שכיחא - שאלות המצויות בהלכה Latest שאלות

{שאר המכתבים בכת"י, וההוצאות כבדו עלי מלהקליד אותם לע"ע. } כמה תשובותמ מרן רשכבה"ג הגר"ח קניבסקי שליט"א לפי סדר הפסיקתא {[תשובות נבחרות מלוקטות מתוך הרבה חליפות מכתבים בס"ד]} פיסקא ד - פרה אדומה מפני מה כל הקרבנות באין זכרים וזו באה נקיבה, ...קרא עוד

{שאר המכתבים בכת"י, וההוצאות כבדו עלי מלהקליד אותם לע"ע.

}

כמה תשובותמ מרן רשכבה"ג הגר"ח קניבסקי שליט"א לפי סדר הפסיקתא

{[תשובות נבחרות מלוקטות מתוך הרבה חליפות מכתבים בס"ד]}

פיסקא ד - פרה אדומה מפני מה כל הקרבנות באין זכרים וזו באה נקיבה, א"ר אייבו לבן שפחה שטינף בפלטין של מלך, א' המלך תבוא אמו ותקנח את הצואה בחיקה, כך אמ' הקדוש ברוך הוא תבוא פרה ותכפר על מעשה העגל.

אמרי' ברפ"ק דיומא ב' א' פרה לאו בת כפרה היא, וק"ל ממ"ש בספ"ג דמו"ק כ"ח א' מה פרה אדומה מכפרת, וכמש"ש התוס' ע"פ המדרש [פסדר"כ פ"ד - פרה] תבוא פרה ותכפר על צואת בנה.

תשובת מרן שליט"א: המצוה מכפרת לא הפרה.

פיסקא ה - החדש הזה ר' קריספא בשם ר' יוחנן לשעבר, אל[ה] (א) מועדי י"י (ויקרא כ"ג), מיכן והילך, אשר תקראו אותם (שם), אמ' להם (נ"א א"ר אילא) אם קריתם אתם מועדיי, ואם לאו אינם מועדיי.

בשקל הקדש הל' קידוש החדש כתב מרן שליט"א וז"ל: וקודם מתן תורה אין אנו יודעים איך קבעו אם ע"פ הראיה או ע"פ חשבון עכ"ל.

וכפל דבריו עוד שם בבהה"ל דף מ"ח ב', די"ל שאז [בעקדת יצחק] קדשו ע"פ האיה עכ"ל.

וצ"ע להמבואר כאן בפסיקתא שלא קדשו אז ע"פ הראיה, וכ"ה בירושלמי פ"ק דר"ה ה"ג.

תשובת מרן שליט"א: יש"כ.

ואח"ז שלחתי בזה"ל: הנה החזו"א באו"ח סי' ק"מ חקר אם קודם יצי"מ ומ"ת קדשו ע"פ הראיה או חשבו ע"פ החשבון, ולא פשטה, והעתיק מרן שליט"א דבריו בסתמא בספרו הגדול שקל הקדש הלכות קידוש החודש פ"ה ה"ג סקי"ב, וכפל דבריו בבהה"ל פ"ד ה"ד די"ל דאז קדשו ע"פ הראי' כו' עכ"ל, והצעתי לפני מרן שליט"א במכתב דהרי תלמוד ערוך הוא בידינו בירו' פ"א דר"ה ה"ג דגרסי' התם לשעבר אלה מועדי ה' כו', [ועוד אי' שם לשעבר רבות עשית וכו', וכ"ז איתא גם בפס"ר ופסדר"כ פ' החדש].

והשיבני מרן שליט"א בכי"ק: יש"כ.

והנה אח"ז ראיתי דבאמת לא דבר ריק הוא, ובשמות רבה פרש' בא בפ' החדש הזה לכם אי', תני עשה ירח למועדים א"ל לדוד עד עד שאנו במצרים נטלנו חדשה של לבנה, הה"ד החדש הזה לכם, ואי' בשכל טוב (בראשית ל"ד כ"ה) עוד דמתחילה לא היו מונין ללבנה אלא לחמה, ומאידך בפרדר"א פ"ח פליג עכ"ז באריכות, וכאן הבן שואל שהרי הכל גלוי לפניו וגם בודאי מחמת ענותנותו כ' אלי כנ"ל, וא"כ הדרא קו' לדוכתה, והשתא מיהא מ"ט לא העתיק כ"ז בחיבורו.

תשובת מרן שליט"א: יפה העיר ויש"כ.

פיסקא כב - שוש אשיש כתיב הלא אתה תשוב תחיינו (תהלים פה: ז).

א"ר אחא עמך ועירך ישמחו בך.

ושאלתי את מרן שליט"א מהיכא דריש לה, ואמר לי דשמא דריש לה מפסוקים סמוכים, ושאלתי אם דריש לה ממש"כ אח"ז (תהלים פרק פה, י) אך קרוב ליראיו ישעו לשכן כבוד בארצנו, ואמר לי מרן שליט"א יכול להיות, ואח"ז חשבתי שעיקר כונת מרן שליט"א היו לדברי רש"י (דברים פרק לב) בפ' וכפר אדמתו - ומה היא אדמתו עמו.

כשעמו מתנחמים ארצו מתנחמת, וכן הוא אומר (תהלים פה, ב) רצית ה' ארצך, במה רצית ארצך, שבת שבות יעקב.

וכולן באותו מזמור (תהלים פה).

האם לזה היתה כונת מרן שליט"א, והאם אפש"ל כן.

תשובת מרן שליט"א: הכל נכון.

פיסקא ל - סוכות הנה יום בא לי"י וחולק שללך בקרבך (זכריה יד: א).

א"ר פנחס בר חמא הכהן מהו שללך, ביזתך, אלא מהו שללך, שליך ולא שליך, מפני שבשעה שעלו אומות העולם לירושלם והחריבוה התחילו כל ממונם של ישראל להריק, שנא' הצגותי ככלי ריק (ירמיה נא: לד).

ואחר כך הפכו כל כלי בית המקדש ושברו אותם ונטלו אותם ולא הניחו שם כלל אלא לקחו הכל, שנא' אשר זהב זהב ואשר כסף כסף לקח רב טבחים (מלכים ב' כה: טו).

ואת הים הנחשת ואת הבקר שברו כשדים וישאו נחושתם בבלה (שם שם יג).

א"ל הקב"ה חייכם אין אתם מפסידים אלא עלי להביא זהב, תחת הנחושת אביא זהב ותחת הברזל אביא כסף (ישעיה ס: יז).

והנה במה שנתקשו דהול"ל ביזתך, י"ל לפמ"ש רש"י במדבר ל"א י"א דשלל שייך רק על מלבוש ותכשיטין, אבל יש להבין מ"ש שליך ולא שליך, ואולי י"ל כיון שתחת הנחשת אביא זהב, א"כ היותר אינו שליך.

תשובת מרן שליט"א: לא זכית עדיין.

פיסקא ל - סוכות ואומר הקדוש ברוך הוא הן שאתה מבטל ממנו מלחמות אומות העולם ואמת שאתה מביא תחת הנחושת אביא זהב, אותו הדם שנשפך מה אתה עושה, א"ל על הבטחת הממון הבטחתי אתכם אבל ההם איכפת לי, וניקיתי על כל אבל על דמם לא ניקיתי, שנא' וניקיתי דמם לא ניקיתי וי"י שוכן בציון (יואל ד: כא), זו אחרון.

לאיזה אחרון הכונה, ושמא שבית האחרון ישפוט ה' את הגוים.

תשובת מרן שליט"א: באחרית הימים.

פיסקא ל - סוכות וי"י שוכן, עד עכשיו דינו של אדם היה ממתין עד שאשב בציון ונדון אותם ונוציא עליהם אפופסין, דכתי' כי שם אשב לשפוט את כל הגוים מסביב (יואל ד: יב), אמר לפניו רבונו של עולם אימתי הדין הזה, אומר להם אין לכם אלא לחכות לי, שנא' לכן חכו לי נאום י"י ליום קומי לעד כי משפט וגו' (צפניה ג: ח).

אומר לפניו רבונו של עולם והיאך הדין יוצא, ביד מלאכים הם נמסרין או בגיהנם הן נידונים, אומר להם הב"ה הכל מכם והרשות בידכם להמית אותם במיתה שאתם רוצים, שנא' גואל הדם הוא ימית את הרוצח (במדבר לה: יט).

