מותר. מקורות: יעוי’ במשנ”ב שלגבי שתיה אין קדימה לבעלי החיים לפני האדם. ומ”מ יש אחרונים שלא כתבו כהמשנ”ב בזה.
מותר.
מקורות:
יעוי’ במשנ”ב שלגבי שתיה אין קדימה לבעלי החיים לפני האדם.
ומ”מ יש אחרונים שלא כתבו כהמשנ”ב בזה.
בעלי חיים
בַּיִת/בעלי חיים/עַמוּד 2שכיחא – שאלות המצויות בהלכה אחרון שאלות
הנה אמנם העורב שימש בתיבה [סנהדרין קח ע”ב] וכן חם שימש בתיבה [סנהדרין שם], וזה היה נגד ציווי ה’, אבל אעפ”כ לא נסתלקו מן התיבה, למרות שאפי’ בעלי חיים שנעבדה בהם עבירה לא נכנסו לתיבה [סנהדרין שם וזבחים קטז ע”א], ...קרא עוד
הנה אמנם העורב שימש בתיבה [סנהדרין קח ע”ב] וכן חם שימש בתיבה [סנהדרין שם], וזה היה נגד ציווי ה’, אבל אעפ”כ לא נסתלקו מן התיבה, למרות שאפי’ בעלי חיים שנעבדה בהם עבירה לא נכנסו לתיבה [סנהדרין שם וזבחים קטז ע”א], והטעם לזה יתכן לומר איזה טעמים.
יתכן לומר דאחר שהיה ציוי להכניס מכל בעל חי שנים שנים (וזה היה מוכרח לקיום המין) ואת נח ובניו ממילא לא היה שייך לבטל הציווי אחר שכבר נכנסו בכשרות לתיבה, (ואמנם יעוי’ במהרש”א בסנהדרין קח ע”ב על דברי הגמ’ באסור לי לא כ”ש).
או יש לומר דאמנם מה ששימשו בתיבה היה בזה עבירה על מאמר ה’ אבל שמא לא נתחייבו כליה במבול על עבירה זו אלא רק על עבירות חמורות מזה, כמאמרם [סנהדרין קח ע”א] לא נחתם גזר דינם אלא על הגזל.
ואמנם נזכר בגמ’ בגמ’ שם ע”ב שכל אותן ששמשו בתיבה נענשו, אבל יש עונש ויש כליה, ובאמת כשמעיינים בחטאי דור המבול נזכר שחטאו הרבה [עי’ סנהדרין שם ע”א וע”ב ובמדרשים], ועל חטא אחד מבואר בגמ’ ביומא לח ע”ב שאין הקב”ה נפרע מזה מיד.
ויתכן עוד דעיקר עת הפורענות היתה בתחילת המבול, אבל אחר שנתקיים וימח כל היקום, גם קודם שהובטחו שלא ישחת עוד הארץ במי המבול מ”מ לא היה אדם מתחייב כליה מיד על חטאיו, וע”ע ב”ק ס ע”א גבי ואתם לא תצאו וגו’ [שמות יב], ובסנהדרין שם [קח ע”ב] מבואר דקרא וישוכו המים ר”ל ששככה החטא של דור המבול שהיה ברותחין ואפשר שמה ששמשו כלב ועורב וחם בתיבה היה אחר שכבר שכך חטא של דור המבול.
והנה כל הדברים שנכתבו עד עכשיו הם בעיקר (עכ”פ לענין הכלב) לפי הצד שאותם הבע”ח שלא נכנסו לתיבה הם מחמת עונש, אבל הוא צריך בירור, דבגמ’ בסנהדרין ובזבחים שם נזכר מאותן שלא נעבדה בהן עבירה, והיה מקום לפרש שהוא מצד שאינם ראויים למזבח, דהרי הנידון בזבחים שם הוא מצד ראוי למזבח, וגם לא נזכר שם על הטמאים שהיו מאותן שלא קלקלו, א”כ שמא יש לומר דהיינו מחמת שהבע”ח נבראו לשמש את בני האדם לשמש את קונם [קידושין פב], וממילא כשלא היו ראויין לזה הושמדו [ע”ע ברכות לב עה”פ לך רד].
אבל בגמ’ שם (כמו שפירשו המפרש והערוך) למדו מדכתיב איש ואשתו, שלא קלקלו עם שאינן בני מינן (עי”ש היאך נלמד ובמהרש”א) וזה נאמר גם בטמאים כמו בטהורים, א”כ צ”ל דגם בטמאים כך היה, ורש”י עה”ת [בראשית ו כ] הזכיר כן גם על העופות דכתיב בהו למינהו.
ובהגהות יעב”ץ על הגמ’ סנהדרין קח ע”א כ’ דבאמת הבע”ח לא היו חייבים מיתה דהאנשים הרביעום על כרחם, וא”כ לפי דבריו יש מקום לומר דהוא ג”כ כעין עונש על האדם מה שמתו הבע”ח, אבל מה שעשה הבע”ח בעצמו הוא כבר ענין אחר, ולא היה חייב העורב מיתה על מה ששימש בתיבה.
מה ששאלת למה נענש הנחש כיון שהס”מ פעל בו את ההסתה לחוה כמבואר בפרקי דר”א פרק יג. הנה עי’ סנהדרין צא במשל החיגר והסומא, שהרכיבן הקב”ה יחד וענש את שניהם. ואמנם במשל המובא בפרקי דר”א שם לענין אדם הפועל ע”פ רוח רעה ...קרא עוד
מה ששאלת למה נענש הנחש כיון שהס”מ פעל בו את ההסתה לחוה כמבואר בפרקי דר”א פרק יג.
הנה עי’ סנהדרין צא במשל החיגר והסומא, שהרכיבן הקב”ה יחד וענש את שניהם.
ואמנם במשל המובא בפרקי דר”א שם לענין אדם הפועל ע”פ רוח רעה משמע שלא היה שייכות לנחש כלל מזה, אבל צ”ל דגם הנחש היה פגום והיה רוצה בכך ולא לחינם הלך זרזיר אצל עורב אלא מפני שהוא מינו (ב”ק צב ע”ב) וכמו שציינתי בביאורי על המדרש הגדול בראשית עמ’ רא.
