גמרא

‏אור ליום ראשון כ”ג ניסן תשע”ו

לכבוד גיסי הגאון רבי אפרים הלוי דורפמן שליט”א

שלום רב

{ע”ד מה שכתב המ”ב סי’ רכ”ג סקכ”א, ומ”מ במקום שנוהגין שעושין הלבשה לנערים יתומים כ”א מהיתומים יברך מלביש ערומים וברכת הטוב והמטיב דהא איכא בזה טובה עוד לכמה נערים וברכת שהחיינו לא יברכו דבמקום שמברכין ברכת הטוב ס”ל לרוב הפוסקים דאין מברכין שהחיינו עכ”ל.

}

הנה המ”ב לפנ”ז בס”ק י”ט כתב, הוא ובני ביתו – אבל אם קנה כלים לו וכלים לב”ב מברך על שלו שהחיינו ועל של ב”ב מברך הטוב והמטיב דטוב הוא לדידיה שזכה שיהיו ב”ב מלובשים במלבושי כבוד והמטיב לאחריני הם ב”ב שנהנין בטובה זו עכ”ל, א”כ חזינן כבר לכאורה דאי”ז ממש כקונה לעני שמחשיבין את כל הקנין כטובה אחת, אלא טובה שזכה לעצמו לבגדים מברך ע”ז שהחיינו וטובה שנהנה עבור בגדים שקנה לב”ב מברך הטוב והמטיב, ודוחק לומר שב’ מקבלין מצטרפין ונותן ומקבל אינו מצטרף, ומיהו י”ל דמיירי כשקונה לעצמו מטעם א’ ולב”ב מטעם אחר [או א”נ בקונה סתמא לו ולב”ב ולא מטעם כמו חתונה], אבל עכ”פ אם מוכחא מילתא שקנה לו ולבני ביתו מאותו הטעם כגון הכא מברכין הטוב והמטיב.

אכן גם המ”ב בס”ק כ”א נראה להדיא דמיירי רק בעני וכמש”ש וז”ל, שאם המקבל עני הוא טובה לנותן שזיכהו הש”י לעשות צדקה ואם המקבל עשיר שמח הנותן שמקבל ממנו והוי טובה גם לנותן [הרא”ש בביאור דברי הירושלמי].

והנה יש מאחרונים שחולקים על פסק זה וס”ל דלפי מסקנת גמרא דידן לא נתקנה ברכה זו כ”א בדאית להו לאחריני ג”כ טובה גשמיית ולפ”ז כשניתן לו כלים במתנה צריך המקבל לברך ברכת שהחיינו ולא ברכת הטוב ויש דנקטי לדינא כפסק השו”ע ויברך ברכת הטוב ולא שהחיינו ולמעשה נראה דטוב יותר לנהוג בזה לברך ברכת שהחיינו ולא ברכת הטוב כאשר ביררנו בבה”ל ומ”מ במקום שנוהגין שעושין הלבשה לנערים יתומים וכו’ כדלעיל עכ”ל המ”ב.

היינו דאע”ג דבסתם נתינה לעני לא מחשבינן זה כטובה להנותן כדי שיברך המקבל הטוב והמטיב, מ”מ הכא מחשבינן לזה כטובה להנותן על מנת שיברך המקבל הטוב והמטיב, ואל”כ אם איתא שהנידון כאן רק משום שיש כמה נערים יחד שמטיבין להם א”כ מאי שייכי דברי המ”ב במה שכתב ע”ז ומכל מקום וכו’ דמשמע שבזה מודה לדין הקודם הרי בזה נחית לדין וטעם אחר לגמרי.

אכן באמת צ”ע אם נפרש כך את דברי המ”ב, דהרי זהו מטעם אחר לגמרי, וכמו שכתב הטעם בשער הציון סקכ”ח, כנ”ל ברור, ודומיא כשירש מאביו ויש לו אחים דמברך ברכת הטוב משום דיש עוד אנשים מקבלי הטובה וכו’ עכ”ל, וא”כ אי”ז מטעם שיש כאן טובה להמקבל, וממילא אי”ז ענין כלל בעני, ומ”ט הזכיר זה המ”ב גבי הנידון של ברכת הטוב והמטיב מצד שהוא טוב לנותן.

ואולי אין כונת המ”ב דשייכי ממש הסברות להדדי, אלא דכאן במקרה הזה מברך ויל”ע.

ומקור הדין הנ”ל הוא בטור, וז”ל הבית יוסף אורח חיים סימן רכג ע”ד הטור שם, וכתב בסמ”ק (סי’ קנא עמ’ קי) שאם קנה לו ולביתו וכו’.

נראה דהיינו בכלי שמשתמשין בו הוא ובני ביתו אבל אם קנה כלים לו וכלים לבני ביתו מברך על שלו שהחיינו ע”כ [וע”ש בב”ח מ”ש לפרש בע”א דברי הסמ”ק].