ולא עוד אלא בעולם הזה כל מי שעושה מלחמה עמכם כאלו עמי הוא עושה, שכך אמר הקדוש ברוך הוא למשה נקם נקמת בני ישראל (שם לא: ב), וחזר ואמר לו לתת נקמת י"י במדין (שם שם ג).

וכן דבורה אמרה כי לא באו לעזרת י"י לעזרת י"י בגבורים (שופטים ה: כג).

ואף לעולם הבא עומדים כל אומות העולם להכחיד אתכם, שנא' אמרו לכו ונכחידם מגוי ולא יזכר שם ישראל עוד (תהלים פג: ה).

ולא עליכם בלבד אלא עלי, שנא' התיצבו מלכי ארץ ורוזנים נוסדו יחד על י"י ועל משיחו (שם ב: ב).

ומה אני עושה להם, מוסרם בידכם ואתם גובין נקמתי מהם, שנ' ונתתי נקמתי באדום ביד עמי ישראל (יחזקאל כה: יד).

וכתי' ביום ההוא לא יהיה אור יקרות וקיפאון (זכריה יד: ו).

דינו של אדם - באיזה אדם מיירי, ולהלן משמע שתובע דם כל ישראל שנהרגו, וא"כ מהו דינו של אדם, דמשמע אדם מסוים.

תשובת מרן שליט"א: דריש ל' דם.

פיסקא ל - סוכות א"ר לוי כל מי שמקיים מצות סוכה בעולם הזה אף הקדוש ברוך הוא מושיבו בסוכתו של לויתן לעתיד לבא, שנא' התמלא בסוכו עורו וגו' (איוב מ: לא).

.

.

סגור חותם צר (שם מא: ז), א"ר אבא בר כהנא רבותינו שבדרום אחד מהם אומר סגור כל החתמות הניצררים.

וחבירו אומר סגור כל החותמות המצררים.

ד"א סגור חותם צר, א"ר ברכיה הכהן אמר הקדוש ברוך הוא סגרתי עליו וחתמתי עליו והצררתי עליו.

הנה קרא מיירי גבי לויתן, ויש לידע מה הם החותמות שנזכרו כאן, וגם מהו החילוק בין נצררים למצררים.

תשובת מרן שליט"א: דרשו על בנ"א.

פיסקא ל - סוכות וסוכה תהיה לצל יומם מחורב (שם ד: ו).

זש"ה לי"י הישועה על עמך ברכתך סלה (תהלים ג: ט).

אמר ישראל לפני הקדוש ברוך הוא רבונו של עולם שלך היא להיות עושה ניסים וישועה לנו, שנא' לי"י הישועה (שם).

ומה עלינו להיות אומרים לפניך, שירים וזמרים.

מה כת' לכאן, לי"י.

וסוכה תהיה לצל יומם מחורב, אותה שעה כשתעשה לנו נסים האלו אין אנו כפויי טובה אלא אף אנו אומרים שירים וזמרים.

מה כת' אחריו, אשירה נא לידידי שירת דודי לכרמו (ישעיה ה: א).

"מה כת' לכאן לי"י" - יש לידע מה באו לדרוש מזה עוד, ואם באו לפרש תחילת הפסוק הו"ל למיתני לזה מעיקרא.

תשובת מרן שליט"א: בסדר הפסוק.

פיסקא אחריתא - וזאת הברכה ד"א וזאת הברכה.

ר' איבו ורבנין.

ר' איבו אמר תפילה קודמת לברכה, מאי טעמא, על זאת יתפלל כל חסיד אליך לעת מצא רק לשטף מים רבים אליו לא יגיעו (תהלים לב: ו), ואחר כך ברכה.

ולא ידענא היכן נזכר כאן ברכה.

תשובת מרן שליט"א:.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

האם ראוי להוציא לאור פירושינו לפסיקתא וכו'.

תשובת מרן שליט"א: תוציא.

ראיתי בס' אוצר ישראל (ערך בובר-באבער) תמונה מה"ה שלמה בובר [בעל ההערות ותיקונים על הפסדר"כ] ללא כיסוי ראש, והנה מאחר והוצרכתי להעתיקו בביאורינו כו"כ פעמים, האם יש להשמיט את שמו.

תשובת מרן שליט"א: גם המ"ב מביאו וכותב המגי'.

{והוספתי איזה תשובות מתוך מה ששמעתי ממרן שליט"א בע"פ}

ש.

איתא בפסיקתא פ' איכה, קריה נאמנה קרתא חדתא, ויש להבין מהו קרתא חדתא, במה היא חדשה.

תשובת מרן שליט"א: מכיון שהיא חדשה היא נאמנת.

ש.

ירושלים היתה כבר זמן רב לפני כן, ועוד בזמן אברהם אבינו.

והשיב מרן שליט"א: 'עתה היא התקדשה', והיינו משום שהיא התקדשה עכשיו נחשבת חדשה ולכן היא נאמנה.

ש.

איתא בריש פ' שוש אשיש (כב): כתיב הלא אתה תשוב תחינו ועמך ישמחו בך (תהלים פה ז).

אמר רבי אחא עמך ועירך ישמחו בך, ויש לשאול איך דורש זה מהפסוק.

תשובת מרן שליט"א: אפשר שנדרש מהפסוקים הסמוכים.

ושאל מרן שליט"א: מה כתוב בסמיכות לזה.

והשבתי שנאמר באותו המזמור 'לשכון כבוד בארצינו'.

ש.

האם נדרש מהפסוק הנ"ל.

{ת.

יכול להיות.

}

אמונה
{מאמר זה כתבתי לצורך בני תורה המעונינים לחיזוק באמונה, אכן איידי דזוטר מרכס, ועל כן החלטתי לצרפו כאן.

יש לציין כי ת"ח גדולים עברו על הדברים ואישרו אותם.

}
{מי שיודע בעצמו שאין לו תועלת במאמר זה – נא להמנע מלקרוא בזה, שכן זה יכול גם להזיק.

כל מי שאמונת אבותיו ברורה אצלו כלול בבקשה זו, ואבקש נא ונא לא לפגוע בנפשו ובנפשי ח"ו.

}הנה לפעמים ניתן לפגוש אנשים רציניים, צעירים ומבוגרים כאחד, אשר יוכלו ג"כ להיות מצויינים ושקועים בתורה אך אין האמונה נטועה דייה בקרבם, ולפעמים גם במצב יותר גרוע מזה (ואכמ"ל), ופעמים רבות אינם כלל אשמים בזה אלא משום שהורגלו מקטנותם שזהו נושא שאסור לעסוק בו, ומשום כך עד היום הנם נבוכים ומתוסכלים.

עלינו לדעת כי אמנם קיימת השקפה כזאת, והיא השקפה מקיפה עולם וחובקת דתות רבות - הנצרות האיסלם וכל הדתות כולן, כולן מלבד היהדות.

ביהדות נלמד כי ישנה דרך ברורה להוכיח את אמיתותה, היהדות היא הדת היחידה המעמידה אתגר לכך מול כל שאר יריביה, משום שאכן שאר כל הדתות הבל המה מעשה תעתועים ואין כל הוכחה או בסיס לדבריהם.

לא כן היהדות.

בתורה הקדושה נצטוינו 'וידעת היום והשיבות אל לבבך כי ה' הוא האלוקים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת', ישנו חיוב לחדד ולקרב הדבר אל לבנו ככל יכולתינו לדעת כי רק זה אמת.

בתורה הקדושה בהקשר לתיאור מעמד הר סיני צויין: 'וידעתם היום כי לא את בניכם אשר לא ידעו ואשר לא ראו את מוסר ה' אלהיכם את גדלו את ידו החזקה וזרעו הנטויה, ואת אותותיו ואת מעשיו וגו', כי עיניכם הרואות את כל מעשה ה' הגדול אשר עשה ושמרתם את כל המצוה אשר אנכי מצוך היום', התורה מלמדת כי אין מחייבים אותנו לקיים מצות מחמת אמונה עיורת בלבד, ישנה דרך מוצקה להביא את כאו"א לידי מצב של 'עיניכם הרואות' באופן ברור את אמיתותה של היהדות.

