גליון

יו"ד סי' לה ס"ג ברמ"א ובמדינות אלו המנהג להכשיר יתרת מקמא ואין לשנות המנהג, ולעיל בסעיף הקודם הזכיר הרמ"א שיש מקומות שמכשירין בב' ורדות כדעת המחבר אבל במדינות אלו המנהג להטריף.

ויש להעיר דלפו"ר הוא תרתי דיני דסתרי אהדדי, דהנה בגמ' נזכרה דעה שכל יתרת אסורה שאינה בדרא דאוני אסורה, והקשו מורדא דכל חיוי ברייתא הכי אית להו ופרכוה, ויש ב' הבנות בגמ' הא' דפרכו לדעה ראשונה לגמרי וכל יתרת כשרה ובלבד שתהיה מקמא כדמסיים וה"מ מקמה אבל מגבה טריפה, וההבנה הב' דלא פרכו דעה ראשונה אלא רק לענין ורדא שמותרת, אבל שאר יתרת אסורה, ומה דמסיים וה"מ מקמה וכו' לפירוש זה (כמ"ש הרמ"א לדעת המחמירים בסעיף זה) הוא על יתרת בדרי דאונא שכשר גם לדעה המחמירה בגמ' (שכמותה ההלכה מלבד בורדא לפי הבנה הב' הזו) שאם נוטה לגבה אחר ניפוח טריפה.

והנה המנהג שהכריע הרמ"א כמותו בסעי' זה הוא כההבנה הראשונה דדעה ראשונה נפרכה, וכל יתרת מקמה כשרה גם אם אינה בדרא דאוני, ולפ"ז צריך ביאור מה המקור למנהג שהכריע כמותו הרמ"א בסעי' הקודם לאסור ב' ורדות או בלא ורדא, דהנה נחזי אנן דלכאורה ההבנה שסוברת דכל יתרת כשרה סברה בפירוש הגמ' דמורדא למדנו לכל יתרת שכמו שורדא אינה פוסלת כך יתרת אינה פוסלת, וא"כ כ"ש דב' ורדות לא חמיר מורדא ויתרת אחרת עמה מקמה, וה"ה בלא ורדא יהיה כשר דהרי משוינן ורדא ליתרת וכמו דיתרת אחרת שאינה קיימת לא נטרפה הבהמה ה"ה ורדא, וצריך ביאור בזה, ולא עיינתי כעת כצורך.

בפסחים קיב ע"א אמרי' ידא אפותא דרגא לשינתא ועוד שם אמרי' ידא אאוסיא דרגא לפחדא, ופותא היינו מצח ואוסיא פי' המפרשים דהיינו מעל השפה ובב"ב עד ע"א ורשב"ם שם מבואר דהיינו נחיריים (וכן נוסח זה בע"י שם ובהגהות הב"ח שם).
ויתכן לבאר דהמניח ידו על מצחו מבקש לסמוך ראשו והוא דרגא לשינתא שמבקש לנפשו מנוח, וידא אאוסיא יש לפרש דהיינו משום שהוא מקום עביט וכו' כמ"ש בריש מס' דרך ארץ ובתנחומא ר"פ חוקת, הלכך מי שרגיל למשמש לצורך נקיות הוא דרגא לפחדא שמרגיל עצמו לפחדא יתר מכדי צרכו.

ומש"כ בשלהי הוריות דהמקנח ידיו בבגדיו הוא קשה לשכחה יתכן לבאר משום שדרך ת"ח בנקיות עי' שבת קיד ע"א ורש"י עירובין נד ע"א והמקנח ידיו בבגדים חי בזוהמא ולא בדרך הארץ וכדאמרי' באלו מציאות שאם עושה כן בשל חבירו הוא גנב וגם אם עושה כן לעצמו מראה שאינו מקפיד על בגדיו ואינו ראוי (עי' עוד ב"ק צא ריש ע"ב) וכה"ג מצינו דהמקרע בגדיו הוא שוטה בפ"ק דחגיגה וע"ע בשבת קה ע"ב שהוא גם דרך כעס ואמרי' כל הכועס משכח תלמודו כי כעס בחיק כסילים ינוח.

