הלכה

קניית תבשיל שהתבשל על ידי גוי בסתם כלים שאינם בני יומם (שייך לתשובה על קניית שערות סוכר ממכונה שכורה)

יו"ד סי' קיג ס"ב בהג"ה ומותר לאכול אפונים צלויים של גויים וכו' ואין לחוש לכליהם של גוים דסתמן אינם בני יומן ע"כ, ומשמע דמיירי בקונה בשוק מגוי שמבשל ומוכר בשוק, ובמקום אחר הבאתי דברי הלבושי שרד דהיכא שמבשל הגוי לישראל הו"ל כלכתחילה ואסור, ולכאורה ה"ה גם בסתם כלים, ולכאורה ה"ה ברוב ישראל בעיר או במבשל גם לצורך ישראל, וא"כ הרמ"א כאן מיירי רק באופן שיש מיעוט ישראל בעיר ומבשל בסתמא, וקצת דוחק וצ"ע.

*

אם יש סברות הפוכות מה ראוי לאכילה חי יותר בשר בהמה או דג

יו"ד סי' קיג סי"ב בהג"ה ובשר מליח אינו נאכל כלל כמות שהוא חי, חזי' דדגים חיין ראויין יותר מבשר חי דהא בשר חי מליח אינו נאכל כלל ויש בו משום בישולי גויים ואילו דגים מלוחים אפי' גדולים נאכלין כמות שהן חי ע"י הדחק ותליין בפלוגתא וכ"ש דגים מלוחים קטנים דודאי נאכלין ע"י הדחק, ומאידך גיסא לגבי טלטול אשכחן בשבת קכח ע"א דדג תפל אסור ובשר תפל מותר (ועי' בהגר"א כאן), וצ"ע דלכאורה מצינו כאן סברות הפוכות.

אבל יש ליישב דאין כאן סברות הפוכות דלענין תפל בשר בהמה עדיף שראוי למיעוטא דמיעוטא וסגי שאינו מוקצה מחמת זה ולענין מליח דג עדיף דנאכל בדוחק על ידי הרבה בני אדם, והטעם משום שהמלח משפיע בדג יותר מבבשר, ומצבו מתעלה על ידי המלח להיות נאכל יותר מבשר בהמה תחת מה שהיה קודם לכן גרוע מבשר בהמה, ומעין זה אמרי' גבי מלח בשר עם דגים דדגים איידי דרפי קרמייהו וכו' עי"ש כל הענין.

*

במקור דין ריבוע התפילין בגובהו לדעת הרמב"ם

ברמב"ם פ"ג ה"ג מהל' תפילין פסק (הובא בב"י סי' לב) דיש לעשות תפילין מרובעות לגובה ארכו כרחבו כגבהו אבל כתב דריבוע לגבהו אינו לעיכובא, וכן למד בדבריו הד"מ סי' לב סקט"ו דלמצוה מן המובחר יש לעשות ריבוע גם לגובה לשיטת הרמב"ם, ויל"ע מנין הוכיח דבר זה, דהא ממנ"פ אם למד דהוא כלול בדין ריבוע א"כ הוא גם לעיכובא, ואם אינו כלול בדין ריבוע מה טעם יש לעשות ריבוע לגובה ומנא ליה דין זה.

והנה הוכחתי בכמה מקומות דדרך הרמב"ם שאמורא שדחו בגמ' ראייתו מהמשנה לא פסק דבריו להלכה, ולפו"ר מתחילה היה מקום לומר דהרמב"ם מפרש כאן דברי רב פפא דמצריך מרובע בתפרן ובאלכסונן דמ"ש אלכסונן קאי על האלכסון לגובה בשיפוע, ודחו ראייתו מתני' דעבידא כי אמגוזא דהיינו שאין ריבוע בארכו ורחבו, (וגם מהברייתא תפילין מרובעות אין ראייה לתפרן ואלכסונן, ואם נימא דגרס הרמב"ם מתניתא דעבדא כי אמגוזא אפשר שדחה גם ראי' מהברייתא והלשון צ"ב קצת), ולכך לא הזכיר הרמב"ם כאן דין ריבוע התפר כיון דאדחי ואף לגבי ריבוע הגובה כתב הרמב"ם ואם היה גבהו יתר על רחבו אין בכך כלום ואין מקפידין אלא על ארכו שיהיה כרחבו.

אבל פירוש זה אינו דהו"ל לחשוש גם לתפרן לכתחילה, וגם צ"ע דבמקומות אחרים לא פסק הרמב"ם שיטות שנדחו אפי' לכתחילה, וכמו שהרחבתי במקומות אחרים, ואולי כאן שאני דהברייתא מסייע קצת, משא"כ תפרן דלא נזכר להדיא בברייתא כלל, ואולי גי' אחרת היתה לו בגובהן ובאלכסונן או כיו"ב, אבל בריש פ"ג מהל' תפילין ה"א פסק להדיא דהלל"מ תפילין מרובעות בתפרן ובאלכסונן וכיון דקאמר שהוא הלל"מ משמע דהוא לעיכובא, וגם מוכח שם דמפרש אלכסונן כשאר הראשונים, שכתב שם שיהיו ד' הזויות שוות, וא"כ ענין הריבוע לגובה הוא לנוי מצוה בעלמא ולא מדיוקא דלישנא דרב פפא על אלכסונן, דבזה לא זז מפירוש שאר ראשונים.

*

הערה בביאור ענין שי"ן של דל"ת ראשים כנגד הלוחות

בב"י סי' לב ד"ה ומ"ש רבינו ובעודו לח וכו', הביא דברי המגיה בסמ"ג שבדפוס שכתב דש' שין ד' ראשים היא כנגד הלוחות והוכיח דינים מכח זה, והיינו משום שהש' שבלוחות היתה שוקעת וממילא הש' שמהאבן היתה סביבה של ג' ראשים, וצ"ב דאם הוא כפשוטו א"כ תעשה את כל האותיות כמו האבן שהיתה סביב כל אות ואות, ועוד מאי שנא דוקא ש' שע"ג הבית תעשה כן ולא כל שינין שבס"ת, ועוד דהרי סו"ס השין שנעשה על הלוחות אינו דומה בצורתו ממש לש' של אבן שסביב הש' של אויר שבלוחות, ועוד דש' שבאבן סביב שי"ן שבאויר שבלוחות לא היו יודי"ן שבו מגיעין לקרקעיתו אבל באמת עמד איהו גופיה בזה להקשות מכח זה על הסמ"ג, אבל לדידן עכ"פ חזינן מכ"ז דענין ש' שהוא כנגד ש' שבלוחות הוא רמז ואסמכתא בעלמא, וממילא מה הוכיח מזה, ואולי הוכיח ממה שאמרו רמז זה דע"כ שהש' הראשונה היא כנגד הלוחות, דאל"כ לא היו אומרים הרמז, ומ"מ אסמכתא בעלמא הוא.

