הבדלה

שאלה

איקלע לידי הקובץ עם סגולה ובו אוצר מכתבי תורה, וכיון שסמוך לזה נתקשיתי קושיא עצומה בדברי המשנ"ב אמרתי לא אמנע מלהציע השאלה קמיה דמר אע"פ שאיני מכירו אך מתוך כתביך נראה גודל מעלתך ועומק יגיעתך.

סימן תכ"ב ס"א.

ואם לא נזכר עד אחר שהתחיל מודים אם נזכר קודם שהשלים תפילתו חוזר לרצה.

וכ' המשנ"ב (סק"ו) דחוזר לרצה דג' אחרונות חשובות כאחת, ומקור דבריו מדברי הלבוש.

ותימה דלכאו' טעמא דחוזר לרצה כיון דמקום אמירת יעו"י הוא ברצה ולא במקום אחר ולכך צריך לחזור לרצה, וכי בעינן לטעמא דג' ברכות חשובות כאחת מצינו כן לענין מי שטעה ולא הזכיר גבורות גשמים במחיה המתים דבהא לא סגי דיחזור לאתה גיבור אלא חוזר לראש התפילה משום דג' ראשונות חשובות כאחת, וה"ה אילו היה שייך טעות במודים שחוזר עליה בהא היה שייך לומר דכיון דג' אחרונות חשובות כאחת לא סגי שיחזור למודים אלא חוזר לרצה, אך כדנת' הכא אי"צ להאי טעמא כיון ל"ש לומר שיחזור למודים דאין מקום אמירת יעו"י אלא ברצה.

ושמא נאמר דאתא לאפוקי דהיה מקום לומר דיחזור למודים והיינו דיחזור ויאמר יעו"י ויתחיל ממודים, וכדמצינו דאם נזכר אחר שגמר רצה קודם שהתחיל מודים אומר במקום שנזכר וה"נ כשחוזר לא יצטרך לחזור לרצה אלא סגי בכך שיאמר כן לפני מודים, אלא דיש לפקפק טובא בסברא זו דכבר נת' הטעם דכל שלא התחיל מודים עדיין מה שאומר עכשיו משתייך לברכה הקודמת דהיינו רצה, א"כ זה לא שייך אלא היכא דעכשיו סיים ברכת רצה והוא סומך לה אמירת יעו"י אך כל שכבר התחיל מודים אפי' יחזור ויאמר מודים מתחילה ויאמר יעו"י קודם לכן אין היעו"י סמוך לברכת רצה אלא סמוך לברכת מודים מלפניה, ושמא נאמר דכל שהוא חוזר ואומר מודים הרי הוא חוזר ומעמיד את עצמו אחר ברכת רצה ולכך כל שיאמר קודם למודים מישך שייך לרצה.

אלא דעדיין יש לפקפק בזה דהא חזי' גבי 'טל ומטר' דאם שכח ולא הזכיר טל ומטר בברכת השנים אומרה בשומע תפילה ואם אף בשומע תפילה לא אמר חוזר לברכת השנים (סי' קיז' ס"ה) ולא אמרי' דחוזר לשומע תפילה, הרי חזי' דכי הדר לתקן תפילתו חוזר ומתקן לכתחילה ולא בדיעבד ולכך חוזר לברכת השנים שהוא מקום שאלת טל ומטר לכתחילה ואינו חוזר לשומע תפילה שהוא מקומה בדיעבד (אמנם שי' התוס' ברכות כט: בשם הירושלמי דחוזר לשומע תפילה אך להלכה לא קיי"ל הכי כלל), וא"כ ה"ה הכא כי הדר לא נימא דיחזור ויאמר קודם מודים אלא יחזור ויאמר במקומו לכתחילה שהוא בתוך ברכת רצה.

אמנם הא אין להוכיח מהא דלא אמרי' גבי טל ומטר דיחזור וישאל טל ומטר ויתחיל ברכת תקע בשופר שע"י יחשב כאילו שאל טל ומטר סמוך לסיום ברכת השנים כדאמרי' גבי יעו"י, דהתם גבי טל ומטר לא מצינו כלל כה"ג דכי סיים ברכת השנים אין אומרים לו לשאול במקומו אלא שואל בשומע תפילה ולכך אף השתא לא אמרי' הכי, וצ"ע.

בכל הכבוד הראוי ובברכת התורה,

צ.

ד.

נ.

***

תשובה

בע"ה ט"ז חשון תשע"ז

לכבוד הרב צ"ד נירנברג שליט"א

שלום רב

ראשית כל מה שהעלה לחלק בין אזכרת מטר ובין יעלה ויבוא, הנה מצד עצם הדין אין חילוק ביניהם, ורק דבאזכרת מטר אמרינן לרווחא דמילתא שלא יאמר מכיון שיכול להשלים בשומע תפילה, כתב בשו"ע או"ח סי' קי"ד ס"ו וז"ל, במה דברים אמורים שמחזירין אותו כשלא אמר בימות הגשמים מוריד הגשם, היינו כשסיים כל הברכה והתחיל ברכה שאחריה, ואז חוזר לראש התפלה, אבל אם נזכר קודם שסיים הברכה, יאמר במקום שנזכר, ואפילו אם סיים הברכה, ונזכר קודם שהתחיל אתה קדוש, א"צ לחזור, אלא אומר משיב הרוח ומוריד הגשם, בלא חתימה.

וכתב במשנה ברורה ס"ק ל"ב וז"ל, בלא חתימה, ושוב אומר אתה קדוש וה"ה אם שכח יעלה ויבא בר"ח שחרית ומנחה ונזכר לאחר שסיים ברכת המחזיר שאומר שם במקומו ומתחיל מודים וכדלקמן בסי' תכ"ב ס"א שכל שלא התחיל בברכה שלאחריה לא נקרא סיום ברכה זו לגמרי לענין כל הדברים שמחזירין אותו אף על פי שנקרא סיום לענין דברים שאין מחזירין אותו כגון הבדלה בחונן הדעת ויעלה ויבא בערבית ר"ח ועל הנסים בחנוכה ופורים וכל כה"ג שאין לאמרם כשסיים הברכה אף על פי שלא התחיל בברכה שלאחריה וסיום ברכה נקרא תיכף כשאמר השם של הברכה ויש פוסקים שחולקין ואומרים דאף בדברים שמחזירין אותו תיכף משסיים הברכה כמו שהתחיל ברכה אחרת דמיא ועכ"פ נ"ל למעשה אם נזכר אחר שאמר השם לא יגמור מחיה המתים אלא יסיים למדני חוקיך ויהיה כקורא פסוק לבד ודינו כאלו עומד עדיין באמצע ברכה וחוזר למשיב הרוח וכן כה"ג בכל דברים שמחזירין אותו וכמו שביררתי בבה"ל ע"ש עכ"ל המ"ב.

וכתב בביאור הלכה שם וז"ל, בלא חתימה, דין זה למעשה לענ"ד יש לעיין טובא דהנה מקור דין זה נובע מראבי"ה שהביאוהו הרא"ש בפ"א דתענית והמרדכי שם ועיין בב"ח שרש"ל פליג על סברא זו ופוסק כדעת הרבינו יונה דס"ל דכיון שסיים אותה ברכה כמו שהתחיל אחרת דמי וחוזר לראש והנה אף שהב"ח והמ"א ושארי אחרונים ס"ל דלהלכה נקטינן כדעת השו"ע דס"ל דמכיון שהביא הרא"ש את דעת הראבי"ה להלכה הכי נקטינן מ"מ צ"ע חדא כי הא"ר נשאר בצ"ע דדברי המרדכי שכתב בשמו דאומר בלי חתימה סותר א"ע למה שכתב בשמו בפ' תפלת השחר דלפי מה שכתב שם יהיה הדין דצריך להתחיל ממשיב הרוח ולגמור עד סוף הברכה [ומה שרצה הפמ"ג לתרץ קצת קושיתו אין לו מקום כלל להמעיין באגודה גופא דכתב שם בפירוש דראבי"ה פסק כתלמודא דידן ודלא כירושלמי וגם דהלא המרדכי איירי בערבית ר"ח] שנית כי בביאור הגר"א נשאר ג"כ בקושיא על פסק השו"ע [ועיין בספר צל"ח שהקשה ג"כ על הראבי"ה ממה שאמר שם בעבודה חוזר לעבודה ויישב קצת] ומשמע דס"ל ג"כ כדעת הרש"ל.

