שלום וברכה.אודה מאוד אם תוכלו להשיב לי שאלה: מדוע מְכַנִּים את הרמב"ם בשם "הנשר הגדול".שאלה: "תניא, אמר רבי עקיבא: פעם אחת נכנסתי אחר רבי יהושע לבית הכסא, וכו' אמר ליה בן עזאי: עד כאן העזת פנים ברבך! - אמר ליה: תורה ...קרא עוד

שלום וברכה.

אודה מאוד אם תוכלו להשיב לי

שאלה: מדוע מְכַנִּים את הרמב"ם בשם "הנשר הגדול".

שאלה: "תניא, אמר רבי עקיבא: פעם אחת נכנסתי אחר רבי יהושע לבית הכסא, וכו' אמר ליה בן עזאי: עד כאן העזת פנים ברבך! - אמר ליה: תורה היא וללמוד אני צריך.

תניא, בן עזאי אומר: פעם אחת נכנסתי אחר רבי עקיבא לבית הכסא, וכו' אמר לו רבי יהודה: עד כאן העזת פניך ברבך! - אמר לו: תורה היא וללמוד אני צריך".

וצ"ע אמאי נכנס בן עזאי הרי כבר ר"ע נכנס לרבי יהושוע ולימדו לבן עזאי שהרי אמר לו עד כאן וכו', וא"כ מה צורך היה לו נמי להכנס.

שאלה: תוס' מגילה דף לא: ד"ה ראש חודש, הביאו דברי רב החובל, מי הוא זה.

שאלה: מ"ב (סי' תפט ס"ק כ') "ואם לא אמר היום לית לן בה משום דעיקר מצות ספירה הוא שיאמר היום כך וכך": מה הדין אם במקום לומר "היום כך וכך לעומר", אמר "הזמן הזה כך וכך לעומר", האם יצא.

שאלה: מדוע לא הובא בש"ס ופוסקים דין "פרע ולא מל את המילה כאילו לא פרע ולא יצא".

שאלה: סעיף ה', "אין מברכין במוצאי שבת על נר שלא שבת מעבירה".

צ"ב אמאי נכתבה הלכה זו דוקא בנר ולא גם בבשמים, כגון בשמים שנקטפו בשבת וכו', והוא הדין לכל המצוות אם לא שבתו מעבירה.

שאלה: מה הדין בטמא דבעי טבילה וירדו עליו גשמים, האם נטהר כאילו טבל, דהא מדין לבוד כל הטיפות מחוברים ואיכא ארבעים סאה ויותר, ואם לאו מאי טעמא.

שאלה: "ברגע קטן עזבתיך" (נ"ד ז').

צ"ב הא רגע של ה' הוא פחות מיום אחד של הקב"ה, שהוא אלף שנה.

אם כן, כיצד נמשכת גלותנו כבר יותר מאלף שנה.

שאלה: מה הדין במסתפק אם צריך לברך איזה ברכה, וחבירו כעת מברך ברכה אחרת, האם יכול לצאת מדין שומע כעונה כל הברכה ללא סיומה, ואת הסיום יברך בעצמו מה שרוצה.

שאלה: מה הדין בהנ"ל אם מסתפק אם בירך העץ וכדו' וחבירו מברך שהכל, האם יש עניין לשמוע ברכת שהכל, שלכה"פ ישמע ברכת שהכל שהוא פוטר הכל.

שאלה: האם מהני לעשות תנאי פ"א לכל החיים ולומר כל ברכות הנהנין שאברך אני מכיוון על כל החדרים שנמצאים באותו בית.

שאלה: בהנ"ל אם מתנה שכל ברכות הנהנין שאברך יפטרו כל המאכלים שברכתם שווה שנמצאים בבית אפי' שלא לפניו, האם מהני.

יישר כח גדול

אהרן אריה כהן

***

תשובות

בע"ה כ"ז חשון תשע"ז

לכבוד הג"ר אהרן אריה כהן שליט"א

שלום רב

שאלה: מדוע מְכַנִּים את הרמב"ם בשם "הנשר הגדול".

תשובה: לא שמעתי בזה דבר, אבל יעוי' במדרש אסתר פנים אחרים פ"א 'הנשר הגדול, שהיה כנפיו פרושים על כל העולם כולו', ואולי ג"כ הרמב"ם שהיו הרבה מקומות סרים למשמעתו והיו כנפיו פרוסות למרחקים קראו לו כן.

שאלה: "תניא, אמר רבי עקיבא: פעם אחת נכנסתי אחר רבי יהושע לבית הכסא, וכו' אמר ליה בן עזאי: עד כאן העזת פנים ברבך! - אמר ליה: תורה היא וללמוד אני צריך.

תניא, בן עזאי אומר: פעם אחת נכנסתי אחר רבי עקיבא לבית הכסא, וכו' אמר לו רבי יהודה: עד כאן העזת פניך ברבך! - אמר לו: תורה היא וללמוד אני צריך".

וצ"ע אמאי נכנס בן עזאי הרי כבר ר"ע נכנס לרבי יהושע ולימדו לבן עזאי שהרי אמר לו עד כאן וכו', וא"כ מה צורך היה לו נמי להכנס.

תשובה: אביא בזה ל' הס' פרחי כהונה על הגמ' שם וז"ל, תניא בן עזאי אומר וכו'.

מקשים דהא כבר אמר לר"ע ע"כ העזת פניך ברבך ואם היה זה אחר ששמע מר"ע דללמוד תורה מותר אם כן למה צריך להכנס לבית הכסא הלא כבר שמע אותם מר"ע.

ויתכן דבן עזאי שכח מה הם הג' דברים שלמד ר"ע מר' יהושע לאחר זמן רב הלכך נכנס לבית הכסא לזכור אותם ואין לומר שהיה לו לשואלו מה הם הג' דברים שלמדת מרבך דהא תקשה בפשט הש"ס אמאי לא שאל ר"ע מרבו וכן בן עזאי מר"ע איך סדר ההנהגה בבית הכסא אלא ודאי דללמוד תורה אין שום קפידא ומה לי שאלה בפה או רואה בעיניו מיהו ר"י ס"ל דכיון שהיה יכול לשואלו מה הם הג' דברים מיקרי עזות פנים.

ולא דמי לר"ע שנכנס ולא שאלו איך סדר ההתנהגות בבית הכסא דאפשר שלא יאמר לו כולם וישכח איזה דברים הלכך נכנס וראה הכל בעיניו אבל בן עזאי בקל היה יכול לשאול מה הם הג' דברים ולפיכך הקשה לו עד כאן העזת וכו' ואעפ"כ משני ליה תורה היא וכו'.

ובזה ניחא מאי דק"ל על ר"י דמסתמא שמע להך עובדא דר"ע שנכנס וכו' וא"כ מאי מקשה ע"כ וכו' ולפמ"ש א"ש דידע לה שפיר אלא דס"ל דיש לחלק ביניהם וכאמור.

ועוד י"ל דמה שנכנס אחר ר"ע הוא לראות דעת ר"ע גופיה דשמא איהו פליג ארביה מכח שראה אח"כ רבים חולקים עליו ואפ"ה ראה שעודנו בסברתו.

ועוד י"ל דעובדא דר"ע היה בא"י ובן עזאי נסתפק אם זה דוקא בא"י או אפילו בחו"ל דלא שמיע ליה סברת ר"ע שאמר לעיל בכ"מ אין נפנין מזרח ומערב ועובדא דבן עזאי היה בחו"ל וידע דדעת ר"ע לאסור אפילו בחו"ל והני ב' דינים אמרם ב"ע אגב גררא אף על גב שהיה יודעם מקודם [א"ה ולענ"ד נראה יותר נכון לומר דעובדא דבן עזאי שנכנס אחרי ר"ע היה קודם מה שסיפר ר"ע שנכנס אחרי ר' יהושע ומה שהקשה ב"ע לר"ע ע"כ העזת וכו' אף על פי שגם הוא עשה כן ללמוד תורה לא הקשה אלא לשמוע מפיו של ר"ע רבו אם הוא מותר בשביל ללמוד וכסברת עצמו או יש לו לשאול איך התנהגות בית הכסא.

ומה שסידר בעל הגמרא מעשה דרבי עקיבא קודם מעשה דבן עזאי הוא משום שכן הוא סדר המעשיות דבן עזאי היה האחרון שלמד מר' עקיבא שהוא היה הראשון שנכנס אחרי ר' יהושע, המקי"ש].

עכ"ל.

עוד אביא בזה מה שמצאתי, ביפה עינים כתב שבן עזאי נכנס אחר שסיפר לו רבי עקיבא על מה שראה אצל רבי יהושע, כי עדותו של רבי עקיבא היתה על הנהגות בית הכסא שביהודה [כפירוש רש"י ד"ה אחר], ואילו בן עזאי נכנס אצל רבי עקיבא בחו"ל, כי רצה לראות אם גם שם אסור בין מזרח למערב, וראה רש"ש.

והמלבי"ם [ארצות החיים ג ו] כתב שבן עזאי סבר שיתכן כי רבי יהושע לא קנח בימין משום שלא היה הולך ד' אמות בלי תפילין [יומא פו א], וכיון שאחזן בימינו נגד לבו היה אסור לקנח בימין [כדלעיל כג א], אך רבי עקיבא אחזו בבגדו, ורצה לראות אם גם הוא יזהר בכך, ויהיה ראיה שהאיסור בעצם הקינוח בימין.

וביד דוד כתב שכיון ששמע מרבי עקיבא שמותר להכנס כי הוא למוד דיני התורה, וחשש שיש עוד פרטים שיש בהם חשש איסור, והם פשוטים בעיני רבי עקיבא ולכן לא פירטם לו, וצריך לראותם כדי ללמוד.

שאלה: תוס' מגילה דף לא: ד"ה ראש חודש, הביאו דברי רב החובל, מי הוא זה.

תשובה: זהו אחד מן החכמים בזמן הראשונים שהורה, והתוס' לא ביארו מי הוא זה מפני כבודו, משום שרצו לומר שהוא אומר שלא כהוגן, ולכך קראו לו 'רב החובל' כלומר שהוא מורה שלא כהלכה.

שאלה: מ"ב (סי' תפט ס"ק כ') "ואם לא אמר היום לית לן בה משום דעיקר מצות ספירה הוא שיאמר היום כך וכך": מה הדין אם במקום לומר "היום כך וכך לעומר", אמר "הזמן הזה כך וכך לעומר", האם יצא.

תשובה: מסברא נראה שראוי לחשוש צריך לחזור ולספור, דזמן הוא משמעות גם להרבה זמן, כמו שאומרים 'ספה"ע בזמן הזה דרבנן', ומ"מ יש לדחות דכשאומר כך וכך ימים א"כ מוכחא מילתא ש'זמן' כונתו ליום הזה, ורק כשאינו אומר אלא כך וכך ימים לעומר בזה אין משמעות, דהרי הט"ז לא הביא ראיה לדבריו שהעיקר הוא לספור היום, אלא רק כתב שאם השיב לחבירו כך וכך ימים לעומר ולא השיב לו היום כך וכך ימים לעומר לא יצא יד"ח, דעיקר המצוה הוא לומר היום, וא"כ כל היכא שמוכחא כונתו סגי וצ"ע.

אכן לשון הגר"ז סי' תפ"ט ס"ז, אם לא אמר היום אלא מנה סתם כך וכך ימים לעומר לא יצא ידי חובתו וצריך לחזור ולספור בברכה דכיון שאמר כך וכך ימים הרי לא ספר את עצם היום הזה שהוא עומד בו והתורה אמרה תספרו חמשים יום שתספור היום עצמו שיאמר היום כך וכך עכ"ל, ומדבריו נראה שזהו פי' הכתוב תספרו חמישים יום שצריך לומר דוקא יום וצ"ע.

ולענין ברכה יתכן שיש לצרף דעת הפוסקים שבלא אמר היום יצא (עי"ש בשעה"צ סקכ"ה), ואף שהמ"ב לא סבירא ליה כך מ"מ עכ"פ בכה"ג לא יברך, ועי' בכה"ח סקנ"ג שחשש לדעה זו לכתחילה, ומ"מ למעשה יש לשאול חכם.

שאלה: מדוע לא הובא בש"ס ופוסקים דין "פרע ולא מל את המילה כאילו לא פרע ולא יצא".

תשובה: הוא מילתא דפשיטא שאם לא מל לא יצא שכ"כ בתורה הִמּוֹל לָכֶם כָּל זָכָר (בראשית יז, י), וכתיב וְעָרֵל זָכָר אֲשֶׁר לֹא יִמּוֹל אֶת בְּשַׂר עָרְלָתוֹ וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִיא מֵעַמֶּיהָ אֶת בְּרִיתִי הֵפַר (בראשית יז, יד), ולא הוצרכו לפרשו, וכמו"כ אינו כ"כ בפועל שיפרע ולא ימול.

שאלה: סעיף ה', "אין מברכין במוצאי שבת על נר שלא שבת מעבירה".

צ"ב אמאי נכתבה הלכה זו דוקא בנר ולא גם בבשמים, כגון בשמים שנקטפו בשבת וכו', והוא הדין לכל המצוות אם לא שבתו מעבירה.

תשובה: אביא בזה מה שכתב בס' רשימות שיעורים ברכות נ"ב ב', ומשם יהיה אפשר ללמוד לענינינו, וז"ל:

רש"י ד"ה משום דלא שבת.

וז"ל ממלאכת עבירה שהעובד כוכבים עושה מלאכה לאורו ותניא לקמן אור שלא שבת אין מברכין עליו הואיל ונעבדה בו עבירה עכ"ל.

יש לעיין מדוע נחשב נר של עכו"ם כנר שנעבדה בו עבירה דהרי העכו"ם אינו מצווה במצות שבת, ומאי שנא מנר של חולה דמברכין עליו משום דשבת ממלאכת עבירה.

ונראה דיש ב' מחייבים לברך ברכת הנר במוצאי שבת: א) על בריאת האש דנבראת במוצאי שבת, ולפי"ז ברכת הנר הויא חלות דין ברכת הראייה, ב) על ההיתר שחל להדליק אש בחול, וברכת הנר הריהי קיום בברכת הבדלה.

ונראה דמדין ברכת הבדלה צריך לברך על נר שנתקיימה בו מצות שביתה ממלאכה בשבת ועתה חל בו היתר מלאכה במוצ"ש.

ולפיכך אין מברכין על נר של עכו"ם דלית ליה קיום שביתה דאינו מצווה על שביתת השבת.

ואפילו אם במציאות לא עשה בו העכו"ם מלאכה אין מברכין עליו מדלא קיים בו מצות שביתה.

וכן משמע מהא דקיימא לן דמברכין על עששית שהיתה דולקת והולכת כל היום בבית ישראל כדמבואר ברש"י (ד"ה שהיתה דולקת והולכת), וז"ל מערב שבת בבית ישראל עכ"ל.

ומשמע דאילו היתה עששית דולקת כל היום בבית עכו"ם ולא נעשה בה מלאכה אין מברכין עליה.

והטעם משום דלא נתקיים בו קיום שביתה.

משא"כ בנר של חולה דנתקיים בו קיום שביתה, ולפיכך מברכין עליו עכ"ל.

ולפ"ז שמבואר שגם בשבת הוא דין מצד שעתה הותר [ולא רק ביו"כ הוא מדין זה] א"כ א"ש מ"ט הוא דין מיוחד בנר ולא בבשמים ובשאר מצות, ועל אף שבשאר מצוות יש ג"כ גדים של מצוה הבאה בעבירה מ"מ הם גדרים אחרים מגדרי נר ששבת.

שאלה: מה הדין בטמא דבעי טבילה וירדו עליו גשמים, האם נטהר כאילו טבל, דהא מדין לבוד כל הטיפות מחוברים ואיכא ארבעים סאה ויותר, ואם לאו מאי טעמא.

תשובה: אין מי גשמים מטהרין אלא באשבורן כמבואר ביו"ד סי' ר"א, היינו בבריכה קבועה בקרקע, ועי' חגיגה י"ט א' ורש"י שם, ובלאו הכי לבוד לא נשנה אלא במחיצות הלכה למשה מסיני וא"א לומר לבוד בכל דבר.

שאלה: "ברגע קטן עזבתיך" (ישעיה נ"ד ז').

צ"ב הא רגע של ה' הוא פחות מיום אחד של הקב"ה, שהוא אלף שנה.

אם כן, כיצד נמשכת גלותנו כבר יותר מאלף שנה.

תשובה: בכמה מפרשים מבואר שענין הרגע הוא לעומת התשועה שתהיה אחר כך, דהיינו שמכיון ואח"כ תהיה תשועה גדולה א"כ נראה כאילו היה עד כה רגע אחד, וכמ"ש הרד"ק וז"ל, אף על פי שארכו ימי הגלות כולם יהיו נחשבים כרגע קטן כנגד הרחמי' בחרי קצף, ואדוני אבי ז"ל פירש שיהיו גדולים כשאקבצך, ובי"ת ברגע ר"ל בימים שעזבתיך אותם הימים הם רגע כנגד ימי הטובה, וכתב המלבי"ם, ברגע קטן עזבתיך.

דע כי העזיבה הזאת תחשב כאילו לא נמשכה רק רגע קטן לעומת גודל התשועה אח"כ כי ברחמיך גדולים אקבצך ע"כ, וכ"כ המצו"ד, ברגע קטן עזבתיך - העזבון שעזבתיך לא היה רק רגע קטן מול הקבוץ שאקבצך כי ברחמים גדולים תהיה ותתמיד לאורך ימים ע"כ (ועי' פרי צדיק פר' בחוקותי).

והאלשיך כתב ד'ברגע קטון עזבתיך' ר"ל שע"י פעולה של רגע אחד עזבתיך, שהקערה נהפכה על פיה לרעה ברגע קלוש, וז"ל, ברגע קטון עזבתיך בלבד, והוא ברגע השליטו ית' את האויבים בבית המקדש, כמאמר רז"ל במדרש איכה רבתי, שאמר הקדוש ברוך הוא אם איני מסתלק אין האויבים נכנסים כו', ואז באותו רגע התחזקו ויבאו, כד"א פתאום נטשו אוהלי רגע יריעותי, ומיד חזרה שכינה עמהם, כי גלו לבבל שכינה עמהם, הרי כי לא היו רק כאשה עזובה וכמו רגע בלבד עכ"ל האלשיך.

שאלה: מה הדין במסתפק אם צריך לברך איזה ברכה, וחבירו כעת מברך ברכה אחרת, האם יכול לצאת מדין שומע כעונה כל הברכה ללא סיומה, ואת הסיום יברך בעצמו מה שרוצה.

תשובה: הנה בענין לצאת בברכה חציה בשמיעה וחציה באמירה דעת הרע"א מהד"ק סי' ז' שיוצא, והובא בביאור הלכה סי' רע"א ד"ה דאתקש, וכ' הקה"י ברכות סי' י"א שכן מוכח גם מדברי המ"ב סי' תר"צ סקי"ט, וכן נראה שכך דעתו מדבריו במ"ב סי' קפ"ג סקכ"ו [שונה"ל סי' רי"ג ס"א, ועי"ש עוד מה שציין לעוד מדברי המ"ב], ודעת החזו"א או"ח סי' כ"ט סק"ו שלא יוצא.

לענין לצאת בברכה אחרת שאינה אותה הברכה ששומע, יתכן לתלות זה במחלוקת הראשונים בברכות י"ב א' בענין פתח אדעתא דחמרא וסיים בדשכרא, ובשו"ע פסק בדיעבד להקל בזה עכ"פ בברכות דרבנן עי"ש במ"ב, אמנם יש לדחות דגם להמחמירין שם [באופן שלא אמר עדיין נוסח חמרא] היינו שהיה בדעתו באופן גמור לזה, אבל אם חבירו מברך ברוך אתה ה' אלקינו מלך העולם אדעתא דברכה אחת ומכוין מעיקרא שבתיבות אלו מכוין בשביל חבירו לברכה שהוא צריך, בזה לא שמענו להחמיר.

ומאידך גם להמקילין שם צ"ע כאן.

ואביא בזה מה שכתב בשו"ת מנחת שלמה ח"א סי' כ' וז"ל, ודאתינן להכא נלענ"ד דהנה השערי תשובה הביא בסי' רי"ד מהברכ"י שאם אחד אכל מזונות ושתה יין דאע"פ שכולל את שניהם בברכת מעין שלש, מ"מ יכול שפיר להוציא גם את מי שאכל מזונות לבד, והיינו משום דיכול השומע לכוין לצאת מה שנוגע לו ולא איכפת ליה במה שמוסיף המברך לעצמו.

וחושבני דה"ה נמי שאם המברך אכל מזונות והשומע שתה יין שהוא ג"כ יכול לצאת בברכתו של המברך, אלא שבמקום שהמברך אומר על המחיה ועל הכלכלה יאמר השומע על הגפן ועל פרי הגפן וכן בחתימה, ויכול שפיר לצאת חובת הברכה מקצתה בשמיעה ומקצתה באמירה, כמו במקרא מגילה וכדומה שיוצאין שפיר גם אם הוא על ידי שיתוף של שמיעה וקריאה, וכן מבואר בתשו' רע"א סי' ז' שכתב כן להדיא גם לענין ברכה דנשים שאינן מבינות לשון הקודש יכולין שפיר לצאת ידי קידוש ע"י זה שיאמרו יחד עם המקדש נוסח האמצעית של הברכה, והפתיחה והחתימה יוצאות שפיר בשמיעה בלבד דהמעט הזה מבינות בלשון הקדש, וסובר בפשיטות דיכולין לצאת בשיתוף של שמיעה ודיבור וה"נ גם כאן.

אולם החזו"א בהל' ברהמ"ז סי' כ"ט סק"ו תמה אהא דמבואר כאן ברע"א דשפיר נפיק בשמיעת חצי ברכה, מהא דהסכימו הפוסקים לדעת הרי"ף בברכות מ"ו ע"א לענין ברהמ"ז, דאם אין אחדש שיודע לברך ברכה שלמה אין מחלקין ברכה אחת לשנים, והיינו משום דאין יוצאין במה ששומע מכל אחד רק חצי ברכה עיין שם.