(ולגוף הענין שם, אם הדחייה קאי על סמאל או על הנחש, עי’ בפי’ מהרז”ו בפרדר”א שמשמע שפירש דקאי על סמאל, ורד”ל שם פירש דקאי על שניהם, והיינו כעין מה דאמרי’ בסנהדרין שם ודנם כאחד).
וגם לגבי רוח רעה הנזכר שם הובא בכתבי האר”י דאין רוח נכנסת לאדם אלא אם יש בו חטא ופתח להכנס בו מחמת זה.
והנה לכשנדקדק לכאורה קושי’ מעיקרא ליתא כ”כ דקי”ל שכל צעבע”ח לצורך אינו צעב”ח (נוב”י בשם כמה פוסקים והבאתי בתשובה אחרת), ממילא מאחר שהיה צורך להעניש את הנחש מחמת העבירה שנעשית בו שוב אין לטעון לטובתו.
ומיהו בסנהדרין כט ע”א לא משמע כסברא זו דמשמע שם שאם היה טוען טענה היה ניצול, וא”כ אינו שייך רק לגדרי צער בעלי חיים, דכאן הוא מדין עונש משמיא, ומיהו גם זה יש לדחות דהטענה המבוארת בקידושין שם סמאל גופא היה יכול לטעון כן.
וכעי”ז ראיתי בספר ולא עוד אלא על הפרקי דר”א שם באחד מהתירוצים דהנחש נענש כדי ללמד לעולם העונש על דבר זה, ועי”ש מה שתמה על זה, והוסיף שם המגיה דהוא על דרך ואת הבהמה תהרוגו.
ועי”ש בחיבור הנ”ל מש”כ עוד אופן ליישב הענין מעין התירוץ הראשון דלעיל שהנחש היה לו שותפות במעשה ועשה עוד מדעתו.
ובזה מיושב גם שאר השאלות ששאלת, למה רצה הנחש להחטיא את אדם וחוה ולמה לא מצא לו השטן שותף לחבור אליו אלא הנחש בלבד, דהנחש היה מעיקרו חפץ ברע ומצא מין-את מינו.
מה ששאלת על דברי החזקוני שהנחש הרשיע משום שאכל מעץ הדעת למה אכל קודם שהיה יצה”ר בעולם, יש לציין דבחירה ויצה”ר אינו סתירה בהכרח, דיתכן שאין יצר רע פנימי ובכל זאת אדם יבחר ברע מסיבות שירצה בהן, וכמו מלאכים שאין בהם יצה”ר כמבואר בחז”ל, ואעפ”כ מצינו בכמ”מ בחז”ל שהמלאכים חטאו, וכן יש אומרים שלעתיד גם כשלא יהיה יצה”ר עדיין יהיה הבחירה לבחור ברע, וכן יש קצת משמעות בפירוש חלק להרמב”ם לגבי המעדנים עי”ש.
נשאל: ד׳ בכסלו תשפ״ה
נשאלתי מבני אליהו נ”י דפירש רש”י (במדבר כב יא) שבלעם אמר לשון קבה משום שהוא קשה מארה, אבל בלק אמר לשון ארה שהוא קל ממנו. וקשה דמלאכי בלק השניים כבר אמרו לשון קבה, דכתיב (שם יז) ולך נא קבה לי, וצריך ...קרא עוד
נשאלתי מבני אליהו נ”י דפירש רש”י (במדבר כב יא) שבלעם אמר לשון קבה משום שהוא קשה מארה, אבל בלק אמר לשון ארה שהוא קל ממנו.
וקשה דמלאכי בלק השניים כבר אמרו לשון קבה, דכתיב (שם יז) ולך נא קבה לי, וצריך לומר דאף שבקרא נזכר שבלעם אמר לשון קבה לפני ה’ צריך לומר שאמרה גם לפני מלאכי בלק הראשונים וכן פירש בספר משכיל לדוד על פרש”י עה”ת ועיין בספר תולדות יצחק (לרי”צ קארו) על פרש”י מש”כ לבאר בעוד אופן בשינוי קצת.
והיה מקום לבאר שבלק התחיל בלשון ארה מה שאין כן בלעם שהתחיל כבר מתחילתו גם בלשון קבה אבל לא נראה דלא חשיב כל כך התחלה כיון שכל עצמו של בלעם לא אמרה אלא אחר שבא אליו בלק.
נשאל: ה׳ באלול תשפ״דב: הנהגות
הנה כל דבר שהוא תועלת לאדם אין בו משום צער בעלי חיים, כמו שהארכתי בתשובה [ד”ה האם מותר להרוג ביום חול] ושכ”כ הנוב”י בשם כמה ראשונים, ואע”ג שנתבאר שם ע”פ ש”ס ופוסקים שאם אפשר בלא צער אסור לעשות בצער, אבל ...קרא עוד
הנה כל דבר שהוא תועלת לאדם אין בו משום צער בעלי חיים, כמו שהארכתי בתשובה [ד”ה האם מותר להרוג ביום חול] ושכ”כ הנוב”י בשם כמה ראשונים, ואע”ג שנתבאר שם ע”פ ש”ס ופוסקים שאם אפשר בלא צער אסור לעשות בצער, אבל מאחר שסוף סוף מה שמצערם עכשיו הוא לצורך האדם, שהרי אם לא ישתמש במכשיר זה לא יוכל לתפוס את כל בעלי החיים וגם יהיה הרבה יותר קשה וגם יבזבז את זמנו, וא”כ בצירוף כל זה הרי הדין הוא שכל צער בעלי חיים לצורך האדם מותר מעיקר הדין (מלבד ליחידי סגולה להאר”י כמו שנתבאר שם).
ועיקר המ”מ מדברי הפוסקים כבר הבאתי שם בתשובה הנזכרת, לכך לא אמרתי לכפול שוב כאן הדברים.