גדולי הראשונים חברו ספרים שונים לשם הענין, הרמב"ם את ספר מורה הנבוכים, להאיר לנבוכי העם את דרך האמת.

הראב"ד הראשון את אמונה רמה, הרמב"ן את ספר הויכוח, רבינו בחיי את חובות הלבבות שער הייחוד, הרד"ק את תשובות הנוצרים להרד"ק.

רבי יהודה הלוי חיבר לצורך שעתו את החיבור המרתק 'ספר הכוזרי', אשר שמו במקור בערבית היה 'התשובה הברורה לדת המושפלת'.

נמסר מהגאון מוילנה זצ"ל (תוס' מעשה רב) כי יש ללמוד היטב את ספר הכוזרי אשר יסודות האמונה ומחשבת ישראל תלויים בו.

גדולים רבים אחרים חברו ספרים בענין, רבים מהם לא ידועים, להורות לבני עמינו את דרך היושר והאמת ולקרב הדברים אל השכל עד לאמונה שכלית ברורה.

(חלק מהם נאספו בספר 'אוצר ויכוחים').

והנה בדורינו - דור הספר והכתב, נכתבו ספרים רבים על הנושא, אך רובם ככולם נועדו לקרב לב עמינו הרחוקים אל האמת, מנגד, דוקא בדורינו אנו עדים לנסיגה בציבור שלנו מעיסוק בנושא זה, בהתאם לכך ראיתי צורך עצום לכתוב גם בצורה שתספק את בני התורה היקרים אשר יש מביניהם הזקוקים לזה וכנ"ל.

יש מנהיג לבירה

משל הובא במדרש בראשית רבה (פרשת לך לך פרשה לט), בו מסופר כך:

אמר רבי יצחק משל לאחד שהיה עובר ממקום למקום, וראה בירה אחת דולקת אמר תאמר שהבירה זו בלא מנהיג, הציץ עליו בעל הבירה, אמר לו אני הוא בעל הבירה, כך לפי שהיה אבינו אברהם אומר תאמר שהעולם הזה בלא מנהיג, הציץ עליו הקדוש ברוך הוא ואמר לו אני הוא בעל העולם.

ישנם רבים מבני אומות העולם הטוענים כי הם סבורים שהעולם נוצר מעצמו… היה גרגיר עפר לח או חומר אחר 'שהתפתח' ונהיה משהו אחר עד שנהפך להיות גם חפצים שונים.

בהמשך נוצר מין בעל חיים אחד אשר ברבות הימים התפתח למינים רבים, וגם ל-אדם כמובן (!), אחר זמן נוסף גידל כנפיים מגופו וממנו השתלשלו כל סוגי העופות… בהמשך נפל ממנו משהו לים, גידל סנפירים, ובזכותו נולדו כל מיני הדגים ובעלי החיים הימיים.

והאגדה מושלמת!

שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה.

היתכן מערכת כזו הפועלת מעצמה?! הן המכשיר ולו הקטן ביותר לא נחשוב לרגע עליו כי הוא נוצר מעצמו.

אם כן כיצד ניתן לחשוב כך על רשתית עין מורכבת כ"כ, הכוללת מיליארדי תאים ומיליוני מערכות ותת-מערכות הפועלות בשילוב מנצח ומרשים ביותר.

וזהו עוד החלק הקטן בגוף האדם.

ומה עם כל בעל חיים, זבוב ואפילו כל חיידק הבנוי בצורה כ"כ מתוחכמת ומרשימה, האם הכל מה'פיצוץ'??

אם נראה דוגמית מערכת כוכבים חשמלית מתוחכמת קטנה המסובבת סחור, האם יעלה במחשבתינו צד כי הוא 'התפוצץ' מעצמו?? ומדוע על מערכת כוכבים גדולה ומתוחכמת כ"כ, אשר בה כוכבים ואופנים המאירים אלפי שנות אור אכן ניתן לטעות בזה.

האם הזמן הורס או בונה, האם אוכל שעבר עליו זמן רב יותר נעשה טעים יותר? בנין יותר ותיק נעשה משוכלל יותר? מדוע נחשוב כי במשך זמן רב התפתחו דברים משוכללים כל-כך.

ובכלל האם שכל והלך מחשבה של אדם, כעס, קנאה, תאווה, אהדה ואהבה יכולים להיווצר מפיצוץ?! איזה 'פיצוץ' יכול לגרום לדבר שכלל אינו קשור לפיצוצים ולחומר, מערכת שכל כולה נשמה ורוח, מערכת אשר אף בעזרת הכלים הטכנולוגיים המשוכללים ביותר לעולם לא נוכל לחתור לפעול בכיוון לזה.

ובכלל את הגרגירים, הפיצוצים הגירויים והאפשרויות 'להתפוצץ', וכי עליהם לא נשאל מהיכן באו.

הן גם אם העולם נוצר בצורה המרתקת ביותר, עדיין לא נתבאר מהיכן הגיעו המרכיבים לכך.

עלינו לסכם כי בהחלט דעה כזאת כי העולם נוצר מעצמו, היא דעה היכולה להתאים לאנשים מטופלים נפשית ו/או פסיכיאטרית בלבד.

אם כן עלינו לחשוב כיצד אכן אנשים הנחשבים בחברתם כבריאים בנפשם בכל מקצועות והליכי חייהם, יכולים לחשוב בתחום זה מחשבות משונות ביותר המתאימות לאנשים שעדיין לא נולדו??&8212;

התשובה

מרן הסטייפלר זצ"ל (בספר 'חיי עולם') מתייחס לשאלה, ומבאר כי אכן אין כל הסבר טבעי היאך אנשים אשר מטבעם חכמים ונבונים יחשבו מחשבות שטות כגון אלו.

זהו כח רע המכונה בדברי חז"ל 'יצר הרע' שהוא מלאך רע ממש (רמח"ל), אשר נותן לבני אדם חוטאים אפשרות לטעות, זהו שהטעה את פרעה בשעתו תוך כדי אזהרות חוזרות ונשנות על מכות, להתעקש ולא לשלח את ישראל, וזהו היצר הרע אשר הטעה ומטעה מליארדי אנשים נוספים עד דורינו כיום.

הגר"א וסרמן הי"ד (בקובץ הערות, ביאורי אגדות סימן א) מבאר עוד את הענין.

כללו של דבר: חשיבה זו נובעת מנטיית הלב לחיי הפקרות ומתירנות, ללא כל מחוייבות ו/או רסן כנגד יצרי הגוף.

הדוגלים בשיטה זו וכל ההולכים בעקבותיהם הנם אנשים הזקוקים דחוף דרור ליצריהם או ללחציהם ובשל כך משלימים עם עובדה כי ניתן לחשוב דברי שטות והבל כביכול בהגיון מלא.

עד כה ביארנו את הענין של האמונה, אמונת הבריאה כי ישנו בורא ומנהיג, העולם לא יכל להיות מעצמו וגם אינו יכול להמשיך להתנהג מעצמו, בנקודה זו נדון עוד להלן בעז"ה.

כעת נפנה להכנס אל נושא עמוק יותר; נושא הדת, ובחשיבה אמתית נראה כי אכן היהדות הינה מוכרחת מן ההיגיון והשכל הפשוט.

מי היא דת האמת

ראשית כל, לפני שנדון על היהדות בפרט ועל ההכרח בקיום של דת אמתית בכלל, על מנת להפיג את הצורך להעמקה וכבדות מיותרת, נבאר כי לא קיימת שום דת שתוכל להיות אמתית, מלבד היהדות.

כידוע { אף שקיים איסור של 'אל תפנו אל האלילים' לא נמנענו לבאר את הטעות ואת ה'ליצנותא דעבודה זרה', הלכנו בעקבות הרמב"ם שנהג כך באריכות בספריו.

}ישנם כתות רבות בעולם, ביניהם עובדים כוכבי מערכת; בעלי חיים; תמונות או אישים מסוימים, אמתיים ולא אמתיים.

כ-10,000 כתות שונות קיימות ברחבי תבל (ע"פ השערה שראיתי בעבר).

שני הדתות הידועות בכלל העולם, הינן כמובן דת הנצרות ודת האיסלם.

