הנה בפוסקים הובאו כמה אופנים מפורשים של איסור אמן לבטלה, האחד הוא בעונה אמן יתומה להשיטות [עי’ רמ”א סי’ קכד ס”ח ובבה”ל סד”ה מיד ומשנ”ב שם סקכ”ב] שכלול בזה גם מי שעונה אמן בריחוק זמן על הברכה, ואז אין ...קרא עוד
הנה בפוסקים הובאו כמה אופנים מפורשים של איסור אמן לבטלה, האחד הוא בעונה אמן יתומה להשיטות [עי’ רמ”א סי’ קכד ס”ח ובבה”ל סד”ה מיד ומשנ”ב שם סקכ”ב] שכלול בזה גם מי שעונה אמן בריחוק זמן על הברכה, ואז אין האמן מתייחס לברכה, וכן להשיטות [עי’ בה”ל ריש סי’ רטו ועי’ סי’ קכד ס”ח ובמשנ”ב ובה”ל שם] דאמן יתומה הוא שעונה אמן על מי שבירך והוא לא שמע הברכה ועכ”פ כשאינו יודע על מה הוא עונה, משמע דאסור לענות אמן בלא ברכה, וכן מצאנו איסור אמן לבטלה במי שעונה אמן על ברכה לבטלה (נזכר בשו”ע סי’ רטו ס”ד).
(ודנו הפוסקים בכמה אופנים השייכים לאמן על ברכה לבטלה כגון מה דין אמן על ברכה שאינה צריכה ואמן על ברכה שבירך שלא כדיני קדמה ואמן שהוא לבטלה רק מחמת פלוגתא דספק ברכות להקל, ובזה נקט הבה”ל בס”ס רטו בשם הפמ”ג שכשיש פוסקים המצריכים לברך אין בזה איסור לא תשא וממילא שמותר לענות אחריו אמן, וכעי”ז אשכחן פלוגתת הפוסקים לגבי לפני עיור דיש אומרים שלא שייך לפני עיור אם יש לנכשל על מי לסמוך, והרחבתי בתשובה אחרת, ואולי יש להביא לזה ראיה ממש”כ הרמ”א ביו”ד ס”ס נז סכ”א דהיכא דאסור למכור לגוי שמא יחזור וימכרנו לישראל מ”מ באופן שיש מכשירים שרי, אם כי שם יותר קל כיון שהוא ס”ס דשמא לא ימכור לישראל, וגם אפשר דמדאורייתא בההוא גוונא חשיב לפני דלפני, ויש בזה מחלוקת ראשונים אם מכירה לגוי בהאי חששא חשיב לפני דלפני, עי’ תוס’ רי”ד ע”ז ד ע”א ורמב”ן ורשב”א חולין צג ע”ב וצד ע”א ורא”ש וסמ”ג).
והנה גם באופן הראשון הנ”ל שדנו בו הפוסקים יש לומר דאינו ראיה לניד”ד דאמן יתומה כשעונה בריחוק זמן מהברכה הוא זלזול בברכה עצמה שאינו עונה על הברכה אמן כתיקונו, דומיא דאמן חטופה שהוא משום שאינו עונה על הברכה כתיקונה (ואפשר נמי דזה חמור ממי שאינו עונה על הברכה כלל כיון שאינו עונה כתיקונו), משא”כ כשעונה אמן גרידא שלא על ברכה כלל אפשר דאין בזה איסור כלל וצל”ע.
וגם להפירוש אמן יתומה שאינו יודע על מה הוא עונה יש לומר דהוא זילותא בצורת ההתייחסות לברכה, ועי’ עוד בבה”ל סי’ קכד ס”ח שמבואר בדבריו שנקט דבספק אמן יתומה יש להחמיר משום שנאמר בו עונש חמור ולפו”ר הוא דין מיוחד מצד אמן יתומה ולא רק מצד שיש כאן אמן לבטלה.
וגם באופן השני שדנו בו הפוסקים לגבי אמן על ברכה לבטלה לכאורה לא דמי לניד”ד, דהרי שם האיסור הוא משום שמסכים לברכת המברך כמ”ש בחסד לאלפים סי’ רטו סק”ו, ומטעם זה הוא חמור יותר כשעונה על ברכה לבטלה ממי שעונה אמן לבטלה, ויש לדמות קצת עונה על אמן לבטלה לעונה אחר כותי המברך להר גריזים דאסור כדמוכח ממתני’.