וכתב הדרכי משה הקצר אורח חיים סימן רכג אות (ב) ע”ד הב”י הללו, ונראה לי דהיינו דוקא לדעת הרמב”ם והרי”ף דסבירא להו דלא מברך הטוב והמטיב אלא בדאית ליה שותפות בההוא דבר עצמו כמו שנתבאר לעיל סימן (רכ”א) [רכ”ב] אבל לדעת הרא”ש דסבירא ליה לעיל דאפילו לית ליה בהאי שדה שותפות מברך הטוב והמטיב הואיל ויש להם ג”כ שדות בפני עצמם והוא הדין כאן אף על פי שאין משתמשין בחד כלי אלא שקנה להם ג”כ כלים כאלו מברך הטוב והמטיב עכ”ל.

והנה נשאל הגרי”ח זוננפלד בשו”ת שלמת חיים סי’ ר”א על דברי המ”ב הללו מדאמרינן בסוף סי’ רכ”א דבירדו גשמים, אם יש לו שדה בשותפות עם אחר מברך ‘הטוב והמטיב’, ואם אין לו שותפות מברך ‘שהחיינו’.

ושם בביה”ל כתב דאע”ג דבגשם זה יש עוד טובה להרבה אנשים שיש להם שדות, מ”מ לא שייך לברוכי ‘הטוב והמטיב’, דבעינן שיהיו שותפין עימו באותה טובה גופא שהוא מברך עליה, ע”כ.

והנה בסי’ רכ”ג מבואר דאם ירש מאביו ויש לו אחים מברך ‘הטוב והמטיב’, ובביה”ל כתב בשם הרא”ש דאפילו, אם האב חילק נכסיו על פיו ויש לכל אח שדה בפני עצמו אפילו הכי הלא ע”י הירושה הוטב לכולם ושייך לברך ‘הטוב והמטיב’, ע”כ.

ולכאורה יש להקשות באופן זה, מאי שנא מאם ירדו גשמים ואין לו שדה בשותפות דאין יכול לברך ‘הטוב והמטיב’.

וצ”ל דהתם יכול להיות שהגשם ירד רק על שדהו ולא בשדה אחר ואין טובתו תלוי בטובת חבירו, משא”כ הכא אי אפשר שהוא יירש אם לא שגם אחיו יירש, וטובתו תלוי לגמרי וקשור בטובת אחיו, ובעבור זה הגם דהוא יירש שדה זו ואחיו שדה אחרת גם באופן זה יש לברך ‘הטוב והמטיב’ עכ”ל השואל.

וכתב הגרי”ח, כוונת המ”ב, חברה שמתכוונים להלביש ליתומים ונתקנה מעיקרא לצורך רבים והוי דומיא דירושה, אפשר עוד עדיפא עכ”ל.

[ובהרחבה בדברי המגיה שם, עומק דברי רבינו דברכת הטוב והמטיב הוא על הטבה הבאה לרבים, וזה כ’ רבינו דהכא אין הנידון כקיבוץ יחידים המקבלים בזמן אחד, אלא אזלינן בתר הנותן דמחלק לרבים וזה עיקר כוונתו.

משא”כ גשם אף דבזמן אחד ישנם ריבוי אנשים המקבלים אך אין דבר המאחדם, ודו”ק].

ולפ”ז שוב יש לדון לענינינו האם כונת הגרי”ח הוא כפשוטו ממש שרק משום שהחברה נתקנה לשם כך, וא”כ אי”ז נוגע כאן בענינינו, או דעיקר כונת הגרי”ח הוא שהמעשה כאן הוא מעיקרו בשביל היתומים, וה”ה כל היכא שעיקר הקניה בשביל היתומים ג”כ.

ומהמגיה שם נראה כהצד השני שאין חילוק ביניהם וצל”ע.

אכן בהנהגות ופסקים מהגרי”ח זוננפלד אות ג כתב, יתומים המקבלים בגדים מחברה שנתייסדה לדאוג לצורך הרבים, כל אחד מהיתומים יברך ברכת הטוב והמטיב.

אבל אם אין זו חברה שנתייסדה לשם כך, כל אחד מהם יברך ברכת שהחיינו עכ”ל.

ולפ”ז צריך שתהיה החברה מעיקרא מיוסדת לשם כך, אך גם הנהגות ופסקים אלו איני יודע אם מר בר רב אשי חתים עלייהו, וכנראה יסד זה המסדר רק ע”פ תשובתו הנ”ל הנדפסת בשלמת חיים, ואין ראיה מכאן בזה וכנ”ל.

וראיתי בשערי הברכה (פ”כ סקס”ד) הביא בשם ספר ברכת הבית (סי’ שכ”ד סקל”ח) שחילק בין אם המקבל אדם פשוט ועני או שהוא אדם חשוב, ואיני מכיר הספר הנ”ל, ואם קבלה היא נקבל.

וכעת שאלתי את מו”ר הגאון רמ”מ קארפ שליט”א, ואמר לי דבקנה בגדים לבניו לחתונה, האב מברך על הבגדים שקנה להם הטוב והמטיב [וכדברי המ”ב הנ”ל], ובניו מברכין שהחיינו, ומ”מ הוא יכול להוציאן.

