התורה

****

שלו’ רב וכט”ס

ע”ד השאלה האם מותר להשתמש בספרים או דיסקים של דברי בדחנות בימי בין המצרים ובימי הספירה, יש לחלק השאלה לג’ חלקים, הא’ האם מותר כלל לשמוע דברים כאלה, הב’, אם מותר בתעניות, והג’ אם מותר בימים שאין בהם חיוב אבל מדינא אלא ממנהג.

והנה לעיקר דברי בדחנות שאין בהם טעם ומוסר יעוי’ בגמ’ בסנהדרין ק ע”ב שאסרו, ואולם יעוי’ בנ”י [הבאתי בחידושי על המדה”ג בפס’ והאיש משתאה] מ”ש לענין ספר בן סירא באקראי, ועדיין יש לדון בעניין דברי בדחנות גרידא האם הוא בכלל ההיתר הזה או דווקא ספר בן סירא שעיקר הספר הוא מילי מעלייתא וכך הוא רובו כמו שהעיר המגיה לס’ בן סירא.

והנה ידוע כמה החמירו חכמים בחומר הליצנות, יעוי’ ע”ז יח ע”ב, ואין לטעון דהיינו רק ליצנות מדבר שבקדושה, דיעוי’ בספ”ג דמגילה כל ליצנותא אסירא בר מליצנותא דע”ז דשריא, והיינו גם המתלוצץ משולחן או מכסא הוא בכלל ליצנותא דאסירא לפ”ז, ויעוי’ שם בע”ז גם על בוקיון ומוקיון וכו’ שהם בכלל ובמושב ליצים לא ישב ואפי’ רק שמביא לביטול תורה כמבואר שם.

ואני רגיל לעורר על מה שמביאין לתינוקות התחפושת בפורים של “ליצן” שכידוע שהוא ממושגי הגויים הנזכרים בגמ’ שם עי”ש, ולא מבני ישראל המה, ולפי מה שהעירו רבותינו הקה”י והגרח”ק [עי’ בס’ מנחת תודה] אפי’ לא להתחפש ע”ש המן ואחשורוש כ”ש תחפושת זו שהוא חיקוי אמיתי ממש של הליצן של הגויים הקיים עד היום.

ואני רגיל ג”כ לעורר על מה שבעבר היו רשויות שהוקמו והתמנו ע”ד הרבנים ואלו קיימו אירועי פנאי למיניהם שהוא שלא ע”ד הרבנים כלל, ואדרבה ידוע שהי’ חברה אחת שמוכרים מיני סרטים הנקראים סרטים כשרים, והזמינו אותם כמה פעמים לב”ד הגר”ש רוזנברג ובד”ץ זכרון מאיר והודיעום שאין זו דרך התורה כלל, והטעם כמבואר בגמ’ דע”ז הנ”ל.

ובר”פ אין עומדין בכל עצב יהיה מותר כדפרש”י שם עי”ש, ודאין ממלאין פיו שחוק עי”ש.

וכתיב אמרתי להוללים אל תהולו עי’ פסיקתא דר”כ פ’ כז אחרי מות.

וכן כתיב ולשמחה מה זה עושה ואמרי’ במס’ שבת זו שמחה שאינה של מצוה.

והנה לענין המילתא דבדיחותא הנזכר בפ’ ערבי פסחים ועוד כבר דנו בזה הראשונים דאין הכונה בדחנות אלא הכוונה דברי תורה המשמחים את הלב, ועי’ עוד ברפ”ב דב”ק הוה קמהדר ליה בבדיחותא וכו’.

ואולם יש הגמ’ בפ”ג דתענית אינשי בדוחי אנן מבדחינן עציבי וכו’, עי”ש כל הענין ובגירסאות שם בהגו”צ, ומבואר שמי שהוא עצב אין איסור לומר לו מילתא דבדיחותא לשמחו או להשכין שלו’, ומ”מ יש לומר דאין זה מילי דליצנות, ויל”ע הגדר והכוונה של מילתא דבדיחותא המבואר שם.