ולבד כ"ז מצאתי עוד כמה גדולי הראשונים דס"ל דלא כראבי"ה והוא הריא"ז שהובא בש"ג פ' תפלת השחר וגם בספר ברכה משולשת בתוספות ר"י חסיד בשם רבו וכן בהגהת סמ"ק כתב בהדיא דאפילו אם נזכר קודם שהתחיל אתה קדוש חוזר לראש וגם מרמב"ם משמע דלעולם חוזר לראש כמו שהובא בב"י וכן בספר קיצור שו"ע פסק ג"כ דחוזר לראש עי"ש בהג"ה שבסוף ספרו וצ"ע לדינא.

והנה אף דלהכריע נגד השו"ע קשה מאוד אחרי דהרבה והרבה מגדולי האחרונים קיימי בשיטת השו"ע ויישבו בדוחק את כל הקושיות שעל השיטה הזו עכ"פ נראה לי דאם אחר שאמר בא"י נזכר ששכח משיב הרוח לא יגמור את הברכה אלא יסיים למדני חוקיך כדי שיהיה כקורא פסוק לבד ויחזור למשיב הרוח ויגמור כסדר וה"ה ביעלה ויבא וכה"ג אם שכח ונזכר אחר שאמר בא"י יסיים למדני חוקיך ויחזור אח"כ ויאמר יעו"י ותחזינה כסדר ולענין טל ומטר ג"כ לפ"ז נראה דאם שכח להזכירו באמצע וסיים ברכת השנים אף שלא התחיל תקע מ"מ שוב לא יאמר כאן טו"מ דהלא יכול לאמרו בשומע תפלה ויצא לכו"ע עכ"ל הבה"ל.

וכתב עוד במשנה ברורה סימן קיז ס"ק טו וז"ל, אם לא שאל, עיין במ"א ובש"ת שכתבו דאם נזכר קודם שהתחיל תקע בשופר אומרו שם ובסימן קי"ד בבה"ל ד"ה בלי חתימה הארכנו בזה וביררנו דיותר טוב שיאמר בש"ת דבזה יצא לכו"ע עתה מצאתי בספר קיצור ש"ע שפסק ג"כ הכי ואם נזכר קודם שסיים ברכת השנים יאמר במקום שנזכר אך אם נזכר אחר כשנים הטובות יחזור ויאמר וברך שנתנו כשנים הטובות כדי שיהיה מעין חתימה סמוך לחתימה וטוב יותר שיתחיל ותן טל ומטר ויגמור כסדר ע"כ.

מבואר מכ"ז דהטעם שמחמירין בותן טל ומטר הוא משום שיכול להזכיר בשו"ת ולצאת ידי חובת כו"ע.

אמנם מ"מ לעניננו מסתבר ג"כ לומר שאם התחיל מודים חוזר לרצה משום שכבר התחיל מודים ואינו עוסק בברכת רצה (מידידי הגר"ח מישקובסקי שליט"א מק"ס).

אבל יתכן ליישב דברי הלבוש והמ"ב דג' ברכות אחרונות חשובות כאחת, בא לומר דכאן גם לדעת רש"י שאמצעיות אין להם סדר הכונה שיכול להשלים ברכה שהשמיט מ"מ בג' אחרונות א"א, ואף שזהו דוחק לפרש שבאו לומר שאף לשיטה שלא נפסקה להלכה יהיה הדין כן, מ"מ אינני יודע דרך אחרת לפרש זה.

***

יום ראשון כ"א אייר תשע"ו

לכבוד גיסי הגאון החתן ר' מאיר שליט"א

שלום רב ומז"ט

א) ע"ד מה ששאלת בדברי הרמ"א, דהנה כתב השו"ע אה"ע סי' ס"ב, וז"ל, י"א שאינם נקראים פנים חדשות אלא א"כ הם בני אדם שמרבים בשבילם; וי"א דשבת וי"ט ראשון ושני הוי כפנים חדשות בסעודת הלילה ושחרית, אבל לא בסעודה שלישית, וכן פשט המנהג.

וכ' הרמ"א הגה: ועכשיו נהגו במדינות אלו לברך ז' ברכות בסעודה ג', ואפשר משום דרגילים לבא פנים חדשות; וי"א מטעם דרגילין לדרוש, והדרשה הוי כפנים חדשות עכ"ל.

והקשיתם מאי אתי הרמ"א לאשמעינן, דזה פשיטא שצריך לברך אם יש פנים חדשות, ומה בא לפרש המנהג בזה.

כמדומה שכונת הרמ"א היא כפשוטה, דהדרך במדינות אלו מה שמברכין הוא רק משום שיש פנים חדשות, ומה שכתב כ"ז הוא רק לאשמעינן סיפא דמילתא שי"א שגם בלא פנים חדשות מברכין, ולשונו מתחילה ועכשיו נהגו וכו' באמת לדעת זו מיותר הוא, אלא אתי בדעה ראשונה רק לאפוקי מדעת זו דא"א לברך בלא פנים חדשות, ולומר דגם א"א להביא ראיה מן המנהג, דהמנהג הוא רק כשיש פנים חדשות, ואי איתא שיהיו מי שינהגו גם בלא פנים חדשות לאו אדעתא דמנהגא עבדי, דלא נהגו אלא באופן זה, [ואגב אורחא אתי לאשמעינן דמהני פנים חדשות בסעודה ג', לאפוקי מדעת סוברין דלא מהני, וזהו דעת יש"ש].

ויעויין בדרכי משה (סימן סב אות יב), שכתב וז"ל, מצאתי במנהגים (ספר המנהגים לרי"א טירנא, מנהגי כל השנה אות יג) בהגהות סוף המנהגים במקום שכתוב המנהגים בקיצור כי הדרשה היא כפנים חדשות על כן נהגו לברך ז' ברכות בסעודה ג' של שבת כי נוהגים לדרוש ע"כ.

הרי שלא הזכיר יותר מדעה זו.

וכן כתב בשו"ת הרמ"א סימן קלב סק"ג, וז"ל, עוד שאלת בענין ברכת חתנים שמברכין בסעודה שלישית של שבת, אף על גב דליכא פנים חדשות כמו שכתבת.

הלא תשובתך בצדך בהגהות מנהגים שנדפסו בלובלין או בוינצייא מנהגי מהרר"א טירנא, כי הדרשה שדורשין בשבת בסעודה שלישית מקרי פנים חדשות ומנהגן של ישראל תורה, ע"ש במנהגים שכתב בקצור ותמצאהו ע"כ.

ולא הביא הך דעה ראשונה כלל, וס"ל לעיקר כדעת ס' המנהגים, וגם בהגהתו לשו"ע עיקר מה דאתי לאשמעינן היינו דברי ס' המנהגים גופייהו, לא בא אלא להוסיף על דברי ס' המנהגים שא"א להוכיח מן המנהג הקיים כדעת ס' המנהגים.

והנה מה שנקטנו בביאור דברי הרמ"א שהדרשא ממש חשיב כפנים חדשות, כן פשוט בדבריו, וכן נקטו האחרונים, וכתב הערוך השולחן אבן העזר סימן סב סעיף ל, וז"ל, ובדבר סעודה שלישית כתב רבינו הרמ"א דעכשיו נהגו במדינות אלו לברך ז' ברכות בסעודה ג' ואפשר משום דרגילים לבא פנים חדשות, וי"א מטעם דרגילים לדרוש והדרשה הוה כפנים חדשות עכ"ל.

והנה עכשיו אין רגילין לדרוש וגם אם לא באו פנים חדשות מברכין ז' ברכות ואולי שבזה סמכו על הדיעה שבסעי' כ"ז אמנם נראה דמדינא צריך לומר לפי הנהוג אצלינו דכשעושים שבע ברכות בסעודה שלישית מרבים במאכלים טובים ובמשקה ממילא דלא גריעא מסעודת שחרית לפי הטעם שכתבנו בסעי' הקודם ולכן אם באמת אין מרבין במאכלים וליכא פנים חדשות ורוצים לומר שבע ברכות אין לאמרם אא"כ יאמרו חידושי תורה על השולחן ויהיה זה במקום הדרשה ויש בזה שמחה יתירה דפקודי ד' ישרים משמחי לב ואז ביכולת לומר השבע ברכות ע"כ.