שאלה

בס”ד

איתא בנדה דף יג ע”ב, ושנטרפה דעתה: היינו שוטה, שנטרפה דעתה מחמת חולי.

וקשיא לי מאי שנא שוטה כמו הסימנים במס’ חגיגה לבין נטרפה דעתה מחמת חולי

א.

***

תשובה

שלום וברכה

עיין במאירי שם שכתב, ושוטה היא שנתפרשו סימניה במסכת חגיגה ושנטרפה דעתה פירושו שנתערבב שכלה מחמת חוזק החולי ע”כ, ואפשר אולי להוסיף שמחמת חולי הוא דבר זמני, מה שנקרא בלשון הגמרא תונבא, וגם אין זה עתים חלים ועתים שוטה שהוא דבר קבוע.

ושמהאבחונים שהוא מחמת החולי א”צ הסימנים [אכן ברמב”ן חולין לז ע”א נראה שהוא זמן לפני מיתתה שנטרפה דעתה, ועי’ שו”ת יהודה יעלה למהר”י אסאד ח”ב סי’ צ”ג].

וראיתי מחבר אחד שכתב החילוק בין שוטה לנטרפה דעתה מחמת חולי שזה מן הלידה וזה אירע אחר כך, אבל בפרישה (יו”ד סי’ קצ”ו סק”ז) מבואר להדיא שהבין לא כן, שכתב וז”ל, ושנטרפה דעתה מחמת חולי.

אבל נטרפה מחמת עצמה היינו שוטה.

גמרא עכ”ל, חזינן שהבין שגם אם נטרפה אח”כ חשיב בכלל שוטה, וגם מהמאירי משמע שכל החילוק הוא אם צריכים להסימנים או לא.

ועיין עוד שו”ת צמח צדק אבן העזר סימן קנ”ז וקנ”ט.

ויעוי’ מה שכתב במעשה רקח הלכות איסורי ביאה פ”ח הט”ו, אך לא ידעתי למה לא נרגש שרבינו השמיט ושנטרפה דעתה מחמת חולי דאין לומר שהיא בכלל שוטה שהרי זו היא קושית הש”ס ואם איתא אכתי תקשה וחיפשתי בפוסקים ז”ל ולא מצאתי לשום אחד שנתעורר בזה ולבי אומר לי שט”ס הוא והמדפיס או המעתיק הוא שהשמיטוה תדע שבפי’ המשנה הזכירה רבינו וכתב שהוא החולי אשר נתערבב שכלה מחוזק החולי כמו שיקרה בחלאים החדים ע”כ.

וראה עוד ב”הלכה ורפואה” ד’ עמ’ רסז, ו”עמק הלכה” – אסיא א’, עמ’ 199.

בכבוד רב

***

שאלה חוזרת

תודה רבה על התשובה.

וסליחה אם אני מעמיס עליכם עוד שאלה נוספת.

אני כעת לומד בבא בתרא דף יוד ע”ב הענין של צדקה מעולה שהיא “נותנה ואינו יודע למי נותנה ונוטלה ואינו יודע ממי נוטלה”‘ ולאפוקי וכו’

ובפשטות המעלה בזה מסבירים כפי הרמב”ם הלכות מתנות עניים פרק י הלכה ח “פחות מזה הנותן צדקה לעניים ולא ידע למי נתן ולא ידע העני ממי לקח, שהרי זו מצוה לשמה” וכן שם להלן בהלכה יו”ד “פחות מזה שידע העני ממי נטל ולא ידע הנותן, כגון גדולי החכמים שהיו צוררים המעות בסדיניהן ומפשילין לאחוריהן ובאין העניים ונוטלין כדי שלא יהיה להן בושה“.

ואני לא מבין פשט כאן, באופן שאינו יודע ממי נוטל כבמעשה של מר עוקבא – הרי אין כאן בעיה של בושה [שאין לא ממי להתבייש שאינו יודע ממי קיבל] וגם אין בעיה של “לא לשמה” היינו שהנותן מצפה לגמול או כבוד עבור נתינתו, שהרי ההוא שלא יודע ממי קיבל לא יכבדו ולא יתגמל אותו.

אז למה יש צורך גם שלא יידע למי הוא נותן?

אולי להרחיק את האפשרות שתהיה איזו שהיא ידיעה?

***

תשובה

שלום רב

יתכן ליישב משום שעדיין אפשר לטעון שכאשר יצטרך ממנו תועלת ועזרה יוכל בכל עת להודיעו שהוא הנותן העלום, מה שאין כן אם אינו יודע כלל.

כמו”כ בעיקר הדבר אינו דומה כאשר העני יודע שמי שנתן לו יודע מי הוא לכאשר העני יודע שמי שנתן לו אינו יודע מי הוא, שאז אינו מתבייש כלל, וראה דרך אמונה הל’ מתנ”ע פ”י ה”ח.