בקרב הדתות עובדות האלילים לא קיימת אחדות דעים בהקשר למעמדן והשפעתן של האלילים אותם הם עובדים, גם בספרי הפולחן הקדמונים נמצא עמדות שונות ומשונות בהקשרן, וכל המרבה לדבר דברי טמטום הרי זה משובח.

לפני ביאור הדברים, עלינו להקדים כפי שנבאר להלן, כי לא קיימת בין כולן שום דת המתיימרת להוכיח את עצמה, נאמניה של כל אחת מהן לחוד טוענים כי הינם 'מאמינים', כלומר אין להם דרך להוכיח את אמיתותה של דתם, הם דוגלים בה משום שהם 'מרגישים' שזה טוב או שזה מספק אותם וכדו', או משום שפשוט הם באים מרקע זה או אחר.

בקרב הדתות הללו אסור לשאול שאלות באמונה, הן משום שזהו נושא קדוש מדי ולא מיועד עבור אנשים כמונו, והן משום שפשוט, זה ששואל נתפס כי אינו 'מאמין' דיו בבדותה זו.

ולעניינינו, להבין כי האלוקים אינו צעצוע או פרה, ואף אישיות מוכשרת ככל שתהיה, קל מאוד להבין זאת מי שאינו 'מאמין' או 'מרגיש' בשטויות, משום שלא יתכן לברוא עולם מורכב כ"כ אם האלוקים נולד זמן רב אח"כ, היכן הוא היה עד אז? ומדוע לא הופיע בצורה מושלמת בתחילת הבריאה? ומדוע הוא צריך בכלל להשלים את עצמו ועוד בצורה כ"כ משפילה ובאופן זהה לאדם הנבזה? ומי טיפל ביקום כל ימי שהותו ברחם אמו? ובכלל היכן הוא היום? מה קרה לו, שמא חולה הוא, אולי ישן?

בתנ"ך מסופר על חירם מלך צור, אשר הודיע על עצמו כי הינו אלהות, הנביא אשר התנבא עליו גזר דין מות, מכריז לכיוונו: 'האמר תאמר אלהים אני לפני הורגך? ואתה אדם ולא אל ביד מחלליך!' (יחזקאל פרק כח, ט).

ובכלל מנין לנו שזה אלוקים, אם אכן זהו אלוקים מדוע לא הודיע לכולם, ובמילים אחרות: לא נקיים אף פעם דת אם לא נדע כי היא אמתית! אם ישוע נולד בלי האבא של משפחתו, מדוע יהא עלינו לחשוב כי בן רוח הקדש הוא?! לא יתכן כי אישיות, מכובדת ורצויה ככל שתהיה, תחייב אותנו לשנות את אורח חיינו ולהתחיל בעבודתה כל עוד לא הוכיח את עצמו, כל שכן אישיות מפוקפקת כ"כ, משולי הציבור שלנו, אשר סיימה את חייה בתליה בבזיון נחרץ ואין לאל ידה להושיע.

ידוע לנו כי בבתי האשפוז לנפגעי המוח ישנם רבים הסבורים כי הם נשלחו לגאול את עמינו מן הגלות המרה, וישנם גם הסבורים כי הם לא פחות מאשר תחליף לישוע הנזכר…, אין כל חילוק בין אדם הלוקה בכל נפשו לבין אדם הלוקה בנפשו בפרט אחד בלבד: 'האומר עבדוני'.

לא תתכן אפשרות לומר כי עלינו לחוש לכל אחד המעוניין להציג את רעיונותיו הרוחניים בפנינו, ולגבות מעריצים, ללא כל הוכחה.

ורק עלינו להבהיר כי אין כל תוקף כמובן, לסיפורי הסופרים האלמוניים שנכתבו כמה מאות שנים אחר מותו על 'מופתיו' של ישו, בין במקורות היהודיים ובין במקורות הלא-יהודים, הדברים לא נכתבו על שום בסיס, והנם מיתוס ככל המון הספרונים הנפוצים בעולמינו, ומשל מן העולם שלנו - הספרונים הנפוצים למיניהם אשר מעולם לא ארעו.

וכמו כן האיסלם, דת של אדם שלקה בנפשו ל"ע, ורצון ה' היה אז שיהיו לו את המשאבים לבסס את שיגעונותיו ברחבי תבל בחלקלקות פיו ובכח הזרוע, ואכן הצליח מאוד מאותה תקופה עד היום.

אך לדידן כל עוד לא תהיה הוכחה ו/או אפשרות להוכיח זאת, לא יהיה חילוק בין דת זו לכל שאר הזיותיהם של היושבים בבתי האישפוז וכך כל הכתות למיניהן.

מלבד זאת לא קשה להבין כי עיקרי הדתות הנוצרית והאיסלם משורשן הם מפוקפקים ומופרכים, ואין כל בסיס לדבריהם, וכפי שנרחיב בזאת להלן.

בזאת נבין כי כל הדתות השונות שחודשו הומצאו והונהגו לשם מטרות אישיות שונות, כמו כבוד ותהלה, כסף, שתלטנות 'וכל המעלות הטובות'.

וכמו משיחי השקר השונים שלנו במשך הדורות, ועד דורינו אנו אצל רבנים מתחזים ו'בבות' כגון אלו.

ולסיכום: לא יתכן בשום אופן לומר על חפץ או בריאה כל-שהיא כי הינה יוצר הכל, דבר זה אינו עולה בקו ההיגיון.

מלבד זאת לא יתכן כי רצון הקב"ה כלפי האנושות כולה לקיים מערכת דת שחידש איש או קבוצת אנשים ולא ידוע פשרה.

ההכרח למציאות הדת

היהדות הינה הדת המבוססת היחידה, כאמור, ויש ביכולתה להוכיח באופן ברור את קיומה, עד ללא ספיקות או צד כל-שהוא נוסף אחר.

ראשית כל יש לדעת כי העובדה שהאדם נברא לתכלית היא הכרחית לא רק מבחינה דתית, אלא גם לא תתכן אפשרות נוספת מבחינה הגיונית.

האדם אינו יצור סתמי, הוא היצור היחיד שאנו רואים בבריאה שיש לו יכולת חשיבה; הבעה; החלטה; ואף דרכים שונות היאך להשיג את מבוקשו, ואף יש לו סיפוק מכל מעשה טוב והגון, ולחילופין: נסיגה טבעית מכל דבר לא חיובי, מבחינה חברתית או מוסרית.

מנגד זה האדם הינו היצור היחיד אשר יש לו קשיים אמיתיים בחייו, קשיים רגשיים, צלקות, חיי אימה.

האדם הינו היחיד שיש לו חכמה, שכל, זיכרון, אפשרות להבין דברים עמוקים, ואפשרות לתכנן אירועים או גם מלחמות בצורה מתוחכמת ביותר ומפורטת עד לפרטי פרטים.

לא יתכן כי יצור זה לא נברא לשום צורך ורק כדי לבלות את ימיו בכדי, הקב"ה לא ברא יצורים בשביל להתעלל בהם ח"ו.

גם בשביל ליהנות כאן לא נברא האדם, הוא נברא לצורך מטרה נעלה מזו, לא לחינם האדם עובר קשיים שונים בחייו לתקנו ולנסותו, הרמח"ל (מסילת ישרים פ"א) מבאר שניתן ללמוד מכך את העובדה כי האדם לא נברא בשביל ליהנות בעולם הזה, אילו היה הקב"ה בורא את האדם לצורך הנפשה והנאה כאן בעולמינו היה בכוחו להעמיד לנו עולם מושלם יותר (ראה בתחילת הספר דרך ה'), נעים יותר, ובלי רדיפות ודאגות בכל עת.

האדם נברא עם יכולות וכישורים להרגיש במידת מה את ה'טוב' וה'רע', כאשר אדם מכל רקע שיהיה, עובר עבירה מבחינה חברתית או מוסרית נדלקת אצלו מיד נורה אדומה, תסכול, אכזבה והרגשת חרטה.

ניתן לראות סביבנו בכל עת כי הרגשת האושר אינה אופפת אנשים בעלי אמצעים רבים, בית מפואר או רכב חדש המתחדש מעת לעת.

אנשים העוסקים בתורה, הלכה ו/או במעשי חסד, ניתן לראות את האור הקורן על פניהם בכל פעם שהם מתעלים עוד בדרכם.