ומיהו להסיר מחומר הקושיא דלעיל יש לומר הטעם מה שרק בשי"ן של תפילין עושים כנגד שי"ן שבלוחות ולא בשי"ן שבספרים ופרשיות היינו משום דרק שי"ן זו עשויה בכתב בולט ודמיא קצת ללוחות משא"כ שיני"ן ואותיות אחרות כתובות בקלף ומ"מ אחד עשו בתפילין כמו בקלף מאחר דהוא העיקר לדידן.

*

הערות בהלכות בשר בחלב סי' פח

ט"ז יו"ד סי' פח סק"ב, הקשה על המהרש"ל שנקט דרק באחים המקפידים אסורים לאכול זה בצד זה בשר וגבינה אבל שאר בני אדם המכירים אם מקפידים מותר, והקשה עליו הט"ז דהרי טעם דלא פלוג הנזכר בגמ' חולין קז ע"ב לגבי אחין שייך לגבי כל אנשים שמכירין.

והנראה בזה לכאורה דהמהרש"ל למד דמכירין הכוונה שהם ידידים כלשה"כ הבט ימין וראה ואין לי מכיר (תהלים קמב, ה), וכן מדוע מצאתי חן בעיניך להכירני (רות ב, י), וכן יהי מכירך ברוך (שם יט), וממילא באחין שייך לא פלוג כיון דגם אם הם מקפידים מ"מ הם ידידים המכירים זא"ז, ור"ל כיון שהם בכלל גזירת מכירין לא אכפת לן שאין שייך הגזירה מחמת שמקפידין דהא מ"מ הם בכלל עיקר דין התקנה שנתקן לגבי מכירים, אבל בבני אדם אחרים דבאמת אינם ידידים כלל לא שייך לטעון בזה לא פלוג כיון שאם הם מקפידים לא נכנסו לכלל מכירים.

(וה"ה דשייך לומר כן גם בבני אדם שידידים הם אבל מקמצים במאכלם ואינם מוותרים משלהם כלום זה לזה דלא פלוג כיון שהם מכירים, אבל לפי פי' המהרש"ל הוא ממש כעין ספק הגמ' באחים דלא פלוג, ולא בא אלא למעט מה דלא דמי לספק הגמ').

ויתכן עוד לשיטתו דאפילו הם ממש שונאים מ"מ שייך בזה יותר לומר דלא פלוג והטעם משום דבד"כ הם ידידים לכך אפשר דגם בזה עדיין אמרי' לא פלוג שלא  תחלוק באחוה.

משא"כ הט"ז למד דמכירין היינו שיש להם ידיעה אחד על חבירו מכבר (כמו אם אינו מכיר במתני' בעירובין), ולשיטתו באמת אם אמרי' לא פלוג באחין משום שמכירין אמרי' לה ג"כ לענין כל מכירין.

*

ט"ז יו"ד סי' פח סק"ג הקשה על המפרשים הטור באופן אחר, ולכאורה הם מפרשים את שיטת היש אומרים שבטור דבהוצאה אחת לא מהני היכר ובב' הוצאות מהני היכר, אבל הט"ז סבר דהיש אומרים אוסרים בהוצאה אחת בכל גוני ומתירים בב' הוצאות בכל גווני, וברור שהוכחתו משום דלפי אידך דעה שבתוס' חולין קז ע"ב ורא"ש שם פ"ח סי' כ צריך לצאת כך.

ויתכן ליישב הקושי' על השיטה שדחה הט"ז ולומר דהיש אומרים שבטור אינם היש אומרים שבתוס' ורא"ש אלא יש אומרים שחששו לב' הדעות שבתוס' ושברא"ש הלכך לא התירו אלא בצירוף ב' הוצאות ובצירוף היכר ובזה מיושב הכל.

אולם למעשה א"א לפרש הטור גם משום שעל דרך הרוב הדעות שמביא הטור הם אותם הדעות עצמם שמביא הרא"ש וק"ל.

*

ש"ך יו"ד סי' פח סק"א, הקשה סתירה מדברי הא"ח המחמיר באוכל על שלחן אחד חמץ על דברי האומר שדין אכילה על שלחן אחד עם איסור אינה באיסור קבוע, ולא זכיתי להבין למה לא נקט דהוא רק משום שבחמץ חמיר כיון שהיה מותר לו ונאסר, דהרי בזה דמי לנדר שג"כ היה מותר לו ונאסר ובזה מודה הש"ך לעיל שהוא בכלל איסור, ודימהו בזה לבשר בחלב שבזה נאמר עיקר האיסור שגם בבשר בחלב היה מותר ונאסר.

וכמו"כ לא זכיתי להבין מה דמביא הש"ך ראיה בסוף דבריו מדמחמרי' בחלת חו"ל דא"כ מצינו שבלחם מחמרינן יותר מבשר, ויל"ע דהרי בחלה איסורו דומה לנדר שהוא דבר שהוא אסר על עצמו כיון שהיה יכול לאסור על עצמו דבר אחר וכ"ש חלת חו"ל שהיה יכול לאכול חלה זו עצמה קודם שהפרישה כיון שאין איסור טבל בחלת חו"ל כשדעתו להפריש כדאמרי' בפ"ק דביצה, ואפילו חלת א"י כיון שהיה יכול להפריש חתיכה אחרת ומיד לאכול חתיכה זו דמי לנדר שהיה מותר ונאסר עליו באיסור, שהרי כל חלק בבצק רוצה לאכלו ואינו מסיח דעתו ממנה (ומש"ה הותר לאפות קודם הפרשה ביו"ט) ואכתי מנין שבלחם הוא חמור יותר מבשר, וצ"ע.