אך נלענ"ד דשאני התם גבי ברהמ"ז דכיון שכל אחד מברך חצי ברכה אין ע"ז שם של ברכה, ולכן אמרינן חצי ברכה מזה וחצי ברכה מזה לאו כלום הוא, משא"כ בקידוש הן אמנם שאם המקדש יאמר רק הפתיחה והחתימה כדי להוציא את השומע, שפיר נראה דלאו כלום הוא אף אם השומע יאמר בעצמו את האמצעית, כיון שלא שמע כלל מהמקדש ברכה הואיל ואמר רק פתיחה וחתימה בלבד, אשר אין ע"ז שם של ברכה, שהרי אף אם גם שח הבוצע בין ברכה לטעימה נחלקו האחרונים ואיכא דס"ל דלא עלתה ברכה גם לשומע, דכיון דנתברר שהמברך הפסיק והפסיד ברכתו נעשה כאילו השומע לא שמע כלל ברכה, ואף דאנן לא קיי"ל הכי, היינו משום דסו"ס שמע ממנו ברכה שלמה, ולפיכך לא אזדא הברכה אלא מהמברך שהפסיק ולא מהשומע, משא"כ בכה"ג ששמע מהמברך רק חצי ברכה, שפיר נקטינן כהרי"ף דאין זה חשיב כשומע ברכה כיון ששמע מכל אחד רק חצי ברכה.

ואם כנים אנו בזה נלענ"ד דלפי"ז במי שמסופק אם בירך ברכת המוציא או לא שיכול לשמוע מאחר שמברך על היין או מברך להתעטף בציצית, והיינו שיכוין לשמוע ממנו רק את הפתיחה בלבד ואילו המוציא לחם מן הארץ יאמר השומע בעצמו ויצא מקצתו בדיבור ומקצתו בשמיעה, ואף להסוברים שאם פתח אדעתא דחמרא וסיים בשיכרא לא עלתה לו ברכה, היינו מפני שלא כוון יפה ולכן אין זו ברכה, משא"כ הכא זה שמברך על היין מכוון יפה וגם השומע מכוון יפה וכיון דזכרון אחד לשניהם מה טעם לא תעלה לזה ולזה, אלא שמעולם לא שמענו חדוש גדול זה, אך אפשר דהרע"א ז"ל נתכוין רק להתיבות שבאמצע הקידוש אבל לא בעיקר הברכה וצ"ע עכ"ל.

שאלה: מה הדין בהנ"ל אם מסתפק אם בירך העץ וכדו' וחבירו מברך שהכל, האם יש עניין לשמוע ברכת שהכל, שלכה"פ ישמע ברכת שהכל שהוא פוטר הכל.

תשובה: לפו"ר נראה שיש ענין בזה, דלפי הצד שבאמת לא בירך א"כ עובר איסור לצד הזה, וכעת שמברך שהכל אע"פ שאינו לכתחילה מ"מ אינו עובר איסור, וכ"ש דשעת הדחק כדיעבד דמי, וזה עדיף מלברך חצי חצי כהאופן הקודם שאין דינו ברור כנ"ל.

שאלה: האם מהני לעשות תנאי פ"א לכל החיים ולומר כל ברכות הנהנין שאברך אני מכיוון על כל החדרים שנמצאים באותו בית.

תשובה: לעצם ענין תנאי מובא על החזו"א שכשנאמר לפניו על תנאי לעשות בק"ש לענין זמן ק"ש לכל החיים [שאם קורא בלא ברכות בסוזק"ש של המג"א בתנאי שהלכה כהמג"א] שזה לא מופקע לומר שמועיל.

 ומ"מ שמא לענין ברכה א"א לומר תנאי מפעם אחרת מכיון שבברכה הוא יותר ענין של דעת מאשר ענין של תנאי בני גד ובני ראובן.

ומ"מ לענין הליכה מחדר לחדר בזמנינו יש הרבה פוסקים שכתבו שבזמנינו נשתנה דעת סתם בנ"א בזה מזמן המ"ב, דאף שבזמנו היה צריך דעת לזה ובלא זה הו"ל כאין דעתו לכך [בהקדמת סי' קע"ח], מ"מ בזמנינו נשתנו הגדרים ברגילות בזה, עי' שבות יצחק שבת פ"כ סי' ד' סק"א, צהר אהל ברוך עמ' תמ"ז הערה ה', ביצחק יקרא על המ"ב שם, חידושי בתרא להגרח"פ שינברג סי' קע"ח סקכ"ח, וע' שבט הלוי ח"א סי' ר"ה על סי' קע"ח.

שאלה: בהנ"ל אם מתנה שכל ברכות הנהנין שאברך יפטרו כל המאכלים שברכתם שווה שנמצאים בבית אפי' שלא לפניו, האם מהני.

תשובה: נראה דמועיל, כן נראה בסי' ר"ו ס"ה ועי"ש בהגהות רע"א ובמ"ב סי' קע"ה סק"ד.

בהצלחה רבה

***

קרא פחות

שאלה שלו' רב.הגרי"ז [מרן רי"ז הלוי] הל' שבת מבאר מחלוקת הראשונים מהו הטעם שאסור לעשות מלאכה קודם שיבדיל, האם הוא מטעם קודם הבדלה, [דהיינו ככל מצווה המוטלת על האדם, וכשהגיע זמנה נאסר הוא במלאכה וה"ה באכילה. או מטעם כבוד שבת ...קרא עוד

שאלה

שלו' רב.

הגרי"ז [מרן רי"ז הלוי] הל' שבת מבאר מחלוקת הראשונים מהו הטעם שאסור לעשות מלאכה קודם שיבדיל, האם הוא מטעם קודם הבדלה, [דהיינו ככל מצווה המוטלת על האדם, וכשהגיע זמנה נאסר הוא במלאכה וה"ה באכילה.

או מטעם כבוד שבת ואיסור על המלאכה עצמה.

עי' שם במחלוקת רש"י והרמב"ם בזה.

ולא הבנתי אחרי דבריו הנפלאים.

מהו הטעם אליבא דרש"י האוסר מטעם איסור מלאכה עצמה, מדוע אין את האיסור שיש בכל מקום, שאסור לאכול ולשתות ולעשות מלאכה משום מצווה המוטלת לעשות?

תודה

***

תשובה

נפק"מ באופן שיש עליו עוד מצוה חיובית התלויה במלאכה אם חלה עליו קודם.

***

שאלה חוזרת

.

.

.

הנה כל מצווה שמגיע זמנה, אוסרת באכילה ושתיה ובמלאכה.

והגרי"ז כותב, מהו האיסור "לפני הבדלה".

לרמב"ם - זהו איסור ככל איסור לפני עשיית המצווה כשמגיע זמנה.

ולכן הרמב"ם כותב שאסור לאכול ולשתות ולעשות מלאכה, דהיינו כמו כל מצוה המוטלת עליו.

ולרש"י - זהו איסור של עשיית מלאכה, מצד כבוד שבת שעדיין נמצאת בשביל לכבדה.

ולכן אסור בעשיית מלאכה.

ושאלתי: מדוע לרש"י אין את האיסור הרגיל של לפני מצווה, ואיסור זה הלא אוסר גם באכילה ושתיה? מה מע"כ ענה אם מצוה חיובית התלויה.

.

.

לא הבנתי.

יפרש נא שיחתו.

משה אילן

רק לאחרונה נודע לי על קיום מקום תורה שכזה.

יהי רצון שתזכו ללמוד וללמד את כל דברי תלמוד תורתו באהבה.

***

תשובה

לא ראיתי כעת את דברי הגרי"ז אבל יתכן לומר דלרש"י אה"נ שיש בזה איסור עשיי דבר קודם מצוה ורק שנוסף כאן איסור מצד כבוד שבת, ונפק"מ שגם במקום שכבר מחוייב במצוה אחרת וממילתא מצד מה שמוטל עליו חובת הבדלה אינו נפטר ממצוה אחרת קמ"ל דכיון שהוא משום כבוד שבת ממילא לא דיינן לזה כשאר מצוה אחרת, ולהכי אסור לעשות מלאכה קודם הבדלה גם כשמחוייב אז במצוה אחרת.

ויש להוסיף דבלאו הכי ודאי סברתו בדעת רש"י פשוטה יותר, דהרי גדר איסור מלאכה במוצ"ש קודם הבדלה חמור יותר משאר איבורי מלאכה קודם מצוה דהאי איכא למ"ד טעם אינו מבדיל.

***

שאלה חוזרת

שלו' רב.

שמתי לב שיתכן שטעיתי בפירוש דברי הגרי"ז.

ואציע זאת כאן.

אני פרשתי את כוונת דברי הגרי"ז בדעת הרמב"ם, שחובת הבדלה היא האוסרת במלאכה ובאכילה ושתיה,

ופרשתי לתומי שכוונת הגרי"ז לפרש בדעת הרמב"ם, שחובת ההבדלה היא האוסרת באכילה, והוא מטעם מצווה וככל מצווה המוטלת על האדם, שמאז שהגיע זמן המצווה, אוסרת אכילה ושתיה ומלאכה.

ובדעת רש"י פירש הגרי"ז שאיסור מלאכה בלבד הוא שיש, אך לא מטעם הרמב"ם, אלא מכבוד שבת שמניעת המלאכות תהיה עד הבדלה.

ושאלתי: מדוע רש"י לא פירש כהרמב"ם, והלא מטעם שהגיע זמן המצווה אפשר לאסור? ותרצתם כמש"כ אמש.

אך עוררו אותי, שאין כוונת הרמב"ם שמצווה של הבדלה יכולה לאסור עד שתסתיים.

אלא הכוונה שהבדלה זהו הדבר הראשון שצריך לעשות במוצאי שבת, ואין הכוונה משום שחיוב קיום המצווה אוסר במלאכה ואכילה [כמו בשופר, דדוקא בשופר, והיכא דאיתני איתני] אלא שדין הבדלה היא להיות הדבר הראשון במוצאי שבת, וזהו כוונת הגרי"ז.

וממילא רש"י לא ס"ל לחידוש זה.

והוכיחו לי לזה, דהלא יש מ"ד טעם לא יבדיל, ז"א שאם טעם כבר אינו עושה הבדלה.

ולכאורה אמאי? אלא כיון שכל חיוב ההבדלה הוא שזה יהיה ראשון, וכשטעם, כבר לא תהיה ההבדלה ראשון, ואין צורך כבר להבדיל.

נמצא לפי"ז, שמה ששאלתי אמש את מע"כ, יתכן שאין זה כלל קושיה.

לתועלת הרב צרפתי את דברי הגרי"ז אם יהיה בזה תועלת.

מה דעתכם בכל זה.

אודה לכם על תשומת הלב.

משה אילן

***

קרא פחות
0

מש"כ להוכיח מדברי הרמב"ם יש לציין כי בסה"מ מצוה ט"ז כתב הרמב"ם "שציונו להקהיל את העם ביום השני של סוכות" הרי שנקט בפירוש שזמן ההקהל הוא בבוקרו של מוצאי יו"ט ראשון, וכ"כ בפירוש המשניות סוטה פ"ז מ"ח וא"כ מה שנקט ...קרא עוד

מש"כ להוכיח מדברי הרמב"ם יש לציין כי בסה"מ מצוה ט"ז כתב הרמב"ם "שציונו להקהיל את העם ביום השני של סוכות" הרי שנקט בפירוש שזמן ההקהל הוא בבוקרו של מוצאי יו"ט ראשון, וכ"כ בפירוש המשניות סוטה פ"ז מ"ח וא"כ מה שנקט בהלכות חגיגה מוצאי היינו אחר, וע"ד הא דאמרי' בתענית כט.

מוצאי שבת ופירש"י יום ראשון, יעו"ש, וא"כ אכן שמחת בית השואבה היתה בליל מוצאי יו"ט ראשון ואילו ההקהל היה למחרתו, ויעו' להאדר"ת בזכר למקדש פרק ג' אות ב שנסתפק באיזה זמן היה בבוקר.

ואעתיק בזה מה שכתב הרש"ז כהן בעומקא דפרשה היו"ל במודיעין עילית גליון שנ"ו:

מצות הקהל או מצות שמחת בית השואבה הי מינייהו קדים

אודות מאי דהסתפקנו בגליון שנ"ג בהא דתנן בסוכה (נא.

) ששמחת בית השואבה במוצאי יו"ט הראשון של חג, ובמוצאי שנת השבע איכא נמי מצות הקהל מדאורייתא, ותחילת זמנה במוציו"ט הראשון, וכדתנן בסוטה (מא.

) פרשת המלך כיצד, מוצאי יו"ט הראשון של חג, ומשמע שזמנה בלילה, וכ"כ בשיירי קרבן על הירוש' בסוטה פ"ז ה"ח, ובתפאר"י שם (מח).

[וכן נראה מהרמב"ם בפ"ג מחגיגה ה"ג דכתב, "אימתי היו קורין במוציו"ט הראשון של חג הסכות שהוא תחילת ימי חולו של מועד", ונראה מייתור הלשון דאתא לאשמועינן שתחילת זמנה כבר בלילה].

ומעתה איכא לספוקי איזה מצוה עבדינן ברישא, אי מצות שמחת בית השואבה, או דילמא מצות הקהל.

וזכינו לקבל בזה תשובה ממרן שר התורה והיראה הגר"ח קניבסקי שליט"א, שכתב "הקהל קודמת דהא בירושלמי קאמר שאז הבדילו".

ושמא כוונת דבריו, דהנה תנן בסוטה מא.

פרשת המלך כיצד וכו' וקורא מתחילת אלה הדברים ועד שמע והיה אם שמוע עשר תעשר וכי תכלה לעשר וכו' ברכות שכהן גדול מברך המלך מברך וכו'.

ואיתא בירוש' (פ"ז ה"ח) אמר רבי אבהו ולמה קורין עשר תעשר, כי תכלה לעשר, על ידי שיצאו ישראל משביעית לשמינית, שלא לשכח את המעשרות.

רבי חגיי בעא קומי רבי יוסי ואינו צריך להבדיל, אמר ליה כבר הבדיל מראש השנה.

ובפשטות כונת הירוש' דבתחילה ביארו טעמא דמילתא דקורין בהקהל פרשיות דמעשרות, דכיון דבכל שנת השמיטה לא קיימו מצות מעשרות, וכדי שלא לשכח את המעשרות, קרא לפניהם פרשיות המעשרות להזכירם שצריך לשוב ולעשר.

והדר פריך דכשם דבמוצ"ש ובמוציו"ט עבדינן הבדלה, כן ניעבד הבדלה במוצאי שביעית בין קודש לחול, וקסברי דעבדינן ההבדלה ביחד עם מצות הקהל, וא"כ אמאי תנן שברכות שכהן גדול מברך, המלך מברך, והיינו שבע ברכות, הא איכא עוד תרי ברכות דהבדלה שהמלך מברך לאחר קריאת הקהל, וע"ז משני שכבר הבדיל מראש השנה, (יעויין בזה בפנ"מ וק"ה ורידב"ז וטל תורה וגליוני הש"ס להגר"י ענגיל על הירוש' שם עמ' עה).

ובשיירי קרבן תמה בזה טובא, דהרמב"ם לא הזכיר כלום הבדלה זו, ותו דמנין שיש הבדלה בשמיטה, ולכך ביאר דבאמת אין כונת הירוש' דעבדינן הבדלה משום השביעית, אלא ההבדלה היא רק משום הקדושת יו"ט דחג ראשון של סוכות, אלא דקשיא ליה לירושלמי אמאי קתני דהמלך בירך שבעה ברכות לאחר ההקהל, הא איכא עוד תרי ברכות של ההבדלה דיו"ט, דקס"ד דהמלך עושה את ההבדלה סמוך להקהל, שהיא נמי בלילה, וע"ז משני הירושלמי דכבר הבדיל מראש, ול"ג מראש השנה, והיינו שכבר הבדיל קודם קריאת הקהל דהא היו צריכים לעשות הבימה למלך.

ומעתה, אי נימא דקודם שמחו בשמחת ביה"ש והדר קיימו מצות הקהל, נמצא דקס"ד דההבדלה נתאחרה מאוד ולא מסתברא, אך יל"ע דאדרבה לענין הבדלה אמרינן בפסחים קה ע"ב אפוקי יומא מאחרינן ליה כי היכי דלא ליהוי עלן כטונא, וי"ל.

וביותר נראה לבאר דאי עבדינן שמחת ביה"ש והדר הקהל, נמצא דשמחת ביה"ש היתה לפני הבדלה, והא אין החליל דוחה יו"ט, וכן התיקון גדול שעשו לשמחת ביה"ש מלאכה גמורה היא, ובפשוטו עשו התיקון במוציו"ט וכמתני' בסוכה שם, ולא יתכן דעשו כ"ז לפני ההבדלה, אלא מוכח דהקהל קודם.

ועי' בהר"א אב"ד בספר האשכול עמוד כא, ובשו"ת תמים דעים סימן קעד דכתבו, ראיתי מי שמברך על הדלק"נ חנוכה קודם שיבדיל, וטעות הוא שאין עסק בעולם קודם הבדלה במוצ"ש, ואילו היה אפשר להבדיל קודם שידליקו הנר שמברכים עליו בורא מאורי האש, לא היינו מאחרים ההבדלה וכו', וההבדלה מצוה בהדלקת נרות חנוכה, והיא ראשונה לכל מעשיה ואין מעבירין על המצות וכו', והכי הוא בתשובת הראב"י הנדפס מחדש בסי' רג, ועי' בט"ז בסי' תרפא.

ויש להמתיק זאת, דבשו"ת גור אריה יהודה או"ח סי' לח כתב דאף דבכל מוצ"ש שרי להדליק נרות לפני ההבדלה, מ"מ נ"ח יש לאסור, דכיון דמקיים מצוה בהדלקתו, הא גופא מחשיבו למלאכה חשובה יעו"ש שהוכיח כן מסוגיות בש"ס, ומשו"ה כתב דהבדלה קודמת לנ"ח, ואדרבה מה"ט כתב דא"ש אמאי בביהכ"נ מדליקין נ"ח לפני ההבדלה, כיון דהתם ההדלקה הוי מנהגא בעלמא, וממילא לאו מלאכה חשובה היא ושרי.

ולפ"ז מבואר היטב דאין לשמוח בשמחת ביה"ש לפני ההבדלה.

אלא דכ"ז תליא אי ההבדלה רק מחמת השביעית או אף מחמת היו"ט.

ועוד נראה לבאר כונת מרן שליט"א, דכיון דחזינן בירוש' דההבדלה על השביעית נעשית במצות הקהל, הרי דמצות הקהל מישך שייכא לשביעית, וא"כ ראוי להסמיכה כמה שיותר לשביעית, ולא להפסיק בשמחת ביה"ש.

איברא דכבר בקרא כתיב דמצות הקהל היא מקץ שנת השמיטה, אלא דתליא בביאור הקרא דכתיב מקץ שבע שנים במועד שנת השמיטה, אי הוי סימן או סיבה.

ברם אכתי צ"ע, דהיאך כתב מרן הגר"ח שליט"א דבירושלמי קאמר שאז הבדילו, הא בירוש' דחו זאת, שכבר הבדילו מר"ה, או לגירסת השיירי קרבן שכבר הבדילו מראש, ושמא כונתו להוכיח מההו"א, או דאף למסקנא הבדילו במעמד ההקהל, אבל לא עם הברכות בסוף ההקהל אלא בהתחלה לפני המצוה, וצ"ע.

הרב שלמה זלמן כהן

בברכת גמח"ט

א.

הכהן מודיעין עילית

***

קרא פחות
0

שאלה למה ומדוע נוהגים לומר בהבדלה במוצ"ש כל הציבור ליהודים היתה אורה ושמחה וכו'. נשמח לתשובה *** תשובה לכבוד מע"כ שיחי' שלום רב אומרים זה לסימן טוב כמבואר ברמ"א או"ח סי' רצ"ו ס"א, מאותו הטעם שאומרים שאר הפסוקים במוצא"ש כמבואר שם, וכמש"כ בדרכי משה שם סק"א ...קרא עוד

שאלה

למה ומדוע נוהגים לומר בהבדלה במוצ"ש כל הציבור ליהודים היתה אורה ושמחה וכו'.

נשמח לתשובה

***

תשובה

לכבוד מע"כ שיחי'

שלום רב

אומרים זה לסימן טוב כמבואר ברמ"א או"ח סי' רצ"ו ס"א, מאותו הטעם שאומרים שאר הפסוקים במוצא"ש כמבואר שם, וכמש"כ בדרכי משה שם סק"א וז"ל, ונהגו עכשיו לומר הנה אל ישועתי וגו' (ישעיה י"ב ב'), כוס ישועות אשא וגו' (תהלים קט"ז י"ג), ליהודים היתה אורה וגו' (אסתר ח' ט"ז), והכל לסימן טוב ואין חובה בדבר עכ"ל.

וכ"כ הלבוש מנהג זה, וע"ש מה שכתב על מנהג זה: 'ולולי המנהג מפורסם כל כך, הייתי אומר שטוב יותר לומר ראשונה כוס ישועות אשא, ואח"כ הנה אל ישועתי, ואח"כ ליהודים היתה אורה, כי היה נראה לי המנהג באלו הפסוקים שהם כולם לסימן ברכה והם כנגד השלשה ברכות הראשונות של הבדלה, דהיינו כוס ישועות אשא כנגד ברכת הכוס שהוא בורא פרי הגפן.

