דאורייתא

שורש הספק בזה הוא דהנה במשנ”ב ר”ס רי סק”א הביא בשם הפמ”ג שם לדון לגבי אכילה בלי שביעה דהיינו באופן שאכל כמה אכילות פחות מכזית אם נחשבים או לא.

ובנידון השאלה דנן יש כאן ב’ מעשים אחד מהם הי’ אכילה בלא שביעה ואחד מהם הי’ שביעה בלא אכילה, והי’ הפסק של ביניהם, ויש לדון האם מה שהיה לו אכילה לבד ושביעה לבד מחייב מדאורייתא או אינו חייב אלא מדרבנן בלבד (לפי הצד ששביעה בלא אכילה אינה מחייבת עי”ש בשעה”צ) עכ”פ מחמת הכזית שאכל.

ומסברא היה מקום לטעון דאכילה לבד ושביעה לבד לא מחייב כל אחד לחוד וגם ביחד לא מצטרפי דלא אכל אכילה שיש בה שביעה, וכ”ש שלשון הגמ’ (ברכות מט ע”ב) אכילה שיש בה שביעה (אם כי הגמ’ מיירי לענין דרשא דכביצה ועי’ בה”ל ס”ס קפד ס”ו).

אולם מטעם אחר יתכן לחייב על ידי שנצרף כל הסעודה ביחד והרי יש כאן סעודה שהיה בה אכילה וגם שביעה, ויעוי’ בתשובה אחרת מה שהערתי דלכאורה השיעור של אכילה כדי שביעה שנזכר בפוסקים לענין בהמ”ז דאורייתא לכמה ראשונים (עי’ בה”ל ס”ס קפד שם) וכן לענין להתחייב בבהמ”ז בפת הבאה בכסנין לחלק מהפוסקים (עי’ משנ”ב סי’ קסח סקכ”ד) לכאורה שיעור זה אינו כדי אכילת פרס אלא כל שהוא כדי שביעה עי”ש בביאור הענין.

ויש להוסיף דמתבאר בבה”ל סי’ קפד שם דאף אם אכל פת אחר שאכל שאר מינים ושבע מן הפת יש לומר שנתחייב אע”פ שהבהמ”ז אינו מתייחס כלל לפירות בזה אלא למה שאכל כזית מן הפת ושבע ממנו (שיש בזה אכילה כדי שביעה), ואם כי כאן בניד”ד באכילה אחרונה של הפחות מכזית ששבע ממנו היה שביעה בלא אכילה אבל יש לומר דגדרי צירוף לעצם השביעה עצמה היא בשיעור יותר מכדי אכילת פרס ואחר שנצרף כזית ראשון לפירור (פחות מכזית) אחרון לענין שביעה כבר ממילא יצטרף מה שכזית ראשון היה בדרך אכילה (ר”ל שהי’ כזית).

ויתכן להוכיח כן מדברי המשנ”ב גופא בסי’ רי שפתחנו בו שהביא האופן לדון בשכל אכילותיו היו פחות פחות מכזית ומשמע דאם אחת מן האכילות (ואפי’ אינה אכילה האחרונה ששבע ממנה) הי’ כזית בזה ליכא צד לומר שאין בזה אכילה כדי שביעה, ואכן כך מבואר בשעה”צ שם סק”י להדיא דאם אכל כזית אחד מזה בבת אחת (ר”ל אחד מן האכילות) בודאי חייב מן התורה ממה נפשך ודוק ע”כ, ומוכח שם בחשבון הדברים במשנ”ב דהיינו שהפסיק בין אכילת הכזית לשאר אכילות שלאחריה יותר מכדי אכילת פרס.

וה”ה אף באופן שאכל כזית והסיח דעתו לגמרי מן האכילה ואכל פחות פחות מכזית עד ששבע עדיין שייכא בזה הטענות דלעיל שהרי השביעה מצרפת בין האכילות ונמצא שהי’ כאן מן האכילות שאכל כזית.

בדברי הגר”א שאם אומר ה’ אלהינו ה’ אחד לא יצא העירו שכן מבואר גם ברא”ה על ברכות כדברי הגר”א הללו, ויישר כח.

ויש להוסיף דמוכח מדבריו של הרא”ה שם שגם הדאורייתא לא יצא, ועדיין יש לדון אם מסכימים לזה מדאורייתא גם הפוסקים דסוברים שכונה בפסוק ראשון מעכבת רק העיקר, דהרי על לבבך לדידהו קאי רק על פסוק ראשון שיש בו קבלת עול מלכות שמים (עי’ ברפ”ב דברכות ועי’ בביאור הלכה) וס”ל דהמעכב בכונה הוא רק רק הקבלת עומ”ש, אם כן אולי אתיא מבינייהו דגם האמירה מדאורייתא המעכב הוא קבלת עומ”ש.

ויש להוסיף דגם הב”י הביא הרא”ה וכן הבה”ל הביא הרא”ה והגר”א לומר ה’ אלהינו ה’ אחד, ומאחר שכל רבוותא כך נקטו הרא”ה והב”י והגר”א והבה”ל דה’ אלהינו ה’ אחד אינו מוציא יד”ח ק”ש הכי נקטינן.