איתא בנדרים דף ל”ד ב’, וז”ל, אמר רבא היתה לפניו ככר של הפקר ואמר ככר זו הקדש נטלה לאוכלה מעל לפי כולה להורישה לבניו מעל לפי טובת הנאה שבה ע”כ. וכתב הר”ן וז”ל, האי דנקיט לה בככר של הפקר ולא ...קרא עוד
איתא בנדרים דף ל”ד ב’, וז”ל, אמר רבא היתה לפניו ככר של הפקר ואמר ככר זו הקדש נטלה לאוכלה מעל לפי כולה להורישה לבניו מעל לפי טובת הנאה שבה ע”כ.
וכתב הר”ן וז”ל, האי דנקיט לה בככר של הפקר ולא נקט לה בככר שלו שהיתה עומדת בחצרו והקדישה משום דבכי האי גוונא נטלה לאכלה לא מעל דכיון דמקמי הקדש שלו היתה ולאחר הקדש ג”כ ברשותו עומדת ה”ל כגזבר של הקדש דאמרי’ בסוף פ”ק דחגיגה (דף יא) שאם נטל דבר של הקדש לזכות בו לא מעל משום דמעיקרא נמי ברשותיה קאי והשתא נמי ברשותיה ואין מעילה בהקדש אלא במוציא מרשות הקדש לרשות אחר ומה לי בחצרו מה לי בידו הכא והכא לא נפיק מרשותיה להכי נקיט ליה בככר של הפקר שהיתה עומדת תוך ד’ אמותיו שקונות לו בכל מקום ומש”ה כי אמר ככר זו הקדש חייל ומקדיש זה לא זכה בו מעולם דאע”ג דאמר בפ”ק דב”מ (דף י’) דד’ אמות של אדם קונות לו אפי’ כי לא אמר אקנה הכא שאני משום דכיון דאמר ככר זו הקדש גלי אדעתיה דלהקדש ניחא ליה דליקני לדידיה לא ניחא וגילויי דעתא כי האי מהני כדמוכח סוגייא דהתם ומצי למעבד הכי דה”ל כמגביה מציאה לחבירו דקנה חבירו ולא הוא הכא נמי הקדש קני ואיהו מעולם לא קנה זה נ”ל ומש”ה נטלה לאכלה מעל לפי כולה שכיון שלא זכה בו מעולם אינו כגזבר עליה ולפיכך כשנטלה הוציאה מרשות הקדש ומשום הכי מעל עכ”ל.
ומבואר מדברי הר”ן דס”ל שמעולם לא היה כאן קנין עבור מקדיש זה אלא מלכתחילה נכנס הככר להקדש מדין מיגו דזכי לנפשיה.
ושאלתם האם בכה”ג לגבי פדיון חשיב כבעלים לענין להסיף חומש על פדיון או לא.
והנה קושיא זו לדעת הר”ן, אכן השיטה מקובצת בשם הרא”ם כתב וז”ל, אמר (רבה) [רבא] היתה ככר של הפקר לפניו.
בארבע אמות דידיה שקנו לו הככר ויכול להקדישה הא לאו הכי אין הקדש תופס בו אפילו נטלה בסוף דבשעת הקדש בעינן ביתו שלו ע”כ.
ונראה מדבריו דלס”ל כפי’ הר”ן, אלא ס”ל שהיה ממש ברשותו קודם שהקנהו להקדש, וכל הטעם שהיה ובקושיית הר”ן מ”ט לא נזכר אלא בלשון זה כתב בזה”ל, כתב השיטה מקובצת מסכת נדרים דף ל”ד ב’, וז”ל, וקצת קשה דכיון דבארבע אמות דידיה היה וקנאו למה נקט ככר של הפקר של הקדש היה לו ליקח.
