גמרא

שאלה

בס”ד
שלו’ רב לכבוד הגרע”מ סילבר שליט”א,

ברצוני לשאול את כת”ר של הרב שאלות:

א.

ע”פ האחרונים מהו דרכי ריצוי חברו בבקשת מחילה מחברו?

ב.

מהו הגדר של רצוי חברו אשר איננו מוכן למחול?

ג.

בנסיון להבין מדוע חברי מקפיד עלי, הוא איננו מוכן לומר לי מה עשיתי לו, אינני יודע איך לרצות אותו, כיצד עלי לנהוג, השתדלתי מספר פעמים להבין והוא מתרחק ממני ומגיב אלי בצורה אגרסיבית הן בתנועות לעברי והן בתגובות מילוליות (אינני זוכר אם אני בעצמי הגבתי אליו בצורה אגרסיבית) עד שאמש בניסיון לומר לו שנה טובה וכתיבה וחתימה טובה, כינה אותי “רשע”.

ויש לדעת מה לעשות.

אודה לתשובת כבוד הרב

***

תשובה

שלום רב

בענין שאלתך הראשונה והשניה, מי שפגע בחבירו מה צריך לעשות בשביל לרצותו ועד כמה מחוייב בזה, אביא בזאת מה שכתב בשו”ע בהלכות יוהכ”פ או”ח סי’ תר”ו ס”א וז”ל, עבירות שבין אדם לחבירו אין יום הכיפורים מכפר עד שיפייסנו; אפילו לא הקניטו אלא בדברים, צריך לפייסו; ואם אינו מתפייס בראשונה, יחזור וילך פעם שנייה ושלישית, ובכל פעם יקח עמו שלשה אנשים, ואם אינו מתפייס בשלשה פעמים אינו זקוק לו.

(מיהו יאמר אח”כ לפני י’ שבקש ממנו מחילה) (מרדכי דיומא ומהרי”ל); ואם הוא רבו, צריך לילך לו כמה פעמים עד שיתפייס עכ”ל.

וכתב במשנה ברורה שם ס”ק ג וז”ל, יחזור וילך – ויפייסנו בכל פעם במין ריצוי אחר ובשעת בקשת מחילה צריך לפרט מה שחטא לחבירו אם לא כשיודע שחבירו יתבייש מזה כשיפרט החטא אזי לא יפרט אותו עכ”ל, היינו שצריך לרצותו ולפרט החטא, אבל אם רק אמר אני מבקש מחילה וכדו’ אינו נחשב פיוס כלל (אשרי האיש ח”ג פ”כ ס”ט), ועוד כתב במשנ”ב שם שאם רצה לפייסו אחר ג”פ רשאי אם אין שם בזיון התורה, ועיין שם שאר פרטי הדין במשנ”ב.

ומבואר בדברי הפוסקים שאחר שעשה כסדר הכתוב בשו”ע שוב אינו נענש על מה שציער את חבירו [ראה פר”ח שם ס”א ובהגר”א שם בשם המדרש, וכן מבואר במטה משה סי’ תתמ”ח ובהגהות מהר”א אזולאי על הלבוש סי’ תר”ו סק”א שמתכפר לו ע”י הבושה, וראה חשוקי חמד יומא פ”ז ע”ב, אולם עי’ רבינו בחיי יומא פ”ז ב’].

מבחינה הלכתית זה בודאי יעזור ויפטור אותך מכל קפידא [חוץ מנזק ממוני שאותו יש להסדיר לבד אם יודע לך בהמשך על נזק כזה].

מבחינה חברתית אולי כדאי לבקש סיוע מאדם חכם שמכיר אותו שינסה לברר אצלו על מה ולמה יצא הקצף ומה יפייס אותו, כאהרן הכהן שהיה אוהב שלום ורודף שלום.

אבל בכל אופן זהו החיוב מבחינה הלכתית כאמור בהתחלה

ובענין השאלה השלישית כיצד יש לנהוג כאשר ישנה קפידא ולא ידוע ממה היא הקפידא הזו, הנה ז”ב שממידת חסידות לנקות כל תקלה ואף מידת חסידות על הנפגע ללכת לפני הפוגע על מנת להמציא את עצמו לפניו שיבקש מחילה כמבואר בפ”ח דיומא בעובדא דרב.

אמנם החכם יראה כיצד לקיים עם זאת גם מאמר חז”ל במס’ אבות ואל תרצה את חברך בשעת כעסו, אלא יש להמתין שירגע ויבין שאין הפעולה כ”כ חמורה וקשה והנזק אינו גדול כ”כ, ואח”כ יש לבוא אליו ולנסות פייסו.