והנה אל ישועתי וגו' כנגד ברכת הבשמים שבאים להשיב הנפש יתירה שהיתה בשבת כמו שיתבאר בסימן שאחר זה, כי עליו שייך לומר הנה אל ישועתי, וגו' שיבטח בו יתברך שיושיעהו בהשבת הנפש בצירוף שאר ישועות אשר יבטח בו יתברך, ופסוק ליהודים היתה אורה כנגד ברכת הנר, אלא שהעולם נוהגין לומר כוס ישועות לאחר הנה אל ישועתי, ויש סומכין אותו לברכת בורא פרי הגפן.

ונוסח המחזור ויטרי (חלק א' סימן קן) שונה קצת מהנוסח הנ"ל, כיעו"ש.

ובספר המנהיג (הלכות שבת עב) כתב, שמנהג ספרד לומר זמירות לפני ההבדלה וכו', ויש לו סמך בירושלמי בפרק אין עומדין.

ע"ש.

וזהו ג"כ הטעם שאומרים כל ויתן לך במוצ"ש לסימן טוב, כמש"כ הטור, ועי' בזוה"ק בהקדמה סי' ח'.

ויעוי' בערוך השלחן סי' רצ"ו ס"ח שכתב בבהכ"נ מתחילין מברכת בפה"ג וכל בעה"ב בביתו מתחילין בפסוקים לסימן טוב והצלחה הנה אל ישועתי ושאבתם מים בששון לד' הישועה ד' צבאות עמנו ויש מוסיפין גם ד' צבאות אשרי אדם ד' הושיעה ליהודים היתה אורה ומסיימין כן תהיה לנו ואומרים כוס ישועות אשא ולמה אין אומרים אותם בבהכ"נ כדי ללמד לההמון שאין זה מהבדלה ועוד דכיון דאמרו מקודם ויתן לך הרי כבר אמרו הרבה פסוקים לסימן טוב עכ"ל.

ומבואר דאם כבר אמרו שם ויתן לך א"צ לומר אלו הפסוקים, ועוד מבואר בדבריו מקור לאמירת כן תהיה לנו.

ובפסקי תשובות אות ו' הביא מליקוטי מהרי"ח את המנהג שהשומעים אומרים ליהודים היתה אורה, כמו שנהגו הרבה היום, וע"ש עוד מנהגים שהביא (ועי' בכתב עת זכור לאברהם חולון, תשנ"ז - תשנ"ח, במאמר סדר ומנהגי ההבדלה אות י"ג, בית אהרן וישראל קי"ב, תשס"ד).

ויתכן הטעם שהציבור אומרים ליהודים ולא הפסוקים האחרים משום ש'ליהודים' קאי על הקהל, שלהקהל היתה אורה ושמחה וגו', משא"כ כוס ישועות אשא קאי על המברך, וכן שאר הפסוקים נאמרו בל' יחיד, ולא בל' רבים, ולא יאה לאומרן בציבור יחד, ומ"מ הוא מוציאם בשאר הפסוקים הללו.

(עוד יש לציין שהר"צ הכהן מלובלין בכמה מקומות נחית לענין זה שאומרים בהבדלה ליהודים וגו', ראה פרי צדיק כי תשא אות ט', פ' זכור אות י"ג, קדושים אות י"ד).

בכבוד רב

***

קרא פחות
0

שאלה איקלע לידי הקובץ עם סגולה ובו אוצר מכתבי תורה, וכיון שסמוך לזה נתקשיתי קושיא עצומה בדברי המשנ"ב אמרתי לא אמנע מלהציע השאלה קמיה דמר אע"פ שאיני מכירו אך מתוך כתביך נראה גודל מעלתך ועומק יגיעתך.סימן תכ"ב ס"א. ואם לא נזכר ...קרא עוד

שאלה

איקלע לידי הקובץ עם סגולה ובו אוצר מכתבי תורה, וכיון שסמוך לזה נתקשיתי קושיא עצומה בדברי המשנ"ב אמרתי לא אמנע מלהציע השאלה קמיה דמר אע"פ שאיני מכירו אך מתוך כתביך נראה גודל מעלתך ועומק יגיעתך.

סימן תכ"ב ס"א.

ואם לא נזכר עד אחר שהתחיל מודים אם נזכר קודם שהשלים תפילתו חוזר לרצה.

וכ' המשנ"ב (סק"ו) דחוזר לרצה דג' אחרונות חשובות כאחת, ומקור דבריו מדברי הלבוש.

ותימה דלכאו' טעמא דחוזר לרצה כיון דמקום אמירת יעו"י הוא ברצה ולא במקום אחר ולכך צריך לחזור לרצה, וכי בעינן לטעמא דג' ברכות חשובות כאחת מצינו כן לענין מי שטעה ולא הזכיר גבורות גשמים במחיה המתים דבהא לא סגי דיחזור לאתה גיבור אלא חוזר לראש התפילה משום דג' ראשונות חשובות כאחת, וה"ה אילו היה שייך טעות במודים שחוזר עליה בהא היה שייך לומר דכיון דג' אחרונות חשובות כאחת לא סגי שיחזור למודים אלא חוזר לרצה, אך כדנת' הכא אי"צ להאי טעמא כיון ל"ש לומר שיחזור למודים דאין מקום אמירת יעו"י אלא ברצה.

ושמא נאמר דאתא לאפוקי דהיה מקום לומר דיחזור למודים והיינו דיחזור ויאמר יעו"י ויתחיל ממודים, וכדמצינו דאם נזכר אחר שגמר רצה קודם שהתחיל מודים אומר במקום שנזכר וה"נ כשחוזר לא יצטרך לחזור לרצה אלא סגי בכך שיאמר כן לפני מודים, אלא דיש לפקפק טובא בסברא זו דכבר נת' הטעם דכל שלא התחיל מודים עדיין מה שאומר עכשיו משתייך לברכה הקודמת דהיינו רצה, א"כ זה לא שייך אלא היכא דעכשיו סיים ברכת רצה והוא סומך לה אמירת יעו"י אך כל שכבר התחיל מודים אפי' יחזור ויאמר מודים מתחילה ויאמר יעו"י קודם לכן אין היעו"י סמוך לברכת רצה אלא סמוך לברכת מודים מלפניה, ושמא נאמר דכל שהוא חוזר ואומר מודים הרי הוא חוזר ומעמיד את עצמו אחר ברכת רצה ולכך כל שיאמר קודם למודים מישך שייך לרצה.

אלא דעדיין יש לפקפק בזה דהא חזי' גבי 'טל ומטר' דאם שכח ולא הזכיר טל ומטר בברכת השנים אומרה בשומע תפילה ואם אף בשומע תפילה לא אמר חוזר לברכת השנים (סי' קיז' ס"ה) ולא אמרי' דחוזר לשומע תפילה, הרי חזי' דכי הדר לתקן תפילתו חוזר ומתקן לכתחילה ולא בדיעבד ולכך חוזר לברכת השנים שהוא מקום שאלת טל ומטר לכתחילה ואינו חוזר לשומע תפילה שהוא מקומה בדיעבד (אמנם שי' התוס' ברכות כט: בשם הירושלמי דחוזר לשומע תפילה אך להלכה לא קיי"ל הכי כלל), וא"כ ה"ה הכא כי הדר לא נימא דיחזור ויאמר קודם מודים אלא יחזור ויאמר במקומו לכתחילה שהוא בתוך ברכת רצה.

אמנם הא אין להוכיח מהא דלא אמרי' גבי טל ומטר דיחזור וישאל טל ומטר ויתחיל ברכת תקע בשופר שע"י יחשב כאילו שאל טל ומטר סמוך לסיום ברכת השנים כדאמרי' גבי יעו"י, דהתם גבי טל ומטר לא מצינו כלל כה"ג דכי סיים ברכת השנים אין אומרים לו לשאול במקומו אלא שואל בשומע תפילה ולכך אף השתא לא אמרי' הכי, וצ"ע.

בכל הכבוד הראוי ובברכת התורה,

צ.

ד.

נ.

***

תשובה

בע"ה ט"ז חשון תשע"ז

לכבוד הרב צ"ד נירנברג שליט"א

שלום רב

ראשית כל מה שהעלה לחלק בין אזכרת מטר ובין יעלה ויבוא, הנה מצד עצם הדין אין חילוק ביניהם, ורק דבאזכרת מטר אמרינן לרווחא דמילתא שלא יאמר מכיון שיכול להשלים בשומע תפילה, כתב בשו"ע או"ח סי' קי"ד ס"ו וז"ל, במה דברים אמורים שמחזירין אותו כשלא אמר בימות הגשמים מוריד הגשם, היינו כשסיים כל הברכה והתחיל ברכה שאחריה, ואז חוזר לראש התפלה, אבל אם נזכר קודם שסיים הברכה, יאמר במקום שנזכר, ואפילו אם סיים הברכה, ונזכר קודם שהתחיל אתה קדוש, א"צ לחזור, אלא אומר משיב הרוח ומוריד הגשם, בלא חתימה.

וכתב במשנה ברורה ס"ק ל"ב וז"ל, בלא חתימה, ושוב אומר אתה קדוש וה"ה אם שכח יעלה ויבא בר"ח שחרית ומנחה ונזכר לאחר שסיים ברכת המחזיר שאומר שם במקומו ומתחיל מודים וכדלקמן בסי' תכ"ב ס"א שכל שלא התחיל בברכה שלאחריה לא נקרא סיום ברכה זו לגמרי לענין כל הדברים שמחזירין אותו אף על פי שנקרא סיום לענין דברים שאין מחזירין אותו כגון הבדלה בחונן הדעת ויעלה ויבא בערבית ר"ח ועל הנסים בחנוכה ופורים וכל כה"ג שאין לאמרם כשסיים הברכה אף על פי שלא התחיל בברכה שלאחריה וסיום ברכה נקרא תיכף כשאמר השם של הברכה ויש פוסקים שחולקין ואומרים דאף בדברים שמחזירין אותו תיכף משסיים הברכה כמו שהתחיל ברכה אחרת דמיא ועכ"פ נ"ל למעשה אם נזכר אחר שאמר השם לא יגמור מחיה המתים אלא יסיים למדני חוקיך ויהיה כקורא פסוק לבד ודינו כאלו עומד עדיין באמצע ברכה וחוזר למשיב הרוח וכן כה"ג בכל דברים שמחזירין אותו וכמו שביררתי בבה"ל ע"ש עכ"ל המ"ב.

וכתב בביאור הלכה שם וז"ל, בלא חתימה, דין זה למעשה לענ"ד יש לעיין טובא דהנה מקור דין זה נובע מראבי"ה שהביאוהו הרא"ש בפ"א דתענית והמרדכי שם ועיין בב"ח שרש"ל פליג על סברא זו ופוסק כדעת הרבינו יונה דס"ל דכיון שסיים אותה ברכה כמו שהתחיל אחרת דמי וחוזר לראש והנה אף שהב"ח והמ"א ושארי אחרונים ס"ל דלהלכה נקטינן כדעת השו"ע דס"ל דמכיון שהביא הרא"ש את דעת הראבי"ה להלכה הכי נקטינן מ"מ צ"ע חדא כי הא"ר נשאר בצ"ע דדברי המרדכי שכתב בשמו דאומר בלי חתימה סותר א"ע למה שכתב בשמו בפ' תפלת השחר דלפי מה שכתב שם יהיה הדין דצריך להתחיל ממשיב הרוח ולגמור עד סוף הברכה [ומה שרצה הפמ"ג לתרץ קצת קושיתו אין לו מקום כלל להמעיין באגודה גופא דכתב שם בפירוש דראבי"ה פסק כתלמודא דידן ודלא כירושלמי וגם דהלא המרדכי איירי בערבית ר"ח] שנית כי בביאור הגר"א נשאר ג"כ בקושיא על פסק השו"ע [ועיין בספר צל"ח שהקשה ג"כ על הראבי"ה ממה שאמר שם בעבודה חוזר לעבודה ויישב קצת] ומשמע דס"ל ג"כ כדעת הרש"ל.

ולבד כ"ז מצאתי עוד כמה גדולי הראשונים דס"ל דלא כראבי"ה והוא הריא"ז שהובא בש"ג פ' תפלת השחר וגם בספר ברכה משולשת בתוספות ר"י חסיד בשם רבו וכן בהגהת סמ"ק כתב בהדיא דאפילו אם נזכר קודם שהתחיל אתה קדוש חוזר לראש וגם מרמב"ם משמע דלעולם חוזר לראש כמו שהובא בב"י וכן בספר קיצור שו"ע פסק ג"כ דחוזר לראש עי"ש בהג"ה שבסוף ספרו וצ"ע לדינא.

והנה אף דלהכריע נגד השו"ע קשה מאוד אחרי דהרבה והרבה מגדולי האחרונים קיימי בשיטת השו"ע ויישבו בדוחק את כל הקושיות שעל השיטה הזו עכ"פ נראה לי דאם אחר שאמר בא"י נזכר ששכח משיב הרוח לא יגמור את הברכה אלא יסיים למדני חוקיך כדי שיהיה כקורא פסוק לבד ויחזור למשיב הרוח ויגמור כסדר וה"ה ביעלה ויבא וכה"ג אם שכח ונזכר אחר שאמר בא"י יסיים למדני חוקיך ויחזור אח"כ ויאמר יעו"י ותחזינה כסדר ולענין טל ומטר ג"כ לפ"ז נראה דאם שכח להזכירו באמצע וסיים ברכת השנים אף שלא התחיל תקע מ"מ שוב לא יאמר כאן טו"מ דהלא יכול לאמרו בשומע תפלה ויצא לכו"ע עכ"ל הבה"ל.

וכתב עוד במשנה ברורה סימן קיז ס"ק טו וז"ל, אם לא שאל, עיין במ"א ובש"ת שכתבו דאם נזכר קודם שהתחיל תקע בשופר אומרו שם ובסימן קי"ד בבה"ל ד"ה בלי חתימה הארכנו בזה וביררנו דיותר טוב שיאמר בש"ת דבזה יצא לכו"ע עתה מצאתי בספר קיצור ש"ע שפסק ג"כ הכי ואם נזכר קודם שסיים ברכת השנים יאמר במקום שנזכר אך אם נזכר אחר כשנים הטובות יחזור ויאמר וברך שנתנו כשנים הטובות כדי שיהיה מעין חתימה סמוך לחתימה וטוב יותר שיתחיל ותן טל ומטר ויגמור כסדר ע"כ.

מבואר מכ"ז דהטעם שמחמירין בותן טל ומטר הוא משום שיכול להזכיר בשו"ת ולצאת ידי חובת כו"ע.

אמנם מ"מ לעניננו מסתבר ג"כ לומר שאם התחיל מודים חוזר לרצה משום שכבר התחיל מודים ואינו עוסק בברכת רצה (מידידי הגר"ח מישקובסקי שליט"א מק"ס).

אבל יתכן ליישב דברי הלבוש והמ"ב דג' ברכות אחרונות חשובות כאחת, בא לומר דכאן גם לדעת רש"י שאמצעיות אין להם סדר הכונה שיכול להשלים ברכה שהשמיט מ"מ בג' אחרונות א"א, ואף שזהו דוחק לפרש שבאו לומר שאף לשיטה שלא נפסקה להלכה יהיה הדין כן, מ"מ אינני יודע דרך אחרת לפרש זה.

***

קרא פחות

שאלה {בס"ד שלו' רב לכב' הרהג"ר עקיבא משה סילבר שליט"א, השתתפתי היום לאחר צאת יום טוב במעמד שעוד לא ראיתי עד כה, לאחר צאת יום טוב בזמן רגיל התקיימה הבדלה ע"י ניגון (זמר ברמקולים עם כלי נגינה).א. האם ציבור ...קרא עוד

שאלה

{בס"ד
שלו' רב לכב' הרהג"ר עקיבא משה סילבר שליט"א,
השתתפתי היום לאחר צאת יום טוב במעמד שעוד לא ראיתי עד כה,
לאחר צאת יום טוב בזמן רגיל התקיימה הבדלה ע"י ניגון (זמר ברמקולים עם כלי נגינה).

א.

האם ציבור יוצא ידי חובת הבדלה באופן הזה?
ב.

אני מוציא את השבת לפני זמן ר"ת והבדלתי בתפילה: "אתה חוננתנו" - האם היה מותר לי לשמוע זמר ברמקולים עם כלי נגינה?
לתשובת כבוד הרב אודה מקרב ליבי,
ובברכת שבוע טוב ומבורך ומועדים לשמחה
הקט' אהרון}

תשובה

יום שני ז' סיון תשע"ו

שלום רב

הנה בענין שאלתך יש כמה דברים לדון ולהתבונן, ראשית כל אם ההבדלה עצמה נשמעה מרמקול ולא מפיו של המברך עצמו - בענין ברכות ותפילות וקריאת המגילה מרמקול או ממכשיר שמיעה או מפטיפון או מטלפון כבר דנו הפוסקים, והחזו"א קצת הסתפק בזה והורה שבאופן שא"א לצאת באופן רגיל ישמע מכלי חשמלי, ורוה"פ נקטו שא"א לצאת בזה, וכתבו שאי"ז קולו של המבדיל אלא קול של המכשיר המחקה את המבדיל, והו"ל כקול תוכי המשמיע את הקול ששומע (מהרש"ם בדע"ת סי' תרפ"ט ס"ב, שו"ת מנח"ש ח"א סק"ט וח"ב סי' י"ח, מנח"י ח"א סי' ל"ז בשם הגר"י הענקין דחשיב קול הברה ולא קול).

וגם האג"מ (או"ח ח"ב סי' ק"ח וח"ד סי' קכ"ו) שנקט שיוצאים ע"י רמקול מ"מ הורה שלא יעשו כן (וע"ש ח"ד סי' צ"א סק"ד).

וכן בשו"ת שבט הלוי ח"ה סי' פ"ד כתב שיש להמנע מכך.

א"כ השאלה היא לא להבא אלא על מה שכבר אירע.

והנה בפוסקים דנו עוד מצד שיוכל ריח רע להפסיק בין המשמיע לשומע, אבל כאן לא שייך מכיון שהיה באותו חדר עם המשמיע, אכן מ"מ לטעם הנ"ל שהזכרתי יש לברר איך היתה המציאות, האם היה יכל לשמוע את קולו של המבדיל ורק שהיה חוץ מזה רמקול, או שרק ע"י הרמקול יכל לשמוע, [ומצד הסברא הנ"ל אינו מעלה ואינו מוריד אם היה באותו החדר או לא, והעיקר אם יכל לשמוע או לא].

אכן גם אם היה יכול לשמוע בלא זה, יש לברר האם הרמקול ביטל את קול המבדיל, למשל לו יצוייר שהיה רמקול של אדם אחר בשעה שהבדילו האם אותו הרמקול היה מבטל את קולו של המבדיל, וגם כעת האם הרמקול של המבדיל עצמו ביטל את קולו או לא.

[אכן במקום שיש תערובת בין קול הרמקול לקול האדם יש שהקילו בזה, עי' הליכות והנהגות הגרי"ש פורים עמ' 14, הגרצ"פ פרנק במכתב הו"ד במנח"י ח"ב סי' קי"ג ומקראי קדש פורים סי' י"א].

והנה מכיון שיש פוסקים בעניננו דס"ל שיצא אולי אפשר לסמוך עליהם להדעות דס"ל הבדלה על היין דרבנן, מכיון שכבר הבדיל בתפילה באתה חוננתנו ויצא יד"ח הדאורייתא, אך יש מן הפוסקים דס"ל שהבדלה היא מדאורייתא, כמו שהביא המ"ב סי' רצ"ו סק"א לגבי הבדלה של שבת, והפמ"ג בא"א סק"ט הביא דבשטמ"ק ביצה ד' ב' משמע דלהסוברים שהיא מדאורייתא גם ביו"ט היא מדאורייתא, וא"כ יתכן שהיה מקום לפ"ד לשוב ולהבדיל, אכן בדעת המ"א יל"ע אם ס"ל דבמוצאי יו"ט הבדלה מדרבנן לכו"ע [עי' במ"ב מהדורת דרשו ר"ס תצ"א], אך כעת כבר א"א מכיון שאין תשלומין להבדלה דיו"ט כמבואר במ"ב סי' רצ"ט סקט"ז, אמנם כתב שם שצידד הרע"א שביום שלאחר יו"ט רשאי להבדיל.

בפרט שאינו דבר מוסכם בפוסקים שאין תשלומין, ועמ"ש בעמ"ס ח"א לגבי הבדלה אחר ר"ה בצום גדליה.

ולהבא כאשר נתקל במקום שעושים הבדלה ברמקול יאמר עם המבדיל, עיין במ"ב שאם א"א לשמוע כל הקידוש יאמר מילה במילה עם המקדש [ויזהר לומר בשוה עמו], ויתכן שצריך לכתחילה לשתות מעט לפי מ"ש אלי הגרח"ק שהוא מטעם צירוף בין השותים בקידוש.

ב) בענין מה שיש כלי נגינה בשעת ההבדלה, הנה אם מה ששואל מצד תרי קלי לא משתמעי, כמ"ש בר"ה כ"ז א', ושתי חצוצרות מן הצדדים ותרי קלי מי משתמעי והתניא זכור ושמור בדיבור אחד נאמרו מה שאין הפה יכולה לדבר ואין האוזן יכולה לשמוע וכו' עכ"ל, עיקר ענין תרי קלי לא משתמעי הוא באופן שיש ב' קולות שיכול או שצריך לצאת משניהם יחדיו, אבל באופן שרק בקול אחד צריך לצאת והאחד אינו מן הענין כלל, יש לדון בזה [באופן שהקול המעכב אינו קול של אותו המכוון לצאת אלא קול של אדם אחר], וחזינן שמעשים שבכל יום שקורין קריאה"ת גם כשיש קול המעכב כגון ממנין אחר הסמוך, אע"ג דקי"ל בשו"ע סי' קמ"א ס"ב ובמ"ב שם דגם בקריאה"ת אמרינן ב' קלי לא משתמעי כמבואר בר"ה שם ומגילה כ"א ב', ואמר לי הגרמ"מ קארפ שליט"א דבנידון דידן שהיה זה ע"י כלי זמר עם ההבדלה בודאי אמרינן שזהו להנעים הקול של ההבדלה, ואי"ז כקול נפרד מן ההבדלה, וכמו הניגון בשירת הלוים בבהמ"ק שהיה להנעים השיר של יום.