בכבוד רב

עמ”ס

***

בברכות כ”א א’ ילפי’ לברכה”ת מדכתיב כי שם ה’ אקרא וגו’, וקשה אמאי לא נאמרה להם עד סוף מ’ שנה, והנה איכא למ”ד בפ”ק דברכות די”א ב’ למשנה א”צ לברך, וי”ל דעד סוף מ’ שנה היתה התורה כתורה שבע”פ, אבל למ”ד התם אף למשנה צריך לברך צ”ע.

תשובה – הרבה מצות לא נכתבו עד סוף מ’ שנה וכמו כל המצוות המרובות בפ’ כי תצא, וכמו הרבה מצות שנאמרו בס’ יחזקאל, ובאמת כבר בגמ’ דברו מזה, ובמסכת סנהדרין דף כב ע”ב אמר ליה רבינא לרב אשי האי עד דלא אתא יחזקאל מאן אמרה וליטעמיך הא דאמר רב חסדא דבר זה מתורת משה רבינו לא למדנו עד שבא יחזקאל ולימדנו כל בן נכר ערל לב וערל בשר לא יבוא אל מקדשי לשרתני עד דלא בא יחזקאל מאן אמרה אלא גמרא גמירי לה ואתא יחזקאל ואסמכה אקרא הכא נמי גמרא גמירי לה ואתא יחזקאל ואסמכה אקרא, וכעי”ז בתענית.

ובמסכת חגיגה דף ו’ א’ רבי ישמעאל אומר כללות נאמרו בסיני ופרטות באהל מועד ורבי עקיבא אומר כללות ופרטות נאמרו בסיני ונשנו באהל מועד ונשתלשו בערבות מואב, וע”ש בכל הסוגי’.

וגם על קושי’ הנוכחית י”ל אי כדאיתמר בסנהדרין אי כדאיתמר בחגיגה.

ורק אציין דמקצת ראשונים משמע שהלימוד מכאן הוא בברכה על ס”ת וז”ל בעלי התוס’ בס’ הדר זקנים על התורה, ואספר שבחו אתם ד’ רוחות העולם ושמים וארץ הבו גודל לאלהינו.

וצריכים אתם ליתן לו גדולה ושבח על קריאת התורה שבה אתם מתקיימים שנא’ אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי.

וכשם שאתם מועילים לעולם כך לקחי ואמרתי נותנת חיים ומרפא לעולם.

הצור תמים פעולו.

דין הוא שתתנו לו גודל כי הוא צור ותקיף.

ועושה פעולתו בתמימות.

ולא מראה כוחו למרגיזיו, ועיין גם בחזקוני שם.

שו”ר בחי’ הרש”ר הירש דברים פרשת האזינו פרק לב פס’ ג שכתב כדברינו ביתר ביאור והרחבה, וז”ל: וכן איתא במכילתא פ’ בא וז”ל: אין לי אלא אכילת מזון שטעון ברכה לפניו ולאחריו תורה מנין וכו’ רבי חנינא וכו’ אומר כי שם ד’ אקרא זה המברך הבו גדל לאלהינו אלו העונין אחריו ומה הן עונין אחריו ברוך ד’ המבורך לע”ו.

והנה הרמב”ן בהשגותיו על הרמב”ם בס’ המצות על מצות עשה לפי דעתו השיג עליו במצוה ט”ו על שלא חשב ברכת התורה לפניה שהיא דאוריתא על פי סוגיא הנ”ל ובעל מגלת אסתר לא מצא להליץ בעד הרמב”ם אם לא שחשב שמדרש הנ”ל בזה הפסוק הוא על דרך אסמכתא בלבד אמנם עליו להביא ראיה עכ”ל.

ולענ”ד אפשר להביא ראיה גדולה להרמב”ם דהא לכאורה הדבר ברור מתוך המכלתא ומתוך הסוגיא שמדרש הזה לא מיירי כי אם מקריאת התורה בצבור דהא רק בצבור יש עונין אחריו לדרוש בזה הבו גודל לאלהינו ורק בצבור יש ברכה לאחריה שרוצה ללמוד הש”ס מק”ו ע”ש והנה קריאת התורה בצבור גופה אינה אלא דרבנן – אם לא בפ’ זכור והקהל – אחר זמן מצאתי אשר גם מעדני י”ט פ”ק דברכות סי’ יג מוכיח דהסוגיא לא מיירי כי אם בצבור ומשום הכי הדרשא רק אסמכתא ע”ש עכ”ל.

עוד בענין הנ”ל

הנה נחלקו אמוראי בברכות י”א ב’ האם למשנה ולתלמוד וכו’ צריך לברך, וקשה מ”ש מכל מצוות דרבנן שתקנו להן ברכה.

תשובה – הנה לא הבנתי אמאי מדמי לה למצות דרבנן, דהא דלימוד משנה ותלמוד בודאי מדאורייתא כבר חשיב מצוה, ורק הנידון האם חשיבותו קבעה שלא ילמוד לפני הברכה או לא, וכנראה הבין כמ”ש בתשובה הקודמת בדעת הרמב”ם דמדאורייתא מחוייב לברך רק על מקרא וע”ז הקשה אמאי לא תקנו מדרבנן גם על תלמוד.