אכן יל”ע באמת כיצד יש לנהוג כשאין ידוע במה חטא לחבירו וחבירו מקפיד עליו, דהרי המוציא מחבירו עליו הראיה, ומכיון שבלא שהיה מתרעם לא היינו סבורים שהיה כאן משהו שלא כהוגן, א”כ מנ”ל שיש ממש בדבריו, ואולי ג”כ מקפיד על דבר שאין לו הזכות להקפיד, אכן ראיתי בשם הגראי”ל שטינמן שליט”א [בקונט’ מזקנים אתבונן] שישנם אנשים אשר מקפידים גם על דברים שאין הרגילות להקפיד בהם וצריך להזהר שלא לגרום להם לקפידא, אכן אפשר זהו מצד ועשית הישר והטוב ולא מצד הדין, דמי נתן להם זכות להקפיד, ואיזה רשות יש לאדם להקפיד על דברים, (ויעויין בסו”ס לעבדך באמת של הגר”ד יפה מה שהביא הנהגות מגדולי הדורות, והביא שם בענין שמחות שמאחרים את המעמד עבור אנשים המאחרים מלבוא, דמי נתן לאותם המאחרים רשות להקפיד, אבל זה אינו ממש נוגע לענינינו).

אכן כתב בספר אור יחזקאל (לג”ר יחזקאל לוונשטין זצ”ל משגיח בפוניבז’ ומיר) כתב וז”ל, כי יתכן וחטא אדם ויזיק לחבירו ואע”פ שאיננו עושה מאומה ואיננו יודע במה חטא, כי רחוקים אנו מאוד מהבנת התורה בעומק חיוב כבוד הבריות ואיננו יודעים ומכירים כלל מהותה וכו’, והביא שם מאחז”ל בשבת ל”א המלכת את חבירך עליך, וסיים, נמצא מעתה שחובותינו לבקש מחילה מאת חבירנו על שלא כבדנום כראוי ולא המלכנו אותם עלינו שהרי זהו חובת כבוד הבריות עכ”ל.

[ועיין במאמר בקשת מחילה מחבירו כשלא נגרם לו צער או נזק, הרב יהושע עדס, תורת האדם לאדם ג, תשנ”ט, 34 – 29].

וע”ע מה שכתב בערוך השולחן אורח חיים סי’ תר”ו ס”ד וז”ל, ונהגו בעיוה”כ כמה אנשים לבקש אחד מחבירו מחילה אף שלא חירפו זל”ז כלל אלא שמא פגעו בכבוד זל”ז ע”כ.

[ובעיקר המנהג עי”ש בעטרת צבי סק”א].

ומבואר מכל זה שיש לחשוש הרבה מכל מה שמיעט בכבודו של חבירו.

אף אם אין ידוע לו שחטא לחבירו.

וכ”ש בנידו”ד שטוען שעשה לו עולה ואינו יודע מה היא, לכאורה ראוי לחשוש שדברים בגו, וכל אדם מועד לעולם אף להזיק בלא לשים לב, כמו ששנינו במס’ ב”ק, וכ”ש לפגוע בנפש אדם שהיא עדינה ורגישה.

ולכן למעשה ימתין עד שתשכך כעסו, ואז ינסה לפייסו, ואם לא יתפייס יעשה כסדר המבואר בשו”ע כנ”ל.

ומ”מ ינסה לפשפש במעשיו אם יזכר במה פגע באדם זה, והמקניט את חבירו אפילו בדיבור בלבד צריך לפייסו כמבואר בפוסקים.

***

שאלה חוזרת מהשואל הנ”ל

בס”ד

יישר כח גדול על תשובתו הנפלאה של כבוד הרב.

ובהמשך לשאלה,

א.

מה ההלכה לגבי אותו חבר שלא רק שאינו מתרצה אלה ממשיך להעליב את זה שרוצה את מחילה?

ב.

מה ההלכה אומרת לגבי אדם המכנה את חבירו “רשע”?

ג.

ומה ההלכה לחבר שאינו רוצה למחול לחברו הפוגע?

לתשובת כבוד הרב אודה מקרב לב.

***

תשובה

בע”ה

‏יום שני ט”ז אלול תשע”ו

שלום וברכה

א.

מה ההלכה לגבי אותו חבר שלא רק שאינו מתרצה אלה ממשיך להעליב את זה שרוצה את מחילה?

במה שאינו מוחל הוא עושה שלא כראוי ובמה שמשפיל הוא עושה שלא כדין, וראה מה שכתב הרמ”א בשו”ע או”ח סי’ תרו וז”ל, והמוחל לא יהיה אכזרי מלמחול (מהרי”ל), אם לא שמכוון לטובת המבקש מחילה (גמרא דיומא); ואם הוציא עליו שם רע, אינו צריך למחול לו.

(מרדכי וסמ”ג והגה”מ פ”ב מהלכות תשובה ומהרי”ו) עכ”ל הרמ”א.