ושמא בשל הקדש לא היה טועה לא לאכלה ולא להורישה לבניו כיון שהיה יודע ששל הקדש היא אבל בשל הפקר טעה בעבור שלא נטלה עדיין ואף על גב שקנו לו (אומ’) [ארבע אמות] סבור היה שיכול היה לחזור מן ההקדש כל זמן שלא החזיק בה כי הא דאמרינן מה ביתו ברשותו שכבר החזיק בה הילכך להכי נקט הפקר שיש בו לטעות כמו שפירשתי עכ”ל.
וכן בפירוש הרא”ש כתב וז”ל, היתה לפניו ככר של הפקר.
בתוך ד’ אמותיו ואמר ככר זו הקדש וכיון שהוא בתוך ארבע אמותיו חל עליו הקדש כדאמרינן בפ”ק דב”מ (דף י א) דארבע אמות של אדם קונות לו בכל מקום ע”כ.
ונראה מפשטות לשונו שכבר קנוי לו הככר כיון שגילה דעתו שרצה להשתמש בו, ולכך היה יכול להכניסו לרשות הקדש, וע”ש מ”ש אח”ז מ”ט לא נזכר ככר הקדש.
אכן כתב הקצוה”ח סי’ רי”ב סק”ד לפי דברי הרא”ש הנ”ל, דכיון דסובר דהיכא דהיה לפניו ככר של הפקר, ולא היה אחר סמוך לו אלא הוא, יכול להקדישו, משום דכיון דבידו לזכות בו, לא הוי דשלב”ל.
אבל אם אינו מכוין לזכות לעצמו, ולא בא לידו כלל, לא חייל נדרו כלל, דאפי’ לר”מ דאמר אדם מקנה דשלב”ל, היינו רק כשבא לידו לבסוף, כמ”ש תוס’ ב”ב (דף עט ב) ומשו”ה יתננו לעני הנמצא ראשון, דאז אינו זוכה לעצמו, ולא חייל נדרו, אבל אם היה זוכה לעצמו, שוב הוי חייל נדרו למפרע, והיה מחוייב ליתן לאותו פלוני משום נדרו, ע”ש כל דבריו.
וע”ע בית הלוי ח”ב סי’ מ”ט ובשיעורי רבי דוד כאן מה שהאריך בזה.
ולכאורה היה נראה דבאמת אין חילוק איזה בעלים הוא, אם היה בעלים מתחילה או שהיה רק המקדיש, אלא שהעליתם צד לחלק בזה, מאחר וטעם מה שבעלים מוסיף חומש הוא איידי דחביבא ליה, וטעם זה לא שייך כאן, ויל”ע אי דרשינן טעמא דקרא הכא או לא.
אכן במתני’ ערכין דף כ”ז א’, איתא וז”ל, המקדיש את שדהו בשעה שאין היובל אומר לו פתח אתה ראשון שהבעלים נותנין חומש וכל אדם אין נותנין חומש, ובגמ’ שם איתא וז”ל, שהבעלים נותנין חומש וכו’ מאי איריא שהבעלים נותנין חומש תיפוק ליה דאיידי דחביבה עליה טפי ופריק לה ועוד מצות גאולה באדון חדא ועוד קאמר חדא דאיידי דחביבה עליה טפי ופריק לה ועוד מצות גאולה באדון היא ועוד שהבעלים נותנין חומש כו’ ע”כ.
ופי’ רבינו גרשום וז”ל, דאיידי דחביבא ליה טפי ופריק.
כלומר לפי שהוא מכירה יותר מאחר כמה היא עושה יוסיף בפדיונה יותר ממי שאינו מכירה ע”כ.
ונראה דמבואר מדברי הגמ’ כאן אדרבה דאי”ז הטעם דלכך מוסיף חומש אלא זהו הטעם שהבעלים פותח ראשון כיון דחביבה ליה שדה שלו, ואדרבה טעם מה שמוסיף חומש הוא גזה”כ.