מנגד אנשים הרחוקים מכ"ז ומחפשים את האושר בבשרים ובחופשות, ואין להם כיוון בחיים ושום סיפוק ונחת ניתן לראות על פניהם את העצבות והמרירות, הדיכאון העצום השורה על פניהם בכל עת.

עוד על האדם.

הנה האדם מעצמו כשהוא גדל בצורה ש'בא לו' הוא גדל עיר פרא, ללא כל רסן וגבולות, לא נעים להיות עמו, כל דיבור מיותר כלפיו או אפילו נוכחות שהוא לא נהנה ממנה, או שפשוט אין לא מצב רוח כעת, זהו ממש אסון לסביבתו.

אנו רואים את סגנון הדיבור הרגיל של אנשים נורמלים לחלוטין מן הרחוב בכל גיל, ואצלנו זהו מתאים ממש לשנים שלפני ה'חלאקה', או רק לנוער האומלל שלנו, הנושר.

האדם בהחלט נברא עבור לתקן את עצמו, האדם זקוק לתיקון וליטוש.

ללא זה הוא חית פרא!

אכן לא יתכן כי האדם נברא לסתם, לחיות ללא תורה ומצוות { ראה עוד במהר"ל, תפארת ישראל, בפרקים הראשונים, על ההכרח לדת עבור האדם.

}.

כעת אחר שנתברר כי העולם לא מעצמו נוצר, וכי יש מנהיג לבריאה, כמו"כ נתברר כי האדם לא נברא לבטלה ואף לא לשם ההנאה כאן בעולם הזה.

ונתברר גם כן כי לא יתכן שום דת אחרת מלבד היהדות שתוכל להיות אמתית.

כעת נוכל להצטרף למסע המחשבה לדעת כי היהדות הינה דת האמת ואין בלתה.

היהדות - דת האמת

הנה בדורינו אנו היהדות מושפלת בראש כל חוצות, ושונאי ה' נשאו ראש ואף גם מבני עמינו יצאו שורש פורה ראש ולענה, ללעוג ולהכחיש כל דבר שבקדושה רח"ל.

וכבוד ה' מושפל עד לעפר ואין דורש ואין מבקש ועד מתי יחרף צר.

על רקע זה קשה להבין את העבר המפואר של עמינו, את בית המקדש, את חכמינו הקדושים ואת כבודן של ישראל, וככתוב על שלמה המלך: וירד מים עד ים ומנהר עד אפסי ארץ.

לפניו יכרעו ציים ואיביו עפר ילחכו.

מלכי תרשיש ואיים מנחה ישיבו מלכי שבא וסבא אשכר יקריבו.

וישתחוו לו כל מלכים כל גוים יעבדוהו (תהלים פרק עב, ח-יא).

עלינו להביט מנקודה קדומה יותר של עמינו להבין את הדברים, ולשם כך דוקא נראה את הדתות החיצוניות אשר התפשטו בכל העולם, הנצרות והאיסלם, אשר בעצם אינן אלא רעיון לומר כביכול כי הן הן ההמשך האמתי ליהדות, ולאיזו תפוצה זכו.

כלומר בדורות לא רחוקים ידעו הגוים כי אנו נזר הבריאה והם אינן אלא פסולת, ככתוב 'והיו עמים משרפות סיד קוצים כסוחים באש יצתו', לשם כך הסכימו בכל כוחם להצטרף אל אגדה היתולית כאילו הם ההמשך של האומה הקדושה, ואנו הפסדנו את מעמדינו.

משל הובא במדרש בראשית רבה (פרשת וישלח פרשה פג סימן ה):

התבן והקש והמוץ מריבים זה עם זה זה אומר בשבילי נזרעה השדה וזה אומר בשבילי נזרעה השדה אמרו החטים המתינו עד שתבואו הגורן ואנו יודעין בשביל מה נזרעה השדה, באו לגורן ויצא בעל הבית לזרותה הלך לו המוץ ברוח, נטל את התבן והשליכו על הארץ ונטל את הקש ושרפו, נטל את החטים ועשה אותן כרי וכל מי שרואה אותן מנשקן, המד"א (תהלים ב) נשקו בר פן יאנף, כך אומות העולם הללו אומרים אנו עיקר ובשבילנו נקרא העולם, והללו אומרים בשבילנו נברא העולם, אמרו להם ישראל המתינו עד שיגיע היום ואנו יודעים בשביל מי נברא העולם, הה"ד (מלאכי ג) כי הנה היום בא בוער כתנור, ועליהם הוא אומר (ישעיה מא) תזרם ורוח תשאם וסערה תפיץ אותם, אבל ישראל ואתה תגיל בה' קדוש ישראל תתהלל.

כלומר אומות העולם בזמן הגלות אומרים כי הם העיקר כאן, אמנם לא צריך חכמה רבה להבין כי היהודים הם מוסריים יותר וטובים יותר מכל התבן והקש והמוץ, ובודאי לא עזב ה' אותם בשביל קבוצת פראי אדם הדוגלים במשיח שנתלה לפני כ-2000 שנה.

אחר שביארנו כי במשך זמן לאחור היתה היהדות לסמל כל האומות, נוכל להתקדם עוד.

ההוכחה

והנה עד כה לא ביארנו באופן ברור מדוע דתינו הינה ההכרחית והאמתית לעומת דתות אחרות, הן גם לדתות אחרות ישנה מסורת וותק של מאות ואלפי שנים.

אכן לכשנתבונן במציאות שלפנינו בהשוואת האדם הדתי המתנהג ע"פ חוקי היהדות לעומת אדם המתנהג ע"פ חוקי דת אחרים, כמו הנצרות והאיסלם, (בשלב זה אין הכונה להכליל את כל סוגי הדתות הקיימות), נראה כי לאמיתו של דבר זהו הבדל לערך כמו ההבדל בין אדם דתי לבין אדם לא דתי, והיינו: בדתות אלו הקביעה מיהו האדם הדתי נמדדת בתנאים מאוד גמישים, המתבטאים בעיקר בהצהרות מסוימות על האמונה, הצטרפות לקבוצה כל-שהיא, והשתתפות בטקסים מסוימים מעת לעת.

בנוסף לכך, גם כאשר קיימים תנאים וציווים כל-שהם נוספים, אין האדם ה'דתי' הבינלאומי מקפיד בהם, כנודע.

בנוסף ידוע גם-כן על טקס 'כפרת עונות' במהלכו ניתן רשות לאיש הדת למחול על פשעים וחטאים כפי שיקול דעתו ורצונו האישי, וכך חוזר העבריין להיות טהור ונקי מעונותיו כיום היולדו.

כלומר: הרבה מן הדתות הבדויות אין כל מחויבות ממשית לקבל אותם, אין בהן כל קושי או רצינות אמיתית, וכמובן הם לא נועדו במכוון לשם מטרה אמיתית כל-שהיא, כאמור, אלא הקמת קבוצה דתית לשם כבוד, תהלה, שתלטנות וכדו' לטובת ראשי הקבוצה.

ולכן על מחברי הדת היה להקל על המצטרפים לחברי הקבוצה ולהנעים להם את ההשתתפות בה.

מנגד - לא נראה הכרח לאמיתות הרעיון בעצם הצטרפות רבים לרעיון אלא אם כן יש עמדה ומשמעות לאותו הרעיון.

היהדות מורה ומכתיבה על כל אדם את כל הנהגותיו בכל תחומי החיים, הן בכל לבוש, מאכל, דירה או מלאכה כלשהי, ובכל הליכי ודרכי מערכת האדם בעולם.

היהדות גם דורשת מן האדם תנאים קשים ביותר - כמו איסור עשיית מלאכה בשבת אשר הוא קשה מנשא, למי שלא הורגל בדבר, כידוע.

בנוסף לכך ישנו חיוב סקילה על המחלל את השבת, ובשוגג קרבן חטאת.

חובה להפקיר את השדה לכל בשנה השביעית, אין לעבוד בשדה או בצמחיה אחרת, אין לעסוק בחקלאות בכל המדינה שנה שלמה, מוטל על כל יהודי לבטוח בה' שיהא די ביבול השנה הששית להספיק את צרכי כל המדינה עד בוא יבול השנה הבאה.

