמת שעת הדחק (ראה מנחת תודה).
ודעת הט”ז באו”ח סי’ קנד סק”ז דכל דבר שאם לא ישתמשו בו יגנז מותר להשתמש בו לקדושה קלה ממנו כדי שלא יגנז (אולם הט”ז לא הזכיר שם להמנע לגמרי מכתיבת ד”ת באופן שעומד אח”כ לגניזה).
וכן מצינו בכ”מ שהתירו בשעת הדחק כדי שלא יבוא ספר לידי גניזה, עי’ שו”ת פסקים ותקנות לרע”א סי’ כו ועוד.
וכן נזכר בקסת הסופר סי’ ט ס”י לדקדק לקרוא הפרשיות קודם כתיבת השמות כדי שלא יכתוב לחינם באופן שצריך רק גניזה עי”ש (ושם מדובר באופן שלא ישתמשו בו כלל דאין היתר לכותבו כמבואר בסי’ שלד סי”ד להדעה הראשונה שם ובמשנ”ב שם סק”מ, ואינו ראיה לגמרי לעניננו, ומ”מ להדעה השניה בסי’ שלד שם אין להביא ראיה לענייננו להתיר דשם אינו עומד לגניזה אלא לשימוש קבוע).
ולכן אם יש בזה צורך להרבות ד”ת והרווח יותר מהנזק, ובלא שידפיסו הדברים אנשים לא יגיעו לד”ת הללו או שלא ילמדו כלל בזמן זה, ולפעמים יש בעריכת העלון תועלת גדולה לעורך עצמו כמו שידוע בשם החזו”א על תועלת בכתיבת ספרים ובכריכת החידושים בספר, א”כ בס”ה בהרבה מקרים עת לעשות לה’ וזהו כבוד התורה, אבל במקרים אחרים לפעמים יש לקחת בחשבון את צד הזלזול שיש בהדפסת חומר לשימוש חד פעמי והכל לפי הענין.
ועי’ עוד בזה בשו”ת ודרשת וחקרת יו”ד ח”ג סי’ מא דאמנם הרמ”א ביו”ד סי’ רעו סי”ג כתב דאין לכתוב שם לכתחילה שלא בספר שמא יבוא לידי ביזיון ולכן נזהרים שלא לכתוב שם ה’ באגרת וכו’, מ”מ בענייננו יש כמה צירופים להקל שיש בזה צורך מצוה (וסמך בזה על הס”ח סי’ תתעט שמותר לגנוז יריעה גרועה מס”ת כדי להחליפה, ואע”ג דלענ”ד אין ראיה גמורה משם דשם הו”ל כדיעבד כיון דלכתחילה לא היה להם לכתוב יריעה זו ועכשיו אינו רוצה להשתמש בזה נמצא שצריכים לכתוב יריעה חדשה, אבל מסברא אפשר ללמוד כן), וגם שכאן אינו שם ממש אלא ד”ת וקיל מכתיבת השם.
ויתכן להוסיף ג”כ דכוונת הרמ”א שם רק באופן שיש חשש שיתבזו ולא יבואו לידי גניזה כדין דומיא דאגרת שהזכיר שם, (דהרי דף דפדפת לא נזהרו בו שלא לכתוב בו ד”ת אם נימא דזו כוונת הרמ”א לשלול), אבל בעלון שמיוחד לד”ת ועשוי כחוברת לא מיירי בזה הרמ”א, וכך נהוג עלמא.
וגם האג”מ ביו”ד ח”ב סי’ קלד שהביא דברי הרמ”א הביאם לענין דפי מסחר שמצד אחד יש ד”ת ומצד שני יש פרסומות מסחריות ולא לענין עלונים המיוחדים לד”ת באופן שיש חשש שלא ייגנזו כדין.
ולגבי הדפסת עלונים שאין בהם ד”ת אין מצוה בהכנסתם לבהמ”ד שיוצר מצב שאנשים מפסיקים מלימוד גמרא והלכה ועוסקים במעשיות וכיו”ב, ויש מכתב מהגרי”ב שרייבר השייך לזה ותן לחכם ויחכם עוד.
וגם עלון שיש בו דבר תורה אבל עיקר העלון הוא סיפורים או שהקוראים הפוטנציאליים קוראים בעיקר את הסיפורים במקום ללמוד גפ”ת והלכה, כמובן שכל ערום יעשה בדעת מה מפיץ תורה בעולם ומה לא, וא”א ללמוד מכל מיני גדרים שנאמרו בהלכה או שנהגו בדורות הקודמים כאשר ידוע שיש ביטול תורה הנגרם על ידי הנהגה כל שהיא, דיש לשפוט בכל מקרה לפי הענין.
וכמו”כ יש לשים לב שלא להכניס במקום שמבקשים שלא יכניסו מה שגורם לטירחא והוצאת ממון בגניזה.
וכמו”כ יש להזהר שלא יגיעו העלונים למקומות שלא ינהגו בהם קדושה וישליכום לפח האשפה דמדרבנן גרמא של ביזוי דברי קדושה אסור ג”כ כמו שציינתי המקורות לזה במקום אחר.