יו"ד סי' פז ס"ד ברמ"א ולפי זה דכ"ש דאסור לבשל לכתחילה בחלב טמאה או בשר טהורה בחלב טמאה וכו', עי' בנו"כ כאן (עי' ט"ז סק"ה וש"ך סק"ד) שהביאו דברי הרמ"א בדרכי משה כאן סק"ב ותורת חטאת כלל סב דין ח שלפי קושייתו על הרשב"א נמצא שמתיר בזה ולפי קושייתו שם מתיר אפי' מה שאסר המחבר כאן בחלב אשה בבישול אצל בשר בהמה, וצ"ע מדבריו כאן, וכן צ"ע מה דמתרץ הש"ך ועל כרחך גם לדעת הרב צריך אתה לומר כן וכו' הוא תמוה טובא דהרי הרמ"א כאן מחמיר בבישול, וכבר הפמ"ג כתב דלשונו מגומגם, אבל לולי דמסתפינא יש ליישב כ"ז דמש"כ כאן הרמ"א ונראה לפי זה ר"ל לפי זה ולא סבירא ליה, אבל הרמ"א גופיה מחמיר בסעיף הקודם רק באכילה, ודוק דלפ"ז מיושבין דברי הש"ך, רק דיש להוסיף על הש"ך דאע"ג שמבאר דברי השו"ע בסעי' זה והרמ"א בסעי' הקודם דמיירי רק בבישול ולא באכילה, מ"מ הרמ"א בודאי הבין דברי השו"ע בסעי' זה לענין בישול ולא לענין אכילה, ורק מחמת כן הוסיף דלפ"ז אסור לבשל לכתחילה בחלב טמאה או בשר טמאה בחלב טהורה, אבל באכילה לא שייך להתפרש כלל, דבאכילה בלאו הכי אסור מן התורה משום טמאה.

וכידוע שדרך הרמ"א בכמה מקומות שמבאר פרטי הדין לפי שיטת השו"י ואח"כ חולק על הכל וכותב ויש אומרים וכו', וכאן הוא אפכא שמתחילה כתב דעתו בסעיף הקודם, ואח"כ כתב על המחבר ולפי זה וכו' ר"ל לפי דעת הרשב"א שהעתיק המחבר.

ולכשתמצי לומר דדברי הרמ"א על המחבר כאן הם מעין דברי הרמ"א בד"מ על הרשב"א רק ששם כ"כ בלשון קושיא דלפ"ז הוה לן למימר דגם טמאה אסורה בחלב, וכאן כתב אותו החשבון ממש בניחותא שכך יוצא הדין שגם טמאה יהיה אסור בבישול בחלב, והרבה מדברי הרמ"א בהגהותיו לשו"ע מיוסדים על דבריו בד"מ וכן להיפך הרבה דברים בד"מ ערוכים אח"כ בהגהותיו לשו"ע.

ויש לציין דלא לחינם לא פסק הרמ"א להדיא דלא כהמחבר בשם הרשב"א דאין דרך הרמ"א לחלוק להדיא על הרשב"א מכח סברא דנפשיה להלכה למעשה אלא רק להקשות בדרכי משה, (וכעת ראיתי דחלק מהדברים כבר נתבארו בש"ך ומ"מ לא הזזתי הדברים ממקומן מה שנתחדש בעמל).

*

יו"ד סי' פז בש"ך סקל"ב דן אם יש להתיר בדיעבד בלא הפסד מרובה באופן המבואר שם, ויש להעיר דעיקר נימוקו מתחילת דבריו הוא שהחשש כאן הוא רק דרבנן, ולפ"ז בזמנינו אם רגילים לבשל הגבינות לכאורה לא יהיה היתר זה ויל"ע.

והש"ך הביא דברי הב"ח שכתב דבדאורייתא יש לחשוש והקשה עליו מאי דאורייתא איכא הכא, ואולי לפי הנ"ל יש לבאר כוונת הב"ח אכן באופן שמבשלו (ואולי הב"ח לא חילק בין מבשלו לאין מבשלו כיון שיכול לבשלו ואתי לידי איסורא דאורייתא וצל"ע בדעת הב"ח בבישול חלב אחר שיש רק נותן טעם בשר).

*

יו"ד סי' פז בדרכי משה סק"ח הביא דעות האומרים שיש היתר בחלב קרוש ששהה בקיבה וכתב דאי"ז משום נ"ט בר נ"ט אלא משום שהקיבה הקרושה היא פרשא בעלמא, והובאו דבריו גם בט"ז סקי"א, וצ"ע דהרי אם החלב הקרוש פרשא בעלמא כ"ש דיש כאן נ"ט בר נ"ט.

ומה שיתכן ליישב בזה דכוונת הד"מ היא דלולא דסבירא לן שיש כאן פירשא בעלמא [היינו דעת רש"י שסובר שאין כאן פרשא בעלמא כמובא בב"י] אין כאן גם נ"ט בר נ"ט, דהרי בחלב שקיבל טעם מן הבשר וחזר ונתערב בחלב אחר לא אמרי' נ"ט בר נ"ט כיון שכבר נאסר בחלב הראשון (ואין כאן צד שהוא אוכל ואינו חלב, דרש"י ס"ל שהוא חלב ממש ור"ת ס"ל שהוא פרשא ואינו אוכל כלל וכמבואר בב"י לעיל בדעת הרי"ף והרמב"ם ובהמשך הביא הב"י מי שכתב כן), ממילא לא שייך לבוא ולטעון נ"ט בר נ"ט בלא שנקדים ונאמר שחלב זה הוא פירשא בעלמא, ואחר דאמרי' שחלב זה הוא פרשא בעלמא כבר א"צ לבוא שהוא נ"ט בר נ"ט, כיון שהטעם העובר דרכו הוא פגום וטעם פגום אינו אוסר, אבל אה"נ יש כאן גם נ"ט בר נ"ט רק דדבר שהוא טעם פגום אינו שייך לדיני נ"ט בר נ"ט.

ובזה יתכן ליישב דבב"י הביא דעת רש"י שאוסר ושכתב לחלוק על האומרים שיש כאן נ"ט בר נ"ט ואילו הר"ש המובא במרדכי נקט שהוא "גרוע מנ"ט בר נ"ט", ולהמבואר אין כאן השגה של הדרכי משה על הר"ש שבמרדכי אלא דקאמר דכל דבריו הם רק על בסיס שיטת ר"ת שסובר שחלב זה הוא פרשא בעלמא ולכן רש"י לא קיבל סברא זו אפי' לא להחשיבה כנ"ט בר נ"ט כיון דהוא לשיטתו לא סבר שיש כאן פרשא, אולם הר"ש אכן סבר מסברא זו וטעמו משום שהיא פרשא דזה עיקר הטעם אבל אה"נ אחר טעם זה הוא גרוע מנ"ט בר נ"ט.