ג) בענין אם מותר למי שמקפיד על זמן ר"ת לשמוע כלי נגינה מאדם שאינו מקפיד כר"ת, הנה ז"ב שהנוהג כר"ת אינו צריך לאפרושי מאיסורא למי שאינו נוהג כן, בפרט שעיקר ההלכה הנהוגה כאן ברוב הקהילות הוא דלא כדעת ר"ת, ובפרט שניכר ממכתבך שהנך נוהג כר"ת בתורת חומרא ולא מעיקר הדין, ומותר גם לשמוע כלי נגינה אלו כל עוד שאינך מנגן בעצמך.

ולזה א"צ לומר אתה חוננתנו וגם אם לא אמר כלל אתה חוננתנו יכול לשמוע כלי שיר ממי שכבר הוציא שבת.

שתזכה להגדיל תורה ולהאדירה

מאת עקיבא משה סילבר

קרא פחות
0

שאלה האם יש מקור או שאין לזה שנר - אבוקה של הבדלה יעשה מנר עשוי מקליעה של כמה נרות דקות ולא בנר עשוי כמה פתילות בתוך גוש אחד של שעוה. אני אמרתי לשואל שבהל' חנוכה נראה לי שיש שלא ישים כמה ...קרא עוד

שאלה

האם יש מקור או שאין לזה שנר - אבוקה של הבדלה יעשה מנר עשוי מקליעה של כמה נרות דקות ולא בנר עשוי כמה פתילות בתוך גוש אחד של שעוה.

אני אמרתי לשואל שבהל' חנוכה נראה לי שיש שלא ישים כמה פתילות בקערה אחת שלא יהיה אבוקה?

תשובה

לכבוד הרה"ג מתתיהו הלברשטט שליט"א

שלום רב

כתב בערוך השולחן אורח חיים סימן רצ"ח ס"ו וז"ל, אמרינן בפסחים ק"ג ב' דאבוקה להבדלה מצוה מן המובחר כלומר דיוצאין אף בנר אחד אך למצוה מן המובחר צריך אבוקה והטעם כדי שיהיה אור גדול וגם בה ניכר הג' מאורות היטב וכתב רבינו הב"י בסעי' ב' דיש מי שאומר דאם אין לו אבוקה צריך להדליק נר אחר לצורך הבדלה חוץ מהנר המיוחד להאיר בבית עכ"ל ולא נודע לנו טעם דבר זה, [א"ה אולי מה שהוקשה לו הוא משום דאין מחזרין על הנר במו"ש, וא"כ כ"ש שכבר יש לו נר אין צריך לחזר כ"כ אחר אבוקה שהיא למצוה מן המובחר, ומשמע ליה דמש"כ מה"מ הכונה רק אם יש לבחור ביניהם יש לבחור באבוקה, ומ"מ איני מבין כ"כ התמיהה בזה, דאי"ז חשיב לחזר אם יש לו מה להדליק, דע"כ אם אין לו נר כלל אם יכול להדליק אי"ז בכלל אין מחזרין], ובמרדכי שם כתב להיפך דאם יש נר בבית א"צ לחזור אחר אבוקה ע"ש, והמנהג כרבינו הב"י.

ועוד נוהגים כשאין אבוקה סומכים נר לנר והוה כאבוקה וכן שתי פתילות בנר סמוכות זל"ז הוה כאבוקה ולא יעשה אבוקה מעצים דבזיון הוא וגם לפעמים יש מהם ריח זפת ומאיס, ואבוקה דשעוה הוה כשקלועים זה בזה וכן המנהג פשוט ואין לשנות [ועמג"א וא"ר] עכ"ל העה"ש.

המתבאר בדבריו בהשקפה ראשונה הוא, דהמנהג הוא כשהם קלועים זב"ז, ומ"מ כשאינם קלועים זב"ז אפשר לקרב ב' נרות להדדי.

ושורש הנידון בזה הוא מש"כ המג"א שם סק"ד, וז"ל, ובנר של שעוה אם שני הנרות קלועים יחד חשובים אבוקה אבל כל א' בפ"ע לא חשיב אבוקה, אמרי' בגמר' קם שמעיה אדליק אבוקה משרג' וכו', והנה לפ"ד ה"ל להפוסקים לכתוב דין זה שכשמניח נר א"צ להדליק אבוקה לכן י"ל שקושיתו הוא כיון שיש נר ה"ל להדליק עוד נר ויהא אבוקה ולכן השיב שמעי' מדעתיה דנפשיה קעביד ומ"מ צריכים להיות מדובקים יחד שאז יהיה להם הרבה מאורות משא"כ כשעומד כל א' בפ"ע עכ"ל.

ומבואר דעת המג"א דדוקא אם הם קלועים יחד אבל לא אם כל אחד עומד בפ"ע.

אכן מאי דאתי המג"א לאפוקי הוא רק אם כל אחד עומד בפ"ע, אבל כולן עומדין יחד לא אכפת לן כלל אם מדובקין ע"י קליעה או מדובקין באופן אחר, ע"ש, וכמו שהוכחתם ג"כ מהדין בנר חנוכה, ופשוט.

וכן ציין שם המ"א עוד למש"כ הוא ז"ל בסי' תל"ג ס"ב, וז"ל השו"ע שם, אין בודקין לאור האבוקה אלא לאור הנר, ולא בנר של חלב, ולא של שומן, ולא של שמן, אלא בנר של שעוה.

(הגה: והוא יחידי, אבל שתי נרות ביחד, אפי' קלועים, דינם כאבוקה) (מהרי"ל בשם אגודה).

עכ"ל.

וכתב במגן אברהם שם ס"ק ו וז"ל, אפי' קלועים.

לשון זה אינו במהרי"ל דמאי אפי' וכו' דודאי אם אינן קלועים שרי שיכול להכניס כל אחד לחורין ולסדקין ונ"ל דה"ק פשיטא אם דבקן ביחד ולא קלען דהוי כאבוקה אלא אפי' אם קלען סד"א דהוי כנר א' קמ"ל עכ"ל.

ומבואר בדבריו דגם מדובקין ה"ה דאפשר בהבדלה.

וכן כתב במחצית השקל (סימן רצח ס"ק ד) וז"ל, והוא הדין דבוקים יחד אפילו אינם קלועים, וכמו שכתב סוף ס"ק זה ובסימן תל"ג [ס"ק ו] על דברי המג"א הללו, וכ"כ בפרי מגדים אורח חיים אשל אברהם סימן רצח ס"ק ד וז"ל, ולהבדלה קלועים יותר מצוה שיגיעו המאורות זה אצל זה, ומדובקים נמי שפיר דמי.

ושתי פתילות יחד בקנדיל"א שאין חלב ושעוה מפריד ביניהם לא הוה אלא נר יחידי עכ"ל, ועוד ציין שם למה שכתב הוא שם במשבצות זהב סק"ב וז"ל, ומה שכתב נר שתי פיות, בשו"ע [סעיף ב בהגה] שתי פתילות, לכאורה בכיון כתב כן, דשתי פתילות מונחים זה אצל זה בלי הפסק לא הוה אבוקה, ודוקא כעין שתי פיות, ומשמע שתי פיות אפילו אין מדבקין יחד הוה כאבוקה עכ"ל.

ועיין עוד מה שכתב באליה רבה (סימן רצח סק"ו) וז"ל, חוץ מן הנר וכו'.

משמע דלא יצרף נר זה עם נר המיוחד בבית לעשותן אבוקה אלא מבדילין על נר יחידי זה לבד, וכן כתב פסקי תוס', אבל במג"א [סוף סק"ד] משמע דצריך לדבקן עכ"ל.

היוצא מכ"ז דיש נידון בפוסקים כאשר מצרפים עוד נר ואינן מדובקין זה לזה, האם נחשב אבוקה או לא, אבל באופן שכבר מדובקין זל"ז לכו"ע מצד הדין נחשב אבוקה בלא פקפוק.

קרא פחות
0

יום ראשון כ"א אייר תשע"ו לכבוד גיסי הגאון החתן ר' מאיר שליט"א שלום רב ומז"ט א) ע"ד מה ששאלת בדברי הרמ"א, דהנה כתב השו"ע אה"ע סי' ס"ב, וז"ל, י"א שאינם נקראים פנים חדשות אלא א"כ הם בני אדם שמרבים בשבילם; וי"א דשבת וי"ט ...קרא עוד

יום ראשון כ"א אייר תשע"ו

לכבוד גיסי הגאון החתן ר' מאיר שליט"א

שלום רב ומז"ט

א) ע"ד מה ששאלת בדברי הרמ"א, דהנה כתב השו"ע אה"ע סי' ס"ב, וז"ל, י"א שאינם נקראים פנים חדשות אלא א"כ הם בני אדם שמרבים בשבילם; וי"א דשבת וי"ט ראשון ושני הוי כפנים חדשות בסעודת הלילה ושחרית, אבל לא בסעודה שלישית, וכן פשט המנהג.

וכ' הרמ"א הגה: ועכשיו נהגו במדינות אלו לברך ז' ברכות בסעודה ג', ואפשר משום דרגילים לבא פנים חדשות; וי"א מטעם דרגילין לדרוש, והדרשה הוי כפנים חדשות עכ"ל.

והקשיתם מאי אתי הרמ"א לאשמעינן, דזה פשיטא שצריך לברך אם יש פנים חדשות, ומה בא לפרש המנהג בזה.

כמדומה שכונת הרמ"א היא כפשוטה, דהדרך במדינות אלו מה שמברכין הוא רק משום שיש פנים חדשות, ומה שכתב כ"ז הוא רק לאשמעינן סיפא דמילתא שי"א שגם בלא פנים חדשות מברכין, ולשונו מתחילה ועכשיו נהגו וכו' באמת לדעת זו מיותר הוא, אלא אתי בדעה ראשונה רק לאפוקי מדעת זו דא"א לברך בלא פנים חדשות, ולומר דגם א"א להביא ראיה מן המנהג, דהמנהג הוא רק כשיש פנים חדשות, ואי איתא שיהיו מי שינהגו גם בלא פנים חדשות לאו אדעתא דמנהגא עבדי, דלא נהגו אלא באופן זה, [ואגב אורחא אתי לאשמעינן דמהני פנים חדשות בסעודה ג', לאפוקי מדעת סוברין דלא מהני, וזהו דעת יש"ש].

ויעויין בדרכי משה (סימן סב אות יב), שכתב וז"ל, מצאתי במנהגים (ספר המנהגים לרי"א טירנא, מנהגי כל השנה אות יג) בהגהות סוף המנהגים במקום שכתוב המנהגים בקיצור כי הדרשה היא כפנים חדשות על כן נהגו לברך ז' ברכות בסעודה ג' של שבת כי נוהגים לדרוש ע"כ.

הרי שלא הזכיר יותר מדעה זו.

וכן כתב בשו"ת הרמ"א סימן קלב סק"ג, וז"ל, עוד שאלת בענין ברכת חתנים שמברכין בסעודה שלישית של שבת, אף על גב דליכא פנים חדשות כמו שכתבת.

הלא תשובתך בצדך בהגהות מנהגים שנדפסו בלובלין או בוינצייא מנהגי מהרר"א טירנא, כי הדרשה שדורשין בשבת בסעודה שלישית מקרי פנים חדשות ומנהגן של ישראל תורה, ע"ש במנהגים שכתב בקצור ותמצאהו ע"כ.

ולא הביא הך דעה ראשונה כלל, וס"ל לעיקר כדעת ס' המנהגים, וגם בהגהתו לשו"ע עיקר מה דאתי לאשמעינן היינו דברי ס' המנהגים גופייהו, לא בא אלא להוסיף על דברי ס' המנהגים שא"א להוכיח מן המנהג הקיים כדעת ס' המנהגים.

והנה מה שנקטנו בביאור דברי הרמ"א שהדרשא ממש חשיב כפנים חדשות, כן פשוט בדבריו, וכן נקטו האחרונים, וכתב הערוך השולחן אבן העזר סימן סב סעיף ל, וז"ל, ובדבר סעודה שלישית כתב רבינו הרמ"א דעכשיו נהגו במדינות אלו לברך ז' ברכות בסעודה ג' ואפשר משום דרגילים לבא פנים חדשות, וי"א מטעם דרגילים לדרוש והדרשה הוה כפנים חדשות עכ"ל.

והנה עכשיו אין רגילין לדרוש וגם אם לא באו פנים חדשות מברכין ז' ברכות ואולי שבזה סמכו על הדיעה שבסעי' כ"ז אמנם נראה דמדינא צריך לומר לפי הנהוג אצלינו דכשעושים שבע ברכות בסעודה שלישית מרבים במאכלים טובים ובמשקה ממילא דלא גריעא מסעודת שחרית לפי הטעם שכתבנו בסעי' הקודם ולכן אם באמת אין מרבין במאכלים וליכא פנים חדשות ורוצים לומר שבע ברכות אין לאמרם אא"כ יאמרו חידושי תורה על השולחן ויהיה זה במקום הדרשה ויש בזה שמחה יתירה דפקודי ד' ישרים משמחי לב ואז ביכולת לומר השבע ברכות ע"כ.

וכן בשו"ת התעוררות תשובה ח"ב סי' צ"ט כתב להביא ראיה לזה מדאיתא בברכות מ"ז ב' ב' ת"ח המחדדין זל"ז מצטרפין לזימון, אע"ג שאינם שלשה, ע"ש.

אכן כתב הב"ח וז"ל, מיהו האידנא דעיקר השמחה היא בסעודה ג' דמרבים בשמחה ובמנות ועיקרי הקהל באים לסעודה לכבוד הדרשה שדורש החתן ומרבים במתנות להחתן אחר הדרשה הוי פנים חדשות ומברכין ז' וכ"כ במנהגים וכך נוהגים ע"כ.

ותימה שכתב דבריו בשם בעל המנהגים, דהרי המנהגים ס"ל דהדרשא מהני בלא פנים חדשות, וכמו"כ אם איכא פנים חדשות שעיקרי הקהל באים לסעודה מה צריך לדברי המנהגים, דהרי לא מיירי לפני זה אלא דסעודה ג' גופא לא חשיב כפנים חדשות כשאר סעודות, אבל לא הזכיר סברא דלא מהני פנים חדשות.

ונראה פשוט דהב"ח ס"ל דהדרשא מהני בלא פנים חדשות, וכמו כן אי איכא פנים חדשות פשיטא דמהני, אלא דכאן מיירי שאותן עיקרי הקהל היו כבר בשמחת החתונה, מ"מ כיון שעתה באין לכבוד החתן ומרבים במתנות הו"ל כפנים חדשות.

אבל אי"ז דעת הרמ"א שדעתו כנ"ל כמו שביארנו.

ב) מה שבשמחת הז' ברכות א' מן המסובין עמד להספיד את זקנת המשפחה, יש להעיר דזהו שלא כדין, מאחר וכבר נשא הזקן אשה אחרת, וגרסי' במו"ק כ"א ב' וז"ל, מתה אשתו ונשא אשה אחרת אינו רשאי ליכנס לביתו לדבר עמו תנחומין מצאו בשוק אומר לו בשפה רפה ובכובד ראש.

וכ"פ בשו"ע יו"ד סי' שפ"ו ס"ב, וז"ל, מתה אשתו ונשא אחרת, אינו נכנס לביתו לדבר עמו תנחומין.

מצאו בשוק, אומר לו: תתנחם, בשפה רפה ובכובד ראש.

אבל אם לא נשא אחרת, מדבר עמו תנחומין עד שיעברו ג' רגלים.

ועל אביו ועל אמו מדבר עמו תנחומין כל י"ב חדש; לאחר י"ב חדש מדבר עמו מן הצד ע"כ.

ולכאורה דבר פשוט הוא דכ"ש בהספד, שא"א להספיד יותר דמידי טעמא אלא משום כבוד אשתו החיה, וכמו שכתב רש"י: משום חלישת דעת דאשה אחרונה ע"כ.

וכן כתב המאירי שם וז"ל, ואם מתה אשתו ונשא אחרת אינו רשאי לדבר עמו על הראשונה בביתו כלל מפני כבוד האחרת אבל אם מצאו בשוק מזכירו בשפה רפה ומנחמו ע"כ, א"כ כ"ש בהספד שמפריע לה טפי אם יספיד אשתו הראשונה.

ובשו"ת חתם סופר (יו"ד סי' שנ"ה) נשאל אשה שמת בעלה ונשאת לאחר, ואח"כ ליקטו עצמות בעלה הראשון, אם מחויבים להתאבל ביום ליקוט עצמותיו של בעלה הראשון וכו'.

והאריך החת"ס להשיב דאין לה להתאבל על בעלה הראשון, ומסיים: וממילא שאינו ראוי להראות אבלות על בעל הראשון בפני בעלה השני.

כדתני' במס' מוע"ק (כ"א ע"ב) מתה אשתו ונשא אשה אחרת וכו' ופירש"י משום חלישת דעת דאשה אחרונה וכו', והדברים ק"ו, מה התם דעביד איניש דנסיב ב' נשים ומתאבל על א' בפני השני'.

מ"מ כשנכנסה זו תחת זו הו"ל חלישת דעת אם יתנחם על הראשונה, כ"ש אשה בפני בעלה השני שלא תתאבל על הראשון, ודרכי' דרכי נועם וכל נתיבותי' שלום עכ"ל.

ובספר שיטה על מסכת מו"ק כתוב הטעם בדברי הגמ' הלזו, שאינו מאריך בדברים, כדי שלא יתחרט על אשה זו שלקח עכ"ד.

א"כ ה"ה הכא שא"א להספיד על אשתו הראשונה אלא בשפה רפה ובכובד ראש.

ונראה דלא פליגי רש"י והמאירי והשיטה, דרש"י והמאירי מפרשי רק הטעם שלא יכנס לביתו לומר לו תנחומין אף לא בשפה רפה ובכובד ראש, ושיטה קאמר הטעם מ"ט אם מצאו בשוק אינו מדבר הרבה תנחומין אלא בשפה רפה ובכובד ראש, אבל תרווייהו מודו להדדי.

ולענינינו צא ולמד עוד מהא דגרסי' בסנהדרין ק"ד א', וז"ל, זקינו דרבי פרידא אשכח גולגלתא דהוה קא שדיא בשערי ירושלים וכתיב בה זאת ועוד אחרת קברה ולא איקברא קברה ולא איקברא אמר גולגלתו של יהויקים היא דכתיב ביה קבורת חמור יקבר סחוב והשלך וגו' אמר מלכא הוא ולא איכשר לזלזולי ביה כרכה בשיראי ואותבה בסיפתא חזיתא דביתהו סברא הא דאיתתא קמייתא הוה דהא לא קא מנשי לה שגרא תנורא וקלתה ע"כ.

ונלמד מאשתו של א' מן החכמים בזמן האמוראים שמסתמא היתה צדקת ואשת חבר כחבר, ואעפ"כ לא יכלה לסבול שבעלה יזכור את אשתו ראשונה, ומזה נלמוד דאין שום חילוק בין תנחומין להספד בתוך ביתו, ואדרבה חמירא טפי.

ג) בענין תרופות תחת המיטה יעויין להגרי"א דינר בספר הבית בכשרותו הל' אוכלין שתחת המטה, שהביא מהגרשז"א ומהציץ אליעזר דאין בזה חסרון.

[אא"כ ויטמינים שיש בהם טעם].

ד) בענין נר הבדלה שאינו משמן או משעוה, הנה ז"ב מדינא דגמ' שא"צ דוקא נר, ויעויין בברכות דף נ"ג א', וז"ל, תנו רבנן היה מהלך חוץ לכרך וראה אור אם רוב נכרים אינו מברך אם רוב ישראל מברך וכו', ע"ש בכל הסוגיא, והנה כל מה שצריך לבדוק הוא דבעינן שיהא הנר כשר ואינו של גוים, אבל לא בעינן יותר מזה, וסגי שרואה שיש כאו אור, ולא אמרו אבוקה להבדלה ממה"מ אלא לכתחילה, ויש מן הפוסקים שהתירו ג"כ באור חשמל, וכן נהגו האחיעזר והרוגוצ'ובר, ומ"מ גם לענין אבוקה משמע במ"ב סי' רח"צ סק"ח דרק בזמן הגמ' היו הנרות שמן, אבל אין ענין לכאורה שיהיה משום דבר המסוים.

ומ"מ גם אם יש בזה הידור דאבוקה, מ"מ הרי גם על הנר גופיה אמרינן שאין מהדרין על הנר בערבי שבתות, וא"כ לענינינו במקרה השאלה שהיו משפחות שהיו ממהרות לביתם והיה להם הרבה צאצאים ולא היה להם משהו אחר, א"כ פשיטא שלא היו צריכין יותר מזה.

יה"ר שתזכה באמת להמשיך בעבודת ה' כראוי לפי תנאיך במצבך החדש, [ואגב אורחא - כעת במצבך יותר תבין כראוי את כוונתי בהרגשת האשה הנ"ל שהזכרתי], ומאידך להמשיך גם בתורה שזכית לבוא לדרגות בהתמדתה ושקידתה, ותזכה לגדל בנים צדיקים וחכמים דורות ישרים מבורכים ובנין עדי עד.

גיסך אוהבך ומעריכך מאוד עקיבא משה
[pump]">

קרא פחות
0

{בס"ד אור לט' תשרי תשע"ו} שאלה - אמרי' בפיוט הן במלאכיו לא יאמין, וצ"ע דהמלאכים אין להם בחירה. ועוד תמוה מ"ש וכולם מקבלים עליהם עול מלכות שמים וכו', הרי אין להם בחירה ומה שייך קבלת עומ"ש.{תשובה - א) הנה ...קרא עוד

{בס"ד אור לט' תשרי תשע"ו}

שאלה - אמרי' בפיוט הן במלאכיו לא יאמין, וצ"ע דהמלאכים אין להם בחירה.