וידוע ג”כ מש”כ מו”ז הרעק”א ז”ל לענין שמחת חתן שאינו ת”ח שהוא במילתא דבדיחותא, וצ”ל דהכל לפי הענין וכל ערום יעשה בדעת.

ובמאמר המוסגר יש לציין דיש צדיקים ובעלי השפעה המלמדים את צעירי הצאן מוסר ודעת ולא ישמעו להם אם לא יאמרו בדרך צחות וכיו”ב, וידוע מה שאמר מרן החזו”א להגר”ש שבדרון בזה [עי’ בספר זקניך ויאמרו לך], ובכה”ג ליכא איסורא כלל כשבא ללמד ד”ת באופן הנצרך לצעירי הצאן.

לענין תעניות יעוי’ במשנ”ב שאפי’ בקלות מזה החמיר להסיח דעת מן האבילות כגון טיול וכדו’, וכ”ש לענין ת”ב שהחמירו הרבה אפי’ במלאכה וכל דבר המסיח דעת מן האבלות יעוי’ בפוסקים ולכן אין היתר כלל.

אבל לענין ימים שהאבלות מן המנהג אין בכחינו לאסור דברים חדשים ממנהגא.

לענין ההבדל בין ת”ב לשאר תעניות, יש לציין דבת”ב האיסור יותר מהותי ואיסור מוגדר מאילו לגבי תעניות, ובסי’ תקמט סוסק”א כ’ המשנ”ב בשם החיי”א ולכן אותם האנשים שכשהם מתענין הולכין בטיול ובדברים בטלים תפשו הטפל והניחו העיקר עי”ש, ובתעניות כל דבר שאינו אכילה גרידא הוא איסור מוסרי ואינו איסור בהגדרות ההלכה מעיקר הדין, דהנה ענין הטיול שהזכירו בפוסקים אם אדם נהנה באקראי תוך כדי הליכתו מטיול פשוט שלא עבר איסור וה”ה גם אם עשה לשם טיול מתחילתו א”א לומר שהגדרת הענין שעבר הוא איסור אלא הגדרה של מעשה מקולקל (ויותר מהגדרת נבל ברשות התורה דהרמב”ן שהוא מעשה שרק אינו ראוי).

ומ”מ יש הדין דמצטער בצרת ציבור, דמש”ה ישב משה על אבן ולא על כסת אחת כדאי’ בפ”ק דתעניות, וכן מה שמצינו שם שלא ינהוג אדם עידונים בעצמו, אבל כנ”ל דיל”ע אם הגדרת האיסור הוא להצטער בכל רגע ורגע בתענית, דמה שעשה משה רבינו שלא ישב על כסת אחת הוא לפנים משורת הדין, ומה שמבואר בגמ’ שלא ינהוג עידונין בעצמו עיקר דברי הגמ’ שלא לפרוש מדרכי ציבור ולהקפיד על הדברים האסורים לציבור ולהרגיש בצרתם, ורק לגבי ת”ב אמרי’ בסוף תענית ל ע”ב כל העושה מלאכה בתשעה באב ואינו מתאבל על ירושלים אינו רואה בשמחתה, ומייתי התם קרא שנאמר שמחו את ירושלים וגילו בה כל אהביה שישו אתה משוש כל המתאבלים עליה מכאן אמרו כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה ושאינו מתאבל על ירושלים אינו רואה בשמחתה, ואפי’ מלאכה בת”ב גופא משמע דמעיקר הדין אין איסור גמור לעשות מלאכה במקום שלא נהגו כן ממנהגא, בפ’ מקום שנהגו עי”ש, ומייתי לה בגמ’ תענית שם, ואפשר דתליא בפלוגתא דתנאי בתענית שם, א”נ דהעושה מלאכה ואינו מתאבל בזה כו”ע מודו כיון שמסיח דעתו מן האבלות בפועל, וכמובן דמיירי אע”פ שמתענה ומקונן מ”מ כיון שעושה מלאכתו כבל יום ומסיח דעתו מן האבלות אינו חוזר ורואה בשמחתה.