ובזה יתכן לבאר עוד מה שתמה הש"ך סקל"א על הלבוש בסעי' י דהוא נ"ט בר נ"ט והקשה עליו הש"ך דלא דמי לדגים שעלו בקערה ששם היה נ"ט בר נ"ט דהיתרא משא"כ כאן החלב הזה מרגע שנתערב בו טעם הבשר כבר נעשה איסור, וקושייתו צ"ב דהרי הש"ך גופיה קאי כאן בדעה שהחלב הקרוש הזה הוא פרשא בעלמא, (וזה באמת הטעם שנקט הש"ך שאין כאן טעם אוסר כיון שהטעם העובר דרך פרשא אין בו כח), וכן כתב בצבי לצדיק הנדפס על גליון השו"ע ליישב קושיית הש"ך על הלבוש.

אמנם להמבואר זהו גופא קושיית הש"ך על הלבוש דבשלמא לדידי דאמינא שאין טעם העובר דרך פרש אוסר שפיר אלא לדידך שהוא מטעם נ"ט בר נ"ט ולא מטעם שחלב זה חשיב פרשא א"כ אין כאן נ"ט בר נ"ט שהרי אם אינו פרשא הרי הוא חלב וכבר נאסר, אבל הלבוש לכאורה סובר דטעם טוב המועבר דרך פרש למאכל טוב יש לומר דחשיב טעם שאינו פגום ואעפ"כ יש כאן נ"ט בר נ"ט מכיון שהפרש עצמו אינו חלב אלא לדידן הוא כמו דגים.

*

באו"ח סי' תעב ס"ז בהל' ליל הסדר הביא הרמ"א בשם אגודה דבזה"ז כדאי הוא הראבי"ה הפוטר הסיבה בזה"ז לסמוך עליו שאם אכל ושתה בלא הסיבה יצא, והכריע הרמ"א דיחזור ויאכל וישתה מלבד היכא שא"א לשתות מחשש שאם יצא הו"ל מוסיף על הכוסות, ולפו"ר היה נראה דהרמ"א נקט דהעיקר כהראבי"ה ולכך כשיש לחוש שלהראבי"ה אסור לשתות לא ישתה, ורק היכא שיכול לתקן בקל לכו"ע בלא הפסד יתקן, וכך כתבתי מתחילה בתשובה אחרת, ועכ"פ דיש כאן ספק השקול אם הלכה כהראבי"ה ולכך שב ואל תעשה עדיף.

אולם שוב נראה דאין מכאן ראיה דסבר הרמ"א דהעיקר כהראבי"ה דהרי בדרכי משה הביא דברי המרדכי דמשמע מהד"מ שם דקאי גם לפי הצד שהסיבה בזה"ז הוא חיוב דמ"מ בכוסות לא יחזור וישתה.

ויש לבאר כוונתו משום דבגמ' אי' דטעם ההסיבה בד' כוסות הוא מחיוב ספק, כיון דלא ידעי' אם חיוב ההסיבה בכוסות הם בב' כסי קמאי או בתראי לכך אידי ואידי בעו הסיבה, אבל יש מקום לטעון דבעו הסיבה רק לחומרא אבל לקולא להוסיף על הכוסות לא, ושב ואל תעשה עדיף.

ומ"מ מסיים המרדכי דצ"ע, ויש לבאר הספק בזה דמ"מ מאחר שנפסק בגמ' דאידי ואידי בעו הסיבה הו"ל לדידן כמו חיוב ודאי ולא כמו חיוב ספק, או יש לבאר דחששא דמוסיף על הכוסות אינו חשש כ"כ להחסיר כוסות, ועוד יתכן דס"ל דמוסיף במקום ספק לא חשיב מוסיף, ואפשר עוד דגם המשמעות אידי ואידי בעו הסיבה היינו בין לקולא ובין לחומרא דאל"כ יש לטעון דחומרא דאתיא לידי קולא הוא אלא ע"כ דלא חיישי'.

כ"ז יש לבאר במה שהיה להמרדכי צד שלא לפסוק כן וגם בדעת המחבר וסייעתו שכך פסקו בכל הכוסות דצריך לחזור ולשתות בהסיבה.

עכ"פ נתבאר דגם לולא הראבי"ה יש צד בב' כסי בתראי שלא לחזור ולשתות וא"כ בצירוף דברי הראבי"ה כבר הו"ל ספק ספקא וממילא אין ראיה דס"ל להרמ"א כהראבי"ה לעיקר הדין.

ואם כנים הדברים יצא מזה נפק"מ נוספת לדינא לענין אכל אפיקומן בלא הסיבה ודוק וצ"ע, ועי' במשנ"ב מש"כ בזה.

או"ח סי' תקי ס"א ואפילו בקנון ובתמחוי אבל לא בטבלא ולא בנפה ולא בכברה, ובמשנ"ב דמחזי כמאן דעביד לצורך מחר, והוא מבואר בש"ס ופוסקים, וצ"ב דהא ניחא נפה וכברה דמיוחדין לברירה אבל טבלא מיוחדת לאכילה ולסדר עליו תבשילין, ונראה דהביאור בזה הוא דקנון ותמחוי כיון שמיוחדין להניח בהם המאכלים בכל יום הלכך כשבורר בתוכן לא נראה קובע עצמו לברירה, אבל טבלא היא גדולה ואינה מיוחדת לאכול ממנה ולא לאחסן בה מאכלים וניכר שעושה עסק מיוחד לברירה, שמוציא המאכל מכלי הראוי למאכל מצד עצמו ומניחו בכלי שאינו משמש כעת אלא למטרת הברירה מצד גדלו, ודון מינה לאסור כלים כיוצ"ב בזמנינו.

*
או"ח סי' תקי ס"ב במה דברים אמורים כשהאוכל מרובה על הפסולת וכו', ולא דנו כאן מצד היתר מוקצה (לומר שאין היתר כשיכול להוציא האוכל) אלא רק מצד דיני ברירה, ואולי מכאן ראיה לשי' החזו"א דלכלוך בטל לדבר ואינו מוקצה והרחבתי בשיטתו במקום אחר.