בשנה המשים במחזור אין לקיים כל פעילות חקלאית בכל המדינה למשך שנתים! ומה יקרה אם תהיה נפילה כלכלית במדינה לאחר הנהגה כזאת? אין לחשוש לכך, יש לבטוח בה' שיהיה די ביבול השנה הקודמת לכל שלושת השנים הקרובות.

והנה ניתן להאריך ולהביא דוגמאות רבות ממצוות התורה הדורשים תנאים קשים ביותר, וידוע לנו כי עם שלם קיבל עליו את כל זה, וכך נהג אלפי שנים.

לא יתכן כי עם שלם הסכים להקריב את כל חייו וכל נוחיותו עד כדי קשיים ברמה כזו עבור דת שלא היתה ידועה לו או שלא הוכחה לו דיה.

הדתות האחרות הנם הצטרפות לאמונה ולקבוצה מסויימת לפי הערכים המקודשים לה.

שם אין צורך להתחייב דבר על מנת לזכות לגן עדן.

.

.

המסורת

ובזה נבוא לבאר את עיקר אמונתינו, שבעבורו קיימו את התורה והמצוות בכל הדורות במסירות הגוף והנפש, עד ימינו אנו.

והוא מעמד הר סיני.

כתב הרמב"ם (הלכות יסודי התורה פרק ח):

משה רבינו לא האמינו בו ישראל מפני האותות שעשה, שהמאמין על פי האותות יש בלבו דופי שאפשר שיעשה האות בלט וכשוף, אלא כל האותות שעשה משה במדבר לפי הצורך עשאם, לא להביא ראיה על הנבואה, היה צריך להשקיע את המצריים קרע את הים והצלילן בתוכו, צרכנו למזון הוריד לנו את המן, צמאו בקע להן את האבן, כפרו בו עדת קרח בלעה אותן הארץ, וכן שאר כל האותות.

ובמה האמינו בו, במעמד הר סיני שעינינו ראו ולא זר ואזנינו שמעו ולא אחר, האש והקולות והלפידים והוא נגש אל הערפל והקול מדבר אליו ואנו שומעים משה משה לך אמור להן כך וכך, וכן הוא אומר פנים בפנים דבר ה' עמכם, ונאמר לא את אבותינו כרת ה' את הברית הזאת, ומנין שמעמד הר סיני לבדו היא הראיה לנבואתו שהיא אמת שאין בו דופי שנאמר הנה אנכי בא אליך בעב הענן בעבור ישמע העם בדברי עמך וגם בך יאמינו לעולם, מכלל שקודם דבר זה לא האמינו בו נאמנות שהיא עומדת לעולם אלא נאמנות שיש אחריה הרהור ומחשבה.

והיינו שבמעמד הר סיני נתברר לכל אחד מישראל בבירור גמור ע"פ חושי האדם עצמו ללא ספק, את כל עיקרי אמונתינו, וזהו מה שמסרו לנו אבותינו דור אחר דור עד דורינו אנו.

ואמנם אצל דתות אחרות יש גם כן את הבדותות העוברים אצלם מדור לדור, אך אין במסורתם תוקף כל-שהוא, משום שאינם יכולים לספר יותר מאשר הם עצמם יודעים, דהיינו לומר שמנהיג הכת הודיע שכך וכך אירע, או סופר פלוני כתב תיאור מסוים, אך לא יותר מכך.

כלומר אנו יכולים להאמין להם שהם שמעו כך וכך, ושהם גם חושבים כך וכך, ושגם האב והסב היו סבורים כך, ואכן איננו מכחישים שכבר מאות ואלפי שנים קיימות דתות אלו.

הכל נכון.

אך אנו שמענו גם כן את עיקריהם וידוע לנו כי אין בנתונים הללו כל סיבה לשכנע, האמונות מעשה מחשבת אדם והמעשיות אשר נכתבו מיתוס המה.

לא כאלה חלק יעקב, כי אם מהאב לבן והבן לבנו נמסרו כל התיאורים של מעמד הר סיני עם כל המסמכים הקשורים לזה, ולא היתה גם אפשרות לשקר משום שהדבר נמסר בשם כל האומה, כולם ראו זאת וכולם מסרו שהם ראו, וכך עד דור הנביאים, דוד המלך, התנאים והאמוראים, אשר כולם מזכירים את האירוע בחיבוריהם, ומוסיפים פרטים שונים אשר עברו במסורת מדברים ארעו באותו המעמד.

ביהדות היתה מסורת בלתי פוסקת מזמן מתן תורה עד זמנינו אנו, ניתן לראות זאת מן הכתובים, הראשונים מתבססים על הגאונים והם על הגמרא והגמרא על המשנה וכולם על המקרא.

לא יתכן כי המקרא הוא פרי המצאה של סופרים מזמן מאוחר, משום שיש ברשותינו חיבורים רבים מכל תקופות התנאים ומכל מקומות מושבותיהם, וגם כל התקופות שלאחר מכן, חיבורים מוסמכים המובאים בכל המקורות שאחר יום כתיבתן, וכולם מתייחסים אל המקרא כמסמך עליון, ותיק ואמיתי, לכל חלקי המקרא כצורתו הנמצאת בידינו כיום.

ולא נמצא אחד שיכחיש את מהימנותו של המקרא.

הרי זהו כמו להכחיש מקרי עולם, מציאויות היסטוריות, כשם לא ניתן להכחיש את נפוליון או אף את אלכסנדר מוקדון.

הרי עמינו לא היום נולד, וישנם הדים רבים בכל הספרים לתקופות עמינו בכל הדורות, בין מתקופת בית המקדש ואף מתקופות שונות, וישנם בכתבים וגם בכתבים חיצוניים רבים בלשון הקדש ובשפות אחרות, למשל מגוון ספרי יוסף בן גוריון הכהן.

בכל הכתבים ניתן לראות השתלשלות של מסירת התורה דור אחר דור בצורה מושלמת ובטוחה, אי ויתור על כל שינוי קטן, בהלכה, בפירושים או בכל הקשור לתורה ולמסורה.

נראה גם דיוק מבהיל עד כדי ספירת האותיות ממש, בעוד לא קיים ספר אף מתקופות מאוחרות בהרבה, אשר קיימים כיום שני עותקים מהספר ויהיו המשפטים באותו הסגנון.

מאותה סיבה לא נחשוב כי הדברים הגיעו אלינו בצורה לא מתוקנת, נוכל לדעת כי כל המסורת שהגיעה לידינו הינה מדויקת ביותר בדיוק כפי שנמסרה בהר סיני.

אמנם במשך הדורות קמו מערערים ובכל פעם באופן חדש ושונה, לפקפק על מהימנותם של החכמים בניסיון להתאים לתורה פרשנויות זרות.

כלום לא נשאר מהם ורק המסורת האמתית נותרה והתחזקה ביתר שאת ויתר עז.

בכל הדורות היה מקומם של החכמים במרכז האומה, הם נחשבו תמיד מוריה ומדריכיה של כל האומה.

לא ניתן להשתיל בדורות אלו סיפורים על גאונים בבבל שהשיבו תשובות לעולם כולו, משום שישנם כתבים מכל התקופות ואף כתבי יד אורגינליים של כל עברינו המפואר.

גם לא ניתן להשתיל את הגמרא באמצע ההיסטוריה, משום שבכל התקופות אח"כ ההתייחסות אל הגמרא היתה כאל מסמך מחייב.

מופיעים בגמרא מאות ואלפי שמות חכמים, וכל אחד מופיע תמיד בהתאם לתקופתו, מעמדו וסגנון החשיבה שלו, גם זייפן מקצועי לא יוכל לזייף דבר כזה.

לא יתכן כי קבוצת חכמים הצליחו לעבוד על אנשים רבים כ"כ המפוזרים בעולם כולו, מתימן עד גרמניה ומעירק ועד בכלל, ולהכריח את כולם לשנות את כל אורח חייהם בזמן מן הזמנים, ללא כל הוכחה והצדקה.

הוכחות טבעיות

דברים הללו הנם דברים מוכרחים, ויוכל כל בר דעת לבדוק גם בעצמו אם שייכת מציאות של תשובה כל-שהיא להפריך טענות אלו, האם שייך להשתיל אמונה כזו בקרב המון כזה, עד שאלפי שנים יאמינו האבות ובניהם באמונה זו.