ויעוי’ בערוה”ש ביו”ד סי’ שפט ס”ט לענין אבלות שכ’ שם שהדבר פשוט שאסור לו בעת אבלותו ללמוד שאר חכמות וכ”ש לקרוא עיתונים וחוברות שלא יסיח דעתו מאבלותו וכ”ש שאם יש בזה עונג בודאי אסור.

ואפי’ בלא דברי הערוה”ש יש מקום בלא זה ג”כ לדמות בדחנות ללימוד דברים המשמחים ממש ולאסור יותר מסתם הסחת דעת, ואע”פ ששמחת התורה היא שמחה אמיתי ושמחה זו של הבדחנות היא ריקנית, מ”מ זיל בתר טעמא ששניהם ביטול צער האבילות, מ”מ זה לא נזכר אלא לענין ת”ב, ואילו עידונין הנ”ל פי’ המפרשים לענין אכילה ושתיה כנ”ל.

ובגמ’ אי’ עוד אסור לשמש מיטתו בשני רעבון, והיינו להשתתף בצרת ציבור כדפי’ המפרשים שם, חזינן דיש שמחה במצות עונה, ועי’ ע”ז ה’ א’ ומו”ק ט’ א’, ואעפ”כ אפי’ בתענית ציבור גופא מבואר דמעיקר הדין בשאר תע”צ שבבבל (מלבד ת”ב) אין איסור תשמיש כלל, חזינן דהגדרת שמחה בתע”צ אינו הגדרת איסור הלכתי, ומ”מ די בזה לציין הפסוקים בישעי’ בהפטרת ואמר סולו דאם מסיח דעתו מתשובה מפסיד בזה עיקר מהות וכוונת התענית ודי בזה וכמ”ש במשנ”ב שציינתי לעיל מהפוסקים.

ולענין בין המצרים מה שכתבו הפוסקים לזכור החורבן בימי בין המצרים ולומר תיקון חצות וכו’ ויש שהתענו בכל ימי בין המצרים כמ”ש השו”ע סי’ תקנא סט”ז, הלכך כל ערום יעשה בדעת לראות מה דרגתו בזכירת החורבן ומה השפעת דברים אלו עליו, ובודאי מי שנזהר שלא להסיח דעת מן האבילות קדוש יאמר לו, ועי’ בברכות ר”פ אין עומדין בכל עצב יהיה מותר וריש לקיש לא מילא פיו שחוק וכו’, והוא מענין זכירת צער האבלות בכל ימות השנה וכ”ש בימים אלו.

ואמנם נזכר בגמ’ ר”פ החולץ כמה ענייני מיעוט בשמחה ויעוי’ בב”י סי’ תקנא הביאורים בזה, מ”מ מה שלא נזכר להדיא בדיני המיעוט א”א לחדש מדעתינו לאסור מלבד לומר שאם משקיע עצמו בימים אלו זמן לענייני שמחה הוא דבר מגונה.

שנזכה לראות בנחמתה של ירושלם

הכותב לעיונא בלבד (ולמעשה יש לעש”ח)

‏כל שעה שקם בלילה לאחר שינת קבע מברך ברכות התורה.

מקורות: מ”ב מז ס”ק כח כט.

אם לבו נוקפו יכתוב גילוי דעת שאין הכונה לצייר צורת האבות אלא לעשות ציור משל בלבד לקרב הדברים אל השכל [עי’ הקדמת מו”נ] ודי בזה.

מקורות: בהרבה דורות נדפסו בספרים ציורי האבות הקדושים אם כי אין להביא ראיה ממדפיסי ספרים כידוע וגם ממדפיסי ספרי גדולי הדורות בשעתם, דלאו מר בר רב אשי חתים עלה, אבל בנידון זה באמת נראה באופן עקבי שלא נהגו להקפיד כ”כ במשך הדורות על זה, אם כי יש שערערו על מנהג זה, ועי’ בספר משנה הלכות חי”ט קיז שכתב סמך למנהג זה מתרגום שני אסתר וכתב להליץ עליו, ובכל גוני יש לציין שאין כאן גדר איסור מן הדין לכאורה, ולענ”ד באופן שאומר גילוי דעת שאין כאן כוונה לצייר האבות אלא משל בעלמא לית לן בית מיחוש כלל, ויפה עשו בעוז והדר שהביאו באריכות כל דברי הזוהר בענין הסיפורין דאורייתא בתחילת התמונות שעשו.