*

או"ח סי' תקכו ס"ד דיו"ט שני לגבי מת כחול שויוה רבנן, והוא מגמ' פ"ק דביצה דף ו', ופשיטא דדין זה נאמר רק האידנא דידעי' בקיבועא דירחא דבלא זה לא מצינו שהתירו ספק דאורייתא משום מת וכ"ש להסוברים שספק דאורייתא אסור מדאורייתא.

*

ב"מ צז ע"ב כדאמר רב נחמן כגון שיש עסק שבועה ביניהן ה"נ כגון שיש עסק שבועה ביניהן, ששאלת דלא מצינו על מה קאי מילתא דרב נחמן, יש לציין דהרש"ש העיר כן, וכן בברכות שמים, וציין שם לתוס' כתובות כו ע"א ד"ה והאמר ששם יש סגנון דומה ובעוד מקומות.

ובאמת בהרבה מקומות אמרי' והיכא אתמר מילתא וכו' ועכ"פ רש"י ותוס' מפרשי היכא קאי או עכ"פ דלא אתפרש יכא קאי והדבר אומר דרשני.

ויתכן לבאר דר"ל דרב נחמן גופיה דלעיל בביאור דינו אמר דהיכא דיש עסק שבועה ביניהם הדין שונה, ועדיין הלשון צ"ב דמשמע שאמר כן על משנה או ברייתא אבל יש לומר דמאחר ובא לבאר בזה עיקר דינו דלעיל לא טרחו לבאר לגבי איזה משנה או ברייתא נאמר.

ועי' בעין יהוסף מה שכתב ליישב באופן אחר ודבריו ג"כ דחוקין עי"ש.

*

ב"מ קא ע"א אמר עולא אמר ריש לקיש וכו' אלא כי אתא רבין אמר ריש לקיש וכו', וכעי"ז קג ע"א אמר ריש לקיש וכו' אלא כי אתא רבין אמר ריש לקיש וכו', ששאלת אם ריש לקיש חזר בו תשובה לא חזר בו אלא כי אתא רבין הביא שמועה אחרת בשם ריש לקיש המיישבת לפ"ז מה שקשה על השמועה הקודמת, ומיהו ריש לקיש עצמו לא אמר ב' הדברים אלא כי היכי דאשכחן מר משתבע דהכי אמר רב וכו', וכהנה אשכחן בגמ' בהרבה דוכתי דאחר קושי' נזכרה שמועת האמורא כמו שנמסרה בשינוי על ידי אמורא אחר המתרצת את הקושיא.

*

ב"מ קד ע"ב, ששאלת מש"כ ברש״י ד״ה גובה מלוה ״בעל״ גובה ״מאבי הבת״ כל מה שכתוב בכתובתה כאילו הלוהו גובה ״החתן מחמיו״ מחצה ע"כ, ומהו שינוי הלשון מרישא לספא, לענ"ד יתכן דעיקר כוונת רש"י במש"כ אבי הבת הוא לפרש מה הוא חיובו כאן כיון שהוא אבי הבת ונתחייב בשבילה (ובמקום אבי הבת שייך בעל ולא חתן), ומ"מ אחר שכבר אמר אבי הבת קיצר בפעם השניה ונקט חמיו בלבד, דסמך על מה שכבר נתפרש, וחמיו הוא לשון קצרה יותר וגם ברורה יותר על מי הכונה, ובחמיו שייך חתן.

בנצי"ב בהעמק שאלה סי' נג סק"ב מפורש דמש"כ במג"א בשם המדרש חייב לאו דוקא, וכן ציינו בזה דבכלבו סי' צט בשם תשוה"ג ובה"ג דמותר לענות אמן אחר רחמן (וסיים שם כך אנו אומרים אמן אחר תחנה כגון הרחמן וכו'), וכ"ה בא"ח דיני עניית אמן אחר הל' קריאה"ת ס"ג בשם תשוה"ג ובה"ג ומבואר דעכ"פ לשיטתם אינו חיוב ואפושי פלוגתא לא מפשינן, וכן ציינו בזה דבדברי הערה"ש הידועים בר"ס רטו דנכון לענות מטעם הנ"ל אמן אחר מי שבירך לא משמע שהוא חיוב.

וכך פשוט שאין חיוב לענות אמן על כל מה שאדם מברך חבירו, דהרי במציאות אינו כך וגם לא משמע בהרבה מקומות במקרא ובגמ' ומדרשים שכשאמרו דבר ברכה ותחינה היו כל העומדים שם עונים אמן אלא לכל היותר נזכר בקצת מקומות שהמתברך ענה אמן, וגם המנהג ידוע דלא על כל תחילה בסדר תחינות של כל השנה והמצוות לענות אמן על כל תחינה ותחינה דיש תחינות שעונים אמן ויש שאין עונים אמן וזה עצמו ראיה דאמן זה לענות אחר תחינה וברכה אינו חיוב.

וכן הגרח"ק כתב לי (על מה ששאלתי למה בהרחמן אין מקפידין על זה) פחמע"ד והוא ראשי תיבת פוק חזי מאי עמא דבר, ויש לציין דענין השאלה הי' שאנשים אין מקפידין ע"ז ולמה אין מקפידין ע"ד המשנ"ב, וע"ז השיב הגרח"ק פחמע"ד ר"ל פוק חזי מאי עמא דבר, ומצאתי שהשיב בגנזי הקודש עמ' רנח בנוסח זה בנידון אחר שג"כ בלשון השואל צויין מנהג העולם, והשיב ע"ז הגרח"ק פחמע"ד, ומבואר מזה דכשהשיב פחמע"ד על מנהג שהובא בדברי השואל היתה כוונתו למנהג זה, וממילא י"ל דה"ה לענייננו.

והנה בהרבה מקומות מצינו הלשון חייב בדבר שאינו חיוב וכבר האריכו בזה, ומ"מ צ"ב מה הוא הלשון חייב, ונראה דענין החיוב הוא שיש כאן הפסד אם לא יעשה כן, והו"ל כעין חוב הראוי לעשות כן, ומ"מ לענין חיוב נתבאר שאינו חיוב מצד הדין.