והנה אין לי פנאי כ”כ לעיין בזה עתה וברי לי שדברו מזה המפרשים במקומו, ורק אביא ל’ התורה תמימה שלפני בהערות דברים פרק לב הערה כט, וז”ל, ועיין ברכות י”א ב’ מחלוקת החכמים אם מברכים רק קודם למוד מקרא או גם קודם למשנה ותלמוד, ולכאורה מה טעם למחלוקת זו, ולמה לא נברך גם אמשנה ותלמוד.

וצ”ל דכונת המחלוקת במה יוצאין חובת מצות ת”ת אם במקרא או במשנה או בתלמוד שהוא בלול ממקרא ומשנה וגמרא [ע”ל בפ’ ואתחנן בפ’ ושננתם לבניך], ופליגי במה היא ברכה חיובית.

– ועיין בס’ המצות להרמב”ם במצות עשי”ן הנוספות לדעת רמב”ן מצוה ט”ו שעפ”י דרשה והיקש זה מנה מצות ברכת התורה למ”ע דאורייתא, וכן משמע מלשון הגמרא בברכות שהבאנו בדרשה הקודמת מניין לברכת התורה לפניה מן התורה וכו’.

ובעל מגילת אסתר הסכים לדעת רמב”ן וכמדומה לי שהוא מקום מצויין שבעל מגילת אסתר יסכים לרמב”ן ולא ימצא זכות להרמב”ם, ועיין מש”כ בפ’ שופטים (י”ט י”ג).

והנה בבבלי ברכות י”א ב’ מחלוקת החכמים אם הא דמברכין על התורה לפניה הוא רק קודם למקרא או גם קודם למשנה וגמרא, ומשמע דכל עיקר המחלוקת היא רק בברכה לפניה אבל בברכה לאחריה הכל מודים דאין מברכין רק על הקריאה בספר תורה, וצריך טעם למה לא מספקינן גם אמשנה ותלמוד בברכה זו.

ונראה הסברא בזה, משום דהקריאה בס”ת יש לה זמן מוגבל, כי גוף הקריאה היא תקנת משה שיהיו קורין בשבת במנחה ובשני ובחמישי, ובשבת בודאי מסודר סדר הקריאה, ובמועדים ג”כ מסודר לקרות פרשה מענין החג, וא”כ לכל אלו הקריאות יש שעה קבוע ושיעור קבוע ושייך לזה ברכה לאחריה, כלומר לאחר הזמן ולאחר השיעור, משא”כ במשנה וגמרא שאין זמן ושעה קבועה ללמודן, כי לעולם זמנם וחובתם, כמש”כ והגית בו יומם ולילה, ולכן אף דמפסיק מלמודו לא שייך לברך, כיון דהגמר לא יכלה לעולם וכל ימי חייו משועבד להלמוד, ולא יונח כלל על הפסק זה ברכה לאחריה, כיון דאין לחיובה אחרית וקץ ודו”ק.

ונראה ראיה נאמנה לסברא זו ממש”כ התוס’ בנדה נ”א ב’ בענין הא דבני מערבא הוו מברכי כשמסלקין תפילין אשר קדשנו במצותיו לשמור חוקיו וכתבו התוס’ דאנו לא קיי”ל לברך בשעת סלוקן משום דבני מערבא היו ס”ל דלילה לאו זמן תפילין ולכן היו מברכין כשהיו חולצין סמוך לשקיעת החמה, משא”כ אנו קיי”ל לילה זמן תפילין מדאורייתא, [ואך מדרבנן גזרו לחלצן שמא יישן בהם], וא”כ לא שייך לברך על סלוקן, כיון דחיובן נמשך גם בלילה, וזה ממש כסברתנו בנדון דידן שחיוב ת”ת לעולם לא נפסק ולכן לא שייך בה ברכה לאחריה, ודו”ק עכ”ל.

ודי בזה לע”ע.

‏יום שישי י”ב אייר תשע”ו

האם היה מותר למול בשבת קודם מתן תורה

א) מה שהקשה דשבת נתנה במרה, וא”כ היאך ידעו שמילה דוחה שבת עד שנאמר (ויקרא י”ב ג’) וביום השמיני אפילו בשבת (שבת קל”ב א’), הנה איתא במס’ תענית דף יז ע”ב, וז”ל, אמר ליה רבינא לרב אשי הא מקמי דאתא יחזקאל מאן אמרה אמר ליה ולטעמיך הא דאמר רב חסדא דבר זה מתורת משה לא למדנו ומדברי קבלה למדנו כל בן נכר ערל לב וערל בשר לא יבוא אל מקדשי (לשרתני) הא מקמי דאתא יחזקאל מאן אמרה אלא גמרא גמיר לה ואתא יחזקאל ואסמכה אקרא הכי נמי גמרא גמיר לה ואתא יחזקאל ואסמכה אקרא ע”כ.

וה”ה הכא י”ל דאסמכה אקרא, וגם על כל המצוות נאמר בתו”כ ר”פ בהר שאע”פ שנאמרו רק אח”כ מ”מ נאמרו כבר פרטותיהן וכללותיהן מסיני, וה”ה מצות שבת שנאמרה קודם י”ל שנאמרו פרטותיה קודם.