(ועי’ להלן דלפי מה שיתבאר דיש חילוק בין עונה לשם חובה לאומר סתם אין הכרח לבוא לחילוקים אלו דיש לומר דהאיסור במה שמתכוון לענות בתורת חובה, עכ”פ הדברים שאכתוב בסמוך אינם אליבא דמסקנא זו).
אולם בבהגר”א בס”ס רטו (והובא במשנ”ב שם) נקט דמה שאסור לענות אחר ברכה לבטלה נלמד במכ”ש ממה שאין עונין אחר תינוק כשעונה להתלמד הנזכר בשו”ע שם ס”ג, אע”ג ששם אינו איסור כלל, (ואפי’ לגדול מותר לברך עמו ללמדו), ומשמע שלמדו הגר”א והמשנ”ב דהאיסור לענות אמן אחר קטן שמברך להתלמד אינו פחות מן העונה אמן אחר ברכה לבטלה, ומשמע שלמדו שהאיסור לענות אמן אחר ברכת קטן הוא איסור גמור אע”פ שהברכה עצמה אינה איסורא כלל.
ואולי יש ללמוד מדבריהם שגם העונה אמן אחר דבר שאינו ברכה כלל עובר איסור.
אבל נראה דאינו כן, דהנה בהרבה מקומות מצינו דיש עניית אמן אחר דבר שאדם מברך את חבירו, וכדאמרי’ בכתובות סו ע”ב וענו אחריה אמן, וכעי”ז בירו’ כתובות פ”ה הי”א ומדרשים, וכמ”ש המג”א סי’ רטו סק”ג והמשנ”ב סי’ קפט סק”ה וסי’ רטו סק”ט בשם מדרש וכמה פוסקים דיש לענות אחר כל ברכה שאדם מברך ישראל עי”ש בכל פרטי הענין, ועי’ ערה”ש סי’ רטו ס”א דמצוה לענות אמן אחר מי שבירך.
ומכח זה יש לומר דאולי דימו אמן אחר ברכה לדין קבלת שבועה וכשיש ברכה לבטלה הרי זה כאמן אחר שבועת שוא וכשיש ברכה שאינה ברכה אף אין אין איסור לאומרה כיון שאינו אומרה בתורת ברכה אלא בתורת להתלמד מ”מ העונה עליה מקבלו כברכה ומשיב עליה כקבלת אמן וחמיר וצל”ע.
ועיין בחו”ד (יו”ד סימן קי הלכות ספק ספיקא על הש”ך סק”כ) שכתב וז”ל, ומטעם זה נראה לי לדון זכות על האומרים במעמדות ובקשות ברוך אתה ה’, דדוקא דרך חוב אסור, דהא חזינן דהרבה פיוטים וזמירות נתייסדו ונתקנו בלשון ברכה והודאה בהזכרת שמו, ומה הפרש יש בין ברוך ה’ ובין ברוך אתה ה’, וכן הדין באמן דמותר לענות אמן שלא לצורך, ואמן חוב אסור באמן יתומה וכו’ ע”כ.
ויש להוסיף דלפי דבריו יוצא דגם כשעונה אמן על ברכת תינוק אם מתכוון להתלמד בלבד דהיינו ללמד ולהרגיש את הקטן א”כ יהיה מותר כיון שאינו עונה לשם חיוב, ויש לומר דהכי מסתבר מאוד עכ”פ לענין אמן (ולגוף הנידון לענין פיוטים המסיימים בא”י שומע תפילה, עי’ עוד בתוס’ ברכות כט ע”א ופנ”י שם וב”י וט”ז סי’ קלא סקט”ו וחיי”א כלל ה ס”א ובנשמ”א שם מש”כ בדעת התוס’, אבל לענין להתלמד המשנ”ב בודאי פסק כן בסי’ רטו וכן בסי’ תפד סק”ח), דלא יהא אמן חמור מנוסח הברכה עצמה דשרי לברך עם התינוק כמבואר בפוסקים שם בסי’ רטו וגם בבהגר”א שם גופא, ואפשר דלכך נקטו הפוסקים הלשון אסור רק גבי העונה אמן אחר לבטלה כיון ששם לא שייך שעונה להתלמד משא”כ גבי תינוק לא נקטו הלשון אסור אע”ג דגם שם הוא איסור כמו שנתבאר מ”מ יש צד שיענה בלא איסור.