ועוד תמוה מ"ש וכולם מקבלים עליהם עול מלכות שמים וכו', הרי אין להם בחירה ומה שייך קבלת עומ"ש.

{תשובה - א) הנה המקור לזה מקרא מלא הוא בס' איוב (פרק ד פס' יח): הן בעבדיו לא יאמין ובמלאכיו ישים תהלה.

והנה המפרשים נחלקו מהו לא יאמין דהנה רוב המפרשים עה"פ שם פי' דהכונה שאינם מושלמים, ע"ש באבן עזרא: לא יאמין - אין אמונה בעבדיו כנגדו שהוא לבדו שלם בלא חסרון.

תהלה - כמו אמרתי להוללים אל תהולו בעבור חסרונם ע"כ.

}

וברלב"ג: לא יאמין הוא מענין אמת ר"ל שלא ישיגו האמתות והקיום מעצמותם אבל להם סבה בהיותם אמת כמו שיש להם סבה בהיותם נמצאים ולזה היה חסרון בחק אלו הנמצאים הקדושים ביחס אל השי"ת וזה כי הש"י לבדו יהיה אמתותו וקיומו מעצמותו או יהיה הרצון בזה שהש"י לא יאמין בהם שישלימו מעצמם מה שהוכן להם מהפעולות אם לא יהיה בזה עזר מהש"י וזה הדבר כבר בארנוהו במה שאין ספק בו בחלק הג' מהמאמר החמישי בספר מלחמות ה'.

תהלה - רוצה לומר אורה ויהיו הלה והלל שני שרשים בענין אחד והרצון בו ולא במלאכיו ישים אורה ר"ל שאין האור להם והוא ההשגה במה שהם משיגים מצד עצמותם אבל מצד הסבה ראשונה והוא השם יתברך ואולם השם ית' אין לו ההשגה במה שישיג מזולתו.

אכן פשטות המקראות הם שאין לו בהם אמונה ר"ל שיוכלו לבטל מעבודתם וע"ז תמה הרי אין להם בחירה, וכ"כ מפרשים אחרים, וראשית כל נעתיק הלשונות בזה.

כתב הרב אלשיך שם באיוב: הן בעבדיו לא יאמין כו'.

.

.

או יאמר, ראה נא כי אין לבטוח במי שאמרו עליו כי בטבעו לחטוא, ומי יאמר זכיתי לבי שתקפיד איוב, כי אין ספק שהאלקים מצא בך ערות דבר, כי הלא הן בעבדיו שלומי אמוני כל דור לא יאמין, כי על כן לא יכנה שמו על הצדיקים בעולם הזה, ובמלאכיו גם שאין להם יצה"ר ישים תהלה, כענין המלאכים שהלכו להפך סדום, שדקדק הוא ית' עמהם על אומרם משחיתים אנחנו וגורשו ממחיצתם כמ"ש ז"ל, עד בא יעקב להר המוריה.

ועתה שא נא ק"ו, ומה אם מלאכים משוללי גוף נמצא בהם אשמת דבר, ק"ו (יט) שוכני בתי חומר הם נפשות בני אדם, השוכנים תוך הגופים שהם בתי חומר, כי ראה נא הפסד איכותם מצד היותם לבושי חומר, שישכחו יום המיתה, אצ"ל עודם בריאים וחזקים, כי אם אפי' בהביא עליהם הוא יתברך ייסורי חלאים אשר ימותו בהם, מעכבם טפשות חומרם לשוב אל האלקים כדי לתת דין לפניו ית', וז"א אף שוכני בתי חומר אשר בעפר שהוא יסודם הם הגופים ידכאום מן השמים בחלאים לפני עש, שהוא כי קודם יאכלם עש רמה ותולעה בקבר, ידכאום פה בחולי למען יתעוררו ויזכרו מעלליהם, ואל על יקראוהו בתשובה וכו'.

עכ"ל האלשיך.

הנה האלשיך ז"ל פי' זה כפשוטו וכנ"ל, אכן מלשונו נראה שבא קצת לתרץ קושי בזה, איך יתכן שתהא טענה על משגה של מלאכים, וע"ז תי' שהקב"ה מדקדק עמהם וכו', אך זה לא בא לתרץ הקו' שהמלאכים אין להם בחירה.

וברבינו בחיי פרשת וירא: כי משחיתים אנחנו.

היה להם לומר "כי משחית ה'", אבל תלו הפעולה בעצמם, ולא זזו משם עד שהודו על כרחם כי אין הדבר תלוי בהם, אבל הם שלוחים מאת הש"י, זהו שהוצרכו לומר: וישלחנו ה' לשחתה.

וזהו שאמר הכתוב: (איוב ד, יח) "הן בעבדיו לא יאמין ובמלאכיו ישים תהלה".

וכתיב: (איוב טו, טו) "הן בקדושיו לא יאמין ושמים לא זכו בעיניו".

אכן נראה דלכו"ע גם אם אין זה זהו הביאור מ"מ אמת הוא שפעמים אין המלאכים מקיימין שליחותן כראוי, וכן מוכח מהרבה מאמרי רז"ל.

איתא בשו"ט מדרש תהלים (ע"פ מהדו' ר"ש בובר) מזמור קיט [לז - קיט, צ]: לדור ודור אמונתך וגו'.

השמים והארץ עומדין על האמונה, שנאמר חסדי ה' עולם אשירה לדור ודור וגו' (תהלים פט ב), וכה"א מי יאמר זכיתי (לבבי) [לבי] טהרתי מחטאתי (משלי כ ט), הן בקדושיו לא יאמין (וכוכבים) [ושמים] לא זכו בעיניו (איוב טו טו), ומי נמלט והכל עומדין בדין, לכך נאמר למשפטיך עמדו היום וגו'.

ואי' עוד במדרש תהלים מזמור יט ר' לוי אמר בכל יום ויום עומדין בדין לפני הקדוש ברוך הוא, למה שהן מתביישין לצאת, ואומרים לפי שהבריות משתחוים לנו ומכעיסין להקב"ה, ומה עושה, מאיר לפניהם חצים שנאמר לאור חציך יהלכו (חבקוק ג'), והן יוצאין בעל כרחן, שנאמר בבקר בבקר משפטו (יצא) יתן לאור [לא נעדר ולא יודע עול בושת] (צפניה ג ה), מהו לא נעדר, לא פסקין, הא כמה דאת אמר לכולם בשם יקרא [וגו' איש לא נעדר] (ישעיה מ כו), ומהו לא יודע עול בושת, לא חכמין ולא בהתין, טעוון דפלחין להון לקיין ולא בהתין.

וכ"א בגמ' מסכת סנהדרין דף קי ע"א, אמר רבא מאי דכתיב שמש ירח עמד זבלה לאור חציך יהלכו מלמד שעלו שמש וירח לזבול אמרו לפניו רבונו של עולם אם אתה עושה דין לבן עמרם נצא ואם לאו לא נצא עד שזרק בהם חצים אמר להן בכבודי לא מחיתם בכבוד בשר ודם מחיתם והאידנא לא נפקי עד דמחו להו.

וכן אי' עוד במסכת חולין דף ס ע"ב רבי שמעון בן פזי רמי כתיב ויעש אלהים את שני המאורות הגדולים וכתיב את המאור הגדול ואת המאור הקטן אמרה ירח לפני הקדוש ברוך הוא רבש"ע אפשר לשני מלכים שישתמשו בכתר אחד אמר לה לכי ומעטי את עצמך, ומבואר ג"כ שהי"ל עונש על טענה שהיה עליה.

ובמדרש שכל טוב פרשת בשלח לחד מן קמאי אי', ועוד שהוא משובח בכל ועל כל, שנאמר כי מי בשחק יערוך לה' ידמה לה' בבני אלים (תהלים פט ז), ואומר אל נערץ בסוד קדושים רבה ונורא על כל סביביו (שם שם ח), ואומר הן בקדושיו לא יאמין ושמים לא זכו בעיניו (איוב טו טו), ק"ו לאדם ילוד אשה קצר ימים ושבע רוגז, בחייו בושה וכלימה באחריתו רימה ותולעת, איך יכול לומר זך לקחי ובר הייתי בעיניך, אלא להיות כל מעשיו לשם שמים, אולי ימצא חן לפניו עכ"ל.

ומרגלית יקרה מצאתי בס' באר שבע מסכת סנהדרין דף קיג ע"א, וז"ל: וי"ל דהיינו דוקא למלאך מן הנפרדים החוטאים שכתוב בהם (איוב ד, יח) ובמלאכיו ישים תהלה, והתהלה היתה ממה שתלו הכח בעצמה בענין סדום, כשאמרו (בראשית יט, יג) כי משחיתים אנחנו, אבל אם המלאך הוא מן הנטיעות דהיינו מן הכת שאינן חוטאין והוא מטטרון שר הפנים, יש לו כח לשאת הפשעים והסליחה מסורה בידו, כמו שכתבו חכמי האמת (מובא ברבינו בחיי בראשית ג, ו מתנחומא שופטים יח, והובא ברש"י שמות כג, כא) בפסוק (שמות כג, כא) כי לא ישא לפשעכם.

ונעתיק באריכות [להשלמת המובן] { והנה ידעתי כי שמא ירצה הקורא לדלג על אריכות הלשון בזה, והרשות נתונה לכל, ומ"מ העתקתי למי שירצה בזה.

}לשון רבינו בחיי שמות פרק כג כ:

הנה אנכי שולח מלאך לפניך.

ע"ד הפשט ענין הפרשה הזאת שהקב"ה הודיע למשה כי ישראל עתידים שיחטאו בעגל, ולכך אמר: "כי לא ישא לפשעכם", בלשון יחיד ולא אמר "לחטאתיכם".

ועל כן אמר להם שישלח עמהם מלאך מאחר שאינם ראוים שתלך שכינה עמהם.

והנה משה רבינו ע"ה בכח תפלתו בטל זה שלא נתקיים בימיו, אבל נתקיים אחריו בימי יהושע שחזר המלאך הזה למקומו.

וטעם "לשמרך בדרך" שישמור אותם בדרך המדבר.

וטעם "אשר הכינותי" כלומר לשבתי כענין: (לעיל טו, יז) "מכון לשבתך פעלת" והוא בית המקדש, והוא הלשון שהזכיר שלמה: (דברי הימים - א כט, יט) "ולבנות הבירה אשר הכינותי".

והמלאך הזה על דעת רבינו חננאל ז"ל היה מיכאל השר הגדול, כענין שאמר גבריאל לדניאל: (דניאל יב, א) "ובעת ההיא יעמוד מיכאל השר הגדול העומד על בני עמך", וכתיב: (שם י, כא) "ואין אחד מתחזק עמי על אלה כי אם מיכאל שרכם", והוא שנראה ליהושע, והוא שאמר לו: (יהושע ה, יד) "אני שר צבא ה' עתה באתי", ופירשו רז"ל: כי מה שיזכור בו "כי שמי בקרבו" באורו: שנקרא "שר צבא ה'", כענין שכתוב: (מלכים - א ח, מג) "כי שמך נקרא על הבית הזה", שנקרא בית ה'.

ומה שאמר כי לא ישא לפשעכם, כלומר יש לכם להשמר מפניו שלא תחטאו שאף על פי שאני שולחו איני שולחו לשאת עון, כי אני הנושא והמוחה, כענין שכתוב: (ישעיה מג, כה) "אנכי אנכי הוא מוחה פשעיך" ע"כ.

גם זה דעת ר' אברהם ז"ל שהמלאך הזה הוא מיכאל.

וראיתי אחד מבעלי הקבלה שאינו מרחיק הדעת הזאת ואומר: כי קרוב אל הדעת שיהיה המלאך הזה מיכאל, והוא ממונה על הסליחה כי הוא שר החסד, ומזה אמר: "כי לא ישא לפשעכם", כלומר אף על פי שהוא ממונה על כך ואין צריך לומר שיעשה מה שאינו ממונה עליו, והוא השרף שנראה לישעיה, שהזכיר בו הכתוב: (שם ו, ו) "ויעף אלי אחד מן השרפים ובידו רצפה", ודבר ברור הוא שהיה מיכאל, שכן דרשו רז"ל בפרק קמא דברכות: (ברכות ד ב) גדול מה שנאמר במיכאל יותר ממה שנאמר בגבריאל, דאילו במיכאל כתיב: "ויעף אלי אחד מן השרפים", ובגבריאל כתיב: (דניאל ט, כא) "והאיש גבריאל אשר ראיתי בחזון בתחלה מועף ביעף", ואומר שם בגמרא: מאי משמע דהאי קרא במיכאל, דכתיב: (שם י, יג) "והנה מיכאל אחד השרים הראשונים" וגו', ואמר רבי יוחנן אתיא אחד אחד, כתיב הכא: "ויעף אלי אחד מן השרפים", וכתיב: "והנה מיכאל אחד מן השרים".

ומה שקרא הכתוב למיכאל "שרף" והוא של מים, הכל לפי הענין, כי היה בידו רצפה של אש, ועוד לפי שנהפכה מדת רחמים למדת הדין, הוא שכתוב: (ישעיה ו, ט - י) "לך ואמרת לעם הזה שמעו שמוע" וגו' "השמן לב העם הזה" וגו' והוא שאמר לו: (שם, ז) "וסר עונך וחטאתך תכופר", וזה ראיה שהוא ממונה על הסליחה.

ומפני זה המלאך שבפרשה הזאת הוא השרף שבישעיה ולכך הזכיר בכאן "כי לא ישא לפשעכם" והכוונה לומר כי אפילו מה שהוא ממונה עליו אין לו רשות לעשות בלא רשותי, ואפשר לומר כי הדעה הזאת רמוז בכאן באמרו: "כי ילך מלאכי לפניך".

והנה גזרת המלאך הזה נתבטלה כל ימי משה, כי משה בטל אותה בכח תפלתו שלא יהיו ישראל נמסרים ביד מלאך כל ימי חייו של משה, כי הוא היה ממלא מקומו של מלאך, אבל אחרי מות משה חזר המלאך למקומו, הוא שכתוב: (יהושע ה, יד) "אני שר צבא ה' עתה באתי", וזה מיכאל, כי זה הוא מן ארבע מחנות שכינה שהוא שר צבא מחנה, ודרשו רז"ל: (תנחומא משפטים יח) "עתה באתי", אני הוא שבאתי בימי משה רבך ודחה אותי ולא רצה שאלך וגו'.

ועל דרך המדרש: (שמות רבה לב, ג) "הנה אנכי שולח מלאך לפניך", אלו זכיתם אני בעצמי נעשיתי לכם שליח כדרך שנעשיתי לכם במדבר, שנאמר: (לעיל יג, כא) "וה' הולך לפניהם יומם", ועכשיו שלא זכיתם הריני מוסר אתכם לשליח, הוי אומר: "הנה אנכי שולח מלאך לפניך".

אתה מוצא בשעה שאמר ישראל: (להלן כד, ז) "כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע", אמר הקדוש ברוך הוא צויתי לאדם הראשון מצוה אחת שיקימנה והשויתיו למלאכי השרת, שנאמר: (בראשית ג, כב) "הן האדם היה כאחד ממנו".

אלו שקבלו תרי"ג מצות אינו דין שיהיו חיים וקיימים לעולם.

(להלן לב, טז) "חרות על הלחות", רבי יהודה ורבי נחמיה פליגי, רבי יהודה אומר חרות מן השעבוד, רבי נחמיה אומר חרות מן מלאך המות.

וזהו שאמר הכתוב: (במדבר כא, יח - יט) "וממדבר מתנה וממתנה נחליאל ומנחליאל במות", מן המדבר נתנה תורה מתנה לישראל, ומתוך התורה שנתנה מתנה נחלו אל לעולם, "ומנחליאל במות", ומתוך שהיתה הכונה שיחיו לעולם בא מות, אמר הקדוש ברוך הוא: בשטתו של אדם הראשון הלכתם שלא עמד בנסיונו שלש שעות, (תהלים פב, ו - ז) "אני אמרתי אלהים אתם" וגו', "אכן כאדם תמותון", לשעבר הייתם משתמשים ע"י רוח הקודש ועכשיו אי אתם משתמשים אלא על ידי מלאך, הוי אומר: "הנה אנכי שולח מלאך לפניך".

זהו שאמר הכתוב: (ירמיה ג, יט) "ואנכי אמרתי איך אשיתך בבנים ואתן לך ארץ חמדה נחלת צבי צבאות גוים", אמר הקדוש ברוך הוא: אני ואתם חשבנו שתהיו אתם בנים ואני האב, איך עשיתם שאכניס אומות העולם ביני וביניכם, שנאמר "איך אשיתך", לשון הבדלה, כמו: (בראשית ל, מ) "וישת לו עדרים לבדו", ואתן לך ארץ חמדה, ארץ שחמדוה גדולי עולם, אברהם אמר לבני חת: (שם כג, ד) "תנו לי אחזת קבר עמכם", הקדוש ברוך הוא אמר ליצחק: (שם כו, ג) "גור בארץ הזאת", יעקב אמר: (שם נ, ה) "בקברי אשר כריתי לי".

"נחלת צבי", מה צבי זה אין עורו מחזיק את בשרו אף ארץ ישראל אינה מחזקת פרותיה, "צבאות גוים", ארץ שנתאוו לה מלכי עולם, כיצד, כתיב: (יהושע יב, ט) "מלך יריחו אחד מלך העי אשר מצד בית אל אחד", ואין בין יריחו לעי יותר משלשה מילין והוא אומר כך, אלא כל מלך שהיה מולך בחוצה לארץ ולא היה לו מקום בארץ ישראל לא היה נקרא מלך, למה לפי שהיו מתאוין לארץ ולפירותיה.

א"ר פרנך בשם ר' יוחנן ראה מה כתיב: (יהושע ז, כא) "וארא בשלל אדרת שנער", פורפירא בבלאה שהיה מלך בבל לובש כשהוא ביריחו, ואומר: (ירמיה ג, יט) "אבי תקראי לי", שהוצאתי אתכם ממצרים וקרעתי לכם ים סוף ואתם עשיתם עגל, לא חסרתי לכם דבר ואתם בגדתם בי, עו"ג בגדו בי ונתתי להם שרים לשמרם, אף אתם אני נותן לכם מלאך שיהא משמר אתכם, הוי אומר: "הנה אנכי שולח מלאך".

וע"ד הקבלה: "הנה אנכי שולח מלאך לפניך לשמרך", המלאך הזה אינו מן הנפרדים החוטאים, שכתוב בהם: (איוב ד, יח) "ובמלאכיו ישים תהלה", והתהלה היתה ממה שתלו הכח בעצמם בענין סדום כשאמרו: (בראשית יט, יג) "כי משחיתים אנחנו", אבל הוא מן הנטיעות, וזהו שדרשו במדרש תנחומא: (תנחומא משפטים יח) "כי לא ישא לפשעכם", לפי שהוא מן הכת שאינן חוטאין, והוא מטטרון שר הפנים, ולכך אמר "לשמרך בדרך", כי תרגום: משמרת, מטרת, והוא מדת הדין, ולכך אמר "לפניך", כלשון: (חבקוק ג, ה) "לפניו ילך דבר ויצא רשף לרגליו", ואומר: "כי ילך מלאכי לפניך", וזהו לשון "מלאכי", כלומר מלאכי החביב אצלי שעל ידו אני נודע בעולם, ועליו נאמר: (להלן לג, יד) "פני ילכו", כשבקש משה ואמר: "הודיעני נא את דרכך", בקש ממנו מדה שיהיה נודע בה, והשיב לו: "פני ילכו", וזהו: (ישעיה סג, ט) "ומלאך פניו הושיעם", מלאך שהוא פניו, ועל כן אמר: "וצרתי את צורריך", על ידו, ואמר עוד: "והכחדתיו", כי במדת הדין נכחדים האויבים, ומה שנקרא "מלאך" והוא אינו מן הנפרדים מפני שהנהגת העולם בו שהוא מדת הדין, ומה שאמר: "השמר מפניו", כי ממדת הדין יש לו לאדם להשמר שלא יענש בחטאו, ולכך הזכיר בו לשון שמירה ולשון פנים, ואמר: "ושמע בקולו", אזהרה שלא יקצצו בנטיעות, ולכך אמר מיד: "אל תמר בו", ודרשו רז"ל: (שמות רבה לב, ד) "אל תמר בו", אל תמירני בו, אלא שיתבונן כי הכל אחד והכל מיוחד בלי פרוד, "כי לא ישא לפשעכם", יאמר כי המלאך הזה יש לו כח לשאת הפשעים והסליחה מסורה בידו, ואעפ"כ לא ישא לפשעכם אם תמר בו, כי כל הממר בו ממר בשמי המיוחד שבקרבו, ומה שהזכיר דוד ע"ה: (תהלים קל, ד) "כי עמך הסליחה", ודרשו רז"ל: לא מסרת אותה למלאך, באור זה למלאך מן הנפרדים, "כי שמי בקרבו", שמי המיוחד בקרבו, (ישעיה כו, ד) "כי ביה ה'", וזהו שתרגם אונקלוס: ארי בשמי מימריה, והכוונה בזה כל מה שהוא אומר אינו אומר אלא בשמי, ובאר בזה כי קולו הוא קול אל עליון, וזהו שאמר: "כי אם שמוע תשמע בקולו ועשית כל אשר אדבר", לא אמר "ידבר", לבאר כי קולו הוא דבר ה', ורצונו כי בו ידבר, זה משפיע וזה מושפע, השולח הוא המשפיע והמלאך הוא המושפע שנאצל ממנו, כשם שביצירה התחתונה נאצלה אשה מאיש, שנאמר: (בראשית ב, כג) "לזאת יקרא אשה כי מאיש לוקחה זאת", וכן מצינו בכל מקום שכתוב בתורה: (ויקרא ב, ו - טו) "מנחה הוא", (להלן כט, כה) "והאשה ההוא", כתיב "הוא" וקרינן "היא", לבאר כי היא בכלל הוא, וכן תמצא בפסוק ראשון בראשו וסופו ה"א יו"ד וא"ו שאחריו ה"א, וענין זה רמזו הרב ז"ל בפסוק: (ויקרא ב, יא) "כל המנחה".