ובפרט כאן שלא נאמר בפסוק איזה פרטים נאמר במרה, ואיזה פרטים לא נאמרו שם, ובתורה נכתבו כל פרשיות של מלאכות ואיסורי וקידושי שבת רק אח”כ, וא”כ מה שנתרץ על כל הפרטים נתרץ על מילה בשמיני.

ובענין התו”כ הנ”ל עיין במס’ חגיגה דף ו ע”א-ב, וז”ל, רבי ישמעאל אומר כללות נאמרו בסיני ופרטות באהל מועד ורבי עקיבא אומר כללות ופרטות נאמרו בסיני ונשנו באהל מועד ונשתלשו בערבות מואב ע”כ, ויש להעיר קצת מדכתיב גבי מקלל כי לא פורש מה יעשה לו וצל”ע.

עוד יתכן דבאמת לא היה להם עדיין היתר בזה, וכתב רש”י במסכת הוריות דף ח ע”א וז”ל, איזו היא מצוה שהיא בדבורו של הקדוש ברוך הוא וצוה ע”י משה הוי אומר זו עבודת כוכבים – דאנכי ולא יהיה לך מפי הגבורה שמענום דהיינו ששמעו בדבורו של הקדוש ברוך הוא וצוה ע”י משה בכמה פרשיות שבתורה כגון לא תשתחוה לאל אחר דלא שמענו אלא מפי משה עכ”ל.

ויש להבין מדברי רש”י דמה שנאמר מתחילה בסיני לא כלל את כל הפרטים, וכמו שלא תשתחוה לא נאמר אז, וה”ה גם לענינינו, וכל עוד שלא נאמר לא הותר.

והנה הרמב”ם בהקדמתו לספר משנה תורה כתב שיש דרשות שחידשו חכמים מדעתם, וכתוב ברות רבה פרשה ה’ ג’ וז”ל, ותלכי אל [עם] אשר לא ידעת תמול שלשום שאלו באת תמול שלשום לא היינו מקבלין אותך, שעדיין לא נתקבלה הלכה: עמוני (דברים כ”ג ד) – ולא עמונית, מואבי (דברים כ”ג ד) – ולא מואבית ע”כ.

וה”ה לענינינו, אכן כאן הוא יותר מצד הדין ושם י”ל שהוא גלויי מילתא שנתגלה אח”כ.

אבל הנה בפסיקתא דרב כהנא (בפיסקא טז – נחמו) הלשון אחרת, וז”ל, ותלכי אל עם אשר לא ידעת תמול שלשם, אמ’ לה שאילו באת אצלינו מתמול שלשם לא היינו מקבלין אותך, שעדיין לא נתחדשה הלכה עמוני ולא עמונית מואבי ולא מואבית עכ”ל.

וכתוב עוד ברות רבה פרשה ד וז”ל, ויולד מן חדש אשתו (דברי הימים א’, ח’ ט) ולא היה צריך קרייא למימר, ויולד מן בערה אשתו? אלא בימיו נתחדשה הלכה, עמוני – ולא עמונית, מואבי – ולא מואבית.

בעלמא ע”כ.

ומבואר לכאורה שהוא חידוש הלכה ממש, ולכך כתיב חודש אשתו, ויל”ע בכ”ז.

האם מותר למצורע לפרסם חטאו

ב) מה שהקשה מ”ט צריך להכריז טמא טמא יקרא, הרי אמרינן חציף עלי מאן דמפרש חטאיה (ברכות ל”ד ב’).

תשובה בחטא מפורסם שרי כמ”ש בשו”ע, וכאן שניכר ועל שפם יעטה בודאי שרי, וכמו”כ כשיש בזה תועלת שאני, וכמ”ש בשבת ס”ז א’ צריך להודיע צערו לרבים ורבים מבקשין עליו רחמים.

[ובעצם כאן אינו מודיע חטאו רק צרעתו, ויש לדון האם שייך ג”כ שיצטרע שלא בחטא, ביסורין של אהבה, ועיין ברכות ה’ ב’ מ”ש שם ע”ז, מיהו בנגעי בתים משמע דשייך].

בהנ”ל – מדוע לבקש מאחרים שיתפללו עליו

ג) מה שהקשה מ”ט מבקש מאחרים והרי תפילת החולה יפה להתקבל (ב”ר פנ”ג י”ד).

תשובה הנה פשוט שתפילת רבים עדיפא, ובנדרים ח’ א’ איתא שהמנודה בחלום ילך בפרשת דרכים ויאמר שלום לעשרה, ועי’ בראשונים שם שפי’ שהוא כדי שיקבל מי’ אנשים שלום שהוא ברכה, וה”ה הכא שרבים מתפללין עליו, ואע”פ שיש מעלה בתפילת החולה מ”מ יש מעלה גם בתפילת רבים, וכ”ש כשיש צדיקים ממנו והוא רשע ופשוט.