א”כ גם אם נימא דהגר”א והמשנ”ב לא סברו מהטעם שכתב החסד לאלפים ובין אם נימא דסברו ב’ הטעמים ורק הביאו הטעם שיש לו מקור מוכרח בגמ’ מ”מ לב’ הטעמים אין איסור לומר אמן כשאינו עונה על דבר כלל לפמשנ”ת.
ועי’ עוד בה”ל סי’ קפח ס”ז בשם בגדי ישע דגבי יעלה ויבוא שאומר אחר בהמ”ז שכונתו בזה לצאת ידי חיוב ברכה גרע ויש בזה חשש ברכה לבטלה ע”ש שהביא סמוכין לדבריו עכ”ל הבה”ל, ומבואר דעכ”פ עצם אמירת יעלה ויבוא דרך תחינה בעלמא שלא לצאת ידי חיוב מסכים לקושיית המג”א שם להתיר, ויש מקום לדמות יעלה ויבוא לאמן כשאינו אומר האמן אחר דבר (דבאומר נכנסים לשאלה של קבלת דברים שבו שבועה וכנ”ל) כיון ששניהם אינו נוסח ברכה ואינו מכוון לברכה.
וראיתי בפסקי תשובות סי’ קכד הערה קנ שהביא מקור לאיסור עניית אמן לבטלה מפורש בהדיא בדרישה סי’ קכ”ז סק”א “אין לענות אמן בחינם ואיסור יש בדבר”.
והנה בפנים דברי הדרישה שם דן לענין עניית אמן אחר הש”ץ כשאומר פסוקי ברכת כהנים וכתב בתוך דבריו וז”ל, ומה שכתב אין צריך הכי פירושו כיון דאין צריך משום הכי אין לענות אמן בחנם ואיסור יש בדבר ע”כ.
ובהמשך דברי הדרישה שם דן במה שנוהגים לענות אמן אחר יעלה ויבוא בחזהש”ץ וכתב לחלק דשם כיון שעיקר הברכה היא לש”ץ שרי לענות אמן אחר מה שאומר אבל כאן עיקר הברכה לכהנים וכשהש”ץ אומר הפסוקים אי”ז אלא סיפור דברים עכ”ד בקיצור.
ועדיין צ”ע דאם הוא מצד אמן לבטלה א”כ מה שייך חילוק זה כיון שלא שמע כל הברכה ועונה אמן, ואפי’ אם אזיל כמ”ד דמותר לענות אם לא שמע כל הברכה (עי’ רמ”א ומשנ”ב בסי’ קכד ס”ח ובה”ל בסי’ רטו), אבל לכו”ע בעי’ סוף הברכה (עי’ בבה”ל בסי’ רכד ס”ח ד”ה וזה אינו שומעה דאפי’ להמחבר דמיקל בנידון המבואר שם מ”מ דינא הכי).
וכדי ליישב כ”ז אולי יש לדחוק דכוונתו שאין לענות אמן בחינם הוא רק מצד מה שמפרש הטעם בסוף דבריו דהחזן אומר רק סיפור דברים אבל לא מצד עצם עניית אמן בחינם שזה אינו איסור כשיש כאן דבר ברכה לישראל כמו שהובא במג”א ובמשנ”ב דלעיל לענין עניית אמן אחר הרחמן וכיו”ב בשם מדרש וכמה פוסקים וכדמוכח בגמ’ וכמשנ”ת (ובלאו הכי באמצע חזהש”ץ חמיר לענות אמן אם אינו מצוה כיון דיש בזה צד הפסק).
היוצא מכ”ז דאם אדם אומר אמן באופן שברור שאינו מתכוון לשום דבר לא נמצא מקור בלשונות הפוסקים דלעיל לאסרו ועכ”פ לדעת כמה פוסקים הוא בודאי מותר (היינו עכ”פ להפנ”י וחו”ד דלעיל וכן להמג”א שהביא הבה”ל בסי’ קפח לענין דבר שאין בו נוסח ברכה ומסתמא גם לבגדי ישע והבה”ל שהביאו) ולענות אמן על מי שמברך את ישראל אחר מבואר בגמ’ וירושלמי ומדרשים ובהרבה פוסקים שהוא מצוה.
קרא פחות