וכאשר חטאו ישראל בעגל נסתלק מביניהם המלאך הזה, וזה שאמר ה' יתברך: (להלן לג, ג) "כי לא אעלה בקרבך", כי כל זמן שהמלאך הזה אשר השם המיוחד בקרבו מתהלך בקרב ישראל לא יאמר ה' יתברך: כי לא אעלה בקרבך, כי כיון ששמו בקרבו הנה הוא בקרב ישראל, אבל כיון שנסתלק מהם בחטאם רצה הקדוש ברוך הוא שיהיה אחד מן הנפרדים שלוח לפניהם, הוא שכתוב: (שם, ב - ג) "ושלחתי לפניך מלאך וגרשתי את הכנעני" וגו', כי לא אעלה בקרבך והמלאך הזה מן הנפרדים אשר יבטיח בו לגרש הוא גבריאל המלאך, וסמך לזה מיד: (שם, ד) "וישמע העם את הדבר הרע הזה ויתאבלו", כי היו מתאבלים מהסתלקות המלאך הזה שר הפנים אשר השם המיוחד בקרבו, ופחדו לנפשם מעתה פן יפלו ביד האויבים עם אחד מן הנפרדים.

ועם הדעת הזאת של קבלה יאמנו דברי רז"ל שדרשו: (תנחומא משפטים יח) שכל ימיו של משה לא היה מלאך עמהם, כלומר מלאך שר צבא, כי היה הולך עמהם המלאך הזה שהוא מן הנטיעות, אין זה מלאך שר צבא כי אין זה מן הנפרדים, ומה שכתוב: (שם, ב) "ושלחתי לפניך מלאך", והוא מן הנפרדים, זה לא נתקיים כי משה רבינו בטל הדבר בכח תפלתו, והוא היה ממלא מקום המלאך מן הנפרדים, אבל אחר שמת משה חזר מלאך שר צבא למקומו.

ודעת הרמב"ן ז"ל במלאך שר הצבא שחזר בימי יהושע שהיה גבריאל, ומשה כל ימי חייו הוא הממלא מקומו של גבריאל השר, כנרמז בפסוק: (לעיל יז, יא) "כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל", ובימי יהושע חזר למקומו ללחום מלחמת ה' בעד ישראל, והוא גבריאל הנלחם להם, ועל כן נראה ליהושע וחרבו בידו, שנאמר: (יהושע ה, יג) "וחרבו שלופה בידו", ולכך תמצא שם נקמות גדולות באבוד האויבים במיני נקמה מחודשים מאד, וכענין שכתוב: (שם י, יא) "וה' השליך עליהם אבנים גדולות מן השמים עד עזקה וימותו", גם בענין אבדן המלכים ההם, והיתה מדת הדין מתוחה בהם להאבידם בגוף ובנפש מה שלא תמצא כן במלחמה שעשה משה שלא יזכיר בהם הכתוב כי אם אבדן הגופות והחרימם, כענין שכתוב במלחמת סיחון ועוג: (דברים ג, ו) "החרם כל עיר מתים הנשים והטף", ולא הזכיר שם נפש כלל, אבל במלחמת יהושע הזכיר (יהושע י, כח) "נפש" בכל מלחמותיו ובכל הערים אשר לכד, והנה בכל אחת ואחת הזכיר "נפש", ובסוף הזכיר: (שם ה, מ) "ואת כל הנשמה החרים", לבאר כי אין צריך לומר שהשמיד הגופות וכלה אותם כי גם הנשמות החרים שתהיינה נכרתות מן העוה"ב.

ועל כן הוצרך ללכת עמו המלאך הזה שהוא שר הגבורה להיות על ערי האויבים תחת אלהי ה' הצבאות ויפלו לפני ישראל לאלפים ולרבבות, והאל יזכנו לראות מתורתו נפלאות, ע"כ לשון רבינו בחיי ז"ל.

ובס' של"ה (תולדות אדם בית ישראל תליתאה) כתב: ואל תתמה על דברי, שהרי מצינו גם כן במלאכי עליון בחינת בחירה קצת, שהרי מלאכי סדום חטאו, שתלאו הגדולה בעצמם, ואמרו (שם יט, יג) 'כי משחתים אנחנו', ונענשו שנדחו ממחיצתם קל"ח שנה, כדאיתא במדרש רבה (בראשית רבה פ"נ ס"ט), 'כי משחיתים אנחנו', רבי לוי בשם רב שמואל בר נחמן, מלאכי השרת על ידי שגילו מסתורין של הקדוש ברוך הוא, נדחו ממחיצתן קל"ח שנה, אמר רבי חמא בר חנינא, על (ידי) שנתגאו ואמרו 'כי משחיתים אנחנו את המקום הזה', עד כאן.

והסוד, כי כל נברא הוא חסר, ואף אם הוא שלם, מכל מקום יש בו חסרון קצת מצד ההעדר הקודם להויה.

ובכל זאת נתבאר שיש איזו בחירה במלאכים ולק"מ.

והנה באמת שייך להאריך בזה, ויש עוד ספרים שהאריכו בזה, אבל נ"ל שיש כאן די אריכות, ודי בזה.

ב) ומה שהקשה על מ"ש וכולם מקבלים עליהם עול מלכות שמים וכו', הרי אין להם בחירה ומה שייך קבלת עומ"ש.

הנה ראשית כל בספר אבודרהם ברכות קריאת שמע כתב, וכלם מקבלים עליהם עול מלכות שמים זה מזה לשון חכמים הוא על שם (ישעי' ו, יג) וקרא זה אל זה ואמר ומתרגמינן ומקבלין דין מדין.

ולפ"ד יוצא דהנידון כאן אינו כלל על קבלת העול כהמשתמע לנו בפשטות, אלא דהכונה שקוראין זה לזה.

ובאמת בלאו הכי גם לולי דבריו הענין פשוט שאין הנידון כאן שצריך לקבל עול כעבד להסכים להשתעבד תחת מלכותו, אלא זהו שבח וכבוד להשי"ת שנקרא קבלת עול שכך צורתו, וכמו שגם צדיקים גמורים מקבלין עליהם בק"ש עול אע"פ שבודאי קבלו וקבלו יותר ויותר, דמ"מ שבח הוא להקב"ה, וכך היא דרך עבודתו, והענין מובן למבינים.

ואגב דאייתינן לשון האבודרהם, נעיר על ל' חד מבתראי, ס' משנה שכיר { רבי יששכר שלמה ב"ר יצחק טייכטל, רב ור"מ בפישטיאן בסלובקיה.

חיבר את הספר 'אם הבנים שמחה' (דפו"ר בודפסט תש"ג), וחמישה חלקים של ספר השו"ת 'משנה שכיר', ספר דרשות בשם 'טוב יגאל', ואת הספר 'אם הבנים שמחה' הנ"ל.

כרך אחד של 'משנה שכיר' על התורה ושני כרכים על המועדים שערך נכדו הרב יששכר דב קלויזנר, ועוד.

}פרשת ויקרא, שהבין גם מ"ש ומקבלין כפשוטו, [ונעתיק חלק מאריכות לשונו, וע"ש בפנים כל דבריו], וז"ל, גם צריך להבין על התרגום דפירש ומקבלין דין מן דין, מהו הן מקבלין זה מזה, ואיך ע"י הקבלה שמקבלין הם אומרין קדוש.

אך זה נראה פשוט, דכונת התרגום הי' על מה שאנו אומרים בתפלה בכל יום וכולם מקבלים עליהם עול מלכות שמים זה מזה ונותנים באהבה רשות זה לזה להקדיש ליוצרם, וכו'.

ונראה בזה דבר אמת בס"ד, דהנה אנו רואים בימינו דכמעט בכל מקום שדרים שני תלמידי חכמים במקום יש מחלוקת ביניהם, והמחלוקת זו הולכת וגודלת בכל יום ועושה חורבנות גדולות בהקהלה, כמו שאנו רואין בחוש המחלוקת שיש בעיירות גדולות שדרים שם שני רבי'ס יש לכל רבי כת בפני עצמו והכתות עושים ריב ומחלוקת ביניהם, ושם שמים מתחלל בעוה"ר ע"י המחלוקת שביניהם, וכן הוא אצל שני תלמידי חכמים שדרים בעיר שלכל אחד יש לו צד בפני עצמו והם לוחמים זה בזה, וכיון שבא לכלל מלחמה מתגברת השנאה ועושים נאצות גדולות, זה הצד רוצה להתגבר וזה הצד רוצה להתגבר, וביני לביני העיר נעשה חרוב ונחרב ומאבד ממונם של ישראל ונעשה חילול השם גדול בעוה"ר, וכאשר מעשים בכל יום יוכיחו.

מאין בא כל זה, הלא אדרבא השכל הי' מחייב ששני תלמידי חכמים יקיימו ויעמידו חומת העיר, וטובים השנים מן האחד לבנות הדת על תילה, ואנו רואים ההיפך בעוה"ר.

אמת שחכמינו ז"ל אמרו סוף כתובות [קיב, ב] דור שבן דוד בא קטיגוריא בתלמידי חכמים, ופרש"י הרבה מסטינים ומלמדים חובה יעמדו עליהם עי"ש, אבל לא שיהיה ביניהם בינם לבינם קטיגוריא, על זה לא כיונו ז"ל, ואעפי"כ אנו רואים כעת שכמעט עיקר המחלוקת בא על ידם, ואולי דזאת גורם הקטגוריא עליהם, ואשר ע"ז כיונו ליזהר מזה, על כן צריך באמת להבין מהו הסיבה לזה עכ"ל הס' הנזכר, והבאתיו כאן כנ"ל, [והבאתי גם חלק מלשונו שאין נוגע לעניינינו משום שיש מדבריו דשייכי להדור הזה ר"ל, ומ"מ מבואר באבודרהם דלא כמש"כ על וכולם מקבלים].

{השלמתי היום עיו"כ תשע"ו ויה"ר שנזכה כולנו להחתם בס' של צדיקים גמורין לחיים ולשלו'.

}

קרא פחות
0

א) שאלת, דבגמ' מכות י' ב' מבואר גבי יהושע שלא נאמר אצלו וידבר אלא ויאמר, ורק בפ' רוצחים נאמר וידבר מפני שהן של תורה הינו ציווי מצוה של תורה, דדבור הוא ל' עז כדפרש"י שם. והקשה כת"ר דבפ' נח בראשית ...קרא עוד

א) שאלת, דבגמ' מכות י' ב' מבואר גבי יהושע שלא נאמר אצלו וידבר אלא ויאמר, ורק בפ' רוצחים נאמר וידבר מפני שהן של תורה הינו ציווי מצוה של תורה, דדבור הוא ל' עז כדפרש"י שם.

והקשה כת"ר דבפ' נח בראשית ח' איתא ג"כ וידבר אלהים אל נח לאמר.

צא מן התבה אתה ואשתך ובניך ונשי בניך אתך.

כל החיה אשר אתך מכל בשר בעוף ובבהמה ובכל הרמש הרמש על הארץ הוצא אתך ושרצו בארץ ופרו ורבו על הארץ.

(טו - יז), וכאן לא נזכר שאמר לו איזה דבר של תורה, וצ"ע.

תשובה - אכן אליבא דאמת נאמר שם ג"כ דין ופסק הלכה שמותרים לצאת מן התיבה ומותרין כבר בתה"מ, ע"ש במדרשים, וכי תימא דדוקא בדין לחומרא הא נמי הויא התם שנצטוו לצאת בעל כרחן כמ"ש חז"ל, וגם שמא רק בהוראת מצוה לדורות, אך מ"מ ל"ק דבאמת בהרבה מקומות במקרא מופיע לשון 'דיבור', ובחז"ל דרשו פסוקים הללו שהכונה ללשון קשה, ואין בהכרח שכל אותן מקומות שנזכר בהן לשון זה יהיו מאותו הטעם, ובהחלט ישנם מקומות בהן נזכר לשון דיבור והכונה ללשון קשה מטעם אחר.

אבל גבי יהושע שלא היה טעם שיהיה ל' קשה אמר מפני שהן של תורה, וכן מבואר בגמ' שם.

ואביא בזה כמה דוגמאות, ז"ל הספרי (פ' בהעלותך פיסקא צ"ט) ותדבר מרים ואהרן במשה, אין דיבר בכל מקום אלא לשון קשה וכן הוא אומר דבר האיש אדוני הארץ אתנו קשות (בראשית מב ל) וידבר העם באלהים ובמשה (במדבר כא ה) הא אין דיבר בכל מקום אלא לשון קשה.

ובשמות רבה (פמ"ב א') וידבר ה' אל משה לך רד [שמות לב, ז], וכו', א"ר יוחנן אין דבור האמור כאן אלא דברים קשים כד"א (בראשית מב) דבר האיש אדוני הארץ אתנו קשות.

ובויק"ר פי"ג וידבר אהרן אל משה בדיבור ענה כנגדו כדכתיב (בראשית מב) דבר האיש אדוני הארץ וגו' הן היום הקריבו את חטאתם ואת עולתם.

ובתנחומא (תנ"י פ' וארא) ד"א כי ידבר אליכם פרעה וגו', בתחלה הוא מדבר עליכם בקושי, ואין לשון ידבר אלא לשון קושי, כד"א דבר האיש אדוני הארץ אתנו קשות (בראשית מב ל).

ואביא בזה עוד כמה מאמרים בזה מן המדרש החביב עלי - הפסיקתא דרב כהנא, [עם הפירוש שכתבתי ע"ז בס"ד], וז"ל שם בפיסקא דברי ירמיהו: רבי אחא פתח עד מתי פתאים תאהבו פתי ולצים לצון חמדו להם (משלי א כב), וכו', אם תשובו לתוכחתי אביעה לכם רוחי, על ידי יחזקאל, היה היה דבר ה' אל יחזקאל בן בוזי הכהן וגו' (יחזקאל א ג).

ואם לאו, אודיעה דברי אתכם (משלי שם), על ידי ירמיה.

לפיכך צריך הכתוב לומר דברי ירמיהו בן חלקיהו (ירמיה א א) { פירוש: אביעה לכם רוחי.

משמע שזהו בעיקר הדרכות ואזהרות וזהו עיקר נבואות יחזקאל וקדם לירמיה: אודיעה דברי אתכם.

אין דיבור אלא לשון קשה, שנאמר (בראשית מב, ל) דבר האיש אדוני הארץ אתנו קשות, לשון פורענות, אלו נבואות ירמיהו שגם נאמר בהם דברי ירמיהו: }.

ושם עוד, רבי שמואל בר נחמן פתח אם לא תורישו את יושבי הארץ מפניכם וגו' (במדבר לג נה).

אמר הקדוש ברוך הוא לישראל אני אמרתי לכם כי החרם תחרימם החתי והאמרי (דברים כ יז), ואתם לא עשיתם כן, אלא ואת רחב הזונה ואת בית אביה ואת כל אשר לה החיה יהושע (יהושע ו כה), הרי ירמיה בא מבני בניה של רחב הזונה ועושה לכם דברים של סיכים בעיניכם ולצנינים בצידכם.

לפיכך צריך הכתיב דברי ירמיהו (ירמיה א א) { פירוש: ואם לא תורישו וגו'.

והיה אשר תותירו מהם לשיכים בעיניכם ולצנינים בצידיכם וצררו אתכם: שיכים, צנינים.

מיני קוצים (רשב"ם): דברי.

לשון קשה כמו שנתבאר: }.

עוד שם, דבר אחר דברי ירמיה קינוי דירמיה, איכה ישבה בדד (איכה א א), איכה יעיב באפו (שם ב א), איכה יועם זהב (שם ד א).

דבר אחר מותוי דירמיה, אשר למות למות (ירמיה מג יא).

דבר אחר דברי ירמיה, אמר הקדוש ברוך הוא לירמיה לך אמור לישראל עשו תשובה, ואם לאו הא אנא מחרב ית בית מקדשי.

אמרין, ואין מחריב לאו דידיה הוא מחריב, אלא כך אמר הקדוש ברוך הוא הא אנא מחריב מקדשי ודברי יקום בירמיה { פירוש: קינוי דירמיה.

קינות שאמר, שדברי לשון קשה הוא כדלעיל: מותוי דירמיה.

מיתותיו של ירמיהו, שדברי הוא לשון דבר ומגפה (ז"ר): ואין מחריב.

ואם יחריב את בית המקדש וכי לא שלו הוא מחריב, הא ודאי לא יחריבו כלל: ודברי יקום בירמיהו.

ירמיהו לשון חורבן ושממה כדלקמן (ז"ר): }.

ושם בפיסקא בחדש השלישי על מתן תורה [אות כג], איתא וז"ל: זהו שאמר הכתוב שמעה עמי ואדברה ישראל ואעידה בך אלהים אלהיך אנכי (תהלים נ ז).

אמר רבי פנחס בן חמא שמעה עמי שאדברה, שיהא לי פתחון פה לקטרג לשרי אומות העולם.

שמעה עמי ואדברה, אמר רבי יהודה ברבי סימון בשם רבי יהושע בן לוי לשעבר ישראל היה שמכם, עד שלא קבלתם את התורה כשמותן של אומות העולם, שבא וחוילה וסבתא ורעמא (בראשית י ז), כן היה שמכם ישראל, משקיבלתם את התורה עמי, שמעה עמי ואדברה (תהלים שם).

אין מעידין אלא למי שומע, שמעה עמי ואדברה ישראל ואעידה בך (שם).

אלהים אלהך אנכי (שם), רבי יוחנן ורבי לקיש.

רבי יוחנן אמר אלהים אני, דיין אני.

אלהיך אני, פטרונך אני מתקיים עליך.

וריש לקיש אמר, אלהים אלהיך אנכי (שם), פטרונך אני, מה הפיטרון מועילה אצל הדין, אלהים אלהיך אנכי.

רבי פנחס הכהן בן חמה אמר אלהים אלהיך אנכי (שם), למי הוא מדבר, למשה הוא מדבר.

אמר לו, בשביל שקראתי אותך אלהים, שנאמר ראה נתתיך אלהים לפרעה (שמות ז א), אלא אלהיך אנכי (תהלים שם).

דבר אחר אלהים אלהיך אנכי (שם), רבותינו אומרים בשופטים מדבר.

אמר להם, לא משום שקראתי אתכם אלהות שנאמר אלהים לא תקלל (שמות כב כז), אלא אלהיך אנכי (תהלים שם).

אמר רבי יהודה הלוי ברבי שלום בישראל הוא מדבר.

אמר להם, לא בשביל שקראתי אתכם אלהים, שנאמר אני אמרתי אלהים אתם (תהלים פב ו), אלא אלהיך אנכי (שם נ ז) { פירוש: שמעה עמי ואדברה.

שמעו עמי דברי תורתי, ועי"ז אוכל לדברה על אומות העולם, כלומר לקטרג עליהם שלא קבלו את התורה, שאין דבור אלא לשון קשה שנאמר דבר האיש אדוני הארץ אתנו קשות.

ומה שמעה עמי, אלהים אלהיך אנכי, אלו עשרת הדברות שנאמר בהם אנכי ה' אלהיך מה שלא קבלו עליהם אומות העולם: רבי יהודהברבי סימון.

דורש שמעה עמי שמעו את דברי ותהיו לי לעמי, ועי"ז אוכל לדבר עמכם קשות, שאם לא תשמעו את דבריי בתחלה לא היתה תוחלת להתרות בכם על איסורי התורה ועונשיהן: ואדברה.

פעמים כתיב וי"ו ופירושו שי"ן (עיין מה שהובא בשם הגר"א רפ"ק דביצה): כן היה שמכם ישראל.

לא היה חילוק בחשיבותו יותר משמות שאר אומות: מעידין.

מתרין ומזהירין, כמ"ש העד העיד בנו: למי שומע.

למי ששומע: רבי יוחנן.

ס"ל שהפסוק מדבר רק במדת הרחמים.

ויתכן שעיקרם נחלקו במחלוקת רבי פנחס ור' יהודה בר' סימון אם תחילת הפסוק עוסק בקטרוג או"ה או בהתראת ישראל: דיין אני.

שופט אותך: פטרונך.

אב ואפוטרופוס שלך, אני עומד להצילך ממידת הדין, כלומר אם לדין אלהים אני, ואעפ"כ אלהיך שמרחם עליך: וריש לקיש אמר.

אני פטרון שלך אבל איני יכול להצילך ממדת הדין: אלהים אלהיך אנכי.

אע"פ שאני אלהיך איני מצילך ממדת הדין שנקראת אלהים: מה הפטרון מועילה.

וכי מה אפוטרופוס יכול להועיל אצל הדיין, הרי כח הדיין גם מן האפוטרופוס: בשביל שקראתי אותך אלהים.

תאמר שאינך צריך לירא ממני, בתמיה: }.

ונשוב לענינינו גבי נח, שנתקשית למה נאמר לשון דיבור כיון שלא היה דבר הלכה, צ"ל שהיתה כאן איזו מידת הדין שלא פירשו הכתוב להדיא, שהיתה ביציאת נח מן התיבה, וראיתי שעמד בזה המהר"מ אלשיך זללה"ה שדבור הוא לשון קשה, וכתב דרוש ע"ז כדרכו, ובתחילה הקשה על הפסוקים שם איזה קושיות, וז"ל, 'אומרו לאמר בלתי צודק, כי אינו לאמר לזולת.

ועוד אומרו צא ולא אמר צאו.

ועוד אומרו כל החיה אשר אתך, מי לא ידע שאתו היו.

וכן אומרו היצא אתך היא מלה מיותרת'.