ורק אעיר הערה קצרה דלא נחיתנא לזה בתשובה הנ”ל דהנה בפ”ק דחולין איתא דאמר רבי עקרנא להו (להפרידות) והשיבו רפב”י איכא צעב”ח, ואמר לו קטילנא להו, והשיבו איכא בל תשחית, והנה ב’ עניינים אלו גם צעב”ח וגם בל תשחית, שני דברים אלו הותרו לצורך האדם, דהרי צעב”ח הותר לצורך האדם כמו שנתבאר כנ”ל מדברי הנוב”י בשם כמה תה”ד ופסקי תוס’ ואיסור והיתר, ומאידך בל תשחית הותר לצורך האדם דבל תשחית דגופא עדיף כמ”ש בגמ’ (ועי’ בשו”ת התעוררות תשובה מה שדן מכח דין זה לגבי זריקת כלי ח”פ).
והנה בודאי שפשטות הגמ’ מוקשית מאוד, ומאידך גיסא משמע דכל הנידון מצד מידת חסידות מאחר דרבי מדנפשיה לא חש לה, ולכן יתכן ליישב באיזה אופנים, ראשית כל לענין צעב”ח אחר שנתבאר בשם האר”י דמידת חסידות להזהר אפי’ מה שהוא לצורך האדם א”כ מובן למה כאן יהיה איסור לעקרן, דרפב”י נהג במידת חסידות וגם לא רצה שבשבילו יעשו דבר שאינו במידת חסידות.
אולם יל”ע א”כ למה אמר לו רבי קטילנא להו, דבשלמא אם מדינא אסור בעקירה (כיון שאפשר בהריגה בלא צער או להדעות שסוברות שאין צעב”ח בהריגה יתבאר כיון שאפשר בהריגה) א”כ מובן למה אמר לו קטילנא, אבל אם הוא רק ממידת חסידות, א”כ מה מועיל דקטילנא דהרי ממידת חסידות גם הריגה אסור.
ודוחק לומר דרבי לא ידע שהוא אמר ממידת חסידות, ולכן אמר קטילנא להו, דא”כ סו”ס הו”ל לרפב”י להשיב לגבי קטילנא דגם בזה אסור ממידת חסידות, ואולי דעדיפא מיניה קאמר דכאן לגבי קטילנא איכא בל תשחית מן הדין (כיון דמצד הדין אפשר בעקירה), , ומאידך גיסא עקירה אסור ממידת חסידות כמו שנתבאר, ולכן לגבי קטילנא עדיפא ליה לומר מה שאסור מן הדין.
אבל יתכן לומר באופן אחר דהנה האומר קונם עיני בשינה היום אם אישן למחר ועבר וישן היום הדין הוא שאסור לישן למחר שלא יעבור למפרע על נדרו כמ”ש בנדרים דף יד, א”כ יש לומר דמאחר שבזמן קניית הפרידות היה על רבי לברר הדין שלבסוף יצטרך לעקרם או להורגן וממילא למפרע יתברר שעבר על איסור צעב”ח או בל תשחית כיון דלא היה לו לקנות, אע”ג דיש לטעון דסו”ס עכשיו הוא היתר גמור, ולא אסיק אדעתיה לאסור ומסתמא גם סבר שהוא היתר, מ”מ מאחר שהיה מוטל עליו לברר סבר רפב”י דממידת חסידות אם עכשיו יעקרם או יהרגם יעבור איסור למפרע.
בתוספת לכל הנ”ל יש להוסיף דהאג”מ כ’ דעדיף להרוג על ידי גרמא מלהרוג בידיים שלא להוליד טבע האכזריות בעצמו כמו שציינתי בתשובה הנ”ל, וא”כ על ידי מכשיר מרויח דבר זה, ואמנם אם המכשיר עושה שיצטערו יותר מחמת שעובד בטכנולוגיה שהורג באיטיות א”כ במקרה רגיל מצד הלכה אין היתר לעשות במכשיר, אבל בניד”ד מאחר שיש תועלת לאדם שעושה במכשיר על הדרך שנתבאר, ממילא מרויח גם שאינו עושה בעצמו.
יום ג’ כ”ו אדר ב’ ע”ו לכבוד הבה”ח דוד אשכנזי נ”י התקבלתי הערותיך ושאלותיך. . . ראשית כל הערותיך על החיבור עם סגולה חלק א’ הן נפלאות, וייש”כ על כך, וג”כ רציתי להעיר עמ”ש כת”ר בכמה דברים וכדלהלן. מי היתה הילני המלכה א) מה שהקשה איך ...קרא עוד
יום ג’ כ”ו אדר ב’ ע”ו
לכבוד הבה”ח דוד אשכנזי נ”י
התקבלתי הערותיך ושאלותיך.
.
.
ראשית כל הערותיך על החיבור עם סגולה חלק א’ הן נפלאות, וייש”כ על כך, וג”כ רציתי להעיר עמ”ש כת”ר בכמה דברים וכדלהלן.
מי היתה הילני המלכה
א) מה שהקשה איך מינו את הילני המלכה למלכה, לפי מה דקי”ל מלך ולא מלכה כמ”ש בעמ”ס ח”א סי’ י’, הנה ראשית כל יש להקדים דיש מחלוקת ראשונים מי היתה הילני המלכה, רש”י [ב”ב די”א א’ ד”ה מונבז המלך] כתב שמונבז המלך מזרע חשמונאי הי’ הוא והילני אמו, וכ”כ תוס’ כתובות ז’ ב’ ד”ה הורוה, והרמב”ם חלק עליהם, ויעויין באוצר המדרשים (אייזנשטיין) מדרש עשר גליות עמוד 437 פרשה ב’, דאיתא התם בזה”ל, עשרה מלכים נתגיירו ואלו הן: חירם המלך, עבד המלך, אנטיגנוס המלך, תלמי המלך, מונבז המלך, טובאי המלך, בולן המלך, בתיה המלכה, הילני המלכה, וברוריא המלכה ע”כ.
ומבואר שלא היהתה מלכת ישראל להדיא כהדעות הללו, וגם בדברי רושמי קורות הימים מבואר שהיתה מלכת חדייב ובאה להתגייר, ובכל כה”ג גם אחר שנתגיירה לית ביה מידי מששא, דלא קי”ל מלך ולא מלכה אלא גבי ישראל, אם בכלל היתה מלכה בעצמה או שרק היתה גבירה אם המלך.