בעצם הגדרת חיוב הברכה אין חילוק אם הוא לצמאון מועט או צמאון גדול, דהברכות הם תיקון חכמים וכשנכנס לכלל חיוב הרי יש בזה חיוב גמור אם מעט ואם הרבה, ורק גבי בהמ"ז מצאנו חילוק בין שיעור שביעה כל דהוא לשיעור שביעה גמורה כיון דשם יש חילוק בין חיוב דאורייתא לחיוב דרבנן אבל בשתיה לא (ובתשובה אחרת הרחבתי דיש קצת אחרונים שסברו דבשתיה שקודם בהמ"ז [לשיטת המצריכים אז שתיה כשצמא] בעינן רוויה גמורה שלא יהיה צמא כלל אח"ז אבל כלל הפוסקים לא סברו כן).

ואמנם יש קצת ראשונים שסברו דבשתיית יין יש חיוב ברכה אחרונה דאורייתא אבל להנך פוסקים נראה דלא בעי' אפי' באכילה שיהיה שביעה גמורה וכ"ש בשתיה וכן משמע בשעה"צ סי' קצז סקי"ח עי"ש.

אבל במים לכו"ע דאין בורא נפשות דאורייתא, וגם בגמ' מד ע"ב משמע דרב אשי מברך אמיא בורא נפשות כי מדכרנא משמע קצת שאינו חובה גמורה (זה הערת המגיה בסידור רש"ס הגדש"פ וברכת הנהנין סי' ו על המחז"ו), ועכ"פ מהדברים משמע דמ"מ לכו"ע אינו דאורייתא דמי איכא מידי דלמר דאורייתא ולמר פטור גמור, וגם אין לו ג' ברכות ואפי' לא מעין ג' ברכות, וגם בשנות אליהו ס"פ כיצד מברכין משמע ע"פ הירושלמי שם בפ"ו ה"א דבזמן המשנה לא בירכו בנ"ר על המים (ובזה מיושב הלשון ולא כלום בכ"מ דהכונה לבנ"ר לדידן, וכן נקט במחזור ויטרי גבי על המחיה דבורא נפשות אינו חובה דולא כלום הוא כפשוטו).

אבל יש בזה ב' עניינים אחרים, הא' דבאופן שהוא בכלל האופנים המסופקים אם חשיב לצמאו א"כ כשהוא יותר לצמאו [כגון השותה לצורך צום באופן שנחלקו הפוסקים אם מברך שהכל יכול להביא עצמו לידי צימאון על ידי אכילת דבר מצמיא ואז מתחייב בברכה לכו"ע] בודאי יש בזה ענין שמוציא עצמו מספק ברכות.

וכמו"כ הענין הב' מצד כוונת ההודאה יותר מכוון בברכה כשנהנה יותר או שמטעים את המים יותר ויש בזה ברכה מעולה יותר, וכעין מה דאמרי' בתענית כה ע"ב שאין אומרין הלל אלא בנפש שבעה וכרס מלאה, ומהכי טעמא אמרי' בשבת קיח ע"ב הקורא הלל בכל יום הר"ז מחרף ומגדף משום שנראה שאינו אומר הדברים מלבו שהרי לא בכל יום מתעורר בו הצורך להודות, ועי' בתוס' בתענית שם ומג"א ומשנ"ב סי' תקעה, ובזוהר ח"ב דף ריח דשכינתא אתעטרא מגו ברכן דעלין מגו שבעא בסעודה, ועי' בברכות לה ע"א כשהוא שבע מברך וכו' וכ' התוס' ורשב"א דק"ו לאו דוקא, ובשטמ"ק שם פירוש לאו קל וחומר מעליא הוא זה דאיכא למיפרך כדפרכינן לעיל בפרק מי שמתו מה לאחריו שכן נהנה אלא דהאי סוגיא לא קיימא וכו' (ועי' בירושלמי סוף קידושין שהובא בפוסקים, ועי' רמ"א סי' רד ס"ח דלשיטתו אין ברכה אם אנסוהו לאכול שלא לרצונו).

אבל לא מצינו שנהגו בזה לענין לצמאו ואדרבה בתוס' בשם המדרש ובשאר ספרים אי' דצריך למעט בתענוגים כדי לזכות בכתרה של תורה ועי' בפ"ו דאבות על דרכה של תורה ובסוטה מח על תורה מתוך הדחק ותנחומא נח, וכמנהג רבינו הק' בכתובות קד, וכמו שנהג הגר"א למעט בתענוגים בכל אכילתו, ואחד בדורינו הגראי"ל (וגם בפי' דברי הירושלמי שם גופא יש שנקטו מעט מכל מין ולא ממש למלאות הנאתו והרחבתי בזה בתשובות אחרות).

לכבוד ידידי הרה"ח המפורסם וכו' כמוה"ר רבי גמליאל הכהן רבינוביץ שליט"א מח"ס גם אני אודך רב בק"ק רחובות

הנה בפוסקים הזכירו דין זה לגבי גט כמ"ש בשו"ע אה"ע סי' קכט סל"ב אין פוסקים שם האיש ולא שם האשה בשני שיטין, אבל בשיטה אחת אפשר שפוסקין קצת שמות שסובלין כן, דומיא דכדרלעומר, וכתב שם בהג"ה וכן עמנואל, ואם כתב תיבה אחת לא הפסיד ע"כ.

ומקור דין זה בחולין סד ע"ב לגבי כדרלעומר שלא יכתוב בב' תיבות, ובר"ן שם ועוד ראשונים, ועי"ש בגט פשוט סקקל"ג.

ואמנם עיקר הדין הוא לגבי שם שיש בו תיבה אחת כמו כדרלעומר אבל שם שהוא ב' תיבות נפרדות הוא כבר חידוש דין דזה אינו מפורש בגמ' שם דלגבי בת היענה מפורש שם שכותבין בב' שיטי אבל בתה"ד ח"ב סי' קפח נקט דגם בת יענה יש לכתוב בשורה אחת ועי' מש"כ על דבריו בבהגר"א באה"ע שם.

אולם גם בת יענה הם משמעות אחת וגם בשאר השמות שדן בעה"ש שם סי' קכט סעי' קכז כגון אביגדור וידידיה ויום טוב וכיו"ב הם שם אחד שיש בו ב' תיבות, אבל מי שיש לו ב' שמות בב' משמעויות כגון מרדכי מנשה יש לברר בזה אם יש מקום מצד הדין לדקדק בזה אפי' בגט, ובמנחת פתים שם סל"ב הביא בשם עטרת חכמים יו"ד סי' כא להתיר אפי' בגט.