האם נגעי עור בשר הם דבר שבטבע או לא

ד) כתב הרמב”ן (ויקרא פרק יג מז), וז”ל, והבגד כי יהיה בו נגע צרעת – זה איננו בטבע כלל ולא הווה בעולם, וכן נגעי הבתים, אבל בהיות ישראל שלמים לה’ יהיה רוח השם עליהם תמיד להעמיד גופם ובגדיהם ובתיהם במראה טוב, וכאשר יקרה באחד מהם חטא ועון יתהוה כיעור בבשרו או בבגדו או בביתו, להראות כי השם סר מעליו.

ולכך אמר הכתוב (להלן יד לד) ונתתי נגע צרעת בבית ארץ אחוזתכם, כי היא מכת השם בבית ההוא.

והנה איננו נוהג אלא בארץ שהיא נחלת ה’, כמו שאמר (שם) כי תבאו אל ארץ כנען אשר אני נותן לכם לאחוזה, ואין הדבר מפני היותו חובת קרקע, אבל מפני שלא יבא הענין ההוא אלא בארץ הנבחרת אשר השם הנכבד שוכן בתוכה עכ”ל.

והקשה כת”ר ממה שכתב הרמב”ן הנ”ל וז”ל, רוח השם עליהם תמיד להעמיד גופם ובגדיהם ובתיהם במראה טוב, וכאשר יקרה באחד מהם חטא ועון יתהוה כיעור בבשרו או בבגדו או בביתו, וצ”ע הרי רק על בגדים ובתים אמר דאינם בטבע ומ”ט עירב כאן נגעי בשר.

תשובה הרמב”ן כתב שרק בגדים ובתים אינם בטבע, אבל גם מה ששייך בטבע שייך לראות עי”ז גילוי שכינה, כאשר זה קורה לאדם מיד אחר שעובר עבירה [וגם בימינו ניתן לראות כל הזמן גילויי שכינה כאלו, ועיין בארחות יושר], וכתב הרמב”ן לפני כן וז”ל, והתורה רצתה בטהרת ישראל ובנקיות גופם, והרחיקה החולי הזה מתחילתו, כי המראות האלו אינן עדיין צרעת גמורה אבל תבאנה לידי כך.

ויאמרו הרופאים בספריהם, הבהרות נירא מהן מהצרעת.

ולכך יאמר הכתוב בהן בתחילתן “נגע צרעת”, כלומר מכה של צרעת, איננה צרעת גמורה, ובהיות סימני הטומאה גמורין לאחר ההסגר שיאמר “צרעת היא”, יתכן שהיא צרעת גמורה עכ”ל.

וא”כ זה דבר ששייך ברפואה ופשוט.

האם נגעים מדבקים

ה) מה שהקשה בהנ”ל, דאם איתא שנגעים הם דבר טבעי א”כ איך נותנים לחתן ז’ ימים, הרי בכל מחלה יש חשש שידבק.

תשובה לא הבנתי מה מקשה, דאטו רוצה שיסגירוהו כדין מצורע רק משום שהוא מדבק, דבודאי שבכל מחלה מדבקת יש להזהר בזהירות המצויה, אך א”צ להסגירו, ובלא”ה הרי יש מחלות שאינן מדבקות.

נגעים בחו”ל ובירושלים

ו) כתב הרמב”ן (ויקרא י”ג מ”ז) וז”ל, והבגד כי יהיה בו נגע צרעת – זה איננו בטבע כלל ולא הווה בעולם, וכן נגעי הבתים, אבל בהיות ישראל שלמים לה’ יהיה רוח השם עליהם תמיד להעמיד גופם ובגדיהם ובתיהם במראה טוב, וכאשר יקרה באחד מהם חטא ועון יתהוה כיעור בבשרו או בבגדו או בביתו, להראות כי השם סר מעליו.

ולכך אמר הכתוב (להלן יד לד) ונתתי נגע צרעת בבית ארץ אחוזתכם, כי היא מכת השם בבית ההוא.

והנה איננו נוהג אלא בארץ שהיא נחלת ה’, כמו שאמר (שם) כי תבאו אל ארץ כנען אשר אני נותן לכם לאחוזה, ואין הדבר מפני היותו חובת קרקע, אבל מפני שלא יבא הענין ההוא אלא בארץ הנבחרת אשר השם הנכבד שוכן בתוכה.

ובתורת כהנים (מצורע פרשה ה ג) דרשו עוד, שאין הבית מטמא אלא אחר כבוש וחלוק, ושיהא כל אחד ואחד מכיר את שלו.

והטעם, כי אז נתישבה דעתם עליהם לדעת את ה’ ותשרה שכינה בתוכם.

וכן אני חושב בנגעי הבגדים שלא ינהגו אלא בארץ, ולא הוצרך למעט מהן חוצה לארץ כי לא יארעו שם לעולם ע”כ.

והקשה כת”ר א”כ אמאי אין ירושלים מטמאה בנגעים, דאדרבה כיון שקדושה יותר דין הוא שינהגו בה נגעים.