והתפארת ישראל (יכין מסכת יומא פ”ג סקנ”ח) הביא עוד ראיה שהילני לא היתה אלא גיורת, וז”ל, ובב”ר [פמ”ו] איתא דמונבז ובזוטוס, בניה של הילני המלכה נתגיירו, וכמו כן איתא ביוסיפון רומי [ספר ב’ פ”ב], שהיו מלכי אידיאבני [הוא מחוז באראביען] ונתגיירו בצנעה, ואחרי מות אזיאטי הוא בזיטוס, מלך מונבז, ומונבז זה קודם שמלך הלך הוא והילני אמו לירושלים ושהו שם כמה שנים, וגם אחרי מלכו, נשארו בניו גרי צדק על אדמת הקודש, [כש”ס נדה י”ז א’], ועי’ ספר יוחסין [דקמ”א א’] ועי’ מאור עינים, [פנ”א ונ”ב] עכ”ל.
וכבר נתעורר ע”ז במהרש”א חידושי אגדות מסכת בבא בתרא דף יא ע”א שכתב וז”ל, מעשה במונבז המלך כו’.
פרש”י בנה של הילני המלכה מזרע חשמונאים כו’ אבל בספר יוחסין מפורש בשם גוריון הארוך שהיה מלך גר וכן בב”ר פרשת לך לך ומעשה במונבז ובזטוז בניו של תלמי ע”ש עכ”ל.
וכ”כ הקרן אורה מסכת נזיר דף יט ע”ב אחר שביא דברי רש”י ודן בהן כתב, וז”ל, אבל בספרי הדורות ראיתי כי הילני ומונבז בנה גרים היו והיה קרוב לחורבן הבית.
וכן כתב מהרש”א ז”ל שם בב”ב בחידושי אגדות.
ואתי שפיר נמי בזה שלא צווה לעלות לארץ כי מולכת היתה בארצה ולא היה לה דבר עם החכמים ואתי שפיר נמי קבלתה נזירות בחוץ לארץ אף על גב דאיכא איסורא.
וכמו שכתב הראב”ד ז”ל דבהיותה בארצה לא היו מעשיה ע”פ החכמים וכשבא לארץ היו מעשיה על פי חכמים כדאיתא בריש סוכה ע”כ.
ולפי דברי הראב”ד שביא ניחא טפי דהרי אחר שבאה לא”י והתחילה לעשות ע”פ חכמים הרי לא היתה מלכה וא”ש.
[ועיין בסדר הדורות שהביא מספר קדמוניות היהודים של בעל היוסיפון את מעשה הילני ומונבז מלכות הדייב, הובא גם בס’ מעשה הצדיקים סי’ רע”ד, ובמאור עינים העתיק מספר היוסיפון שכתב אל הרומיים בהרחבה וביתר ביאור].
ויש לציין דמ”מ גם אם לא היתה מלכה בישראל, אך עכ”פ בודאי היתה אשה חשובה גם אחר שעלת לא”י, כמבואר בתולדות ישו הנדפס באוצר ויכוחים, וציין אליו בפי’ רבינו חיים פלטיאל עה”ת בראשית ה’ כ”ט.
בדברי הגמ’ במגילה
ב) מש”כ כת”ר לתרץ עמ”ש בעמ”ס שם סי’ י”ט בענין מ”ש במגילה דאי תנא הוא לימא מתני’ וכו’ ואי לא וכו’ והרי אם יודע הלכה זו יאמר הלכה זו, ותירץ ע”ז עוד עוד דמיירי כשיש צואה לפניו, ולכן א”א לומר פסוק, הנה תי’ הא’ שכתב דמיירי בידיו מטונפות ניחא, אך זה תמוה א”כ מה יועיל לבקש מתינוק לומר פסוק, הרי אסור לו להרהר בד”ת, ויתכן שכונתו רק לכלול זאת ב’ואי לא’ דע”ז אתיא תי’ השני בגמ’ שם, וע”ז אתיא העיצה השניה שם לשהי פורתא וליקום.
עוד בענין גירות קודם מ”ת
ג) מ”ש על גירות קודם מ”ת (שם סי’ י”ז) ייש”כ, והנני להעתיק לו עוד מס’ עמ”ס ח”ב סי’ ע’ סק”ב בדברי רש”י פ”ק דסוטה על תמר, וכתבתי שם בזה”ל, עוד הקשה הרב הנ”ל דכיון שאמרה לו גיורת אני א”כ אין לה אב, ומ”ט שוב שאל אותה אם קיבל בה אביה קידושין.
תשובה הנה היה קודם מ”ת, ולא מיבעיא אי סבירא לן שנהגו מצוות רק לחומרא, א”כ היה לה ג”כ דין ב”נ לחומרא גם אחרי גירותה, ולא אמרינן בכה”ג גר שנתגייר כקטן שנולד לקולא, אלא אפילו אי ס”ל שהאבות קודם מ”ת היו כישראל גם לקולא, מ”מ מנ”ל דתיהני גירות קודם מ”ת כיון שלא נאמר עדיין כלום, וכן מבואר בתוס’ שבת קל”ה ב’ ד”ה כגון שלא היה טבילה קודם מ”ת, אלא נראה דמה שהקפידו על איסור גירות, היה זה כעין קדושה יתרה שלא לבוא על אשה שאינה מן המודים במלכות שמים, וזה ענין הגרים של אברהם דכתיב ואת הנפש אש עשו בחרן, ותרגם אונקלוס דשעבידו לאורייתא, והיו לאברהם תלמידים שהיו כופרים בע”ז ומודים במלכות שמים ומקיימים המצוות, וע”ז אמרה שהיא גיורת, משום שנהג יהודה קדושה דלא לנסיב שפחה ועובדת כוכבים דכתיב להיות לך לאלהים ולזרעך אחריך (עיין יבמות ק’ ב’), אלא רק מאותן הגרים הללו, ומ”מ לא אהני שלא יתפסו בה קידושין שקידשה אביה.
אכן ראיתי בחי’ הגרי”ז בסוטה כאן שייסד שהיה שייך גירות קודם מ”ת והאריך בזה הרבה ע”ש, וצ”ע עכ”ל העמ”ס ח”ב שם.