ותירץ שם וז"ל, אמנם יאמר וידבר אלהים אל נח לאמר, שנהפך לו מראת דבור שהיא קושי, ובחינת אלהים שהוא דין, לרחמים, לאמר לו (פסוק ט"ז) צא מן התיבה.

ולא עוד אלא שאחר שקבל הייסורין שנים עשר חדש, הוא עיקר היציאה.

וזהו אומרו אתה וטפלים אליו אשר לא חטאו כלל, כי אדרבה הם יוצאים בזכותו, וזהו אומרו אתך.

וגם על ידי צאתם אתו, (יז) ושרצו בארץ ופרו ורבו כו'.

ובכתיבה הוא הוצא וקרי היצא, נמצא שבין כתיב לקרי יש ארבע אותיות של שם הגדול, אפשר לרמוז לו כי ה' בעל הרחמים אתו, שעל ידי כן ושרצו כו' עכ"ל האלשיך.

ומצאתי שגם הרא"ם כתב דברים מסגנון האלשיך, בפ' יתרו כ' א' ד"ה וידבר אלהים לגבי מש"ש רש"י אין אלהים אלא ל' דין, וז"ל המזרחי שם, ומה שלא דרשו גבי נח, דכתיב ביה (בראשית ח, טו - טז): "וידבר אלהים אל נח לאמר צא מן התיבה", "ויאמר אלהים אל נח.

.

.

ואני הנני מקים את בריתי" (בראשית ט, ח - ט), "ויאמר אלהים אל נח קץ כל בשר" (בראשית ו, יג), הוא משום דכבר דרשו גבי (בראשית ח, א ברש"י) "ויזכור אלהים את נח - זה ה' מדת הדין היא, ונהפכה למדת רחמים על ידי תפלת הצדיקים", וזה יספיק לכולם עכ"ל, ומה שדן שם הוא לבי ענין השם שנאמר בלשון קשה, וי"ל זה גם על הלשון דיבור כמ"ש האלשיך, וכיונו הרא"ם והאלשיך זה לדברי זה, זה ע"ד דרוש וזה ע"ד הפשט.

ובדבריך ציינת ללשון המלבי"ם בהתורה והמצוה ר"פ ויקרא אות ד', שדן לפי לימודו באריכות בכל גדרי לשונות הללו, ולצערי לא היה לי פנאי ויישוב הדעת כעת לעיין בכל דבריו, אך מ"מ לפ"מ שנתבאר מדברי חז"ל והמפרשים כמדומה שאין בזה עוד קושיא.

ב) מה שתמה ע"ד הרמב"ן שמות ו' י' שכתב והנכון בעיני, כי מלת "לאמר" להורות על בירור הענין בכל מקום.

וידבר ה' אל משה באמירה גמורה, לא אמירה מסופקת, ולא ברמז דבר.

ולכך יתמיד זה בכל התורה, כי נבואת משה פה אל פה ידבר בו ולא בחידות (במדבר יב ח) וכו', וא"כ במקומות שנזכר לאמור ר"ל שהיה זה בבירור יותר.

והקשה איך מצינו א"כ בחז"ל שדרשו מתיבת לאמור כמה דרשות, וכמו שהביא כת"ר כמה מקומות, ואכמ"ל עוד בזה כי רבים המה, וצ"ע דכולהו צריכי ללמד שהיה זה בבירור יותר.

והקשה כ"ז ביותר ע"ד הרשב"ם המובאים במושב זקנים ר"פ ויקרא.

יש לידע דהרמב"ן והרשב"ם עה"ת לא כתבו כל דבריהן ע"ד הדרש אלא הרבה מדבריהן אזלי רק ע"ד הפשט, ואין להקשות על דבריהן מן המדרשות כידוע, וענין זה של ב' כתובין הבאין כא' אין מלמדין אינו תמיד מצוי בדרך הפשט של ביאורי המקראות, וי"ל דהיכא דאתמר אתמר והיכא דלא אתמר ילפי' מהנך שהיה בבירור טפי, וכן מה שהביא כת"ר שבנבואות שאר נביאים ג"כ נזכר לאמור, ור"ל דגם אצלן היה שייך שיהא יותר בבירור, מ"מ לא מסתבר לומר דהפעמים שלא נזכר אצל משה לאמור היו בפחות בירור, אם אצל נביאים אחרים שייך להזכיר לאמור אפי' בכל דהו, דכל הנביאים נתנבאו באספקלריא שאינה מאירה לגבי משה, וא"כ לא שייך לומר דבמשה נשמט לאמור כיון שהיה הנבואה בפחות ברירות, בעוד שאצל נביאים אחרים כבר נזכר לאמור בפחות מדרגא זו.

[מאידך רש"י בכמ"פ נוטה לפרש המקראות באופן הקרוב לדרשות רז"ל וגם כאן].

ואגב שהזכרת הרשב"ם, אביא כאן לשונו בשמות (א' כ"ב) לאמר - וכן אמר להם.

שכן כל לאמר שבתורה כפל לשון של ויצו או של ויקרא או של וידבר או של ויאמר, כמו שפירשתי באלה תולדות נח עכ"ל.

[אבל פי' רשב"ם על תחילת התורה חסר לפנינו, ודבריו הובאו בראשונים אחרים].

מ"מ הפלפול אשר כתבת בס"ד נאה הוא ויוכל לעלות על שלחן מלכים, ואני לא כתבתי אלא הנראה לי בעוניי לפו"ר, אך בודאי שראוי לכ"א לבאר ולהוסיף כיד ה' והדברים מאירין ומשמחין, ואין כ"א סתירה בזה לחבירו.

וראיתי בזה עוד דעה אחרת בפי' לאמור לדעת הרמב"ן, והיא דעת הס' הכתב והקבלה { הרב יעקב צבי ב"ר גמליאל מֵקלנבורג תלמיד רבי עקיבא אייגר, ורבה של העיר קניגסברג שבפרוסיה.

עקב התחזקות השפעתה של הרפורמה החליט להקדיש את כוחו למלחמה בה לצד חברו המלבי"ם, ובמסגרת מאבק זה חיבר גם הוא פירוש על התורה שבו בירר את הקשר בין התורה שבכתב לתורה שבעל פה, וביאר את דרשות חז"ל ע"פ כללי הדקדוק ופשוטו של מקרא.

הפירוש מסתמך על דברי חז"ל והמפרשים הקדומים עד לביאורי הגר"א, ומכיל גם ביאורים לשוניים מקוריים רבים.

בנוסף חיבר פירוש על הסידור שנקרא 'עיון תפילה', שנדפס בסידורים רבים לצד ה'דרך החיים' לרבי יעקב לורברבוים מליסא בעל 'הנתיבות'.

[מתוך תקציר].

}ר"פ ויקרא שהביא דברי הרמב"ן והאריך להוסיף ש'לאמור' הכונה שנאמרו הדברים בתוספת ביאורים ותושבע"פ, ודבריו יתכנו גם להמב"ן ופיה, וז"ל רבינו בחיי בפ' בא י"ג א', והרמב"ן ז"ל כתב בסדר וארא: "וידבר ה' אל משה לאמר" באמירה גמורה, כלומר אמירה נראית לא מסופקת, לפי שנבואתו היתה מבוארת לא מסופקת פה אל פה ומראה ולא בחידות.

ומכיון ולפי הנראה אין הספר מצוי בידך אביא לך כעת כל לשונו למען יהא בידך [והוספתי קצת הערות בשולים], ואם תרצה תעיין בדבריו, וז"ל:

וידבר לאמור.

דעת המפרשים { הובאו ברמב"ן שם, והכונה לרד"ק ספר השרשים שרש אמר, וראה גם רש"י.

}כי מלת לאמר בכל התורה לאמר לישראל, והטעם אמר ה' למשה אמור לישראל דברי אלה, אמנם אין זה מספיק לכל המקומות, ובפרט במאמר המצות שנאמר בהם וידבר ה' אל משה לאמר דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם, וכן ויאמר ה' א"מ { אל משה.

}לאמר דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם, וכן השיב הרמב"ן { וארא ו' י'.

}על פירוש זה ממקומות רבות, וי"מ שבכ"מ שהוזכרו דברי האומר כמות שהם בלי לשנות הגוף מנכח אל נסתר, יבא מלת לאמר, והטעם (פאלגענדע ווארטע, וויא פאלגט), ואלו לא הוסיף תיבת לאמר, לא יתכן לדבר בלשון נכח, כ"א היה צריך לשנות הגוף אל נסתר, וזה דעת הרשב"ם בשמות בויצו פרעה לכל עמו לאמר, טעם לאמר.

וכן אמר להם, כל לאמר שבתורה הוא כפל לשון של ויצו או של ויקרא או של וידבר או של ויאמר, והוכיח פי' זה בפ' שמיני וידבר ה' אל משה ואהרן לאמר אליהם שפי' אליהם אל משה ואהרן, ומזה הוכחה על כל לאמר שפירושו למשה, והיטב ממנו פי' הרמב"ן (בפ' וארא) שכתב והנכון בעיני כי מלת לאמר להורות על בירור הענין בכ"מ, וידבר ה' אל משה באמירה גמורה לא אמירה מסופקת ולא ברמז דבר, ולכן יתמיד בזה בכל התורה, כי נבואת משה פה אל פה ידבר בו ולא בחדות, כי המקור לבירור הענין, עכ"ד.

אמנם מדמצינן בכמה מקומות בספורי מעשים אמירות גמורות וברורות ולא מסופקות וברמיזות, ולא הוזכר בהם מלת לאמר (כבבראשית א' כ"ח) ויאמר להם ה' פרו ורבו, ויאמר ה' לנח קץ כל בשר, ויאמר ה' לנח בא אתה וכל ביתך, ויאמר ה' אל אברם לך לך מארצך, נ"ל להוסיף על הרמב"ן {אפשר לבאר כך בלשון הרמב"ן.

}שנכלל במלת לאמר המוזכר באמרי המצות, גם פירוש המצוה ובאורה, כי המצות הכתובות בתורה אינם רק כללי המצות, אמנם פרטותיהם אינם מבוארות במקרא, ובאמת גם פרטותיהם ודקדוקיהם ופירושיהם נאמרו למשה בסיני, וע"ז רמזה התורה במלת לאמר, להודיע שדבורו ית' אל משה בעניני המצות היתה אמירה גמורה וברורה עם פרטותיהם ופירושיהם.

ויש מהוראת לאמר ביאור פרטי הדברים הנדברים תחלה בדרך סתמי, כמו ויקרא את שמו נח לאמר זה ינחמנו, ויקרא את שמו יוסף לאמר יוסף ה' לי בן אחר, שבמלת נח ויוסף לבד נעלם ממנו טעם קריאת שמות אלה, וכשרצה לבאר התכלית המכוון בקריאת שם זה, הקדים תחלה מלת לאמר, כלומר המובן הפרטי בזה, אם הנחמה אם ההוספה.

וכן (ש"ב ה') ויאמר לדוד לאמר לא תבא הנה כ"א הסירך העורים והפסחים לאמר לא יבא דוד הנה, מלת לאמר הראשון הוא להוראת סגנון הלשון, ולאמר השני הוא ביאור למאמר.

הסירך העורים והפסחים; והטעם הם החליטו בנפשם כי מן הנמנע שיבוא דוד שמה לחסרון יכלתו, אבל העלימו כונתם זאת ונמנעו מלומר לו דברים כאלו בבירור גמור, לכן אמרו מאמר סתום לא תבא כ"א הסירך.

ובא הכתוב לבאר שפנימית מחשבתם במאמר זה הוא, שלא יבא הנה, כלומר לא יוכל לבא הנה בכל אופן, לכן הקדים מלת לאמר, ולזה נאמר תחלה לא תבא בנכח, ואח"כ לא יבא בנסתר.

(כעין זה כתב בס' מי מלא); וממה שפירש"י (כי תבא כ"ו) את ה' האמרת וה' האמירך לשון הבדלה והפרשה, יש סמך גדול להבין בלשון אמירה ענין הביאור והפירוש שהוא בעצמו ג"כ הבדלה והפרשה, כי כל מאמר סתום סובל כמה פנים והבנות מתחלפות אמתיים וכזביים, ואחר ששוקלין בפלס השכל והדמיון היטב להוציא פנים אחד מכל שאר הפנים כפי שנראה להמבאר שהפנים הזה הוא האמתי שבמאמר, נופל עליו לשון פרישה ופירוש (אויסלעגונג) כלשון הכתוב (נחמיה ח') בתורת ה' מפורש, דהיינו הבדלה ופרישת פנים האמיתי מכל שאר פנים המדומיים בהבנת המאמר; והתלמודיים ישמשו לשון אמירה על הפירוש והביאור, אמרו (חולין ק"ד) הוא תני לה והוא אמר לה, כלומר קיבל מרבו מאמר סתום והוא פירשו וביארו מדעתו כמש"ש רש"י.

ובמכדרשב"י { הכונה לס' הזוהר, ולא לספר הנודע בשם מכילתא דרשב"י.

}(ויחי ד' רל"ט) וידבר ה' אל משה לאמר, מאי לאמר לגלאה מה דהוה סתים לגו.

ובמכדרשב"י סוף פרשת האזינו (דף ש' ע"א), בכל אתר לאמר כד"א וידבר ה' אל משה לאמר, וידבר ה' אליו מאהל מועד לאמר, דאתייהיב רשו לגלאה, וכ"כ הגר"א דבור הוא דבור התורה עצמה כמו שהיא כתובה לפנינו, והאמירה הוא הפנימיית שבתורה כוונותיה וטעמי', וכן כתב הרב"ח (ביתרו) כל דברי הקדוש ברוך הוא יש בהם נגלה ונסתר, ויבא הדבור על הנגלה, והאמירה על הנסתר, זהו טעם וידבר ה' א"מ לאמר, כי הגיד למשה הנגלה והנסתר, וכ"ד רז"ל במדרש איכה כי מאסו את תורת ה"צ { ה' צבאות.

}זו תורה שבכתב ואת אמרת וכו' זו תורה שבע"פ.

וכן הרנ"ו { נראה שהמכוון לנפתלי ויזל שהרש"ר הירש גם סמך עליו כנראה (ראה מבוא לפירושו), אך אנו לא קבלנו את כשרותו של ויזל [עיין בס' הגאון ח"ב בפרק על ההשכלה].

}פי' לשון וידבר לאמר על התורה שבכתב ושבע"פ, אלא שלדעתו דבור הוא על שבע"פ ואמירה על שבכתב, עכ"ל הכתב והקבלה.

ג) מה שהקשה ע"ד הערל"נ מכות י"א א', ותחילה אציג כאן דבריו.

וז"ל שם, בגמרא לכל העולם כולו לא כש"כ.

כבר הקשיתי בחדושי לסוכה מה ספק הי' בזה שהרי אין לך דבר עומד בפני פקוח נפש.

וחוץ ממה שתירצתי שם נ"ל לתרץ עוד, דיש לדקדק מהו הלשון לעשות שלום לכל העולם והרי יותר מזה יש להציל לכל העולם ממות.

אבל נ"ל בשנדקדק עוד מה הי' מורא שלהם שיציף התהום לכל העולם, הרי כבר נשבע הקדוש ברוך הוא שלא יביא מבול לעולם, והרי המבול הי' ג"כ ע"י שנבקעו תהום רבה וא"כ זה בכלל השבועה.

וא"ל כיון שאמרינן בסוטה (יא א) אצל מצרים שדוקא על כל העולם כולו אינו מביא אבל על ארץ אחת מביא ונתייראו שמא יציף התהום ארץ ישראל דזה אינו דהרי אמרינן בזבחים (קיג א) לא ירד מבול לא"י והיינו משום דא"י גבוה מכל הארצות, וא"כ אי אפשר שיציף א"י אם לא שיציף בתחלה לכל העולם וזה אי אפשר ע"פ השבועה.

והרי ר' יוחנן שאמר שם לא ירד מבול לא"י הוא המ"ד הך מעשה כשכרה דוד שתין וכו' בסוכה שם, וע"ש בתוס' (סוכה מט א ד"ה אל תיקרי) שהקשו מזה דר' יוחנן אדר' יוחנן.

ולכן י"ל דודאי לא נתייראו שיציף התהום לכל העולם רק שיציף איזה מקומות או ארצות, וכיון דזה הי' בא"י הגבוה מכל הארצות א"כ דרך המים כשבאים ממקום גבוה שאין עומדים כלל שם אבל מציפין מקומות הנמוכין פעם פה ופעם פה, ולכן א"ש שלא היה כאן פקוח נפש כלל דלישראל יושבי א"י ודאי לא יזיק אבל לא יהי' שלוה לכל העולם שיהיו תמיד בפחד שמא עליהם יבא התהום בעת עלייתו עכ"ל.

והקשה כת"ר דנהי דא"י גבוה מכל הארצות [כ"א ברפ"ד דקידושין], אכן הרי כל העולם ככדור וכלפי כח המשיכה לא אמרי' א"י גבוה מכל הארצות, דהרי בהכרח יש ארצות הגבוהים יותר מנקודת כדור הארץ, ועוד הקשה דאם כדבריו שאין הכונה שיעלו המים ללא גבול, א"כ כבר ניחא מדוע זהו רק לעשות שלום דרק יעלה קצת ויפריע להבנ"א אבל לא יהרגו מזה.

אם כונתך שאשתדל לבאר את כונת הערל"נ ע"פ המציאות אין צורך בכך, משום שהערל"נ כתב את הדברים ע"פ היוצא לו מן סוגיות התלמוד, אך לא כל מה שהוציאו המפרשים מהבנתם בגמ' על חכמת האסטרונומיה היה תואם למציאות, עיין רש"י ותוס' פסחים צ"ד א' מ"ש שם, ומרן הגרח"ק שליט"א כתב בביאורו לברייתא דמזלות שאין פי' רש"י והתו' אזיל כפי המציאות, וע"ש שהציע ביאור אחר בגמ' שם, וז"ל תוס' חגיגה י"ב ב', נכנס שחרית - פרש"י נכנס בתיקו וממילא האור יוצא ונראה ויוצא ערבית ומכסה האורה ומחשיך העולם והיה קשה למורי א"כ היאך נראים כוכבים בשמים מינה בלילה כיון שהם קבועים בשני כדמסיק ומיהו שמא נראים מתוכו כמו ע"י העננים אך רוב פעמים שהעננים מחשיכים אותו ומכסין אותו ונראה למורי לפרש איפכא נכנס שחרית בעולם וממנה אורה יוצא ויוצאת ערבית מן העולם [ומסתלק אורה] ולכך הכוכבים נראין.

עכ"ל.

וע"ש בע"א עוד מה שהאריכו בדבריהן שם וכתבו, ומיהו יש להעמיד ההיא דהתם במזלות של גלגל אבל שאר כוכבים קטנים הם ולי נראה דיש ליישב כל אותן מדרשים שהם תלוין בכיפת הרקיע והוא גדול הרבה מן הארץ אם היה נמתח עליה זו כזו לפי גבול הארץ בא וראה אהל מתוח על הארץ כמין כיפה גבוה באמצע שתופס כפלי כפלים אם היה נמתח בקו הארץ אך היה קשה מדכתיב גבי סיסרא (שופטים ה) מן שמים נלחמו הכוכבים ממסלותם ומוכח מינה בנימוקי רש"י וכן איתא במדרש שאורך הכוכב מהלך ת"ק שנה כמן השמים ועד הארץ שהיה ראש אחד תחוב ברקיע והשני היה בארץ והיכי היה יצא באויר העולם כיון דכולו תחת כוכב אחד הוא עומד וצ"ל שהם חולקין יחד אם לא נחלוק בין מזלות הגלגל לשאר מזלות ע"כ.

ועיין עוד תוס' נזיר ז' א' מה שכתבו לגבי מי שאמר הריני נזיר כמכאן ועד סוף העולם שהוא סכום קצוב של מהלך חמש מאות שנה ע"ש ולא ידעתי המציאות בכל זה.

ובאמת צ"ע על הערל"נ מדברי חז"ל בירוש' פ"ה דיומא ה"ב ועל אנשי השרון היה מתפלל שלא יעשו בתיהן קבריהן, וכ"א בויק"ר פ"ך רבנן דרומא אמרו על אחינו שבשרון שלא יעשו בתיהן קבריהן, ופי' הק"ע, אנשי השרון.

שיושבים במישור והגשמים סותרים בתיהם וי"מ שאין הקרקע של מקום ששמו שרון יפה ללבנים וצריך לחדש פעמיים בשבוע והתפלל שלא יפלו בתיהם פתאום: והפני משה כתב, ועל אנשי השרון.

שדרים בין ההרים ובעומק: שלא יעשו בתיהם קבריהם.

מחמת רוב הגשמים ושלא יהו טובעים בתיהן: ועיין תענית כב ע"ב, שלא יעשו בתיהם קבריהם, שכתב שם האגודה, מזה יסד הפייט ועל אנשי השרון [ויש לתמוה על דבריו ז"ל, שכן הפייט יסד דבריו ע"פ הירוש' והויק"ר שהזכירו כן להדיא על תפילת כ"ג, ולא על פי הגמ' דידן שלא הזכירו שם זה על הכה"ג, וכבר כתבו התוס' בחגיגה שם שהקליר הי' מייסד ע"פ הירוש'].

ולכל הפירושין יש כאן סכנת נפשות לישראל, ודוחק לומר שבזמן דוד לא היו דרין במקום המסוכן [אף שנזכר במקראות שרון מ"מ לא היה המקום המסוכן], וגם הניחא שרון שתאמר שלא היו דרין בו אבל כמה עמקים יש שדרין בהן, והמים אינן יכולין לצאת מן העמק בלא נס, וגם אי נימא דחו"ל יותר נמוך מן העמק אבל העמק עצמו סגור.

ומיהו הקושיא השנית שהקשית יש ליישב בקל, שכן גם במעט מים יש אפשרות למות, עיין יומא ע"ז ב', ובמציאות רח"ל היו מקרים של טביעה בקצת מים ואפי' במי אמבט שטבעו תינוקות למות לא אליכם.