 וכתב במשנה ברורה ס”ק ח וז”ל, לא יהא אכזרי מלמחול – דכל המעביר על מדותיו מעבירין לו על כל פשעיו ואם הוא לא ירצה למחול גם לא ימחלו לו עכ”ל.

 וכתב בערוך השולחן אורח חיים סימן תרו וז”ל, והמוחל לא יהיה אכזרי מלמחול לו מיד כמו שמצינו לאברהם אבינו שמיד מחל לאבימלך והתפלל בעדו ואנחנו בניו ראוי להחזיק במדותיו הטובים עכ”ל, ומקור דבריו הם מהגמ’ ס”פ החובל ב”ק דף צ”ב.

ב.

מה ההלכה אומרת לגבי אדם המכנה את חבירו:”רשע”?

איתא בקידושין כ”ח א’ וז”ל, תניא הקורא לחבירו עבד יהא בנידוי ממזר סופג את הארבעים רשע יורד עמו לחייו, וכתב ברש”י קידושין כח ע”א וז”ל, רשע יורד עמו לחייו – כלומר לזו אין ב”ד נזקקים אבל הוא מותר לשנאתו ואף למעט פרנסתו ולירד לאומנתו.

ובב”מ (ע”א ע”א) איתא בגמ’: אדם קורא לחבירו רשע יורד עמו לחייו – פירש”י: “יורד עמו לחייו, רגיל להתקוטט עמו כאלו הכהו וכאילו בא להורגו.

ואני שמעתי רשאי לירד לתוך אומנותו של חבירו ולמעט מזונותיו של חבירו.

וקשה בעיני שיתירו חכמים לישראל להנקם ולגמול רעה.

ועוד דאמרינן בכתובות (נ, א) עד שתים עשרה שנה מתגלגל אדם עם בנו מכאן ואילך יורד עמו לחייו.

ומאי יורד לתוך אומנותו איכא, הא לייסרו ולכופו לתורה קאמר”, ע”כ.

וע”ע בתוס’ שם שמביאים מתשובות הגאונים בשם רב צדוק גאון דיורד עמו לחייו, רשאי לשרוף שליש תבואתו.

וכתבו התוס’ ע”ז: ותימה גדול מנין לו זה.

ובחתם סופר (בבא מציעא שם) פירש, דהנה כתב הרמב”ם, שהנותן עיסקא סתם יהיה שליש בהפסד ושני שליש ברויח למקבל, והוא שקורא אותו רשע חושדו שנתן עיסקא סתם וחלק עמו סתם מחצה ברויח וכן בהפסד, נמצא כשהיה רויח גזל חלק שישית, דלא היה לו ליקח אלא שליש, והוא נטל מחצה, וכן כשהיה הפסד, היה לו לשלם שני שליש ולא שילם אלא שליש, הרי חזר וגזל שישית, והרי זה שני שישית דהיינו שליש עכ”ל.

אכן אם באמת יש לו טענה שציערוהו לפני כן [אם דבריו נכונים] ולכן קורא רשע, אמנם אין לו לעשות כן, אבל מ”מ כתב באגרות משה (חושן משפט חלק א’ סימן ל”ח), דמה שפירש רש”י דהוא אף למעט פרנסתו ולירד לאומנתו, הוא רק כשהוא היה המתחיל ולא כשיצערוהו ומצד צערו קרא להמצערו רשע.

[ועיי”ש במי שאמר על אחרים: “קאמוניסטן, גויים” מסתבר שאינו כקורא רשע, משום דקאמוניסטון הוא שם לא על הרשעות אלא על ה”פארטי”, והרבה רשעים בעולם שאינם קאמוניסטן, וא”כ ידוע לכל שהוא רק שם זלזול בעלמא שאמר דהנהגתו בזה הוא כהקאמוניסטן.

וכן הוא כשקורא ליהודים גוי שיודו לכל שהוא רק זלזול בעלמא שהנהגתו בזה כגוי.

ול”ד לקורא רשע שאומר ממש הוא רשע, שכן יבינו השומעים קריאתו, ואף בקורא רשע, הא רש”י בב”מ דף ע”א פליג ע”ז וסובר שאסור לירד לאומנותו ולמעט מזונותיו עכ”ד].

ג.

ומה ההלכה לחבר שאינו רוצה למחול לחברו הפוגע?

ראה בשאלה א’.

למעשה, מי שאינו מוחל אינו עושה כראוי, ומה שממשיך לפגוע זהו ודאי שלא כדין.

מי שקורא לחבירו רשע י”א שיכול להזיק לממונו, אבל גם זה בתנאי שהוא קורא לו כך מעצמו, ולא שהוא עושה זאת כתוצאה ממה שציער אותו הקודם.

בכבוד רב

***

קרא פחות