וי”ל שהיה שייך איזה גירות קודם מ”ת של קבלת עומ”ש, ואהני קבלה זו גם לאחר מ”ת להשיבן כישראל שקבלו התורה ולא כגרים שנתגיירו רק במ”ת, ואע”ג שגם מדיני גירות גופייהו נלמדין ממתן תורה ביבמות מ”ז, מ”מ לא היה כסתם גירות כנודע, שרי כבר היה עליהן שם ישראל, (ושמעתי מהרב איתן בעל זהב טהור ושא”ס מה שייסד בזה), וגם הנך גרים היה עליהם שם כעי”ז קודם מ”ת.
בדברי הגרח”ק על ת”ת שהיא מצוה אחת ארוכה
ד) מה שדנת בדברי הגרח”ק שהבאתי בח”א סי’ כ’, שכל הת”ת שלומד במשך חייו הו”ל מצוה אחת ארוכה, אם בחי’ העילוי ממיציט ר”ס צ”ט חולק ע”ז, יתכן שכן, וכך נראה לכאורה ממה שהבאת מדבריו, ובאמת דברי הגרח”ק הללו הם חידוש.
בדעת הגרח”ק בעניני ציצית
ה) מה שכתבת בדעת הגרח”ק נכון הוא וכו’.
לתפוס אוכל לאחר בחד”א בישיבה
ו) מה שהקשה עמ”ש בעמ”ס ח”א סי’ כ”ב בביאור דברי הגרי”ש מתופס בע”ח במקום שחב לאחרים, הנה עצם ביאור זה אינו חידוש שלי אלא כבר נזכר ע”י חלק מגדולי הפוסקים לענין שמירת מקום באוטובוס, ומה שהקשה כת”ר דאטו בעה”ב שיש לו ממון ויכול ליתנו לכ”א התופס ממנו הו”ל תופס לבע”ח, הנה קושייתך היא בעצם קושיא על הגמ’ בפ”ק דגיטין, ומה דבכ”ז לא ס”ל להגמ’ כך הוא משום שהחייב חייב לשלם בכל אופן, והתופס ממנו לאחרים אין לו בעלות על הממון להיות בעל דבר על הממון להחליט למי יהיה, ובאוטובוס לכ”א יש חוב ממוני השייך לו מכח מה ששילם מתחילה, ובישיבה הצד להחשיב הבחור כבע”ח הוא מצד מה ששילם וסיכמו שהבחור ילמד בישיבה ויקבל מנת חלקו מידי יום, ושא”ב הגאון רבי שמעון כהן שליט”א הביא מהגרי”ש עוד על בחורים שהתפללו מוקדם ורצו לקחת לחם מן הישיבה שאין ביד רה”י לאסור עליהם לקחת מכיון שהלחם של הישיבה משועבד אליהם, ולא נאריך כעת בזה, ומה שיש כח לרבני הישיבה לסלק בחור מן הישיבה לפי דעתם, זהו ג”כ חלק מתקנות והסכם הדבר, אך כ”ז שלא סילקו לא היה כאן שום הפקעה מן ההסכם, וה”ה באוכל יש ברשותם לתת לתפוס או לאסור לתפוס, אך כל זמן שלא הפקיעו להאוכל מא’ לא היה כאן שינוי מן ההסכם הראשוני שהאוכל מיועד לכאו”א.
וכן לגבי נ”ח הביא בשבות יצחק ח”ח פט”ז הע’ כ’ בשם הגרי”ש שבחור ישיבה אינו נחשב סמוך על שלחן הרה”י שכן האוכל הניתן בישיבה אינו שלו אע”פ שהוא ניתן ע”פ שיקול דעתו.
וכ”ז לדעת הגרי”ש אך יתכן שיהיו פוסקים שיחלקו ע”ז.
בלא תחמוד בעבדו ותלמידו
ז) מה שנסתפק בגדר רעך בלא תחמוד, בעבדו ותלמידו, פשוט דהכל בכלל ואכמ”ל, ודע דדעת רבינו בחיי דגם גוי בכלל רעהו לענין לא תחמוד, וע’ בשע”ת שערי תשובה לרבינו יונה שער ג שכתב וז”ל, לא תחמוד בית רעך (שמות כ, יד), לא תתאוה בית רעך (דברים ה, יח).
הוזהרנו בזה שלא להתעולל עלילות ברשע לקחת שדה וכרם וכל אשר לרענו, גם כי נתן מכרם.
והוזהרנו על מחשבת הדבר הרע הזה שלא נסכים במחשבתנו לעשותו, שנאמר: לא תחמוד.
ואם יכסוף אדם שימכור לו חברו שדה או כרם או אחד מחפציו ולא יש את נפשו למכרו, ואם יפצר בו ברוב דברי תחנונים יבוש להשיב פניו, אסור לפצור בו, כי זה כמו הכרח ואונס.
והחומד לקחת כל חפץ והוא איש נכבד, שאם ישאל שאלה אור פניו לא יפילון אסור לשאול מעם רעהו מקח או מתת, בלתי אם ידע כי נתון יתן לו בנפש חפצה ולא ירע לבבו בתתו לו ע”כ.
ושם באות ס’ כתב, ובאחיכם בני ישראל איש באחיו לא תרדה בו בפרך (ויקרא כה, מו).
לא ישתעבד אדם בחבריו, ואם אימתו עליהם או שהם בושים להחל דברו, לא יצוה אותם לעשות קטנה או גדולה, אלא לרצונם ותועלתם, ואפילו להחם צפחת מים או לצאת בשליחותו אל רחוב העיר לקנות עד ככר לחם, אבל אדם שאינו נוהג כשורה מותר לצוותו לכל אשר יחפץ.
רעהו במשלוח מנות
ח) ולענין מה שנסתפק בגדרי רעהו במשלוח מנות, עיין ביאורים ומוספים על מ”ב סי’ תרצ”ה על הבה”ל ד”ה או, ע”ש בכל מ”ש.
מנ”ל דגר שנתגייר כקטן שנולד דמי
ט) מה ששאל מנ”ל מ”ש ביבמות דף מח ע”ב ובעוד דוכתי, גר שנתגייר כקטן שנולד דמי.
הנה כתב במשך חכמה פרשת ואתחנן עה”פ שובו לכם לאהליכם (דברים ה, כז), דהחתם סופר בחידושיו לע”ז כתב דנתקשה כל ימיו מהיכן הוציאו חז”ל דין זה.