וכן בשו"ת התעוררות תשובה ח"ב סי' צ"ט כתב להביא ראיה לזה מדאיתא בברכות מ"ז ב' ב' ת"ח המחדדין זל"ז מצטרפין לזימון, אע"ג שאינם שלשה, ע"ש.

אכן כתב הב"ח וז"ל, מיהו האידנא דעיקר השמחה היא בסעודה ג' דמרבים בשמחה ובמנות ועיקרי הקהל באים לסעודה לכבוד הדרשה שדורש החתן ומרבים במתנות להחתן אחר הדרשה הוי פנים חדשות ומברכין ז' וכ"כ במנהגים וכך נוהגים ע"כ.

ותימה שכתב דבריו בשם בעל המנהגים, דהרי המנהגים ס"ל דהדרשא מהני בלא פנים חדשות, וכמו"כ אם איכא פנים חדשות שעיקרי הקהל באים לסעודה מה צריך לדברי המנהגים, דהרי לא מיירי לפני זה אלא דסעודה ג' גופא לא חשיב כפנים חדשות כשאר סעודות, אבל לא הזכיר סברא דלא מהני פנים חדשות.

ונראה פשוט דהב"ח ס"ל דהדרשא מהני בלא פנים חדשות, וכמו כן אי איכא פנים חדשות פשיטא דמהני, אלא דכאן מיירי שאותן עיקרי הקהל היו כבר בשמחת החתונה, מ"מ כיון שעתה באין לכבוד החתן ומרבים במתנות הו"ל כפנים חדשות.

אבל אי"ז דעת הרמ"א שדעתו כנ"ל כמו שביארנו.

ב) מה שבשמחת הז' ברכות א' מן המסובין עמד להספיד את זקנת המשפחה, יש להעיר דזהו שלא כדין, מאחר וכבר נשא הזקן אשה אחרת, וגרסי' במו"ק כ"א ב' וז"ל, מתה אשתו ונשא אשה אחרת אינו רשאי ליכנס לביתו לדבר עמו תנחומין מצאו בשוק אומר לו בשפה רפה ובכובד ראש.

וכ"פ בשו"ע יו"ד סי' שפ"ו ס"ב, וז"ל, מתה אשתו ונשא אחרת, אינו נכנס לביתו לדבר עמו תנחומין.

מצאו בשוק, אומר לו: תתנחם, בשפה רפה ובכובד ראש.

אבל אם לא נשא אחרת, מדבר עמו תנחומין עד שיעברו ג' רגלים.

ועל אביו ועל אמו מדבר עמו תנחומין כל י"ב חדש; לאחר י"ב חדש מדבר עמו מן הצד ע"כ.

ולכאורה דבר פשוט הוא דכ"ש בהספד, שא"א להספיד יותר דמידי טעמא אלא משום כבוד אשתו החיה, וכמו שכתב רש"י: משום חלישת דעת דאשה אחרונה ע"כ.

וכן כתב המאירי שם וז"ל, ואם מתה אשתו ונשא אחרת אינו רשאי לדבר עמו על הראשונה בביתו כלל מפני כבוד האחרת אבל אם מצאו בשוק מזכירו בשפה רפה ומנחמו ע"כ, א"כ כ"ש בהספד שמפריע לה טפי אם יספיד אשתו הראשונה.

ובשו"ת חתם סופר (יו"ד סי' שנ"ה) נשאל אשה שמת בעלה ונשאת לאחר, ואח"כ ליקטו עצמות בעלה הראשון, אם מחויבים להתאבל ביום ליקוט עצמותיו של בעלה הראשון וכו'.

והאריך החת"ס להשיב דאין לה להתאבל על בעלה הראשון, ומסיים: וממילא שאינו ראוי להראות אבלות על בעל הראשון בפני בעלה השני.

כדתני' במס' מוע"ק (כ"א ע"ב) מתה אשתו ונשא אשה אחרת וכו' ופירש"י משום חלישת דעת דאשה אחרונה וכו', והדברים ק"ו, מה התם דעביד איניש דנסיב ב' נשים ומתאבל על א' בפני השני'.

מ"מ כשנכנסה זו תחת זו הו"ל חלישת דעת אם יתנחם על הראשונה, כ"ש אשה בפני בעלה השני שלא תתאבל על הראשון, ודרכי' דרכי נועם וכל נתיבותי' שלום עכ"ל.

ובספר שיטה על מסכת מו"ק כתוב הטעם בדברי הגמ' הלזו, שאינו מאריך בדברים, כדי שלא יתחרט על אשה זו שלקח עכ"ד.

א"כ ה"ה הכא שא"א להספיד על אשתו הראשונה אלא בשפה רפה ובכובד ראש.

ונראה דלא פליגי רש"י והמאירי והשיטה, דרש"י והמאירי מפרשי רק הטעם שלא יכנס לביתו לומר לו תנחומין אף לא בשפה רפה ובכובד ראש, ושיטה קאמר הטעם מ"ט אם מצאו בשוק אינו מדבר הרבה תנחומין אלא בשפה רפה ובכובד ראש, אבל תרווייהו מודו להדדי.

ולענינינו צא ולמד עוד מהא דגרסי' בסנהדרין ק"ד א', וז"ל, זקינו דרבי פרידא אשכח גולגלתא דהוה קא שדיא בשערי ירושלים וכתיב בה זאת ועוד אחרת קברה ולא איקברא קברה ולא איקברא אמר גולגלתו של יהויקים היא דכתיב ביה קבורת חמור יקבר סחוב והשלך וגו' אמר מלכא הוא ולא איכשר לזלזולי ביה כרכה בשיראי ואותבה בסיפתא חזיתא דביתהו סברא הא דאיתתא קמייתא הוה דהא לא קא מנשי לה שגרא תנורא וקלתה ע"כ.

ונלמד מאשתו של א' מן החכמים בזמן האמוראים שמסתמא היתה צדקת ואשת חבר כחבר, ואעפ"כ לא יכלה לסבול שבעלה יזכור את אשתו ראשונה, ומזה נלמוד דאין שום חילוק בין תנחומין להספד בתוך ביתו, ואדרבה חמירא טפי.

ג) בענין תרופות תחת המיטה יעויין להגרי"א דינר בספר הבית בכשרותו הל' אוכלין שתחת המטה, שהביא מהגרשז"א ומהציץ אליעזר דאין בזה חסרון.

[אא"כ ויטמינים שיש בהם טעם].

ד) בענין נר הבדלה שאינו משמן או משעוה, הנה ז"ב מדינא דגמ' שא"צ דוקא נר, ויעויין בברכות דף נ"ג א', וז"ל, תנו רבנן היה מהלך חוץ לכרך וראה אור אם רוב נכרים אינו מברך אם רוב ישראל מברך וכו', ע"ש בכל הסוגיא, והנה כל מה שצריך לבדוק הוא דבעינן שיהא הנר כשר ואינו של גוים, אבל לא בעינן יותר מזה, וסגי שרואה שיש כאו אור, ולא אמרו אבוקה להבדלה ממה"מ אלא לכתחילה, ויש מן הפוסקים שהתירו ג"כ באור חשמל, וכן נהגו האחיעזר והרוגוצ'ובר, ומ"מ גם לענין אבוקה משמע במ"ב סי' רח"צ סק"ח דרק בזמן הגמ' היו הנרות שמן, אבל אין ענין לכאורה שיהיה משום דבר המסוים.

ומ"מ גם אם יש בזה הידור דאבוקה, מ"מ הרי גם על הנר גופיה אמרינן שאין מהדרין על הנר בערבי שבתות, וא"כ לענינינו במקרה השאלה שהיו משפחות שהיו ממהרות לביתם והיה להם הרבה צאצאים ולא היה להם משהו אחר, א"כ פשיטא שלא היו צריכין יותר מזה.

יה"ר שתזכה באמת להמשיך בעבודת ה' כראוי לפי תנאיך במצבך החדש, [ואגב אורחא - כעת במצבך יותר תבין כראוי את כוונתי בהרגשת האשה הנ"ל שהזכרתי], ומאידך להמשיך גם בתורה שזכית לבוא לדרגות בהתמדתה ושקידתה, ותזכה לגדל בנים צדיקים וחכמים דורות ישרים מבורכים ובנין עדי עד.