והנה גרסי’ בפ”ק דתמורה דף י’ א’, ובעוד הרבה מקומות, וז”ל, דאמר ר’ אבהו אמר רבי יוחנן מקדיש מוסיף חומש ומתכפר עושה תמורה, והיינו דקמ”ל ג”כ שאם אדם הקדיש כדי שיתכפר בו חבירו לא חשיב חבירו בעלים גבי קרבן מטעם זה, וכמו שכתב הר”ן מסכת נדרים דף לו ע”ב, וז”ל, המקדיש מוסיף חומש – המקדיש בהמה לקרבנו של חבירו והוממה ורוצה לפדותה מקדיש קרוי בעלים לענין שצריך להוסיף חומש שהבעלים בלבד מוסיפין חומש כשפודין את קדשיהם ע”כ.
וממה שהוצרכו לאשמעינן זה ממילא שמעינן מזה ג”כ לענינינו דלא ס”ד לבטל ממנו שם מקדיש ובעלים מטעם שאינו בעלים ממש, דעד כאן לא אשמעינן אלא היכא שלא הקדישו מעולם, אבל היכא דהקדישו ורק היה חסרון בבעלותו חשיב בעלים.
[ואע”ג דבנתן לו חבירו רשות לעשר לא חשיב השליח כבעלים על המע”ש שעישר [ורק בתורם משלו על של חבירו התרו”מ שלו], מ”מ לא דמי לזה, דכאן הוא שליח של עצמו בדבר שהיה תחת השג ידו והקדישו במיגו, וכמו”כ במע”ש נאמר בעלים אבל כאן לא נאמר אלא ואם המקדיש יגאל את ביתו ויסף חמשיתו עליו].
אכן יש לדון עוד דהנה קי”ל בפ”ב דערכין דשדה מקנתו אינו מוסיף חומש, מכיון שאינו שלו אלא רק לזמן, ואולי נימא דכ”ש הכא שלא היה שלו כלל אלא רק זיכה להקדש מטעם מיגו, אכן אכתי לא דמי, כיון דהתם גבי שדה מקנתו אינו שלו כלל, ומעולם לא זכה בו יותר מזכות ההשתמשות שהיתה לו בזמן הקניה, וגם בשעה שהקדיש את השדה לא הקדישה אלא זכות שהיה לו בה, משא”כ הכא שהיה לו זכות גמורה בככר הזה, אילו היה רוצה לזכות בה לעצמו.
אכן יעויין בקר”א כאן בנדרים שכתב בדעת הר”ן דכיון שזכייה מטעם שליחות א”כ כאן הוא ג”כ כך, והקשה עליו דהרי אין שליחות להקדש, וע”ע במרומי שדה כאן שהקשה כעי”ז {ובהפלאות נדרים (הובא בשיעורי רבי דוד אות לז) תירץ על קו’ הקר”א, דצ”ל דהוא נעשה כפועל של הקדש, לזכות במציאות, והו”ל כאילו אמר מקודם אהיה כפועל לההקדש לזכות במציאות, וידי יזכה לההקדש, ולפ”ז ג”כ לא ישתנה הדין.
וע”ע מ”ש בשיעורים הנ”ל שם.
} , וא”כ לכאורה לא עדיף מהתורם משל חבירו על של חבירו דאין טובת הנאה שלו ואפילו מינהו שליח כמבואר בתמורה שם ובשאר דוכתי.
סוף דבר, לדעת הראשונים שקנה את הככר קודם שהקדישו מוסיף חומש, אבל להדעות שהו”ל מטעם שליחות או זכייה או חצר אין בידי הכרע ברור בזה, אבל לכאורה דלא חשיב בעלים לענין זה.
ואע”ג דבקרא לא נזכר בעלים אלא ואם המקדיש יגאל וגו’ [ואי”ז מע”ש שיש דין בעלים דוקא], י”ל דלהכי אהני מה דילפינן משדה מקנה, אף דהתם ילפותא היא דילפי’ מערכין, כדאי’ בערכין י”ד ב’, וצל”ע.