השלמה לתשובה בענין אם התורה היתה כתובה קודם מתן תורה

בפנים התשובה נזכרה הצעה שהראשונים שכ' דפרשת בלעם היינו ספר בפני עצמו השתמשו בדברי הימים למשה (שיש בו מעשיות נדירות מבלעם) שהיה לפני הרבה ראשונים וכמשנ"ת, ויש להבהיר דאף שמסתמא לא נקבל דהכונה לספר זה עצמו מ"מ יתכן שבעל דברי הימים למשה השתמש בפרשת בלעם ומשם לקח דבריו המחודשים והמפורטים על מעשה בלעם בארץ מצרים ובארץ כוש, רצוני לומר דהראשונים שראו דברים אלו נקטו שהיה חיבור על בלעם שמשם לקח דבריו.

וכמובן שלא היה ענין למשה רבינו לכתוב תהלוכותיו ומאורעותיו של בלעם גרידא אלא רק מה שהיה שייך לישראל ולניסים.

ויש להוסיף עוד דאם נאמין לספר הישר ולמקורותיו והוא בפרשת שמות הביא עוד מעשה נדיר על בלעם עם תהלוכותיו במצרים ואנגיאס מלך אפריקא ואולי הספר שהיה לפני ספר הישר שממנו לקח הסה"י דברו היה לפני אותו הספר הפרשת בלעם המקורי לפי הראשונים שסברו שיש חיבור כזה (אבל הסה"י עצמו מאוחר מאוד וקצת דוחק שהיה לו הפרשת בלעם המקורי).

*

עוד השלמה לתשובה בשיטת מחשוף הלבן

מה שכתבתי בהשלמה הקודמת דיש פוסקים שקורין למרובע דל"ת אע"פ שאין בו דל"ת אינו סותר דאף לשיטתם בגמ' רמזו הדל"ת בקשר זה, ועיקר דברינו בא לומר דבתורת דיבור ושיח לא היה שייך לקרוא לזה דל"ת מלבד אחר שכך נקבעה מילה זו בשפת הפוסקים, אבל לענייני רמזים וכיו"ב בודאי שייך לקרוא לזה דל"ת וכמו שכבר האריכו בזה רבים (כגון בשו"ת רבי ידידיה טיאה ווייל ועוד).

*

השלמה לתשובה על טעם מיתת מרים

נתבאר דאינו שייך לומר כלל דמרים מתה מחמת מי מריבה דמרים קודם מי מריבה מתה בין לפי סדר המקרא ובין לפי החשבון, והקשו ע"ז בבהמ"ד דברש"י פרשת וזאת הברכה עה"פ תריבהו על מי מריבה כתב ומקורו מהספרי ברכה פ' שמט נסתקפת וכו' אם משה אמר שמעו נא המורים אהרן ומרים מה עשו ע"כ, ומ"מ אילו הוה כתב עשו ועשו היה כאן קושי' אבל מאחר שכתב מה עשו דהיינו שלא עשו אלא שבא הקב"ה בעלילה, א"כ מדוחק הדברים צ"ל דר"ל שלא עשו וטעם אחר היה במיתתם, ואף שגבי אהרן קאמר תריבהו על מי מריבה והכונה שהעלילה היתה שהמיתה היא על מי מריבה, מ"מ ע"כ צ"ל דאינו כולל כל שבט לוי בזה דהרי משה משמע שם שלא היה בזה עלילה אלא טעם (ומיהו יש לדחוק מדהא עלילה הא נמי עלילה וכמ"ש חז"ל שנגזר עליו מזמן שנאמר לו עתה תראה ואכמ"ל), ועוד דבאיש חסידך מיירי וא"כ מרים כדי נסבה והעיקר ר"ל ששניהם מה עשו ועיקר מיתתם לא היתה מחמת מי מריבה, והוא דחוק אבל הוא מוכרח שלא מתה מחמת מי מריבה שלא עשתה דבר וגם אין אדם מת על חטא של עתיד כדאמרי' בפ"ק דר"ה דף יז.

ועיינתי בביאורי רש"י (הוצאת עוז והדר) ומצאתי שציינו שם בשם כמה ספרים ג"כ דמרים נקט לאו דוקא ושלא לצורך (פי הבאר) ודעיקר שנקט לה למרים משום שלא מתה בעון מי מריבה (מלכה של תורה ע"פ אמרי שפר לאביו של בעל מגלה עמוקות).