גיסך אוהבך ומעריכך מאוד עקיבא משה
[pump]">

{בס"ד אור לט' תשרי תשע"ו}

שאלה - אמרי' בפיוט הן במלאכיו לא יאמין, וצ"ע דהמלאכים אין להם בחירה.

ועוד תמוה מ"ש וכולם מקבלים עליהם עול מלכות שמים וכו', הרי אין להם בחירה ומה שייך קבלת עומ"ש.

{תשובה - א) הנה המקור לזה מקרא מלא הוא בס' איוב (פרק ד פס' יח): הן בעבדיו לא יאמין ובמלאכיו ישים תהלה.

והנה המפרשים נחלקו מהו לא יאמין דהנה רוב המפרשים עה"פ שם פי' דהכונה שאינם מושלמים, ע"ש באבן עזרא: לא יאמין - אין אמונה בעבדיו כנגדו שהוא לבדו שלם בלא חסרון.

תהלה - כמו אמרתי להוללים אל תהולו בעבור חסרונם ע"כ.

}

וברלב"ג: לא יאמין הוא מענין אמת ר"ל שלא ישיגו האמתות והקיום מעצמותם אבל להם סבה בהיותם אמת כמו שיש להם סבה בהיותם נמצאים ולזה היה חסרון בחק אלו הנמצאים הקדושים ביחס אל השי"ת וזה כי הש"י לבדו יהיה אמתותו וקיומו מעצמותו או יהיה הרצון בזה שהש"י לא יאמין בהם שישלימו מעצמם מה שהוכן להם מהפעולות אם לא יהיה בזה עזר מהש"י וזה הדבר כבר בארנוהו במה שאין ספק בו בחלק הג' מהמאמר החמישי בספר מלחמות ה'.

תהלה - רוצה לומר אורה ויהיו הלה והלל שני שרשים בענין אחד והרצון בו ולא במלאכיו ישים אורה ר"ל שאין האור להם והוא ההשגה במה שהם משיגים מצד עצמותם אבל מצד הסבה ראשונה והוא השם יתברך ואולם השם ית' אין לו ההשגה במה שישיג מזולתו.

אכן פשטות המקראות הם שאין לו בהם אמונה ר"ל שיוכלו לבטל מעבודתם וע"ז תמה הרי אין להם בחירה, וכ"כ מפרשים אחרים, וראשית כל נעתיק הלשונות בזה.

כתב הרב אלשיך שם באיוב: הן בעבדיו לא יאמין כו'.

.

.

או יאמר, ראה נא כי אין לבטוח במי שאמרו עליו כי בטבעו לחטוא, ומי יאמר זכיתי לבי שתקפיד איוב, כי אין ספק שהאלקים מצא בך ערות דבר, כי הלא הן בעבדיו שלומי אמוני כל דור לא יאמין, כי על כן לא יכנה שמו על הצדיקים בעולם הזה, ובמלאכיו גם שאין להם יצה"ר ישים תהלה, כענין המלאכים שהלכו להפך סדום, שדקדק הוא ית' עמהם על אומרם משחיתים אנחנו וגורשו ממחיצתם כמ"ש ז"ל, עד בא יעקב להר המוריה.

ועתה שא נא ק"ו, ומה אם מלאכים משוללי גוף נמצא בהם אשמת דבר, ק"ו (יט) שוכני בתי חומר הם נפשות בני אדם, השוכנים תוך הגופים שהם בתי חומר, כי ראה נא הפסד איכותם מצד היותם לבושי חומר, שישכחו יום המיתה, אצ"ל עודם בריאים וחזקים, כי אם אפי' בהביא עליהם הוא יתברך ייסורי חלאים אשר ימותו בהם, מעכבם טפשות חומרם לשוב אל האלקים כדי לתת דין לפניו ית', וז"א אף שוכני בתי חומר אשר בעפר שהוא יסודם הם הגופים ידכאום מן השמים בחלאים לפני עש, שהוא כי קודם יאכלם עש רמה ותולעה בקבר, ידכאום פה בחולי למען יתעוררו ויזכרו מעלליהם, ואל על יקראוהו בתשובה וכו'.

עכ"ל האלשיך.

הנה האלשיך ז"ל פי' זה כפשוטו וכנ"ל, אכן מלשונו נראה שבא קצת לתרץ קושי בזה, איך יתכן שתהא טענה על משגה של מלאכים, וע"ז תי' שהקב"ה מדקדק עמהם וכו', אך זה לא בא לתרץ הקו' שהמלאכים אין להם בחירה.

וברבינו בחיי פרשת וירא: כי משחיתים אנחנו.

היה להם לומר "כי משחית ה'", אבל תלו הפעולה בעצמם, ולא זזו משם עד שהודו על כרחם כי אין הדבר תלוי בהם, אבל הם שלוחים מאת הש"י, זהו שהוצרכו לומר: וישלחנו ה' לשחתה.

וזהו שאמר הכתוב: (איוב ד, יח) "הן בעבדיו לא יאמין ובמלאכיו ישים תהלה".

וכתיב: (איוב טו, טו) "הן בקדושיו לא יאמין ושמים לא זכו בעיניו".

אכן נראה דלכו"ע גם אם אין זה זהו הביאור מ"מ אמת הוא שפעמים אין המלאכים מקיימין שליחותן כראוי, וכן מוכח מהרבה מאמרי רז"ל.

איתא בשו"ט מדרש תהלים (ע"פ מהדו' ר"ש בובר) מזמור קיט [לז - קיט, צ]: לדור ודור אמונתך וגו'.

השמים והארץ עומדין על האמונה, שנאמר חסדי ה' עולם אשירה לדור ודור וגו' (תהלים פט ב), וכה"א מי יאמר זכיתי (לבבי) [לבי] טהרתי מחטאתי (משלי כ ט), הן בקדושיו לא יאמין (וכוכבים) [ושמים] לא זכו בעיניו (איוב טו טו), ומי נמלט והכל עומדין בדין, לכך נאמר למשפטיך עמדו היום וגו'.

ואי' עוד במדרש תהלים מזמור יט ר' לוי אמר בכל יום ויום עומדין בדין לפני הקדוש ברוך הוא, למה שהן מתביישין לצאת, ואומרים לפי שהבריות משתחוים לנו ומכעיסין להקב"ה, ומה עושה, מאיר לפניהם חצים שנאמר לאור חציך יהלכו (חבקוק ג'), והן יוצאין בעל כרחן, שנאמר בבקר בבקר משפטו (יצא) יתן לאור [לא נעדר ולא יודע עול בושת] (צפניה ג ה), מהו לא נעדר, לא פסקין, הא כמה דאת אמר לכולם בשם יקרא [וגו' איש לא נעדר] (ישעיה מ כו), ומהו לא יודע עול בושת, לא חכמין ולא בהתין, טעוון דפלחין להון לקיין ולא בהתין.

וכ"א בגמ' מסכת סנהדרין דף קי ע"א, אמר רבא מאי דכתיב שמש ירח עמד זבלה לאור חציך יהלכו מלמד שעלו שמש וירח לזבול אמרו לפניו רבונו של עולם אם אתה עושה דין לבן עמרם נצא ואם לאו לא נצא עד שזרק בהם חצים אמר להן בכבודי לא מחיתם בכבוד בשר ודם מחיתם והאידנא לא נפקי עד דמחו להו.

וכן אי' עוד במסכת חולין דף ס ע"ב רבי שמעון בן פזי רמי כתיב ויעש אלהים את שני המאורות הגדולים וכתיב את המאור הגדול ואת המאור הקטן אמרה ירח לפני הקדוש ברוך הוא רבש"ע אפשר לשני מלכים שישתמשו בכתר אחד אמר לה לכי ומעטי את עצמך, ומבואר ג"כ שהי"ל עונש על טענה שהיה עליה.

ובמדרש שכל טוב פרשת בשלח לחד מן קמאי אי', ועוד שהוא משובח בכל ועל כל, שנאמר כי מי בשחק יערוך לה' ידמה לה' בבני אלים (תהלים פט ז), ואומר אל נערץ בסוד קדושים רבה ונורא על כל סביביו (שם שם ח), ואומר הן בקדושיו לא יאמין ושמים לא זכו בעיניו (איוב טו טו), ק"ו לאדם ילוד אשה קצר ימים ושבע רוגז, בחייו בושה וכלימה באחריתו רימה ותולעת, איך יכול לומר זך לקחי ובר הייתי בעיניך, אלא להיות כל מעשיו לשם שמים, אולי ימצא חן לפניו עכ"ל.