ובמשנ”ה הנ”ל הביא לדוגמא את דעת החולקין לדברי החת”ס ח”ו סי’ ו’ ועיינתי בפנים וראיתי דעיקר הנידון שם מצד צורת צלם מדין לא תעשון איתי, ואדרבה צידד שם בתוך הצדדים דבמשה ואהרן קצת קיל יותר מסתם צלם כיון דמוכחא מילתא שלא נעשו לע”ז, עי”ש מה שכתב בכ”ז, ועי”ש מה שדן לענין אם יועיל פחסה וקטיעת חוטם וכ’ שם לצדד דכיון שהוא בארה”ק יש חשש נתיצה עי”ש בכל הצדדים, וא”כ בניד”ד שכל התמונה היא רק במחשב ואין בולט כלל, וכבר במחשב יש שהקילו בדיני צלמים ואיני נכנס לנידון זה כאן.

והרי בודאי לא שייך לדון על פחיסה ועל קטיעה אם טענתו מצד שאסור לנו לצייר האבות.

ומילתא אגב אורחא יש לציין דמלבד החת”ס דנו בזה השד”ח ועוד ספרי שו”ת שראיתי דרך לימודי וממה שכמה ספרי שו”ת לא דנו להימין ולהשמאיל אלא לענין איסור לא תעשון איתי משמע שלא ראו פגם בעצם ציור משה ואהרן.

ולענין מה שמצייר על ידי מכונה כמו שכתב כת”ר בשאלתו ודאי שהדבר קל יותר באופן זה, משום דאחרים עשו לו הוא קולא בציורים בדינים אחרים, ומיהו החזו”א החמיר טובא במכונה בין לחומרא ובין לקולא ולמד כן מדברי חרישה דהרמב”ן, וגם הציורים הנעשים על ידי מכונה (AI) בזמנינו אף דלא דמיא למכשיר רגיל שהפקודות ישירות וברורות ולא לחרישה רגילה שיש בבהמה קצת דעתא קלישתא לעשות מה שהוא עושה בה אבל אתיא מבינייהו.

אחר כל זה מצאתי (במאמר שהתפרסם על ידי דרשו בנושא, ומכאן ועד סוף התשובה הוא משם) שבספר ‘אוצר פלאות התורה’ (כי תשא עמוד תתל”ט) הובא ששאל את הגרח”ק בענין מה שמצינו בספרים ישנים ועתיקים שמצויר על שער הספר (שער בלאט) ציורים של משה רבינו ואהרן הכהן, ולפעמים יש ציורים של האבות הקדושים והנביאים, האם יש בזה זלזול בכבוד האבות והנביאים הקדושים מחמת שהציורים הם בדויים ושקריים, או דלמא אין בזה חשש זלזול.

והשיב בכתב בזה הלשון: ‘זה רק משל ואין חשש’, עכ”ל.

והובא שם עוד (בשם גליון דברי שיח) שפ”א הובא לפני הגרח”ק ספר עם תמונות בסוף, ואמר ע”כ הגרח”ק שלפני שנים רבות הוא ראה תנ”ך בהוצאת דפוס ישן, ובשער הספר יש ציור של משה רבינו ואחיו אהרן הכהן.

.

.

וכן של שמואל הנביא (והוסיף כי אחד המדפיסים שהיה עם הארץ צייר שני שמואל: שמואל א’ ושמואל ב’.

.

.

) והוסיף כי גם בביתו יש ספר עם ציור עתיק דומה.

ואמר רבינו: האמת היא שאף אחד – בוודאי לא הצייר – יודעים בבירור כיצד היה מראה פניהם של חכמי הדורות הקודמים (ויתכן שכוונתו שזה פשוט שלא מתיימרים לומר כן, וממילא אין בזה חשש, עמ”ס), אכן, אין שום איסור לצייר אותם אם הדבר מסייע ללומדים.

אלא שצריך לזכור שזה לא מראיהם האמיתי.