אבל בטיב גיטין ריש ליקוטי השמות סק"א החמיר גם בזה לכתחילה, עי"ש בשם מהר"י ברונא, והביא דבריו בערה"ש סי' קכט סמ"ט וז"ל, יש מי שאומר דיש ליזהר במי שקוראין אותו בשני שמות שיכתבו השני שמות בשורה אחת ולא בשני שורות [ט"ג בלקוטי שמות אות א'] ואם כתבו בשני שיטין והוא שעת הדחק שא"א לכתוב גט אחר בקל נותנין לה הגט גם לכתחלה [שם] דבאמת אין שום טעם בזה ורק בשמות שיש להסתפק אם הוא שם אחד או שני שמות כמו ידידיה ועמינדב וכיוצא באלו שיתבארו בזה יש ליזהר משא"כ בשני שמות נפרדים כראובן שמעון וכיוצא בזה ורק לכתחלה כיון שנתנו לו מלידה שני השמות הויין כשם אחד לעניין זה שלא להפרידן בשני שורות מיהו זהו מילתא דפשיטא שאין להסמיכן לגמרי לעשותם כתיבה אחת [שם] אלא יכתוב כל שם בתיבה בפ"ע דלא כמו מי שרצה לומר להסמיכן לגמרי [שם] עכ"ל הערה"ש.

ועי"ש עוד מה שדן באופנים שונים כגון מי שנוסף לו שם מחמת חולי ומי שבני אדם קורין אותו בשם אחד או שעולה לתורה בשם אחד.

ולענין שם כינוי בגט אם יש להחמיר לכותבו בשיטה אחת עם השם עי' שד"ח מערכת גט סי' ח סק"ט דלכתחילה מקפידים בזה.

ולענין כהן לוי עי' מ"ש בטיב גיטין על בית שמואל שם ד"ה גרסי' בפרק אלו טרפות.

ומעיקר הדין כתובה היא שטר ולכן ככל ואפשר לגבות בו בב"ד אינו לעיכובא אם נכתב שלא כתיקון לשה"ק, ובפרט דבגט הוא גם ענין של כתיבה תמה, עי' בטיב גיטין שם, אבל מאחר ונוהגין לדקדק בכתובה לסימן טוב אפשר לדקדק גם בזה, וכן הובא בשם הגריש"א (ישא יוסף ח"ו אה"ע סי' קמה) דהואיל והמנהג שגם בכתובה כותבים השמות בשורה אחת אין כדאי לשנות מהמנהג, ועי' בשד"ח.

מה שנתקשה כת"ר בדברי הא"ר סי' קע בשם ספר הגן שאסור ברכת המזון על סעודה שאכל עד כדי שביעה באופן שמזיק וז"ש ובטן רשעים תחסר דהיינו תחסר מברכה אחרונה, ונתקשה כת"ר שכבר נתחייב קודם לכן.

ויתכן ליישב דאה"נ אסור לברך ואין לו תקנה שלא לברך כיון שנתחייב בברכה, (ומצינו בכ"מ דלשון אסור לאו דוקא), ומ"מ נענש על שהביא עצמו לחיוב לברך על סעודה שאסור לו לברך עליה כיון שהזיק לעצמו בסעודה זו ומזלזל בברכתו עי"ז ע"ד (שבת קיח ע"ב) הקורא הלל בכל יום הרי זה מחרף מגדף, ואת האיסור עבר במה שאכל.

אבל הלשון תחסר מברכה אחרונה דחוק קצת לפ"ז ויש ליישב תחסר מברכה הראויה וצל"ע.

אבל אפשר ליישב באופן אחר דאה"נ אם אכל ושוב אכל עד שאכל אכילה גסה חייב לברך משום אכילה ראשונה אבל אם אכל עד ששבע וקץ במאכלו (כל' רש"י ביומא) ובירך בהמ"ז ושוב אכל אכילה גסה באופן שמזיק לעצמו סובר הספר הגן שאינו מברך על אכילה שניה ברכה אחרונה דאינו בכלל אכילה כדאשכחן גבי תרומה ויוה"כ ביומא שם (ועי' נזיר כג).

ואפי' אם נימא דהא"ר מיירי בסעודה רגילה שמברך עליה מחמת שתחילת הסעודה היתה כתיקונה מ"מ להסיר מחומר הקושיא יש לומר דכיון שעל המשך אכילתו אינו מחוייב בברכה לא קאי על זה הברכה ואינה שייכת לזה דברכה עניינה הודאה וכאן הרי הוא מזיק לעצמו וחשיב לענין זה כאכילה בלא ברכה והוא מגונה שמשתמש בעוה"ז בלא ברכה.

ויעוי' במשנ"ב ס"ס קצז ע"פ המג"א דהאוכל אכילה גסה ונהנה ממנה מברך והאוכל אכילה גסה ואינו נהנה אינו מברך, הלכך אם נימא דהספר הגן אין חולק ע"ז א"כ אם נעמיד דמיירי באופן שנהנה קצת שצריך לברך מדינא יהיה כהתירוץ הראשון, ואם נעמיד דמיירי באופן שאין נהנה כלל שא"צ לברך יהיה כהתירוץ השני, ומסתמא בטן רשעים תחסר מיירי כשנהנה קצת רק שיש לו חלאים עי"ז כמ"ש בא"ר שם בשם ספר הגן, אבל אפשר שהספר הגן חולק וסובר דאין ברכה על דבר שהוא מזיק וכפשטות הגמ' בברכות לה ע"ב ועי' בריא"ז, ואז אפשר לתרץ בלאו הכי כהתירוץ השני.

יש"כ על מאמרו בענין הטעמים לשלילת זיהוי התכלת הנפוצה כהיום, אקצר בנידון זה מאחר שכבר נכתב בו הרבה, ומ"מ פטור בלא כלום א"א.

הנלענ"ד כתבתי כבר בכמ"ק בשו"ת עם סגולה ושו"ת שכיחא דבתכלת האידנא יש מידי הרבה סיבות המצטרפות זל"ז היוצרים מצב של פטור גמור מלבישת ציצית זו להלכה וכמו שאבאר להלן בסמוך שוב, וכעין מ"ש הגריש"א והגרנ"ק, וזה למרות שהדעת נוטה שיש קשר בין מיני הפורפורא לתכלת שבתורה לדרוש ולקבל שכר.