ומרגלית יקרה מצאתי בס' באר שבע מסכת סנהדרין דף קיג ע"א, וז"ל: וי"ל דהיינו דוקא למלאך מן הנפרדים החוטאים שכתוב בהם (איוב ד, יח) ובמלאכיו ישים תהלה, והתהלה היתה ממה שתלו הכח בעצמה בענין סדום, כשאמרו (בראשית יט, יג) כי משחיתים אנחנו, אבל אם המלאך הוא מן הנטיעות דהיינו מן הכת שאינן חוטאין והוא מטטרון שר הפנים, יש לו כח לשאת הפשעים והסליחה מסורה בידו, כמו שכתבו חכמי האמת (מובא ברבינו בחיי בראשית ג, ו מתנחומא שופטים יח, והובא ברש"י שמות כג, כא) בפסוק (שמות כג, כא) כי לא ישא לפשעכם.

ונעתיק באריכות [להשלמת המובן] { והנה ידעתי כי שמא ירצה הקורא לדלג על אריכות הלשון בזה, והרשות נתונה לכל, ומ"מ העתקתי למי שירצה בזה.

}לשון רבינו בחיי שמות פרק כג כ:

הנה אנכי שולח מלאך לפניך.

ע"ד הפשט ענין הפרשה הזאת שהקב"ה הודיע למשה כי ישראל עתידים שיחטאו בעגל, ולכך אמר: "כי לא ישא לפשעכם", בלשון יחיד ולא אמר "לחטאתיכם".

ועל כן אמר להם שישלח עמהם מלאך מאחר שאינם ראוים שתלך שכינה עמהם.

והנה משה רבינו ע"ה בכח תפלתו בטל זה שלא נתקיים בימיו, אבל נתקיים אחריו בימי יהושע שחזר המלאך הזה למקומו.

וטעם "לשמרך בדרך" שישמור אותם בדרך המדבר.

וטעם "אשר הכינותי" כלומר לשבתי כענין: (לעיל טו, יז) "מכון לשבתך פעלת" והוא בית המקדש, והוא הלשון שהזכיר שלמה: (דברי הימים - א כט, יט) "ולבנות הבירה אשר הכינותי".

והמלאך הזה על דעת רבינו חננאל ז"ל היה מיכאל השר הגדול, כענין שאמר גבריאל לדניאל: (דניאל יב, א) "ובעת ההיא יעמוד מיכאל השר הגדול העומד על בני עמך", וכתיב: (שם י, כא) "ואין אחד מתחזק עמי על אלה כי אם מיכאל שרכם", והוא שנראה ליהושע, והוא שאמר לו: (יהושע ה, יד) "אני שר צבא ה' עתה באתי", ופירשו רז"ל: כי מה שיזכור בו "כי שמי בקרבו" באורו: שנקרא "שר צבא ה'", כענין שכתוב: (מלכים - א ח, מג) "כי שמך נקרא על הבית הזה", שנקרא בית ה'.

ומה שאמר כי לא ישא לפשעכם, כלומר יש לכם להשמר מפניו שלא תחטאו שאף על פי שאני שולחו איני שולחו לשאת עון, כי אני הנושא והמוחה, כענין שכתוב: (ישעיה מג, כה) "אנכי אנכי הוא מוחה פשעיך" ע"כ.

גם זה דעת ר' אברהם ז"ל שהמלאך הזה הוא מיכאל.

וראיתי אחד מבעלי הקבלה שאינו מרחיק הדעת הזאת ואומר: כי קרוב אל הדעת שיהיה המלאך הזה מיכאל, והוא ממונה על הסליחה כי הוא שר החסד, ומזה אמר: "כי לא ישא לפשעכם", כלומר אף על פי שהוא ממונה על כך ואין צריך לומר שיעשה מה שאינו ממונה עליו, והוא השרף שנראה לישעיה, שהזכיר בו הכתוב: (שם ו, ו) "ויעף אלי אחד מן השרפים ובידו רצפה", ודבר ברור הוא שהיה מיכאל, שכן דרשו רז"ל בפרק קמא דברכות: (ברכות ד ב) גדול מה שנאמר במיכאל יותר ממה שנאמר בגבריאל, דאילו במיכאל כתיב: "ויעף אלי אחד מן השרפים", ובגבריאל כתיב: (דניאל ט, כא) "והאיש גבריאל אשר ראיתי בחזון בתחלה מועף ביעף", ואומר שם בגמרא: מאי משמע דהאי קרא במיכאל, דכתיב: (שם י, יג) "והנה מיכאל אחד השרים הראשונים" וגו', ואמר רבי יוחנן אתיא אחד אחד, כתיב הכא: "ויעף אלי אחד מן השרפים", וכתיב: "והנה מיכאל אחד מן השרים".

ומה שקרא הכתוב למיכאל "שרף" והוא של מים, הכל לפי הענין, כי היה בידו רצפה של אש, ועוד לפי שנהפכה מדת רחמים למדת הדין, הוא שכתוב: (ישעיה ו, ט - י) "לך ואמרת לעם הזה שמעו שמוע" וגו' "השמן לב העם הזה" וגו' והוא שאמר לו: (שם, ז) "וסר עונך וחטאתך תכופר", וזה ראיה שהוא ממונה על הסליחה.

ומפני זה המלאך שבפרשה הזאת הוא השרף שבישעיה ולכך הזכיר בכאן "כי לא ישא לפשעכם" והכוונה לומר כי אפילו מה שהוא ממונה עליו אין לו רשות לעשות בלא רשותי, ואפשר לומר כי הדעה הזאת רמוז בכאן באמרו: "כי ילך מלאכי לפניך".

והנה גזרת המלאך הזה נתבטלה כל ימי משה, כי משה בטל אותה בכח תפלתו שלא יהיו ישראל נמסרים ביד מלאך כל ימי חייו של משה, כי הוא היה ממלא מקומו של מלאך, אבל אחרי מות משה חזר המלאך למקומו, הוא שכתוב: (יהושע ה, יד) "אני שר צבא ה' עתה באתי", וזה מיכאל, כי זה הוא מן ארבע מחנות שכינה שהוא שר צבא מחנה, ודרשו רז"ל: (תנחומא משפטים יח) "עתה באתי", אני הוא שבאתי בימי משה רבך ודחה אותי ולא רצה שאלך וגו'.

ועל דרך המדרש: (שמות רבה לב, ג) "הנה אנכי שולח מלאך לפניך", אלו זכיתם אני בעצמי נעשיתי לכם שליח כדרך שנעשיתי לכם במדבר, שנאמר: (לעיל יג, כא) "וה' הולך לפניהם יומם", ועכשיו שלא זכיתם הריני מוסר אתכם לשליח, הוי אומר: "הנה אנכי שולח מלאך לפניך".

אתה מוצא בשעה שאמר ישראל: (להלן כד, ז) "כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע", אמר הקדוש ברוך הוא צויתי לאדם הראשון מצוה אחת שיקימנה והשויתיו למלאכי השרת, שנאמר: (בראשית ג, כב) "הן האדם היה כאחד ממנו".

אלו שקבלו תרי"ג מצות אינו דין שיהיו חיים וקיימים לעולם.

(להלן לב, טז) "חרות על הלחות", רבי יהודה ורבי נחמיה פליגי, רבי יהודה אומר חרות מן השעבוד, רבי נחמיה אומר חרות מן מלאך המות.

וזהו שאמר הכתוב: (במדבר כא, יח - יט) "וממדבר מתנה וממתנה נחליאל ומנחליאל במות", מן המדבר נתנה תורה מתנה לישראל, ומתוך התורה שנתנה מתנה נחלו אל לעולם, "ומנחליאל במות", ומתוך שהיתה הכונה שיחיו לעולם בא מות, אמר הקדוש ברוך הוא: בשטתו של אדם הראשון הלכתם שלא עמד בנסיונו שלש שעות, (תהלים פב, ו - ז) "אני אמרתי אלהים אתם" וגו', "אכן כאדם תמותון", לשעבר הייתם משתמשים ע"י רוח הקודש ועכשיו אי אתם משתמשים אלא על ידי מלאך, הוי אומר: "הנה אנכי שולח מלאך לפניך".