כיוצא בזה אמר, כי נשאל פעם אם יש חסרון במה שהוציאו משניות מצוירות כדי להקל על הלומד, בפרט כשיש נושאים קשים של כלאים או אהלות שהציורים מאוד מקלים על הלומד, והשיב שבוודאי אין שום איסור ואדרבה, יש בזה מצוה של זיכוי הרבים.

והזכיר כי כבר בגמרות וילנא שלנו יש בהרבה מקומות ציורים בגליון הגמרא, והראשון שבהם בעירובין דף כ, ע”ב.

אולם בספר דבר שמואל חולק ע”ז, וגם לדבריו יתכן שאם מציין להדיא שהוא משל בלבד להמחשה ואינו בא להראות המציאות אין בזה חשש כ”כ.

זה פשיטא שלדבר עמו בענייני דעה ומוסר ודת וכדומה אין לעשות כן, מאחר והערכים שלו אינם תואמים את ערכי התורה, וכן כל מי שעלול להיגרר לשאול אותו שאלות שלא כדין ושלא לצורך ולבזבז זמנו או לעורר התמכרות אין לו להשתמש בתוכנה הזו, ולענין האם יש היתר לשאול אותו שאלות במקום הצורך, יש לדון בזה ובגדריו, שעדיין לא נתבררו הדברים בבי מדרשא כל הצורך, וכל אחד ישאל לרבותיו.

מקורות: על מנת שנוכל להבין נכון את הבעיות של הבינה המלאכותית חשוב שנהיה מדוייקים ואמיתיים, ולא להגזים בדברים לא לכאן ולא לכאן, גם אם זהו לשם מטרה נעלית.

(ולהלן נתייחס לתוכנה הידועה בתחום זה בגירסא והדגם הרגיל, בלא להיכנס לכל מיני התוכנות והדגמים של התוכנות לשמותיהם, שכל אחד מהם הוא נידון לגופו).

למרות שהתכנים המתקבלים מהתוכנה הם ברובם נכונים ותועלתיים, ולעתים יכולים לחסוך שירותים מסויימים, ולמרות שהחברה מסננת מאוד את התכנים, והסינון של התכנים המתקבלים בו הוא הרבה מעבר לתכנים שאפשר להגיע אליהם באמצעות אינטרנט, ולמרות שלא אמור להימצא בתוכנה זלזול בקדשי ישראל ובשומרי תורה, לפי תקני התוכנה הרשמיים והמעשיים, עם כל זה, אפשר להצביע על שני אבות בעיות שאמורים להגיע עם השימוש בתוכנה זו.

הבעיה המורגשת יותר היא ההתמכרות לזה ואיבוד הזמן, בפרט לאלו שמשתדלים שתורתם תהא אומנותם ומשתדלים שלא להעביר הזמן בפטפוטי סרק, תוכנה זו יכולה להפריע בניצול הזמן ובאיבוד המיקוד בהתקדמות במעלות התורה והיראה.

הבעיה השניה היא ההיכרות עם ערכים המופיעים בתכנים המיוצרים על ידי כאלה שאינם שומרי תורה ומצוות, בנושאים בהם הכרעת התורה ידועה לנו, והתוכנה אומרת אחרת, שכמובן סולם הערכים שלהם שונה מאוד מסולם הערכים של התוה”ק, וכשמתקרבים מידי לשמוע דעות באופן שוטף ורציף, הדבר עלול להקנות מבט והשקפת עולם שאינה של תורה, ובפרט צעירים שהשקפת העולם שלהם עדיין לא עוצבה אלא כעת מתעצבת עם הזמן.