ויש להתבונן שאכן אלו טענות מוכרחות ומוצקות, וזהו ציווי התורה וידעת היום והשבות אל לבבך כי ה' הוא האלוקים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד.

והנה לפעמים יש צורך ליישב את לב גם כן, ואמנם רבים מהמקרבים לב אחינו התועים אל דרך ה' מתייחסים מאוד לצורך הנפשי שיש בזה, ומשתמשים בתחומים נוספים להוכיח את אמונתינו גם באופנים שלא נגענו בהם כאן.

ואמנם מלכתחילה לא היה בכוונתי להיכנס לנושא זה, שכן עיקר המאמר בכאן הוא מהחקירה השכלית והמוכרחת, ובמעשיות מסוג זה לפעמים ישנם פרטים שאינם ברורים דיים, או כאלו הנראים תמוהים מדי.

אך על מנת ליישב את הדברים על הלב יוכלו להועיל גם אלו.

והנה ישנם ספרים המתאימים לזה, ויש מהם שחקרו את הדברים גם מכיוון מדעי, ולא כאן המקום להאריך בזאת, ורק לציין שאכן ניתן לראות ממש גם בזמנינו את מציאות הקב"ה בעולמינו בדרכים נפלאות, כמו דיבוקים, סיאנסים, הילות, רוחות, מות קליני, היפנוזה, ועוד רבים, אשר דרכם מוכחת תורת ישראל באופן ברור, וישנם רבים אשר שבו לצור מחצבתם לאחר שנחשפו לאלו, והרבה פעמים אנשים שלא האמינו בשמץ מכל זה התוודעו בעצמם לזאת במקור ראשון.

כמה הערות

ובסיום חלק זה עלי להעיר כמה הערות:

א.

ישנו חומר רב בספרים על נושא זה.

מאמר זה נכתב בצורה שרירותית מאוד, ללא התחשבות בספרים אחרים כלל.

כמובן שבנין הדברים מתאימים למי שסגנון חשיבה זו מקובלת עליו, אך בכל מקרה ניתן לראות את הדברים מכיוונים שונים ובהוכחות רבות בכל הספרים, ואין להתייחס לדברים אלו כדברים ממצים.

ב.

לא הובאו כאן קושיות ותירוצים, מי שיש לו קושיות יוכל לשאול את רבותיו או לעיין בשאר הספרים.

יצוין כי קושיות רבות אין כל צורך להתייחס אליהן, אחר שנתבררו הדברים בצורה ברורה.

דומה הדבר לאחד שמקשה קושיות שונות על הצורך באכילה או בשנה, ועד שיתיישבו לו הדברים אינו מעוניין להמשיך בזה.

כלומר דברים שנתבררו מעל לכל ספק שהם כך ולא אחרת אין צורך להשקיע בזמן ליישב את הקושיות.

[וגם אינו משתלם מבחינה נפשית ועוד].

למשא ומתן לעולם לא יהא סוף.

ג.

פעמים רבות האדם חושש כי אינו די מאמין, גם אחר שהתבררו אצלו הדברים כמה פעמים.

יש לדעת כי זוהי אינה בעיה אמתית אלא בעיה נפשית (לפעמים זהו עונש על חטאים), ויש להתייחס אל הדבר בהתאם.

מרן הסטייפלר זצ"ל הצביע על העובדה כי אין רפואה ישירה לזה.

בספריו קריינא דאיגרתא, חיי עולם, עצות והדרכות, הוא נותן פתרונות סגוליים לכך.

[וראה שערי גדולה בחלק 'מידות האמונה'].

ד.

המאמר לא נועד להראות למי שאין לו שאלות בנושא זה.

דומה לאדם שיש לו ידיד המכיר את כל שבילי המבוכה יוכלו הסומך עליו ללכת עמו בדרכו, אין לו צורך להוכיח זאת ולבלבלו.

קרא פחות

{עש"ק פרשת וילך התשע"ה מודיעין עילית קרית ספר} מה שהקשה על מ"ש רש"י דברים פרק לא פס' ב [והוא מחז"ל, עי' סוטה י"ג ב'] מלמד שנסתמו ממנו מסורות ומעינות החכמה, א"כ היאך אמר כמה פרשיות אח"כ, וכן פ' האזינו, וכן ...קרא עוד

{עש"ק פרשת וילך התשע"ה
מודיעין עילית קרית ספר}

מה שהקשה על מ"ש רש"י דברים פרק לא פס' ב [והוא מחז"ל, עי' סוטה י"ג ב'] מלמד שנסתמו ממנו מסורות ומעינות החכמה, א"כ היאך אמר כמה פרשיות אח"כ, וכן פ' האזינו, וכן בתמורה ט"ז א' אי' שאז א"ל משה ליהושע שאל ממני כל ספיקות שיש לך.

הנה עצם פי' הגמ' שם אין הכונה שנעלם הימנו הכל, ומצינו כמה ביאורים בזה.

ז"ל המהרש"א חידושי אגדות מסכת סוטה דף יג ע"ב, ור"י אמר והחכמה מאין תמצא.

הספיד עליו שבענין החכמה היה העדר לדורו כמ"ש כי הוא היה אב לחכמים ולו ניתן חכמת הפלפול של התורה והוא נתנה לכל ישראל בטובת הנאה כמ"ש בנדרים והיינו מאין תמצא כדלקמן פרק נוטל מי שמשים עצמו כאין כמו משה שנאמר בו והאיש משה ענו מאד וגו' וכתיב ונחנו מה גו' בו תמצא החכמה.

ע"כ.

ולפי דבריו י"ל דמה שנעלם ממנו אח"כ היה הפלפול, וזה אינו סותרמה שאמר אח"כ פ' האזינו ושהציע ליהושע לשאול כל ספיקותיו.

ובשיטה מקובצת מסכת סוטה דף יג ע"ב כתב, שנסתמו ממנו שערי חכמה.

יש ספרים אחרים מסורת חכמה, ועיין במחזור ויטרי סימן תכו בפי' המשנה מסורת סייג לחכמה, מסורות.

כגון אילו שכותבין בגליון הספרים.

היא מסורת הגדולה.

שכל הבקי בהן עומד על פתרון רוב המקרא ואינו טועה בהן.

להחליף דבר בדבר.

ע"כ.

ולשון הזוהר חדש - תיקונים כרך ב דף עה ע"א: וכד שארא משחתא האי גלגלא נהים בנעימו ואפיק אתוון נציצין דקיקין לפרשא באתוון דאורייתא וכדין אקרי מסורת.

מהאי גלגלא להיט אחרא תתאה ואתפשט ולהיט אתוון אחרנין לפרשא ולא כאינון קדמאי ואקרי מסורת זעירא.

אלין תרין גלגלין איקרון מסורת זעירא ומסורת רברבא.

אלין תרין מסורת אתמסרו לידוי דרעיא מהימנא למנדע ולאסתכלא עד דנחתו אתוון ואתחקקו על לוחי אבנין.

כד גלגלי שארי ואסחר כמה חיילין וכמה משריין מאריהון דגדפין טאסין באינון רקיעין ואינון אתוון דנפקי אתמסרו לההוא ממנא קדישא דאיקרו יופיא"ל מארי דחכמתא וכדין אזיל וחקיק לון סחרני דתאוון והאי ממנא קדישא מסר לון למהימנא קדישא כד"א (שמות כד) עלה אלי ההרה והיה שם וגו' ע"כ.

[וידוע לכל יודע מהי מסורת המקראות הקדומה המובאת בכל הראשונים, ומהי מסורת רבתי ומסורת זעירא, ועיין גם שו"ת הרשב"א המיוחסות לרמב"ן סי' רל"ב].

ועלה ברעיוני לחלק בעוד אופן, לומר שרק כח החידוש נשכח ממשה אבל התורה הכתובה לא [וזהו כעין מ"ש לעיל ע"פ המהרש"א], ואך דבהכרח נמסר לו כל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש כדאי' בחז"ל בכ"מ, אך מ"מ שום גדר יש בין עיקר התורה לבין מה שניתן רשות לתלמידים לחדש וזה מה שנשכח ממשה, או חלקים מדבר זה, ולכך אי"ז סותר שכתב אח"כ עוד פרשיות, וגם שרצה ללמד ליהושע.