זהו שאמר הכתוב: (ירמיה ג, יט) "ואנכי אמרתי איך אשיתך בבנים ואתן לך ארץ חמדה נחלת צבי צבאות גוים", אמר הקדוש ברוך הוא: אני ואתם חשבנו שתהיו אתם בנים ואני האב, איך עשיתם שאכניס אומות העולם ביני וביניכם, שנאמר "איך אשיתך", לשון הבדלה, כמו: (בראשית ל, מ) "וישת לו עדרים לבדו", ואתן לך ארץ חמדה, ארץ שחמדוה גדולי עולם, אברהם אמר לבני חת: (שם כג, ד) "תנו לי אחזת קבר עמכם", הקדוש ברוך הוא אמר ליצחק: (שם כו, ג) "גור בארץ הזאת", יעקב אמר: (שם נ, ה) "בקברי אשר כריתי לי".

"נחלת צבי", מה צבי זה אין עורו מחזיק את בשרו אף ארץ ישראל אינה מחזקת פרותיה, "צבאות גוים", ארץ שנתאוו לה מלכי עולם, כיצד, כתיב: (יהושע יב, ט) "מלך יריחו אחד מלך העי אשר מצד בית אל אחד", ואין בין יריחו לעי יותר משלשה מילין והוא אומר כך, אלא כל מלך שהיה מולך בחוצה לארץ ולא היה לו מקום בארץ ישראל לא היה נקרא מלך, למה לפי שהיו מתאוין לארץ ולפירותיה.

א"ר פרנך בשם ר' יוחנן ראה מה כתיב: (יהושע ז, כא) "וארא בשלל אדרת שנער", פורפירא בבלאה שהיה מלך בבל לובש כשהוא ביריחו, ואומר: (ירמיה ג, יט) "אבי תקראי לי", שהוצאתי אתכם ממצרים וקרעתי לכם ים סוף ואתם עשיתם עגל, לא חסרתי לכם דבר ואתם בגדתם בי, עו"ג בגדו בי ונתתי להם שרים לשמרם, אף אתם אני נותן לכם מלאך שיהא משמר אתכם, הוי אומר: "הנה אנכי שולח מלאך".

וע"ד הקבלה: "הנה אנכי שולח מלאך לפניך לשמרך", המלאך הזה אינו מן הנפרדים החוטאים, שכתוב בהם: (איוב ד, יח) "ובמלאכיו ישים תהלה", והתהלה היתה ממה שתלו הכח בעצמם בענין סדום כשאמרו: (בראשית יט, יג) "כי משחיתים אנחנו", אבל הוא מן הנטיעות, וזהו שדרשו במדרש תנחומא: (תנחומא משפטים יח) "כי לא ישא לפשעכם", לפי שהוא מן הכת שאינן חוטאין, והוא מטטרון שר הפנים, ולכך אמר "לשמרך בדרך", כי תרגום: משמרת, מטרת, והוא מדת הדין, ולכך אמר "לפניך", כלשון: (חבקוק ג, ה) "לפניו ילך דבר ויצא רשף לרגליו", ואומר: "כי ילך מלאכי לפניך", וזהו לשון "מלאכי", כלומר מלאכי החביב אצלי שעל ידו אני נודע בעולם, ועליו נאמר: (להלן לג, יד) "פני ילכו", כשבקש משה ואמר: "הודיעני נא את דרכך", בקש ממנו מדה שיהיה נודע בה, והשיב לו: "פני ילכו", וזהו: (ישעיה סג, ט) "ומלאך פניו הושיעם", מלאך שהוא פניו, ועל כן אמר: "וצרתי את צורריך", על ידו, ואמר עוד: "והכחדתיו", כי במדת הדין נכחדים האויבים, ומה שנקרא "מלאך" והוא אינו מן הנפרדים מפני שהנהגת העולם בו שהוא מדת הדין, ומה שאמר: "השמר מפניו", כי ממדת הדין יש לו לאדם להשמר שלא יענש בחטאו, ולכך הזכיר בו לשון שמירה ולשון פנים, ואמר: "ושמע בקולו", אזהרה שלא יקצצו בנטיעות, ולכך אמר מיד: "אל תמר בו", ודרשו רז"ל: (שמות רבה לב, ד) "אל תמר בו", אל תמירני בו, אלא שיתבונן כי הכל אחד והכל מיוחד בלי פרוד, "כי לא ישא לפשעכם", יאמר כי המלאך הזה יש לו כח לשאת הפשעים והסליחה מסורה בידו, ואעפ"כ לא ישא לפשעכם אם תמר בו, כי כל הממר בו ממר בשמי המיוחד שבקרבו, ומה שהזכיר דוד ע"ה: (תהלים קל, ד) "כי עמך הסליחה", ודרשו רז"ל: לא מסרת אותה למלאך, באור זה למלאך מן הנפרדים, "כי שמי בקרבו", שמי המיוחד בקרבו, (ישעיה כו, ד) "כי ביה ה'", וזהו שתרגם אונקלוס: ארי בשמי מימריה, והכוונה בזה כל מה שהוא אומר אינו אומר אלא בשמי, ובאר בזה כי קולו הוא קול אל עליון, וזהו שאמר: "כי אם שמוע תשמע בקולו ועשית כל אשר אדבר", לא אמר "ידבר", לבאר כי קולו הוא דבר ה', ורצונו כי בו ידבר, זה משפיע וזה מושפע, השולח הוא המשפיע והמלאך הוא המושפע שנאצל ממנו, כשם שביצירה התחתונה נאצלה אשה מאיש, שנאמר: (בראשית ב, כג) "לזאת יקרא אשה כי מאיש לוקחה זאת", וכן מצינו בכל מקום שכתוב בתורה: (ויקרא ב, ו - טו) "מנחה הוא", (להלן כט, כה) "והאשה ההוא", כתיב "הוא" וקרינן "היא", לבאר כי היא בכלל הוא, וכן תמצא בפסוק ראשון בראשו וסופו ה"א יו"ד וא"ו שאחריו ה"א, וענין זה רמזו הרב ז"ל בפסוק: (ויקרא ב, יא) "כל המנחה".

וכאשר חטאו ישראל בעגל נסתלק מביניהם המלאך הזה, וזה שאמר ה' יתברך: (להלן לג, ג) "כי לא אעלה בקרבך", כי כל זמן שהמלאך הזה אשר השם המיוחד בקרבו מתהלך בקרב ישראל לא יאמר ה' יתברך: כי לא אעלה בקרבך, כי כיון ששמו בקרבו הנה הוא בקרב ישראל, אבל כיון שנסתלק מהם בחטאם רצה הקדוש ברוך הוא שיהיה אחד מן הנפרדים שלוח לפניהם, הוא שכתוב: (שם, ב - ג) "ושלחתי לפניך מלאך וגרשתי את הכנעני" וגו', כי לא אעלה בקרבך והמלאך הזה מן הנפרדים אשר יבטיח בו לגרש הוא גבריאל המלאך, וסמך לזה מיד: (שם, ד) "וישמע העם את הדבר הרע הזה ויתאבלו", כי היו מתאבלים מהסתלקות המלאך הזה שר הפנים אשר השם המיוחד בקרבו, ופחדו לנפשם מעתה פן יפלו ביד האויבים עם אחד מן הנפרדים.

ועם הדעת הזאת של קבלה יאמנו דברי רז"ל שדרשו: (תנחומא משפטים יח) שכל ימיו של משה לא היה מלאך עמהם, כלומר מלאך שר צבא, כי היה הולך עמהם המלאך הזה שהוא מן הנטיעות, אין זה מלאך שר צבא כי אין זה מן הנפרדים, ומה שכתוב: (שם, ב) "ושלחתי לפניך מלאך", והוא מן הנפרדים, זה לא נתקיים כי משה רבינו בטל הדבר בכח תפלתו, והוא היה ממלא מקום המלאך מן הנפרדים, אבל אחר שמת משה חזר מלאך שר צבא למקומו.

