בריאות

נלענ”ד דיש להקל בזה במקום הצורך מאחר ויש סוברים שאינו בכלל איסור לעשן עכ”פ אם אין ידוע שיעשן הרבה, ומאחר ודעת המבי”ט והכת”ס והגרשז”א שאין לפני עיור בכל היכא שיש למקבל על מי לסמוך (והרחבתי בתשובה אחרת) לכן יכול לתת הסיגריות, ומ”מ אם יכול להשתמט עדיף מאחר ואינו מוסכם דאין בזה חשש לפני עיור (דהשער המלך מחמיר בזה וחשש הגריש”א לדעתו), ואין ברור שיש בזה היתר דהרי הוא חובל בעצמו, וזה גם באופן שכבר בא לכלל י”ח שנותיו באופן שע”פ חוקי הרשויות אין הגבלה על מכירה לאדם זה.

ולו יצוייר ששייך להשתמש בסיגריות באופן שאינו מזיק כלל ובאופן שאין סוברים שיש בזה איסור, א”כ לכו”ע לכאורה אין בזה איסור דאם אפשר לתלות תלינן מפני דרכי שלום כדתנן בשביעית ובגיטין בשלהי פרק הניזקין, ולא ביררתי המציאות בכל זה.

(ובאופן שהמבקש שיקנו לו הסיגריות לא בא לכלל י”ח יכול להשתמט בקל לפי הענין שאינו צריך לסבך עצמו מול רשויות החוק לצורך אדם אחר, ובלאו הכי אינו כדאי להבריח עצמו מן החוק עכ”פ כשאין צורך אמיתי לעשות כדאמרי’ בערבי פסחים אל תבריח עצמך מן המכס דאי משכחו לך וכו’, ובפרט חוק שנתקן לתועלת ברורה יש צדדים בפוסקים שיש לזה תורת תקנה ע”פ החת”ס והגריש”א ועוד, והרחבתי בזה בתשובה אחרת).

במקרה שהקונה ידוע שיעשן עד כדי נזק לעצמו מכח סיגריות אלו (כגון מי שאמר לו הרופא שהעישון אצלו הוא סכנת חיים קיומית או אדם המעשן כמות שהיא מזיקה מעל לכל ספק) לכאורה אין היתר לסייע לו מאחר שחובל בעצמו הוא איסור כמבואר בספ”ח דב”ק, והיכא שידוע שישתמש לאיסור אין היתר דדרכי שלום (דהיתר זה הוא רק במקום ספק), וגם לא שייך אפי’ חד עברא דנהרא לפטור מדאורייתא כשמזמן לו האיסור באופן שנצרך שיזמנו לו כמ”ש הפוסקים בשם הפר”ח, והלימוד זכות שאולי יש ללמד על המקל בזה הוא שכל חבילה בפני עצמה אינו גורמת נזק ודאי אבל בודאי שאינו כדאי להקל ראש בזה כשדמו ודם זרעיותיו תלויים בסיגריה זו, וצ”ע.

וכמדומה שבאופן שיש איסור על אדם לצרוך מוצר כל שהוא ע”פ הוראת רופא שהורה כן באופן פרטי גם מנהג העולם שלא להקל ראש בזה.

ולא נכנסתי בתשובה זו לעצם הנידון אם מותר להשתמש בסיגריות (באופן שאין הנזק ניכר במקום) שכבר דנו ודברו בזה הפוסקים אלא הדברים מתייחסים לב’ הדעות (ועי’ במכתב הנדפס בספר כתבוני לדורות מגדולי ההוראה ועי’ מה שכתבתי בעמ”ס בשם הגרח”ק), מלבד היכא שמעשן באופן שידוע שמזיק לעצמו בעת העישון גופא שבזה אין צד לומר שמותר.

לגבי שני ויטמינים מסויימים הנמכרים על ידם ביררתי, והתברר כי למרות שיש בהם אישור כשרות, עדיין ישנם לגביהם שאלות כשרות.

דהנה לענין ה”בי פולן” יעוי’ במנחת שלמה תניינא סי’ סד מש”כ להחמיר בזה, והנה אמנם בצי”א ובתשוה”נ לא כ”כ, אבל המעיין בכל דבריו של הגרשז”א ובכל הצדדים שהביא שם לדון הן מצד שאין ביטול והן מצד שיש כאן דרך אכילה והן מטעם שאר עניינים שדן בהם והראיות שהביא שם לכ”ז מדברי הפוסקים יראה שקשה מאוד לומר שא”א לחוש לדבריו שם וקיצרתי.

וגם מה שהזכיר במנחת שלמה שם בטעם של הבי פולן ראיתי ג”כ לאיש הכשרות הרב יוחנן רייכמן שהביא משם כוורן בקי שהטעם של רכיב זה מראש אינו גרוע כ”כ, והביא שם שגם הרבנות הראשית וועדות כשרות נוספות אינן מאשרות בי פולן בחזקת מהדרין מלבד שארית ישראל, (אם כי יש לציין שהבד”ץ העדה”ח ג”כ מאשרים, אבל גם עליהם יש לתמוה למה אישרו דבר שלכאורה אינו ברור לדינא שהוא מותר לכו”ע, ומי שרוצה לאכול דבר שיש בו שאלות כשרות יכול מראש לרכוש בכשרות רבנות רגילה והשגחות ברמה נמוכה).