והנה מצד פרטי הדין בזה יש דין של איסור קריאה בספרים החיצונים (סנהדרין צ) והם ספרים שיש בהם דברים כנגד חכמים (רי”ף ורא”ש ויד רמ”ה בסנהדרין ק ע”ב ועוד), ואפילו ספרי ליצנות [שיש בהם איבוד הזמן והמחשבה] אסור לקרוא (גמ’ שם, ועי’ רש”י שבת קמט ע”א ושו”ע הל’ שבת סי’ שח), ומ”מ בן סירא מותר באקראי (נ”י), [וכבר דנו בזה אם הוא היתר רק בספר בן סירא או בכל ספר שאין בו כפירה ואין בו תועלת ויתכן שמי שמרגיש חולשת הנפש מותר באקראי בכל ספר שאין בו תועלת אם צריך לבריאות נפשו, ואמנם השח שיחת חולין עובר בעשה (יומא יט ע”ב ומ”א ומ”ב סי’ קנג), וכן כל ענייני ביטול תורה אסרו בגמ’ ע”ז יח ע”ב עי”ש באריכות, אבל כשיש בזה צורך בריאות הנפש מותר לעתים לומר מילה או שנים וכדאמרי’ בפ”ג דתענית אינשי בדיחי אנן מבדחינן עציבי, וכמו שידוע מהחזו”א על מיעוט שיחה [עי’ אבות פ”ו], ויש שהורו להתיר ניגונים בספה”ע כשצריך לבריאות הנפש, ואמנם בניגונים יש נידון בפני עצמו של שמיעת ניגונים האידנא אחר החורבן בכלי אבל יש בזה גם ענין של ביטול זמן), וספרי חכמת חול של אומות העולם מותר לקרוא כשיש צורך (אג”מ, וכן מוכח בכ”מ ועי’ שו”ע שם בסי’ שח).

ולענייננו לכאורה היוצא מזה כדלהלן, להתכתב עם הבינה המלאכותית בענייני דיעה והשקפה ומוסר אין לעשות כן (והכל לפי הענין), ולהתכתב בענייני חכמת העולם כשיש צורך מותר, ולהתכתב לשם פטפוטי סרק אסור, אם לא שעושה כן באקראי לשם בריאות הנפש שיש להשאיר מקום לדון בזה.

כך היה מקום לומר לכאורה.

אבל יש לדון מצד אם נאמר שהוא דבר הקרוב לאיסור שבזה הורה החזו”א והביאו הגרח”ג ועוד שהוא אסור אפי’ בלא גזירה, ומכח זה כ’ הגר”י בויאר טעם איסור האינטרנט בזמנינו, וכעי”ז הורה השה”ל שאיסור האינטרנט בזמנינו הוא כדין מעבר על פתח יוצאת החוץ [עי’ ע”ז יז], שהוא קרוב לאיסור, (אם כי משמע בגמ’ שם שאינו איסור גמור במקום הצורך עי”ש, אבל עכ”פ ע”פ סברת החזו”א גדר קרוב לאיסור הוא חמור יותר ואסור אפי’ לצורך), א”כ יש לדון בגדר ההיתר להתכתב עם הבינה מלאכותית לצורך, אם אפשר לומר כן אם קרוב לאיסור.

וצריך גדר מהו הגדר של קרוב לאיסור, דהנה לא מצינו שגזרו שאסור לדבר עם הגוי, מלבד ויכוח עם אפיקורוס ישראל דאמרי’ כ”ש דפקר טפי [סנהדרין לח ע”ב], ומאידך ריבוי שיחה עם האישה משמע שאין לעשות כן בפ”ק דאבות, וגם זה לא נתבאר שיש בזה גדר איסור מן הדין, מלבד שהוא דרך פריצות אם מרגיל עצמו בשיחה יתירה בלא צורך פעם אחת או יותר, ומאידך אמרי’ שאסור להסתכל בצלם דמות אדם רשע [עי’ מגילה כח], ולפעמים אסור הכונה שאינו ראוי כמ”ש הראשונים כעי”ז בכ”מ, ומאידך הזהירו שלא לשוח אפי’ עם ע”ה [סנהדרין נב ע”ב], והנה להכניס ספר מינות לביתו אי’ ברז”ל בכ”מ דאסור [פסיקתא רבתי וקהלת רבה], אלא דשם יש דין שריפה לספר [ועי’ שבת קטז], ומאידך להכניס במחשב אינו ברור הדין, ושמעתי בשם הגרמ”מ קארפ שאם נכנס לו קובץ של ספר כזה במחשב (כגון אם קיבל אוסף גדול של קבצי ספרים שלא סיננו אותם) שאינו פותח אותו אינו עובר עליו איסור, ולכן אי אפשר לדעת הגדר הברור בזה.