לגוף מש"כ שהלשון התכלת נגנז לא משמע שהיא גזירת המלכות לענ"ד אדרבה לו יצוייר שהיה על ידי גזירת המלכות א"כ שפיר אפשר להבין ששינו בלשונם ולא נקטו במפורש את הענין מפני יראת המלכות, וכמו שהבאתי בביאורי לפסיקתא רבתי (פרשה כא עמ' תה ד"ה אם יאמר) ולמדה"ג (פרשת תולדות עמ' צ) ועוד, כמה מקומות שמצינו בחז"ל שדברו כנגד הנוצרים ודברו בלשון רמז בכיסוי טפחיים מפני היראה ומפני דרכי שלום, וגם הגמ' בסנהדרין יב הידועה בזה לא לחינם נקטו בלשון רמז (ואם אנו מפרשים באופן אחר מפירושים אחרים אין זה שהחכמנו מהם דגם הם אפשר שהיו מפרשים כן אם היו רואים הגזירות והחוקים ומה שרומי הי' קורא עצמו נשר, ועי' רמ"א חו"מ סי' כה), ובראשונים ובאחרונים מצינו זה לרוב מספור ועי' בהקדמת הערוך השלחן לספרו (בדפו"ח נשמט), וק"ל.

ולענ"ד איני רואה מניעה לבאר שהגניזה היתה באופן טבעי, ואדרבה מאחר דרוב דברים בעוה"ז עושה הקב"ה בדרך הטבע (דזה החילוק בין טבע לנס) אם אזלינן בתר רובא יש בזה ניחותא ועדיפות קצת.

ואף אם היו מוקדי צביעה שנשארו גם אחרי גזירות המלכות מ"מ מאחר שעיקר מוקדי הצביעה בעולם של יצוא פורפורא נגוזו נגרם המצב להפסק השימוש העולמי במינים אלו.

ומ"מ לגוף הלבישה יש די ספקות כדי לפטור הלבישה לכתחילה דאין ידוע מה הגוון דיש בזה הרבה שיטות ואין ידוע רמת הגוון דגם בזה יש הרבה שיטות ואין ידוע אופן הצביעה ואין ידוע כמה חוטי ציצית, ואין ידוע מה מתוך כל הנ"ל מעכב (ומקיימים בו רק לבן) ומה אין מעכב, וכל הלבישה היא ספק אם היא חובה או מצוה מן המובחר, ולפי מה שנתבאר בתשובה אחרת דלהדעות שאינה חובה אלא רק מצוה מן המובחר יש לזה גדרים אחרים במקום צורך גדול והפסד מרובה, ומלבד זה כל הזיהוי כולו עדיין לא נתברר כל הצורך, וגם אם נקבל שהוא פורפורא, מ"מ פורפורא הוא שם כולל למיני צובעים של חלזון שבים וזה לבד טעם לומר שהתכלת הוא פורפורא מכיון שהוא נצבע מחלזון שבים המוגדר ע"פ לשונם כפורפורא, אך אין ידוע לנו המין המסויים שבו צבעו.

(וגם אין ידוע אם המין שצבעו בו תכלת קיים היום דהיינו שאין ידוע אם נכחד או לא, וכידוע שאף לתכלת שצובעים היום אין מספיק החלזונות שבא"י וצריכים להביא ממרחק וא"כ בודאי שנכחד לכה"פ באופן חלקי, וכמדומה שראיתי בעבר שיש עשרות מינים של פורפורא ובגמ' משמע דיש מין אחד המסויים שהיו משתמשין בו לתכלת של ציצית, וצל"ע לגבי עשרות המינים הנ"ל מה מייחד כל מין, דבגדרי הלכה לא כל שינוי נחשב מין בפני עצמו, ומצד שני כאן שנאמרו סימנים אפשר שנאמרו דוקא כסימני עופות שנאמרו מפי חכמים לייחד את המין, ומ"מ אם יתברר שכל הררי הקונכיות שנמצאו הם רק ממינים מסויימים יש לזה משקל ברמה מסויימת אם נימא דסתם תכלת של המקראות תמיד הכונה לאותו מין).

וגם שיש מצטטים מאמר שיש די ראיות בתכלת להתיר עגונות, נלענ"ד דהדברים הוצאו ממשמעותם הפשוטה, דגם לטעמייהו יש לכל היותר ראיות המסתברות דחכמי או"ה היונים שדברו על הפורפורא הכירו במיני הפורפורא את החלזון של תכלת בין מיני החלזונות העומדים תחת השם הכולל פורפורא, אבל יש הרבה דברים הצריכים בירור, ולדוגמא בעלמא מתוך כל הנ"ל הנה במנין החוטים איך אפשר להתיר עגונה על סמך הדעה דיש ב' חוטי תכלת כנגד דעת הגר"א לכאורה וכנגד כמה מדרשים דמשמע מהם חוט אחד, ומאידך איך אפשר להתיר עגונה כנגד רוב ככל הראשונים והאחרונים דס"ל ב' חוטין ובעלמא אין פוסקין כהראב"ד נגד התוס' והרא"ש והשו"ע (בדין גרדומין) ולמה כאן נפסוק, ולכן גם אם נימא דיש ראיות מוחלטות על פרט בתיאוריית הזיהוי, עדיין יש כמה דברים לדון לענין לבישת הציצית להלכה (ומ"מ הלובש אין מזניחין אותו מאחר דעכ"פ בחלק מההכרעות אכן יש סבירות ברמה מסויימת שהכריעו כדעה שאפשר לסמוך עליה).

ויש להוסיף דכידוע שיש ריבוי קושיות על זיהוי המין אף שאפשר לדחוק ואף שיש מקום לטעון דיש ראיות כנגד הקושיות ושבקינהו לקושיות דדחקי אנפשייהו כנגד הראיות, וגם על חלק מהקושיות אפשר לטעון שיש ראשונים שסברו להיפך, דהרבה מהנידונים תלויים במחלוקות ראשונים, מ"מ כל ריבוי הקושיות חזו לאצטרופי לכל הספקות הנ"ל, דהרי אם חלק מהקושיות מוטעות וחלקן נכונות ואפי' אם רק קושיא אחת נכונה כל הבנין נפל, וכדי לקיים את הזיהוי צריך לומר שכל הקושיות כולן מוטעות ללא יוצא מן הכלל, ומה שאפשר לומר ודאי שיש כאן לכה"פ עוד צירוף דחזי לאצטרופי לכל יתר הספקות דלעיל.