וגם ויטמין הגדילה הנקרא ארג’י המשווק על ידי חברת פוראוור (והוא גירסה של הויטמין הנקרא אל-ארגינין והמשתמש בו מומלץ להתייעץ מראש עם המומחה מטעמים ידועים גם בלא הקשר לכשרות ואכה”מ לזה), יש בו ג”כ שאלות כשרות ובזה אף שארית ישראל גופייהו (שנתנו כשרות לשאר מוצרי פוראוור) נמנעו מלתת כשרות, וקיבלו רק כשרות מטעם כשרות אחרת.

ובמכתב הרב יהודה שרשבסקי כימאי מטעם הבד”ץ שארית ישראל כתב כדלהלן, התכשיר ארג’י פלוס המיוצר ע”י “פוראוור” כולל שני רכיבים שיש להתייחס אליהם כאסורים באיסור סתם יינם: א’ תמצית קליפות ענבים, ב’ תמצית ענבים אדומים, החומר הראשון ממוצה מקליפות ענבים לאחר סחיטת המיץ, החומר השני הינו רכז של מיץ ענבים, שני החומרים בריכוז נמוך ויש שישים כנגדם, ותפקידם מוגדר nutrients, כלומר הם חלק מהחומרים המזינים שבתכשיר, חומרים אחרים משמשים כחומרי טעם והמתקה, אף שהביטול בשישים נעשה ע”י נכרים ואינו מכוון עבור יהודים לא ניתן להעניק לו את כשרות שארית ישראל בשל בעיית “דבר שעיקרו לכך”, הנזקקים לתכשיר יפעלו עפ”י פסיקת רבותיהם, עכ”ל המכתב הנ”ל.

וציין שם לשו”ת הרשב”א חלק ג’ סימן רי”ד, נודע ביהודה יור”ד תנינא סימן נ”ו, מ”ב סימן תמ”ז ס”ק י”ד, מנחת יצחק חלק ח’ סימן ס”ח, אג”מ יו”ד חלק א’ סימן ס”ג.

ולגוף גוי המבטל בשביל ישראל יש לציין עוד לדברי גוי שהדליק בשבת נר בעיר שרובה ישראל ודין הלבושי שרד לענין כלי שאינו בן יומו הנמכר בעיר שרובה ישראל שהבאתי בתשובה אחרת.

סוף דבר שגם כשרואים מודעות אפי’ בשכונות חרדיות על ויטמינים הנמכרים עדיין אין נפטרים מלברר כשרותם אצל אדם הבקי בכשרות.

עד כה אין ידוע מקור ברור להנהגה זו, ואדרבה מבואר בסוגיות בהל’ בציעת הפת דהיכן שהפת נאפתה היטב הוא מקום המשובח שמשם יש לבצוע, ועי’ בהוריות יג ע”ב דפת פחמין טוב לזכרון.

ומ”מ יש לציין ב’ מראי מקומות שאולי מהם נלמד מקור לזהירות זו.

האחד מירושלמי תרומות פ”ח ה”ג צריכין למיחש למאי דברייתא אמרין ושם מיירי לענין סכנה, אם כי אינו מוכרח, דיש לומר דרק על הדברים שנתבארו שם, אבל יותר משמע דטעם הזהירות משום שכך אומרים הבריות, ומ”מ עדיין יש לומר דה”מ כשיודעים טעם בדבר ובפרט האידנא שנתערבו הרבה סגולות שאין להם שחר יש מקום לטעון דהאידנא אין צריך לחוש למאי דברייתא אמרין.

והמקור השני יש לציין לדברי ר”י החסיד בספר חסידים לגבי לימוד דברי אבלות דמבואר שם שמי שאינו נזהר בפני אנשים בדבר שהבריות רגילין ליזהר בו יש בזה משום עין הרע, וכן מבואר בדברי האחרונים לעניין שושבינתא מעוברת כמו שהבאתי בתשובה אחרת, וממילא גם כאן יש להזהר בזה עכ”פ כשאוכל בפני בני אדם (ועי”ש בס”ח לענין לימוד מו”ק בצינעא).

ומ”מ בפת עגולה שאין לה קצה אין מנהג להזהר וגם בפת דקה מאוד כמקל דק שאין ניכר הקצה ג”כ יש מקום לומר דהבו דלא לוסיף עלה וכל כה”ג.

ואולי נשתרבב מנהג זה ממש”כ הרמ”א שלא לבצוע ממקום שנדבקה הפת בחברתה והכי מצוי שנדבקת הפת בקצה שלה, ומ”מ עיקר דין זה דהרמ”א מיירי רק לענין הבציעה בלבד אחר הברכה.

השלמה לגבי המנהג שלא לאכול קצה הלחם

אולי נשתרבב מנהג זה מהך דכל המשייר פת על שולחנו וכו’ והורגלו מכח זה שלא לאכול קצה הלחם.