ודעת הרמב"ן ז"ל במלאך שר הצבא שחזר בימי יהושע שהיה גבריאל, ומשה כל ימי חייו הוא הממלא מקומו של גבריאל השר, כנרמז בפסוק: (לעיל יז, יא) "כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל", ובימי יהושע חזר למקומו ללחום מלחמת ה' בעד ישראל, והוא גבריאל הנלחם להם, ועל כן נראה ליהושע וחרבו בידו, שנאמר: (יהושע ה, יג) "וחרבו שלופה בידו", ולכך תמצא שם נקמות גדולות באבוד האויבים במיני נקמה מחודשים מאד, וכענין שכתוב: (שם י, יא) "וה' השליך עליהם אבנים גדולות מן השמים עד עזקה וימותו", גם בענין אבדן המלכים ההם, והיתה מדת הדין מתוחה בהם להאבידם בגוף ובנפש מה שלא תמצא כן במלחמה שעשה משה שלא יזכיר בהם הכתוב כי אם אבדן הגופות והחרימם, כענין שכתוב במלחמת סיחון ועוג: (דברים ג, ו) "החרם כל עיר מתים הנשים והטף", ולא הזכיר שם נפש כלל, אבל במלחמת יהושע הזכיר (יהושע י, כח) "נפש" בכל מלחמותיו ובכל הערים אשר לכד, והנה בכל אחת ואחת הזכיר "נפש", ובסוף הזכיר: (שם ה, מ) "ואת כל הנשמה החרים", לבאר כי אין צריך לומר שהשמיד הגופות וכלה אותם כי גם הנשמות החרים שתהיינה נכרתות מן העוה"ב.

ועל כן הוצרך ללכת עמו המלאך הזה שהוא שר הגבורה להיות על ערי האויבים תחת אלהי ה' הצבאות ויפלו לפני ישראל לאלפים ולרבבות, והאל יזכנו לראות מתורתו נפלאות, ע"כ לשון רבינו בחיי ז"ל.

ובס' של"ה (תולדות אדם בית ישראל תליתאה) כתב: ואל תתמה על דברי, שהרי מצינו גם כן במלאכי עליון בחינת בחירה קצת, שהרי מלאכי סדום חטאו, שתלאו הגדולה בעצמם, ואמרו (שם יט, יג) 'כי משחתים אנחנו', ונענשו שנדחו ממחיצתם קל"ח שנה, כדאיתא במדרש רבה (בראשית רבה פ"נ ס"ט), 'כי משחיתים אנחנו', רבי לוי בשם רב שמואל בר נחמן, מלאכי השרת על ידי שגילו מסתורין של הקדוש ברוך הוא, נדחו ממחיצתן קל"ח שנה, אמר רבי חמא בר חנינא, על (ידי) שנתגאו ואמרו 'כי משחיתים אנחנו את המקום הזה', עד כאן.

והסוד, כי כל נברא הוא חסר, ואף אם הוא שלם, מכל מקום יש בו חסרון קצת מצד ההעדר הקודם להויה.

ובכל זאת נתבאר שיש איזו בחירה במלאכים ולק"מ.

והנה באמת שייך להאריך בזה, ויש עוד ספרים שהאריכו בזה, אבל נ"ל שיש כאן די אריכות, ודי בזה.

ב) ומה שהקשה על מ"ש וכולם מקבלים עליהם עול מלכות שמים וכו', הרי אין להם בחירה ומה שייך קבלת עומ"ש.

הנה ראשית כל בספר אבודרהם ברכות קריאת שמע כתב, וכלם מקבלים עליהם עול מלכות שמים זה מזה לשון חכמים הוא על שם (ישעי' ו, יג) וקרא זה אל זה ואמר ומתרגמינן ומקבלין דין מדין.

ולפ"ד יוצא דהנידון כאן אינו כלל על קבלת העול כהמשתמע לנו בפשטות, אלא דהכונה שקוראין זה לזה.

ובאמת בלאו הכי גם לולי דבריו הענין פשוט שאין הנידון כאן שצריך לקבל עול כעבד להסכים להשתעבד תחת מלכותו, אלא זהו שבח וכבוד להשי"ת שנקרא קבלת עול שכך צורתו, וכמו שגם צדיקים גמורים מקבלין עליהם בק"ש עול אע"פ שבודאי קבלו וקבלו יותר ויותר, דמ"מ שבח הוא להקב"ה, וכך היא דרך עבודתו, והענין מובן למבינים.

ואגב דאייתינן לשון האבודרהם, נעיר על ל' חד מבתראי, ס' משנה שכיר { רבי יששכר שלמה ב"ר יצחק טייכטל, רב ור"מ בפישטיאן בסלובקיה.

חיבר את הספר 'אם הבנים שמחה' (דפו"ר בודפסט תש"ג), וחמישה חלקים של ספר השו"ת 'משנה שכיר', ספר דרשות בשם 'טוב יגאל', ואת הספר 'אם הבנים שמחה' הנ"ל.

כרך אחד של 'משנה שכיר' על התורה ושני כרכים על המועדים שערך נכדו הרב יששכר דב קלויזנר, ועוד.

}פרשת ויקרא, שהבין גם מ"ש ומקבלין כפשוטו, [ונעתיק חלק מאריכות לשונו, וע"ש בפנים כל דבריו], וז"ל, גם צריך להבין על התרגום דפירש ומקבלין דין מן דין, מהו הן מקבלין זה מזה, ואיך ע"י הקבלה שמקבלין הם אומרין קדוש.

אך זה נראה פשוט, דכונת התרגום הי' על מה שאנו אומרים בתפלה בכל יום וכולם מקבלים עליהם עול מלכות שמים זה מזה ונותנים באהבה רשות זה לזה להקדיש ליוצרם, וכו'.

ונראה בזה דבר אמת בס"ד, דהנה אנו רואים בימינו דכמעט בכל מקום שדרים שני תלמידי חכמים במקום יש מחלוקת ביניהם, והמחלוקת זו הולכת וגודלת בכל יום ועושה חורבנות גדולות בהקהלה, כמו שאנו רואין בחוש המחלוקת שיש בעיירות גדולות שדרים שם שני רבי'ס יש לכל רבי כת בפני עצמו והכתות עושים ריב ומחלוקת ביניהם, ושם שמים מתחלל בעוה"ר ע"י המחלוקת שביניהם, וכן הוא אצל שני תלמידי חכמים שדרים בעיר שלכל אחד יש לו צד בפני עצמו והם לוחמים זה בזה, וכיון שבא לכלל מלחמה מתגברת השנאה ועושים נאצות גדולות, זה הצד רוצה להתגבר וזה הצד רוצה להתגבר, וביני לביני העיר נעשה חרוב ונחרב ומאבד ממונם של ישראל ונעשה חילול השם גדול בעוה"ר, וכאשר מעשים בכל יום יוכיחו.

מאין בא כל זה, הלא אדרבא השכל הי' מחייב ששני תלמידי חכמים יקיימו ויעמידו חומת העיר, וטובים השנים מן האחד לבנות הדת על תילה, ואנו רואים ההיפך בעוה"ר.

אמת שחכמינו ז"ל אמרו סוף כתובות [קיב, ב] דור שבן דוד בא קטיגוריא בתלמידי חכמים, ופרש"י הרבה מסטינים ומלמדים חובה יעמדו עליהם עי"ש, אבל לא שיהיה ביניהם בינם לבינם קטיגוריא, על זה לא כיונו ז"ל, ואעפי"כ אנו רואים כעת שכמעט עיקר המחלוקת בא על ידם, ואולי דזאת גורם הקטגוריא עליהם, ואשר ע"ז כיונו ליזהר מזה, על כן צריך באמת להבין מהו הסיבה לזה עכ"ל הס' הנזכר, והבאתיו כאן כנ"ל, [והבאתי גם חלק מלשונו שאין נוגע לעניינינו משום שיש מדבריו דשייכי להדור הזה ר"ל, ומ"מ מבואר באבודרהם דלא כמש"כ על וכולם מקבלים].

{השלמתי היום עיו"כ תשע"ו ויה"ר שנזכה כולנו להחתם בס' של צדיקים גמורין לחיים ולשלו'.

}

מש"כ להוכיח מדברי הרמב"ם יש לציין כי בסה"מ מצוה ט"ז כתב הרמב"ם "שציונו להקהיל את העם ביום השני של סוכות" הרי שנקט בפירוש שזמן ההקהל הוא בבוקרו של מוצאי יו"ט ראשון, וכ"כ בפירוש המשניות סוטה פ"ז מ"ח וא"כ מה שנקט בהלכות חגיגה מוצאי היינו אחר, וע"ד הא דאמרי' בתענית כט.