אבל ציינו שם קצת רמז לענין הספרי הנ"ל דבילקו"ש (חוקת תרסד וירמיה רסה) אי' דאחר מי מריבה אמר לו הקב"ה למשה לא אתה ולא אחיך ולא אחותך נכנסין לא"י ופי' בעל המגן אברהם בזית רענן דהיינו שגם עצמותיה לא יכנסו ע"כ מביאורי רש"י.

והלשון דחוק קצת דכניסה סתם משמע כניסה מחיים (ועי' ביומא פלוגתא אם בפר ואפי' בדמו של פר או לא ושם הוא לענין קרבן דעיקרו הכפרה בדם וכאן דוחק יותר) וגם דלכאורה סובב על הא דכולם מתו בשנה לפני שנכנסו ישראל לארץ.

ולולי דמסתפינא אולי היה מקום להציע שיטה חדשה בענין זה דס"ל להני תנאי שאין מוקדם ומאוחר בתורה ומרים מתה אחר מי מריבה מטעם מי מריבה ובשי' זו אזלי הספרי והילקו"ש הנ"ל וס"ל שנסמכה מיתת מרים למי מריבה להשמיע טעם מיתתה ולא פירש הכתוב טעם מיתתה, ואם יש צד כזה אולי היתה נוכחת גם כן במעשה דמי מריבה מעין אהרן שנענשה מחמת עון זה והיתה כפרה לדור דלכך נסמכה לפרשת פרה כמ"ש במו"ק כח ע"א.

*

השלמה לנידון על מגן דוד

מאחר ונתעורר הנידון על הסמל המגן דוד נתעורר ממילא הנידון האם אפשר להוכיח ולהוציא הלכה למעשה מתוך הקמיעות המיוחסות למרן רשכבה"ג מהרי"א זיע"א.

והנני להקדים שאין כאן כלל ענין לבוא בדברים ולהיכנס במחלוקות והשיטות שהיו באותו הזמן אלא אך ורק להצדיק הצדיק רשכבה"ג המהרי"א זיע"א ולהראות שלא מתחת ידו יצאו הדברים שייחסו לו, ונפק"מ רק לענין הלימוד מהקמיעות הנ"ל.

ויש לציין שכמה גדולים וטובים כתבו דהקמיעות שהתפרסמו (עכ"פ קצתם) לא יצאו כצורתם מתחת ידיו של ציס"ע רשכבה"ג מהרי"א זיע"א [כ"כ תלמידו של מהרי"א הוא הג"ר זרח איידליץ מפראג מבית דינו של הנוב"י כתב כן (אור לישרים דרוש א', הובא בתולדות רז"א עמ' ט' וכן באו"ה למושב עמ' מד), וכן יש להפנות את המעיין לדבריו של כמו"ה יחזקאל דוקעס שהיה רב באלטונא בספרו "או"ה למושב" לתולדות רבני אה"ו שנדפס בקרקוב תרס"ג לפני יותר ממאה ועשרים שנה (וחלק מהחיבור מיוסד על ארכיונים ותעודות שמצא, ראה בספר הרב ר' יהונתן אייבשיץ עמ' 5 ועוד) שהזכיר (עמ' לה) השתלשלות הענינים בפרטות, והובאו דבריו גם בספר משואות עמ' קס], וכן למדנו מעדות נאמנה שהוא עצמו ג"כ אמר כן [הריעב"ץ (בספרו התאבקות עמ' צא) ג"כ העתיק מכתב אות באות מכמוה"ר אריה ליב אבדק"ק אמשטרדם (ונדפס גם בספרו גחלי אש עמ' לו ע"ב ואילך) שמהרי"א עצמו אמר שהקמיעות מזויפים (מסתמא עכ"פ חלקם), ומבואר מתוך דברי המכתב הנ"ל שכותב המכתב עמד בקשרים ישירים מול מהרי"א וכל הדברים שכתב שם נכתבו מפיו ולא מפי השמועה].