ולדעתו פשוט דיצא להם דין זה מהפסוק שובו לכם לאהליכם, דהלא מסתמא היה ליוצאי מצרים הרבה נשים מאותן שאין בני נח מוזהרין עליהן, ועמרם יוכיח, שגדול הדור היה ונשא דודתו, וכן אמרו ביומא (עה ע”א) בהנך דאסירין לא פריצי בהו, וכתב רש”י דהן בכו על הנוספות שלא נאסרו לבני נח, ואם לא היו רגילין בהן לא היו בוכין, וא”כ איך אמרה התורה אחר מתן תורה שובו לכם לאהליכם ואין אהלו אלא אשתו, הלא אלו שנשא קרובותיהם צריכין לפרוש מהן, ועל כרחך דגר שנתגייר כקטן שנולד דמי.
והא דבמס’ ביצה (ה ע”ב) מוכיחין מפסוק זה דדבר שבמנין צריך מנין אחר להתירו, ולפי הנ”ל הפסוק הרי בא להתיר גם את אלו שהיו מותרין קודם וכעת נאסרו מטעם עריות, היינו משום דאם הפסוק בא רק בשביל להתיר העריות שנשא קודם, לא היה צריך לומר להם את זה עד שיאמר קודם האיסור של עריות, עיין שם.
ועיין בס’ דף על הדף ביבמות שם מה שכתב לישא וליתן עוד בדבריו.
וראיתי שבעל הטורים דברים פרק כד פי”ז עמד ע”ז וכתב, גר יתום.
ולא אמר גר ויתום, לומר לך גר שנתגייר כקטן שנולד דמי עכ”ל.
ויתכן שכונתו דילפינן לה מהכא.
(ועיין אלשיך משפטים כ”ב בפסוק וגר לא תלחץ, קדושים יט פ’ וכי יגור, רות א ח ד”ה אמנם).
מנ”ל אם צעב”ח דאורייתא
י) מה ששאל למ”ד צעב”ח דאורייתא מנ”ל דין זה, כתב רש”י מסכת שבת דף קכח ע”ב וז”ל, צער בעלי חיים דאורייתא – שנאמר עזוב תעזוב עמו ואיכא מאן דדריש טעמא דקרא משום צער בעלי חיים באלו מציאות (בבא מציעא לב, ב) עכ”ל וכ”כ שם ריטב”א והמאירי ושא”ר.
ויעויין מה שביאר בחידושי הריטב”א את דברי הגמ’ בבבא מציעא דף לב ע”ב וז”ל, מדברי שניהם נלמד צער בע”ח דאורייתא.
פירוש דהא סבירי להו דפריקה עדיפא מטעינה משום דאיכא צעב”ח עכ”ל.
ובפי’ רב ניסים גאון מסכת שבת דף קכח ע”ב ביאר ענין זה טפי וז”ל, צער בעלי חיים דאורייתא מה שאמר הקדוש ברוך הוא (שמות כג) כי תראה חמור שונאך רובץ תחת משאו ואמרו בבא מציעא בפרק אלו מציאות (דף לב) מצוה מן התורה לפרוק דקסבר תנא דידן צער בעלי חיים דאורייתא ורבי יוסי הגלילי סבר צער בעלי חיים דרבנן ע”כ.
איך נפטר בן עזאי מת”ת
יא) מה ששאל מ”ט בן עזאי נפטר מת”ת, הרי היה מחוייב במצוות פרו”ר, וראיתי בקובץ שעורים חלק ב סימן יט שכתב וז”ל, ונראה דבאמת כה”ג אינו פטור ממצות פ”ו אלא דנחשב כאנוס בביטולה וכלשון הרמב”ם “אין בידו עון” והיינו דבן עזאי היה דבוק כ”כ בתורה שלא היה יכול להסיח דעתו ממנה לדבר אחר ודוגמא לזה בזבחים דק”ב אמר רב הא מילתא גמירנא מר’ שמעון בן אלעזר בבית הכסא וכו’ ופריק מי שרי בבה”כ ומשני לאונסו שאני ועיין בזה בב”י או”ח סי’ פ”ה בשם הירושלמי ע”כ.
ועי’ עמק שאלה להנצי”ב שאילתא ה’ סק”ד [ופסקי תשובה ר”ס רס”ב] מ”ש עפמ”ש הר”מ בפ”ג מהל’ ת”ת ה”ד דבמצוה שאינה עוברת א”צ להפסיק מן הלימוד, וע”ש בקו”ש מ”ש על תי’ הזה, ובפסקי תשובה הנ”ל תי’ עוד דפו”ר היא מצוה על ישראל ולא על כל יחיד ואפשר שיתקים ע”י אחרים כל’ הגמ’ דיבמות שם.
ועי’ גר”ז בקונטרס אחרון פ”ג מהל’ ת”ת ה”א שהאריך בביאור זה, ותמצית הדברים שעליהם נסוב הוא שאין מחוייב לבטל תורה בשביל מצוה שא”א לעשותה ע”י אחרים אלא רק במידי שיוכל אח”כ לחזור לתלמודו, משא”כ לישא אשה, ע”ש בפרטים בזה.
אין מעבירין על המצוות
יב) מה שהנך מסתפק באין מעבירין על המצות לגבי לימוד ספר שבא אליו קודם ספר אחר שרצה להקדימו, הנה הגם דאין מעבירין שייך גם במצוה שאינו מחויב לעשות אותה כמבואר במ”ב ר”ס כ”ה גבי ציצית אפילו לפני תפילין שתפילין הם חובה וציצית היא רשות, מ”מ כיון שמתכוין ללבוש שניהם שייך בציצית אין מעבירין על המצוות, וכן ראיתי שהוכיח השדי חמד, וכ”נ מהמקור שהביא לדין זה ברש”י מגילה ו’ ב’ מושמרתם את המצות מצוה הבאה לידך על תחמיצנה, וה”ה היכא ששניהם אינן מצוה שמחויב בהן, י”ל ע”פ הח”ח בס’ מחנה ישראל פט”ו ס”ה בשם החי”א כלל ס”ח ס”א, והמקור לזה בתה”ד סי’ ל”ה וחכ”צ סי’ ק”ו, וכ”כ במאמ”ר, דאם אח”כ יקיים המצוה ביותר הידור ל”א אין מעבירין, וא”כ בלימוד התורה דכתיב כי אם בתורת ה’ חפצו ודרשי’ בע”ז י”ט א’ שלומד היכא שלבו חפץ, א”כ זהו תנאי בלימוד התורה, וע”ש המעשה גבי נתת לנו רשות לעמוד.