מוצאי שבת ופירש"י יום ראשון, יעו"ש, וא"כ אכן שמחת בית השואבה היתה בליל מוצאי יו"ט ראשון ואילו ההקהל היה למחרתו, ויעו' להאדר"ת בזכר למקדש פרק ג' אות ב שנסתפק באיזה זמן היה בבוקר.

ואעתיק בזה מה שכתב הרש"ז כהן בעומקא דפרשה היו"ל במודיעין עילית גליון שנ"ו:

מצות הקהל או מצות שמחת בית השואבה הי מינייהו קדים

אודות מאי דהסתפקנו בגליון שנ"ג בהא דתנן בסוכה (נא.

) ששמחת בית השואבה במוצאי יו"ט הראשון של חג, ובמוצאי שנת השבע איכא נמי מצות הקהל מדאורייתא, ותחילת זמנה במוציו"ט הראשון, וכדתנן בסוטה (מא.

) פרשת המלך כיצד, מוצאי יו"ט הראשון של חג, ומשמע שזמנה בלילה, וכ"כ בשיירי קרבן על הירוש' בסוטה פ"ז ה"ח, ובתפאר"י שם (מח).

[וכן נראה מהרמב"ם בפ"ג מחגיגה ה"ג דכתב, "אימתי היו קורין במוציו"ט הראשון של חג הסכות שהוא תחילת ימי חולו של מועד", ונראה מייתור הלשון דאתא לאשמועינן שתחילת זמנה כבר בלילה].

ומעתה איכא לספוקי איזה מצוה עבדינן ברישא, אי מצות שמחת בית השואבה, או דילמא מצות הקהל.

וזכינו לקבל בזה תשובה ממרן שר התורה והיראה הגר"ח קניבסקי שליט"א, שכתב "הקהל קודמת דהא בירושלמי קאמר שאז הבדילו".

ושמא כוונת דבריו, דהנה תנן בסוטה מא.

פרשת המלך כיצד וכו' וקורא מתחילת אלה הדברים ועד שמע והיה אם שמוע עשר תעשר וכי תכלה לעשר וכו' ברכות שכהן גדול מברך המלך מברך וכו'.

ואיתא בירוש' (פ"ז ה"ח) אמר רבי אבהו ולמה קורין עשר תעשר, כי תכלה לעשר, על ידי שיצאו ישראל משביעית לשמינית, שלא לשכח את המעשרות.

רבי חגיי בעא קומי רבי יוסי ואינו צריך להבדיל, אמר ליה כבר הבדיל מראש השנה.

ובפשטות כונת הירוש' דבתחילה ביארו טעמא דמילתא דקורין בהקהל פרשיות דמעשרות, דכיון דבכל שנת השמיטה לא קיימו מצות מעשרות, וכדי שלא לשכח את המעשרות, קרא לפניהם פרשיות המעשרות להזכירם שצריך לשוב ולעשר.

והדר פריך דכשם דבמוצ"ש ובמוציו"ט עבדינן הבדלה, כן ניעבד הבדלה במוצאי שביעית בין קודש לחול, וקסברי דעבדינן ההבדלה ביחד עם מצות הקהל, וא"כ אמאי תנן שברכות שכהן גדול מברך, המלך מברך, והיינו שבע ברכות, הא איכא עוד תרי ברכות דהבדלה שהמלך מברך לאחר קריאת הקהל, וע"ז משני שכבר הבדיל מראש השנה, (יעויין בזה בפנ"מ וק"ה ורידב"ז וטל תורה וגליוני הש"ס להגר"י ענגיל על הירוש' שם עמ' עה).

ובשיירי קרבן תמה בזה טובא, דהרמב"ם לא הזכיר כלום הבדלה זו, ותו דמנין שיש הבדלה בשמיטה, ולכך ביאר דבאמת אין כונת הירוש' דעבדינן הבדלה משום השביעית, אלא ההבדלה היא רק משום הקדושת יו"ט דחג ראשון של סוכות, אלא דקשיא ליה לירושלמי אמאי קתני דהמלך בירך שבעה ברכות לאחר ההקהל, הא איכא עוד תרי ברכות של ההבדלה דיו"ט, דקס"ד דהמלך עושה את ההבדלה סמוך להקהל, שהיא נמי בלילה, וע"ז משני הירושלמי דכבר הבדיל מראש, ול"ג מראש השנה, והיינו שכבר הבדיל קודם קריאת הקהל דהא היו צריכים לעשות הבימה למלך.

ומעתה, אי נימא דקודם שמחו בשמחת ביה"ש והדר קיימו מצות הקהל, נמצא דקס"ד דההבדלה נתאחרה מאוד ולא מסתברא, אך יל"ע דאדרבה לענין הבדלה אמרינן בפסחים קה ע"ב אפוקי יומא מאחרינן ליה כי היכי דלא ליהוי עלן כטונא, וי"ל.

וביותר נראה לבאר דאי עבדינן שמחת ביה"ש והדר הקהל, נמצא דשמחת ביה"ש היתה לפני הבדלה, והא אין החליל דוחה יו"ט, וכן התיקון גדול שעשו לשמחת ביה"ש מלאכה גמורה היא, ובפשוטו עשו התיקון במוציו"ט וכמתני' בסוכה שם, ולא יתכן דעשו כ"ז לפני ההבדלה, אלא מוכח דהקהל קודם.

ועי' בהר"א אב"ד בספר האשכול עמוד כא, ובשו"ת תמים דעים סימן קעד דכתבו, ראיתי מי שמברך על הדלק"נ חנוכה קודם שיבדיל, וטעות הוא שאין עסק בעולם קודם הבדלה במוצ"ש, ואילו היה אפשר להבדיל קודם שידליקו הנר שמברכים עליו בורא מאורי האש, לא היינו מאחרים ההבדלה וכו', וההבדלה מצוה בהדלקת נרות חנוכה, והיא ראשונה לכל מעשיה ואין מעבירין על המצות וכו', והכי הוא בתשובת הראב"י הנדפס מחדש בסי' רג, ועי' בט"ז בסי' תרפא.

ויש להמתיק זאת, דבשו"ת גור אריה יהודה או"ח סי' לח כתב דאף דבכל מוצ"ש שרי להדליק נרות לפני ההבדלה, מ"מ נ"ח יש לאסור, דכיון דמקיים מצוה בהדלקתו, הא גופא מחשיבו למלאכה חשובה יעו"ש שהוכיח כן מסוגיות בש"ס, ומשו"ה כתב דהבדלה קודמת לנ"ח, ואדרבה מה"ט כתב דא"ש אמאי בביהכ"נ מדליקין נ"ח לפני ההבדלה, כיון דהתם ההדלקה הוי מנהגא בעלמא, וממילא לאו מלאכה חשובה היא ושרי.

ולפ"ז מבואר היטב דאין לשמוח בשמחת ביה"ש לפני ההבדלה.

אלא דכ"ז תליא אי ההבדלה רק מחמת השביעית או אף מחמת היו"ט.

ועוד נראה לבאר כונת מרן שליט"א, דכיון דחזינן בירוש' דההבדלה על השביעית נעשית במצות הקהל, הרי דמצות הקהל מישך שייכא לשביעית, וא"כ ראוי להסמיכה כמה שיותר לשביעית, ולא להפסיק בשמחת ביה"ש.

איברא דכבר בקרא כתיב דמצות הקהל היא מקץ שנת השמיטה, אלא דתליא בביאור הקרא דכתיב מקץ שבע שנים במועד שנת השמיטה, אי הוי סימן או סיבה.

ברם אכתי צ"ע, דהיאך כתב מרן הגר"ח שליט"א דבירושלמי קאמר שאז הבדילו, הא בירוש' דחו זאת, שכבר הבדילו מר"ה, או לגירסת השיירי קרבן שכבר הבדילו מראש, ושמא כונתו להוכיח מההו"א, או דאף למסקנא הבדילו במעמד ההקהל, אבל לא עם הברכות בסוף ההקהל אלא בהתחלה לפני המצוה, וצ"ע.

הרב שלמה זלמן כהן

בברכת גמח"ט

א.

הכהן מודיעין עילית

***