וגם במכתבו של הנוב"י (הנדפס בלוחות עדות) ביקש שיגנזו הקמיעות מכמה טעמים, ועי"ש שמשמע בתוך דבריו שמפקפק בדברי העדים שטוענים שיודעים שיצא ממהרי"א וטוען שאולי הקמיעות מזוייפות ושהעדות אינה מוחזקת מכמה טעמים, אבל מ"מ כ' שבלאו הכי יש לגונזן מכל הטעמים שהזכיר שם, ומהרי"א הדפיס מכתב זה עצמו בספרו לוחות עדות.

[וז"ל הנוב"י שם אבל להחזיקו בודאי ובבירור מי יוכל לדון דברים שבלב, ומה גם שאין הכותב חתום עליהם ואם נתקבל עדות בבי דינא רבה דק"ק מיץ ע"ז אני דן, וכי מקבלים עדות שלא בפני בע"ד, ובפרט מה ממש לד"נ נוגע ומה גם בטרם באו הקמיעות ליד הב"ד כמה ידים דמשמשא בהו מי יודע, ואפשר נזדייפו ושינו טעמם לפגם, הכי יאמרו העדים לא זזו הקמיעות מידם מיום נכתבו עד היום הזה (פי' בתמיה) זה מן הנמנע, וכל זה אם היה הכותב אדם סתם שלא ידענו מהותו ומהות מעשיו, ועתה שהכותבם הוא מוחזק בחכמה וכו', ח"ו להעלות על הלב להרהר אחריו כלל וכלל בשום פנים ח"ו וכו', ולמה חייבוהו כולכם וכו' (ואח"כ שם דן לענין פירושיהם דגם בזה יש לדון) וכו', עכ"ל].

ויש לציין כתשלום לכל הנ"ל כמה ספרים שהמינים טפלום על מהרי"א, וגרמו לו על ידי זה לצער רב ונזק רב, כמו ספר אגרות רי"א, ספר שם עולם, וספר ואבוא היום אל העין, ששלשת ספרים אלו מוחזקים כזיופים שאינשי דלא מעלי טפלו שקר על גאון עולם ציס"ע רשכבה"ג המהרי"א שהם מכתב ידו או נכתבו מפיו, כדי לומר שהוא מסכים עם מעשיהם, ומאחר שכבר נודע בכתובים שהוא עצמו החרים בכתב ובע"פ כל ההולכים אחר צבי שבור כך שבודאי שלא היתה לו שום שייכות לזה.

*

השלמה לתשובה לענין מעשרות בזמנינו

והנוהגים שלא להפריש תרו"ג סוברים דמאחר דמדאורייתא אמרי' רוב ע"ה מעשרין ורק מדרבנן תקנו תקנת דמאי א"כ בתקנת דמאי לא תקנו תרו"ג, ועי' במפרשים סוף סוטה על המשנה ובימיו א"צ לשאול על הדמאי ודוק מה היה לפני כן, ויל"ע בזה.

ויש להוסיף דכמו"כ מצינו דיש פטורים מכל דמאי כגון עניים ואנשי מחנה בספ"ק דעירובין ומבואר דמדינא לולי התקנה אין חיוב דרוב ע"ה מעשרין וכמ"ש ברפ"ב דשבת.

*

השלמה לתשובה בהגדרת אהבה התלויה בדבר

יתכן לומר עוד דהגדרת אהבה התלויה בדבר היינו אהבה המותנית על ידי דבר ותלויה היינו כמו תלויה ועומדת כעין הלשון מתלי תלי וקאי, ומש"כ אהבה שאינה תלויה בדבר לא בא לומר בזה שהאהבה לא נגרמה על ידי דבר, דבד"כ אהבה אצל אנשים נבונים יש לה טעם, ואדרבה דבר שיש לו טעם עדיף מדבר שאין לו טעם.

יו"ד סי' א ס"ב בהגה, ואם שחט וליתיה קמן למבדקיה מ"מ יבדקו בסימנים וכו', ואע"ג דבלאו הכי יש חיוב בדיקת סימנים מ"מ לענין דין זה מעיקר הדין הוה סמכינן על שהשוחט כבר בדק, ובדיקה זו היינו משום דלכתחילה אין לסמוך על השוחט בכל מה שאפשר לבדוק, והיינו במקום שלא נהגו ליטול קבלה וכדמסיים.