וכ”ש היכא שהסדר הוא ממש ללמוד קודם מה שאין בידו לפני מה שאוחז כעת.
כמו”כ י”ל דאין מעבירין שייך דוקא בחפצא של המצוה, שמצוה חל ע”י החפצא, כגון תפילין וציצית ומזבח וכל כה”ג, וה”ה ס”ת לקרות בו, משא”כ ספר מודפס שאם היה יודע ע”פ לא היה צריך להספר, ורק מכיון שאינו יודע הרי הוא משתמש בספר, ואי”ז החפצא של המצוה.
פשוט שמקבל שכר שאפי’ בעלי חיים שאין להם דעת כלל מצינו בכמה מקומות שנטלו שכרם על מה שעשו רצון קונם, אבל לענין אם קטן מקבל שכר כמצווה ועושה או כאינו מצווה ועושה, דבפ”ק דקידושין אמרי’ גדול המצווה ועושה משאינו מצווה ...קרא עוד
פשוט שמקבל שכר שאפי’ בעלי חיים שאין להם דעת כלל מצינו בכמה מקומות שנטלו שכרם על מה שעשו רצון קונם, אבל לענין אם קטן מקבל שכר כמצווה ועושה או כאינו מצווה ועושה, דבפ”ק דקידושין אמרי’ גדול המצווה ועושה משאינו מצווה ועושה, והראשונים נחלקו אם קטן מצווה או לא, דדעת רש”י ברכות מח ורמב”ן פ”ג דברכות שאינו מצווה אלא החיוב רק על אביו, ולהתוס’ ברכות מח הוא מצווה גם על הקטן גופיה.
אבל לניד”ד נראה שלגבי הקטן ודאי חשיב מצווה ועושה, שהרי הטעם שהמצווה ועושה נוטל שכר יותר משום שהוא דואג ומצטער שימלא חובו כמ”ש התוס’ בקידושין שם, הלכך הקטן ודאי דואג ומצטער כיון שחושש לשיטות שמחוייב, ואפי’ אם היה נפסק שהקטן אינו מחוייב אבל כיון שסבור שהוא מחוייב הרי דואג ומצטער, ואפי’ אם נפסק שאינו מחוייב והקטן יודע מכך, אעפ”כ הקטן דואג מחמת אביו שמחייבו, דהאב לכו”ע מחויב לחנך בנו הקטן.
ויעוי’ בגמ’ יומא וברש”י שם דיש צד שהנדבה עדיפא מחובה מחמת שבאה בנדיבות הלב בלא שמחוייב בזה, וא”כ יש צדדים שהשאינו מצווה גדול מהמצווה, ואעפ”כ בסך הכללי המצווה גדול ממנו.
והנה לדידן שיש פלוגתא אם הקטן מחוייב או לא, לכאורה יש לקטן ב’ המעלות, גם מעלת המצווה וגם מעלת השאינו מצווה, דהרי יצה”ר שלו אומר לו לסמוך על הדעות המקילות ולא לקיים המצווה וכעין מ”ש הרמ”א בהל’ יו”כ דיותר יש לשוב מספק עבירה וכו’ עי”ש ודוק, ואינו שומע ליצה”ר מחמת שחושש לדעות המחמירות, ואז מרגיש שמקיים חובתו בזה, הלכך מצד אחד עושה בנדיבות לבו אע”פ שיש לו תירוץ כביכול להתחמק מזה, ומצד שני דואג ומצטער וכו’ מחמת שחושש להמחמירים, וקל להבין.
מה שכתבתי שיש ללמוד ק”ו מבע”ח, לדוגמא בעלמא נקטתי, שכן מצינו שחמור נטל שכר כמ”ש ר’ אליעזר בפ”ק בבכורות וכן מצינו גבי לכלב תשליכון אותו כדפרש”י שם בפ’ משפטים ס”פ כב, אבל ודאי ששכר הקטנים גדול מן הבמה, וכמ”ש בקהלת מי יודע וגו’ ורוח הבהמה היורדת היא למטה לארץ, דרוח הבהמה אין לה קיום ואפי’ גוים רוחותיהן מן הקליפות כמ”ש בדרוש עלינו לשבח בספר חיי אדם ורק רוח ישראל זוכה לעוה”ב האמיתי, וקטנים זוכין לעוה”ב על מצוותיהן כמ”ש הרמ”א סי’ קכד כמאן דאמר הכי בגמ’ דמשעה שעונה התינוק אמן זוכה לעוה”ב, ובהמה אינה זוכה לעוה”ב, ואמנם יש סתירות לגבי דומם אם נענש או לא, עי’ ברש”י ס”פ וילך ובגמ’ מה שדרשו עה”פ שמש ירח עמד זבולה, ובפסיקתא דר”כ פ’ שוש אשיש תניינא, מ”מ מקבלין הן שכר של משהו, אבל קטנים ישראלים מקבלין עוה”ב וכמו שנתבאר.
לגבי אם גדול יטול שכר יותר מקטן או קטן יותר מגדול, הנה לפי מה שביארתי משמע שקטן יטול יותר, ומ”מ הכל לפי ענין הנדבה והחובה שיש בהרגשת הלב והכל גלוי לפניו, ורק יש לציין הא דאמרי’ בגמ’ דהבל פיהם של תינוקות של בית רבן הוא הבל שאין בו חטא וכו’ ועי’ בשמירת הלשון באריכות.