ומצד אחד כאן הוא הרבה יותר קל מלדבר עם גוי מכיון שיש כאן סינון לא מתפשר של התוכנה שמגבילה מאוד מלהעביר לנו מה שהגוי אומר בחייו האמיתיים (כגון נקיות הלשון וטהרת המידות ומילין דעזיבה), ועכ”פ מי שמשתמש גם בחסימה של התוכנה עצמה ומלבד זה גם בסינון חשוב מעל התוכנה, ומצד שני הוא יותר חמור מלדבר עם גוי, מכיון שכאן האדם מנווט את עצמו ומשוחח עם עצמו מול תוכנה ואין כאן חסימה עצמית של חוסר נעימות לחטט בכל מיני נושאים ולהיגרר לשיחה ארוכה.

ולכן לו יצוייר ואם נניח שהוחזק הדבר (כמובן רק על מי שמכיר בעצמו שכך הוא) שאין כאן דבר המעורר לעסוק בענייני מוסר ודעות הרי לא יהיה שייך לומר שיש איסור להשתמש בתוכנה זו מעיקר הדין במקום הצורך בענייני חכמות באופן לא קבוע, אא”כ הוא ממכר להשתמש בו שלא לצורך שבזה יש איסור כעין הגמ’ בסנהדרין ק ע”ב הנ”ל, וצריך לדעת האם מכיון שיש אנשים שזה ממכר אותם ממילא כל אחד יהיה אסור, כמו שנקטו הפוסקים לגבי אינטרנט שאינו מסונן.

ואעפ”כ כל הנידון בכאן הוא רק אם התוכנה הנ”ל אכן חסום ומסונן מדברים שאינם ראויים, ואם לא יהיה חסום מדברים אלו באיזו תוכנה או גירסה הדין ישתנה.

לאחרונה נתפרסם פסק הלכה מכמה גדולי עולם וחלקם הם מורי ורבותי שאין להשתמש בתוכנה זו כלל, ולכן השתדלתי שלא לנקוט שום לשון היתר בדבריי, ומסתבר שיעבור זמן עד שייתברר ההיקף של ההשפעה והנזק של הדבר, וכמו שמצינו באינטרנט שמתחילה לא היה ברור ופשוט לכל שהוא דבר שיש להרחיקו, עד שהדבר קיבל כיוון ברור וגישה מוסכמת, וגם בזה אין ביכולת אנשים פשוטים כמוני לצפות מראש מה יהיה ההיקף של הענין, ולכן כל אחד ישאל לרבותיו ויעשה שאלת חכם.

הוספה מלאחר זמן

לאחרונה התברר שהתוכנה אינה חסומה לגמרי משימושים אסורים, וגם הסינונים אינם יכולים לסנן הדברים ככל הצורך, ושהתוכנה מכניסה ומשחילה דעות זרות גם בשאלות סתמיות, ולכן יש לדון בחלק מהדברים בתשובה מחדש.

המשך תשובה לשאלה

לגבי שאלתך האם מותר לבקש מהב”מ ביאורים ותירוצים לקושיות, איני נכנס כאן לנושא אם ראוי להשתמש בבינה המלאכותית, שכבר כתבו בזה כמה מכתבים והראות מגדולי ישראל וכבר דנתי בזה במקומו, אבל אדם שבכל מקרה משתמש בבינה המלאכותית ורק רוצה בין היתר להשתמש גם לבקש סברות ורעיונות לביאורים ותירוצים, צריך לבדוק המציאות בזה דאם נניח שאכן הצליחו לתכנת אותו שכשמדברים איתו בדברים אלו אינו מערב דעות זרות ומדבר כמו שפה של בית מדרש לחלוטין, לכאורה אין בזה יותר גריעות לשאול אותו שאלה כזו יותר משאלה אחרת, רק דבמציאות כיום יש לשים לב שבפועל הוא עלול לגרור לשיחה לדברים שאינם עולים בקנה אחד עם התורה וההלכה, ולעתים כבר בתחילת דבריו הוא עלול לצטט דברים כאלה, ובפרט למי שזכה לשמור עצמו איני יודע מה ההשפעה של דעות כאלו עליו, וה”ה על כל אחד כמובן ג”כ, וגם שהרבה מהמ”מ שמביא הם אינם נכונים כלל.