תשובה זה פשוט שגם שיש מעלה וגדולה בהנהגה זו, שכל חוטא נענש בנגעים מ”מ יש בזה גם טומאה וגם פורענות וצער, ולכך במקום שקדוש מדי לא שייך, ופשוט.

בדד ישב מחוץ למחנה

ז) כתב רש”י ויקרא פרק יג (מו) וז”ל, בדד ישב – שלא יהיו שאר טמאים יושבים עמו.

ואמרו רבותינו מה נשתנה משאר טמאים לישב בדד, הואיל והוא הבדיל בלשון הרע בין איש לאשתו ובין איש לרעהו, אף הוא יבדל ע”כ.

והקשה כת”ר הרי על ז’ דברים הנגעים באים.

כמ”ש במס’ ערכין דף טז ע”א, וז”ל, א”ר שמואל בר נחמני א”ר יוחנן על שבעה דברים נגעים באין על לשון הרע ועל שפיכות דמים ועל שבועת שוא ועל גילוי עריות ועל גסות הרוח ועל הגזל ועל צרות העין.

תשובה כולם הם דברים שמביאין לידי פירוד, לה”ר שפ”ד גזל וצרות עין, וגם גילוי עריות לתאוה יבקש נפרד שמפריד בין איש לאשתו, וגסות הרוח ג”כ שאפילו בנוה שלו אינו מתקבל, כמ”ש בפ”ט דסוטה, ובשבועת שוא יל”ע.

בענין הנ”ל

ח) מה שהקשה במ”ש (מ”ב ז’ ג’) וארבעה אנשים היו מצורעים פתח השער ופרש”י גחזי וג’ בניו.

והרי בעינן בדד ישב.

תשובה בר מינה דההיא שרשע היה, ורק לא הכניסוהו לפנים כיון שהיה מצורע ומטמא, אבל מצידו עשה מה שרצה, ואמר מר (סנהדרין ק”ז ב’) גחזי חטא והחטיא את ישראל.

מ”ט נאמר את כל עור הנגע ולא המנוגע

ט) מה שהקשה הרב חגי דעי, אני כולל קושייתו בתשובה וכדלהלן: כתב הרא”ם פרשת תזריע פרק יג פסוק יב וז”ל, מראשו של אדם ועד רגליו.

לא מראשו של נגע ועד רגליו, שהרי אחר זה פירש ואמר (פסוק יג ובספרא שם אות ב, ה): “וראה הכהן והנה כסתה הצרעת את כל בשרו”, שהוא בשרו של אדם.

ותניא בתורת כהנים: “את כל בשרו – להביא את בין האצבעות של ידים ורגלים”.

ותניא נמי: “כולו הפך לבן – יכול תוך ראשו ותוך רגליו, תלמוד לומר: ‘מראשו’ להוציא תוך ראשו, ‘ועד רגליו’ להוציא תוך רגליו”.

ותנן נמי בפרק ששי דנגעים (משנה ח): “דראש וזקן וכף הרגל אין מעכבין את הפריחה”.

ואם תאמר, אי הכי מאי “את כל עור הנגע” את כל עורו מיבעי ליה, כבר פירשו בתורת כהנים: מאי את כל עור הנגע, “עור הראוי לקבל נגע, פרט לשחין המורד ולמכוה המורדת”.

פירוש: שחין והמכוה כל זמן שהן מורדים, שיש בהם ליחה ולא העלו קרום מלמעלה, אינן מִטמאין בנגעים, דכתיב (פסוק יח) “ובשר כי יהיה בו שחין ונרפא והיה במקום השחין” וגו’, דוקא כשנרפא והעלה קרום מלמעלה אז אם היה בו שאת או בהרת ויש בהן אחד מסימני טומאה, וטמאו הכהן, אבל כל זמן שהוא מורד, שיש בו ליחה, אינו מקבל טומאה.

וכיון שאינו ראוי לקבל טומאה לאו ראוי לקבל נגע הוא, וכיון שאינו ראוי לקבל נגע, שיקבל טומאה, אינו מעכב את הפריחה, אבל אם העלו קרום מלמעלה, שהן ראויין לקבל טומאה, מעכבים את הפריחה, שאם פרחה הצרעת בכל עור הבשר ולא פרחה בהן, אינו טהור עכ”ל.

וכתב התורה תמימה הערות ויקרא פרק יג הערה סו [ע”ד התו”כ הנ”ל] וז”ל, הנה לפי הענין שהכיסוי צריך להיות בכל הגוף היה צ”ל וכסתה את כל עורו או את כל עור הגוף, ומדכתיב עור הנגע דריש שבא להורות שצריך לכסות עור הראוי לנגע, לאפוקי מקום שיש בו שחין המורד ומכוה המורדת [היינו שעדיין לא נתרפאו ויש בהם ליחה שאינם מטמאין בנגעים כפי שיתבאר לקמן פסוק י”ח] שאינו מעכב בפריחה, והיינו דאעפ”י שלא פרח הנגע עליהם, אך מכיון דפרח בשאר הגוף טהור.

וע”ע מדין זה במשנה ה’ פ”ז דנגעים ע”כ.