וכן גבי אנשי השרון שיכולין למות מקצת מים וה"ה עמק אחר שבחו"ל, וכן אנשי בבל כמ"ש בתענית שם.

ד) מה שהקשה עמ"ש ריש יהושע, משה עבדי מת ועתה קום עבר את הירדן הזה אתה וכל העם הזה אל הארץ אשר אנכי נתן להם לבני ישראל, דהרי כ"מ שנאמר העם הכונה לרשעים [ולע"ר, עי' צרור המור ר"פ בשלח], ויסד בזה דברים של טעם כמבואר במכתבו.

ולא אכלא טוב מבעליו להוסיף על דבריו גם דברי השו"ת דברי יציב חו"מ סי' פ"ג סק"ב שכתב ג"כ שהענין שיהו כל ישראל יחד, וז"ל ואולי יש להוסיף מדקדוק לשון הכתוב שם [יהושע א' ב' - ג'] ועתה קום עבור את הירדן הזה אתה וכל העם הזה אל הארץ אשר אנכי נתן להם לבני ישראל וגו' כל מקום אשר תדרך וגו', שדייקא אתה וכל העם וגו' אשר אנכי נתן להם דייקא כולם ביחד, אבל כיבוש יחיד לאו שמיה כיבוש ודו"ק ע"כ.

הנה ראשית כל יש כאן כפילות לשון דבתחילה כתיב העם ואח"כ כתיב לבני ישראל [ועיין בפי' מלבי"ם שכבר עמד ע"ז ע"ד הפשט], עוד יש לידע דאי איתא שהכונה לע"ר א"כ מ"ט נאמר וכל העם, לכך נראה דפשטות ביאור המקרא ע"פ רז"ל דאע"פ שהעם הכונה לרשעים ולע"ר מ"מ היכן שנאמר וכל העם כולל בין צדיקים ישראל ובין ע"ר, וכ"כ רש"י פ' יתרו י"ח כ"ג, וגם כל העם הזה - אהרן נדב ואביהוא ושבעים זקנים הנלוים עתה עמך ע"כ, [וכ"א שם במכילתא דר"י ומכילתא דרשב"י, ותיב"ע], ומ"ש אשר אני נותן לבנ"י ר"ל לאפוקי כל העם, דבני ישראל משמע חוץ מע"ר, שלא נטלו הגרים חלק בארץ, וגם חוץ מנשים.

וראיתי בפי' הרוקח זללה"ה על התפילה, בפי' הודו [ט"ו] בפ' הוא נותן עוז לעם וכו', לעם, בתחלה אמר לישראל ואח"כ אמר לעם, אלא זה כמו קום עבור את הירדן הזה אתה וכל העם הזה.

וסיום הפסוק אשר אני נותן להם לבני ישראל.

בתחילה העם ואחר כך ישראל, אלא העם, אנשי המלחמה זהו אל הארץ אשר אני נותן, לאנשי המלחמה אני מוסר דיירשוה לחלק בארץ לישראל.

כך כמו אלקי ישראל, בעבור ישראל כשבאים עליהם אומות העולם לגרשם מן הארץ בעבורם נותן עוז ותעצומות לעם המלחמה שיהו נוצחים, ובעבורם נותן קול משמים לפזר האויבים, ונותן עוז לעם המלחמה לרדף אחריהם ולהכותם, זהו יקום אלקים ויפוצו אויביו כנגד עוז, וינוסו משנאיו כנגד ותעצומות לעם עכ"ל.

ולא מיירי להדיא גבי דרשת רז"ל שהעם הם הגרועים, אבל מ"מ מתבאר מתוך דבריו שהעם הם הנלחמים וישראל הם היורשים.

אכן מצינו בקידושין ע"ו ב', לגבי ודאות כשרות יחוסן של חיילות דוד, אמר רב יהודה אמר שמואל בחיילות של בית דוד אמר רב יוסף מאי קרא והתיחשם בצבא במלחמה וטעמא מאי אמר רב יהודה אמר רב כדי שתהא זכותן וזכות אבותם מסייעתן, וע"ש בכל הסוגיא, ולפ"ז תמוה איך העמידו ע"ר להלחם שם, וי"ל דשאני הכא שמובטחין היו ע"פ הדיבור שינצלו הלכך לא חששו אלא מי שמחוייבין מצד הדין לחשוש דהיינו הירא מעבירות שבידו לריה"ג והירא מחרב לר"ע, א"נ הרוקח לא מיירי ברשעים שבהן אלא בגבורים, אכן לדידן דמיירי ברשעים כפי' חז"ל צ"ל דקום עבור אינו דוקא להלחם.

ובפי' מהר"מ אלשיך ז"ל ביהושע שם ראיתי שכתב, קום עבור את הירדן כלומר עבור ברגליך כי אכרית מימיו, ולא בזכות הכללות שאתה מכללם, כי אם אתה וכל העם הזה, כלומר אתה לצד אחד וישראל לצד אחר, כי שקול אתה ככולם.

ואל יעלה על דעתך כי אולי זכותם קל מאד, ועל כן גם כי תהיה שקול כנגדם לא יגדל ערכך, כי דע איפוא כי שלמים הם, כי הנה הן הם הראויים לתת להם את הארץ מצד עצמם.

וזהו אשר אנכי נותן להם.

והטעם, על כי שלמים הם ראויים ליקרא בני ישראל, שהוא תואר המתואר עליהם בהיותם כשרים, ועם כל זה אתה שקול כנגד כלם, עכ"ל.

ולא התיחס להסתירה הנ"ל שינוי הלשון בתחילה העם ואח"כ ישראל, אבל הכפילות הזו מתיישבת לדבריו.

והנה באמת בספרי בהעלותך פיסקא פ"ה שהובא שם החילוק בין עמי להעם, משמע דבכל דוכתא מיירי ברשעים, ז"ל הספרי שם ויהי העם, אין העם אלא הרשעים שנאמ' מה אעשה לעם הזה (שמות יז ד) עד אנה ינאצוני העם הזה (במדבר יד יא) העם הזה הרע המאנים לשמוע את דברי (ירמיה יג י) [כה אמר ה' לעם הזה כן אהבו לנוע (שם יד י)] וכשהוא קוראן עמי אין עמי אלא כשרים שנאמר שלח עמי ויעבדני (שמות ח טז) עמי מה עשיתי לך ומה הלאתיך ענה בי (מיכה ו ג) עמי זכר נא מה יעץ (מיכה ו ה).

וכן בספרי זוטא שם, וז"ל ויהי העם אין העם אלא רשעים שנא' אנא חטא העם הזה חטאה גדולה (שמות לב לא) אבל כשהוא קורא אותם עמי אין עמי אלא כשרים שנא' שלח את עמי ויעבדני (שמות ז טז).

ומשמע דלעולם כך הוא.

אכן צ"ע דבכ"מ משמע שהעם אינו דוקא רשעים, וכמו ביומא ע"ה א', כתיב וברדת הטל על המחנה לילה [ירד המן עליו] וכתיב ויצא העם ולקטו וכתיב שטו העם ולקטו הא כיצד צדיקים ירד על פתח בתיהם בינונים יצאו ולקטו רשעים שטו ולקטו כתיב לחם וכתיב עגות וכתיב וטחנו ע"כ, הרי דכתיב העם ואעפ"כ בבינונים מיירי ולא ברשעים.

ובויקרא כ' ב' ג"כ גבי איסור מולך וענשו אי' ואל בני ישראל תאמר איש איש מבני ישראל ומן הגר הגר בישראל אשר יתן מזרעו למלך מות יומת עם הארץ ירגמהו באבן, והוא צואה לקיים מיתת ב"ד, ובנבואת בלעם כי מראש צרים אראנו ומגבעות אשורנו הן עם לבדד ישכן ובגוים לא יתחשב, וכן שם הן עם כלביא יקום וכארי יתנשא לא ישכב עד יאכל טרף ודם חללים ישתה, ואמרי' עומדין משנתן וחוטפין מצות וכו', וכן במלחמת מדין שהיה צווי ובודאי בחרו צדיקים, וכ"כ לא נפקד ממנו איש, וכתיב שם, ויהי המלקוח יתר הבז אשר בזזו עם הצבא וגו'.

בפ' ואתחנן ושמרתם ועשיתם כי הוא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים אשר ישמעון את כל החקים האלה ואמרו רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה, וכן יש מקומות עוד שנאמר עם ואין הכונה דוקא לרשעים וצ"ע.

אולם בלקח טוב [המכונה פסיקתא זוטרתי] פ' בהעלותך שם אי' וז"ל, העם.

רוב מקומות שאמר העם רשעים הם.

וכן הוא אומר (שמות י"ז) מה אעשה לעם הזה עוד מעט.

(במדבר י"ד) עד אנה ינאצוני העם הזה.

(ירמיה י"ג) העם הזה הרע המאנים לשמוע את דברי.

(שם י"ד) כה אמר ה' לעם הזה כן אהבו לנוע.

וכשהוא קורא אותם עמי אין עמי אלא כשרים.

שנאמר (שמות ט') שלח וגו', והנה הלק"ט דייק בלשונו לומר דברוב מקומות כך הוא ובודאי כונתו במה שכ"כ היינו בדעת רז"ל שהרי העתיק ל' הספרי, ומ"ט שינה כאן הלשון אם לא מזה הטעם, אלא י"ל שהוקשה לו פס' זה וכן עוד פסוקים מוקשין כעי"ז כנ"ל.

ה) בתוס' מכות ז' ב', פשיטא בר קטלא הוא - תימה אימא במזיד ולא התרו בו וי"ל דהא נמי נפקא לן מבלי דעת דאיכא מבלי דעת יתירא עוד י"ל דהא נמי פשיטא דלא יגלה דעל כרחך קרא בלא מתכוין איירי מדכתיב והוא לא שונא.

והקשה כת"ר על תי' האחרון א"כ היאך מתרץ רבא באומר מותר הא כתיב והוא לו שונא, וא"כ פשיטא דבשאין מתכוין איירי וכמ"ש התוס'.

כונתך לשאול דקרא משמע בשאין מתכוין דוקא, ואע"ג דאומר מותר לא דמי למזיד המתכוין לגמרי דהמזיד רשע גמור הוא משא"כ אומר מותר, מ"מ ע"כ לא מיירי קרא באומר מותר דנהי דלא דמי למזיד אך קרא גופיה לא מיירי ביה כיון דכתיב וכו', כך יש לבאר שאלתך.

אכן י"ל דאה"נ קרא לא מיירי בזה רק דהוי ילפינן לאומר מותר משוגג דקרא, דס"ד שהוא מין שוגג אחר דילפי' להו מהדדי כיון דכתיב שגגה יתירתא כמ"ש התו' בדבור שאח"ז.

משא"כ במתכוין דלא דמי כלל כיון שרשע הוא, וע"כ היתה כונת התורה לאפוקי ליה מידי כפרה, [והנה דעת הריטב"א לכאו' וכן הו' ברמב"ן בשם י"מ דלא מיירי כאן בסתם אומר מותר אלא בכסבור בהמה היא, ולפי' זה לק"מ, אכן ממה שהקשו התוס' שאח"ז משבת לכאו' לא ס"ל כן, ואין לי פנאי לעיין בסוגיא זו כעת, וגם לא עיינתי בכל הנ"ל וישפוט השופט אם יש מקום לכ"ז].

שו"ר בס' פרחי כהונה { ר' רחמים חי חויתה הכהן רב עיר ג'רבא בתוניס, ורבם של עולי ג'רבא.

העמיד תלמידים הרבה וכתב ספרים רבים, בהם כמה כרכים של ספרי שאלות ותשובות.

ספרו 'פרחי כהונה' על התלמוד יצא לאור בג'רבה בשלושה כרכים בין השנים תשכ"ג-תשל"א.

[מתוך תקציר].

}שעמד בזה, וכתב וז"ל תוד"ה פשיטא וכו' דעל כרחך קרא בלא מתכוין מיירי מדכתוב והוא לא שונא עכ"ל.

ומאי דמשני הגמ' באומר מותר הגם דכתיב והוא לא שונא י"ל דאי לאו בשגגה הוה מרבינן אומר מותר מבלי דעת דהיינו שלא היה יודע דאסור אבל מדכתיב בשגגה ממעטינן שפיר אומר מותר שהוא קרוב למזיד ול"מ שגגה וע' להרב תפארת בחורים ז"ל עכ"ל.

וראיתי בס' שלמי תודה { רבי שלמה ב"ר דוד דאנה מרבני תוניס, תלמידם של רבי אברהם הכהן יצחקי זצ"ל בעל "משמרות כהונה", ושל רבי משה ברבי זצ"ל ששימש כראש רבני תוניסיה.

הקים ועמד בראש ישיבת 'חברת התלמוד'.

ספרו 'שלמי תודה' על התלמוד נדפס בתוניס בשנת תרע"ח [מתוך תקציר].

}שכתב איזה ביאור בדבריהם וסיים שבזה מתיישבת קו' מחבר אחר, ויתכן שזוהי הקו' שהקשיתם, וז"ל: תוס' ד"ה פשיטא וכו' וי"ל דהאי נמי נפק"ל מבלי דעת וכו' ראיתי בתוס' שאנ"ץ ז"ל שכתב כמ"ש התוס' ושוב הקשה במאי דפריך הגמ' מתכוון פשיטא וכו' ואי דלא התרו ביה י"ל מבשוגג יתירא נפקא יע"ש ולכאורא קשה דאמאי לא כתב כן בקושית התוס' ומתרצים בישיבה הא דלא ניח"ל לתרץ כן בקושית התוס' משום דמאי פריך אימא דמיירי במזיד ולא אתרו ביה ושגגה קמא קדריש אבל קשה דא"כ מאי מתרצים דהאי נמי נפק"ל מבלי דעת דהא אכתי י"ל דשגגה קמא קדריש דמסתבר דשגגה קמא אתא למעוטי מזיד ולא אתרו ביה דמסתבר טפי למעוטי ואי משום דק"ל דבלי דעת יתירא דאימא מבלי דעת קמא לפרט למתכוין ובבלי דעת דפרשת שופטים אתא לדבר שנתחדש בה מיער וכו' וכמ"ש התוס' לקמן ואי לא דמסתפינא אמינא הא דכתבו התוס' דנפק"ל מבלי דעת לאו דוקא ה"ה דהומ"ל משגגה קמא נפקא אז ניחא שפיר ומיושב קושית מהרש"א ז"ל על נכון והא דלא ניח"ל להגמ' לומר דהתנא שגגה קמא קדריש משום דא"כ אמאי לא דריש נמי שגגה הב' אלא ע"כ דפשיט"ל דשגגה קמא אתא למעוטי מזיד ולא בא אלא לדרוש שגגה השניה ובזה א"ש נמי מה שהקשה ה' כסא שלמה ז"ל על התוס' והניח בצ"ע יע"ש עכ"ל.

ו) מה ששאל לכתוב עבורו מה שהצעתי לפניו בעבר בענין תיקון סופרים הוא זה, אשמח מאוד להעתיק לו הענין, ואין בזה שום טירחא, הלא הוא חתום עמדי [בחידושי על המכילתא דרשב"י, בתחילתו אות ב'], וז"ל:

לשון המכילתא דרשב"י, רבי יהודה אומר אין תלמוד לומר וי"ו אלא יו"ד מלמד שכל מי שמזיק לאדם מישראל כאילו מזיק לפני מי שאמר והיה העולם.

במכילתא דר"י מס' דשירתא פ"ו וכן בתנחומא פ' בשלח סי' י"ט, פירשו נוגע בבבת עיני צריך לומר אלא שכינה הכתוב, ומנו שם כל המקראות שכינה הכתוב בהם.

וכ"ה בשמות רבה ר"פ בא, ר' יהושע אומר תיקון סופרים הוא עיני כתיב, עוד שם בפ' משפטים פ"ל, חביבין ישראל כבבת עין העליונה שנאמר כי הנוגע בכם כנוגע בבבת עינו, אלו הסופרים והחכמים שתקנו הסייג הזה.

וכתב הערוך ערך כבד, בספרים הראשונים היה כתוב 'עיני' ע"כ, וכ"כ רש"י (בראשית י"ח כ"ב) גבי כינה הכתוב דהתם, 'שהפכוהו זכרונם לברכה לכתוב כן' עכ"ל.

[וכתב עלה בס' הזיכרון על פרש"י שם שכ"ה בכל הנוסחאות שראה חדשות גם ישנות עי"ש, אכן השתא לפנינו בדפו"ח תקנוהו המדפיסים לפי ראות עיניהם, ואין בנמצא כ"כ חומשין בגי' הישנה, וכן לא היה כבר לפני הגו"א וע"ש עוד בצל"ד].

ובמ"כ ב"ר פמ"ט סי' ז' הביא לזה עוד ראיות מהאדר"נ והבמ"ר פ' במדבר, [ואיתיה ג"כ להבמ"ר הנ"ל ג"כ בדעת זקנים מבעלי התוס' בפ' ניצבים בשם המסורה], לבאר הענין כך, דכינה הכתוב היינו שתקנוהו הסופרים.

וז"ל מדרש תנחומא שם, וכן הוא אומר כי הנוגע בכם כנוגע בבבת עינו, עיני היה לו לומר אלא שכינהו הכתוב, כלומר כביכול כלפי מעלן וכינהו הכתוב שהוא תיקון סופרים של אנשי כנסת הגדולה, ובהמשך הדברים איתא שם עוד, אלא שכינו פסוקים אלו אנשי כנה"ג ולכך נקראו סופרים שהיו סופרים כל אותיות שבתורה ודורשין אותו, וכן והנם שולחים את הזמורה אל אפי והם תקנו אל אפם, ואף כאן כי הנוגע בכם נוגע בבבת עיני, אלא ללמדך וכו' עכ"ל התנחומא.

והעץ יוסף בתנחומא שם העתיק מהמאור עינים וז"ל, אין ספק כי איזה מנהרי לב כמדומה לו לתת בזה כבוד לאנשי כנה"ג כתב בגיליון הילמדנו שלו אלו הדברים, ובא רעהו בעל הדפוס והכניסן בעצם הספר לטוהר, ונאמן עלי האמת כי יש ויש אתי ב' מדרשי ילמדנו שהם קדמונים יתר על ג' מאות שנים, והנה אין בהם מאומה מן המאמר ההוא עכ"ל.

וכן הביא מהצל"ד (על רש"י בראשית שם) שכתב שבספרי התנחומא ישנים דוקני ליתא למאמר ההוא, ואכן אינו גם לפנינו בתנ"י הנדפס המצוי.

[רק יש להעיר דלהלומד המתמצא במהדורות התנחומא אי"ז קושיא כלל, דהרבה פעמים נסדר התנחומא בהרבה מהדורות, ולא הרי תנחומא דפו"ר כתנחומא דפוס מנטובה של הר"ע מפאנו, ולא הרי זו"ז כתנחומא ישן המצוי (בובר) השונה מהן, וכולם שונים זמ"ז, ולא זו"ז לדב"ר הנדפס ודב"ר כת"י (ליברמן) השונים מהם, והם מהדורות תנחומא ג"כ, עי"ש בהקדמה, וגם שניהם עצמם שונים זמ"ז, ולא זו"ז כמדרש חדש (מאן) שהוא ג"כ מהדורת תנחומא, ולא הרי כולן כהרי "מדרש ילמדנו הנאבד" שהיה לבעל הילקוט.

כללו של דבר הרבה ספרים יש מתולדת מדרש תנחומא, וכ"א שונה מחבירו, ואין שום ראי' אם בחלקן של המהדורות יהיו חסרים מאמרים, משום שכך הן עשויין, וכבר נכתב ע"ז הרבה, והדברים עתיקים].

אמנם במדרשים אחרים משמע דאי"ז תיקון אלא כאילו שכך היה צריך שיהא כתוב.

וכן הובא בשם הרשב"א בס' הליכות עולם ש"ב פ"א, (ומשם נעתק להרבה מקומות), וז"ל, תיקון סופרים בכל מקום אין הכונה בו חלילה שהוסיפו עמ"ש בתורה או ששינו ממ"ש בתורה, אלא שהם דקדקו ומצאו לפי הענין כאו"א מן הכתובים ההם, שעיקר הכונה לא היתה כמו שנראה ממ"ש בספר, אלא צד כונה אחרת ולא היה לו לכתוב אלא כן אלא שכינה הכתוב, ולא קראם תיקון סופרים אלא שהם דקדקו ופירשו שהם כינויים עכ"ל.

(וכ"כ בכללי הגמ' להב"י ובס' העיקרים מאמר ג' פכ"ב ויפ"ת בב"ר פמ"ט, וכעי"ז במהר"ל בגו"א בראשית י"ח כ"ב, ועי' בשאר מפרשי רש"י שם ובמנחת שי בקרא דילן).

והארכתי בכ"ז משום שראיתי שכל האחרונים ענו פה א' כדעה הב' דלעיל, כאילו יצתה ב"ק מן השמים שכך נפסקה הלכה, וחזינן דכמה דנגהי דרי טפי החרו החזיקו בדעת זו בכל עוז, אף דמעיקרו לא מוכרע ורוב הראשונים חולקין ע"ז וכמשנ"ת: עכ"ל חידושי שם.

ייש"כ על המכתב, ויהי לי למאור עינים ולנופת צופים, וכל דבריך מאירים ומבהיקים, וראויין לעלות על שלחן מלכים, וגם מה שכתבתי כנ"ל לא לאפוקי ממה שכתבת נתכונתי.

ויה"ר שתזכו לעמול היטב על התוה"ק, ולזכות ללמוד וללמד לשמור ולעשות בס"ד, ושתזכו לזיווג הגון בקרוב אכי"ר.

והנה הארכתי הרבה במכתבי בזה ובלשונות הספרים, ואם יהיה לטובה הרי טוב, ומ"מ יהא זה מעמי אליך ואל כל בני החבורה, לאות זכרון והוקרה.

קרא פחות
0