לא כדאי לעשות כן בלא שיש טעם לעשות כן, אולם אם המצב הוא שלא יוכל לפרסם את הד”ת עם הפרסומת אפשר להקל להוריד את הפרסומת.

מקורות: מאחר ומדובר בקישור פרסומת מותרת כיון שעושה זאת לש”ש שרוצה לזכות אחרים ללמוד עוד הלכות, (אבל סתם פרסומת שמפרסם מוצר על ידי ד”ת הוא בבחינת משתמש בתגא [עי’ נדרים סב ע”א], ומ”מ מותר להשתמש במטבע לשון אם אינו כתוב בכתב מודפס שבזה יש אומרים שמתחייב גניזה, עי’ בתוס’ גיטין ו ע”ב בשם ירושלמי והו’ בש”ך ביו”ד), והוא עמל בדברי התורה הללו, לכן לא ראוי לעבור על דעת מי שעבד על זה, מחמת ההגינות, שהוא כעין תקנת השוק של זכויות יוצרים, ומ”מ כמו שנתבאר בתשובה הקודמת אין בעלות על ד”ת מעיקר הדין, וגם מצד תקנת השוק פחות שייך כאן כשאינו טוען לקניין ממוני, ומלבד זאת יתכן קצת לצרף לזה מה שאסור לקחת תמורה על לימוד ד”ת [עי’ נדרים לז ע”א], ולכן אם אין אפשרות לפרסם את הדבר עם קישור [כגון לפרסם את התוכן במערכת תכנים שאוסרת לפרסם קישורים] אפשר להקל לפרסם עם שם המחבר בלי הקישור ע”פ המבואר בש”ך חו”מ רצב לה כדמוכח שם עי”ש, ובצירוף שאר המ”מ בתשובה הקודמת.

עצם העובדה שכתבו פירוש שלא בכל מקום מפרש כפירוש רש”י זה אינו חידוש שכבר יש כמה מאות מפרשים על התורה שלא פירשו בכל מקום כפירוש רש”י בין פירושים שלפני רש”י כרס”ג, ובין פירושים שלאחריו, כרשב”ם ואב”ע ורמב”ן וחזקוני וספורנו, ואח”כ מלבי”ם ונצי”ב ורש”ר הירש והכתב והקבלה ועוד מאות כאלה ידועים ושאינם ידועים.

ואדרבה איני זוכר כרגע שנכתב אי פעם פירוש על התורה על ידי אחד מחכמי הדורות שבא להעתיק את תכני פירוש רש”י או לערוך אותו, אלא לאידך גיסא כל אחד כתב מה שהתחדש לו לפי שורש נשמתו וחלקו בתורה, וכ”ש אם מדובר בחיבור שאמור להיות בעיקר ליקוט מן המפרשים.

ועל אף שדורינו קטנים מהדורות הקודמים ה”מ לענין דבר שבשיעורין לומר שהם גדולים בחכמה ואנחנו קטנים בחכמה, אבל דבר שלא היה בשום דור לומר שנתחדש בדורינו המחדש כן עליו להביא ראיה.

ואם יש שיטענו שנראה כמכריע בין המפרשים, אפשר להציע פתרון לכתוב בתחילת הספר כדלהלן: חיבור זה לא נועד להכריע בין המפרשים אלא רק לסייע ללומד להבין הפירושים הפשוטים והקלים להבנה.

וכ”ז לא אמור אלא לקרוא ולעיין בחיבור, אבל לענין מה הפירוש העיקרי ללמוד בו, כל אחד ישאל לרבותיו.

וכמובן שאין כאן הנידון על חיבור מסויים אלא באופן כללי על חיבור שמפרש לפעמים כמפרשים אחרים, אבל השאלה בנוגע לחיבור מסויים, יש לדון על כל חיבור לגופו על הצדדים הנוגעים אליו וכ”א ישאל לרבותיו.

קרא פחות