הוספה מלאחר זמן
שוב הרהרתי ממימרא דקידושין לא ע”א גבי רב יוסף דהוה סגי נהור ואמר מאן דאמר לי הלכה כר’ יהודה וכו’ מאן דאמר לי אין הלכה כר’ יהודה וכו’ עי”ש, ומבואר לכאורה מהגמ’ שם דלא כדברינו שרצינו לומר שבמקום פלוגתא חשיב מצווה או אינו מצווה, אלא רק אזלי’ לפי מה שנפסק להלכה, עי”ש, ואולי ר”ל שמכאן ואילך כשישמיעוהו שכך הדין יהיה אינו מצווה ועושה או מצווה ועושה, אבל עכ”פ מה שמבואר בגמ’ שם שעד אז אין דינו כמצווה וכאינו מצווה יחד.
למרות שיש אופנים שאדם יתחייב בנזיקין גם על נזיקין שנעשו על ידי חפץ שהוא הפקיר, אך לגבי בעל חי שהפקיר והבעל חי הלך והזיק, אמנם אסור להפקיר בעל חי מזיק, אך במקרה שעבר והפקיר אינו חייב לשלם את נזקיו, ומכל ...קרא עוד
למרות שיש אופנים שאדם יתחייב בנזיקין גם על נזיקין שנעשו על ידי חפץ שהוא הפקיר, אך לגבי בעל חי שהפקיר והבעל חי הלך והזיק, אמנם אסור להפקיר בעל חי מזיק, אך במקרה שעבר והפקיר אינו חייב לשלם את נזקיו, ומכל מקום כל אדם שגרם נזק על ידי בעל חי שאינו שלו, ואפילו אדם צד ג’ שמעולם הבעל חי לא היה שלו, פטור בדיני אדם, דהיינו שאי אפשר להוציא ממנו ממון בבית דין, אך חייב בדיני שמים.
מקורות: לכבוד הרב טורק שליט”א לגבי השאלה מה הדין באדם שהפקיר בהמה המועדת להזיק.
הנה זה פשוט שאסור להפקיר בעל חי שיכול להזיק, כדאי’ בחולין ז ע”ב מפקרנא להו מפשת היזקא עי”ש, ואפי’ גרמא יש כאן לענין חיוב בדיני שמים [עי’ בר”פ הכונס] כיון שבעל חי דרכו להזיק, וגם מי שאין דרכו להזיק בקרן למאן דאית ליה [עי’ ב”ק טו] הכי ואפי’ לאו דוקא בשור דאמרי’ ביה מרחיקין משור וכו’ [פסחים קיב ע”ב], אלא מ”מ בשאר הזיקות בודאי דרכו להזיק כגון שן ורגל אפי’ כל בעלי חיים.
אבל לגבי חיוב בדיני אדם כשאינו שלו זהו רק בבור שעשאו הכתוב כאילו ברשותו [ב”ק כט ע”ב] ולא בבע”ח כמבואר בסוגי’ לגבי שיסה כלבו של חבירו בחבירו שפטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים [ב”ק כד ע”ב ושו”ע חו”מ סי’ שצה].
וכן תנן בב”ק ט ע”ב נכסים המיוחדים, ופרש”י שיש להם בעלים לאפוקי דהפקר שאם הזקתי נכסים דהפקר פטור ובגמרא מפרש לה ע”כ.
ובגמ’ שם יג ע”ב נכסים המיוחדין למעוטי מאי וכו’ במתניתא תנא פרט לנכסי הפקר ה”ד אילימא דנגח תורא דידן לתורא דהפקר מאן תבע ליה אלא דנגח תורא דהפקר לתורא דידן ליזיל וליתיה בשקדם וזכה בו אחר רבינא אמר למעוטי נגח ואח”כ הקדיש נגח ואח”כ הפקיר, תניא נמי הכי וכו’ שנאמר והועד בבעליו והמית איש וגו’ עד שתהא מיתה והעמדה בדין שוין כאחד וכו’ ע”כ.
ובפיה”מ להרמב”ם ב”ק פ”א כתב וז”ל והשלישי שיהו הנכסים שבא מהן הנזק מסויימים ובעליהם מסויים, אבל וכו’ או שהפקיר שורו והזיק שאין לו בעלים מסויימים הרי אין חובת תשלומין באותו הנזק, ואם החזיק אחר באותו השור ההפקר שהזיק אחר שהזיק זכה בו כדין כל הפקר ע”כ.
ויעוי’ בר”מ ובשו”ע בריש הלכות נזקי ממון [רמב”ם פ”א מנזקי ממון ה”א ושו”ע סי’ שפט ס”א] דמבואר בלשונם שבדבר שיש בו רוח חיים חייב עליו רק אם הוא ברשותו, ועי’ שם בספר המפתח מה שציינו שם כמה אחרונים בזה.
וראה חידושי הגרב”ב ח”ג סי’ א לב”ק מה שדן באריכות בדברי הרמב”ם ובתוך דבריו הזכיר שאם יפקיר השור אפי’ אחר ההיזק קודם העמדה בדין יפטר, והוא ע”פ דברי הגמ’ הנ”ל.
ולגבי סוגי’ דמפקיר נזקיו בהמניח [ב”ק כט ע”א] לגבי נפלה גמלו הדין הוא רק לענין נבילה דגמל אבל גמל חי לא.
ולפ”ז בדינא דכי יפתח איש בור [שמות כא, לג] ולא שור בור [ב”ק יט ע”ב] ה”ה שגם השור בעצמו אינו בור, וצע”ק בב”ק ג ע”ב, ועי’ בחי’ הגרב”ב שם.
ויעוי’ בשו”ע סי’ שצו ס”ג והוא ע”פ גמ’ בר”פ הכונס דמבואר מתוך הדברים שאם גרמו ליסטים נזק ע”י בהמה שאינה שלהם באופן שלא התכוונו לזכות בה ולגוזלה אינם חייבים אלא רק מדיני שמים.
תמצית הדברים אין חיוב בידי אדם בכל כה”ג אבל אסור לעשות כן וחייב בדיני שמים.
ולגבי מדליק בגחלת שאינה שלו הוא שהוא נזקי אש, מחלוקת רש”י ותוס’ בב”ק כב ע”א דלפרש”י שם תליא בדעות אם אשו משום חיציו הוא משום ממונו ולהתוס’ לכו”ע חייב ולהלכה דקי”ל בשו”ע חו”מ סי’ תיח סי”ז כמ”ד אשו משום חיציו גם רש”י שוה להתוס’ בזה.