עוד נראה לי דמ"ש מסורות ומעינות החכמה הוא כינוי לחכמת הנסתר, אשר פעמים נתכנתה בכינויים כאלו, ובס' יצירה פ"א מ"א, בשלשים ושתים נתיבות פליאות חכמה חקק יה הוי"ה צבאות אלהי ישראל אלהים חיים [ומלך עולם] אל שדי [רחום וחנון] רם ונשא שוכן עד [מרום] וקדוש שמו [מרום וקדוש הוא], ברא את עולמו בשלשה ספרים בספר וסופר וספור.

וענין זה של ל"ב נתיבת פליאות חכמה נאמר בזוה"ק כמ"פ, השמטות ח"א דף רנח, תק"ז הקדמה דף ז ע"ב, ושם תיקונא ס"ט דף ק"ו א', ועוד מקומות שם, וכן בראשונים, בכוזרי ובשל"ה.

והם נמסרו למ"ר בסיני כמ"ש במדרש על פטירת משה, (אוצר המדרשים (אייזנשטיין), משה, עמוד 377), במדרש זה מדבר על מתן שכרו של משה שנאמר לו בשעת מיתתו, וכך נאמר: מה רב טובך אשר צפנת ליראיך פעלת לחוסים בך נגד בני אדם, טובך בגימ' ל"ז, רמז לל"ז שלחנות הערוכות לך, והשלחנות האלו רמז לל"ב נתיבות פליאות חכמה.

יה ה' צבאות אלקים אל רם ונשא שוכן עד וקדוש שמו ברא עולמו בג' ספרים, בספר וספר וספור, עליהם אמר איוב נתיב לא ידעו עיט ולא הביט בו עין איה, אלו הן התיבות שתחלתם מנתיב אחד לא נודע למלאכי השרת שהן עטים כעיט שהן העופות, ולא הביט בו עין אומרת איה [מקום כבודו], ומשה ידעם כלם, ול"ב בנתיבות וה' חומשי תורה הרי הם ל"ז שלחנות, וע"ז נאמ' זה השלחן אשר לפני ה', והכל נמסר למשה בסיני, שנא' בכל ביתי נאמן הוא, כלומר בית הנתיבות, כי הנתיבות יש להן בית.

כמו שאמר שלמה המלך הלא חכמה תקרא ותבונה תתן קולה, בראש מרומים עלי קרת בית נתיבות נצבה ע"כ.

והנה מבואר שבשעת מיתתו הודיעו לו שיזכה להם אף שכבר נמסר לו בסיני, והדבר תמוה, א"כ מדוע שימסר לו שוב, ולדברינו א"ש, כיון שנשתכח ממנו.

ולפ"ז מה שאמר לו שאל וכו' היינו את שאר חלקי התורה, שזה לא נשתכח ממ"ר, ויש להוסיף שאין אנו יודעים איזו נקודה נשכחה ממנו בזה, שכן פשטות הדברים שהם י' ספירות וכ"ב אותיות [כוזרי מאמר ד' אות כה] זה ידוע אל המקובלים, ומה שניתן למשה בעוה"ב הוא בודאי דבר עמוק מזה.

אכן מ"מ צ"ע עמ"ש בסוטה שם רב לך יש לך רב, ומנו יהושע, פי' דעכשיו יהושע היה חכם ממשה, א"כ איך שאל משה את יהושע שאל ממני וכו', וצ"ל שעדיין לא היה יודע שיהושע גדול ממנו דאכתי שמא לא שמע הכל, וע"ז ענה לו יהושע כלום הנחתיך וכו' דשמע ממנו כל תורתו כבר.

והנה לפנינו בתמורה שם הגי', מיד תשש כחו של יהושע ונשתכחו ממנו שלש מאות הלכות ונולדו לו שבע מאות ספיקות ועמדו כל ישראל להרגו, אכן בקצת נוסחי הגי' שם שנשתכחו ההלכות ממשה, ולפני שנדון על פשרה של נוסחא זו יש לציין כי לנוסחא זו א"ש יותר, כיון די"ל דמ"ש כאן לא אוכל לאצת ולבוא היינו אחר שנשתכחו ההלכות הללו ממשה.

וז"ל מדרש תנחומא הישן פרשת ואתחנן סימן ו', אמר רבונו של עולם מתיירא אני מחבלו של מלאך המות, א"ל איני מוסרך בידו, אמר לפניו רבונו של עולם, [יוכבד] אמי שהקהו שיניה בשני בניה בחייה, יקהו שיניה במיתתי, אמר לו כך עלתה במחשבה, וכך מנהגו של עולם, דור דור ודורשיו, דור דור ופרנסיו, דור דור ומנהיגיו, עד עכשיו היה חלקך לשרת, [ועכשיו הגיע חלקו של יהושע תלמידך לשרת], אמר לפניו רבונו של עולם אם מפני יהושע אני מת, אלך ואהיה תלמידו, א"ל אם אתה רוצה לעשות כך לך עשה, עמד משה והשכים לפתחו של יהושע, והיה יהושע יושב ודורש, ועמד משה וכפף קומתו, והניח ידו על פיו, ונתעלמו עיניו של יהושע ולא ראה אותו, כדי שיצטער וישלים עצמו [למיתה], והלכו ישראל אצל פתחו של משה, ומצאוהו בפתחו של יהושע, והיה יהושע יושב ומשה עומד, אמרו לו ליהושע מה עלתה לך שמשה רבינו עומד, ואתה יושב, כיון שתלה עיניו וראהו, מיד קרע את בגדיו וצעק ובכה, ואמר רבי רבי אבי אבי ואדני, אמרו ישראל למשה משה רבינו למדנו תורה, אמר להן אין לי רשות, אמרו לו אין אנו מניחין אותך, יצתה בת קול ואמרה להם למדו מן יהושע, קיבלו עליהן לישב וללמוד מפי יהושע, ישב יהושע בראש, ומשה מימינו, ואלעזר ואיתמר משמאלו, ויושב ודורש בפני משה, אמר ר' שמואל בר נחמני אמר ר' יונתן בשעה שפתח יהושע ואמר ברוך שבחר בצדיקים ובמשנתם, נטלו מסורות החכמה ממשה וניתנו ליהושע, ולא היה יודע משה מה היה יהושע דורש, אחר שעמדו ישראל, אמרו לו למשה סתם לנו את התורה, אמר להם איני יודע מה אשיב לכם, והיה משה רבינו נכשל ונופל, באותה שעה אמר רבונו של עולם עד עכשיו בקשתי חיים, ועכשיו הרי נפשי נתונה לך, וכיון שהשלים נפשו למיתה, פתח הקדוש ברוך הוא ואמר מי יקום לי עם מרעים (תהלים צד טז), ומי יעמוד להם לישראל בשעת כעסי, וכו'.

לשון מדרש זה משמע להדיא דניטל ממנו חכמתו מאוד, ואף תלמיד לא היה כלפי יהושע, וע"ז כבר מוכרחין אנו לומר שיש כאן מדרשות חלוקות.

קרא פחות

{עש"ק פ' מקץ נר ה' דחנוכה ע"ו קרית ספר} מה שהקשה עמ"ש רש"י בראשית ל"ז ל"ו שר הטבחים שוחטי בהמות המלך, וקשה איך היו שוחטין למלך מצרים בהמות, כיון שהיו עובדין אותו. אביא בזה כל מה שכתבתי בביאורי על המכילתא דרשב"י ...קרא עוד

{עש"ק פ' מקץ נר ה' דחנוכה ע"ו
קרית ספר}

מה שהקשה עמ"ש רש"י בראשית ל"ז ל"ו שר הטבחים שוחטי בהמות המלך, וקשה איך היו שוחטין למלך מצרים בהמות, כיון שהיו עובדין אותו.

אביא בזה כל מה שכתבתי בביאורי על המכילתא דרשב"י פרשת בא אות ל"ב, דאמרינן התם גבי מה שנתנו המצרים לישראל בצאתם ממצרים, דכתיב (שמות י"ב ל"ב) גם צאנכם גם בקרכם קחו כאשר דברתם ולכו וברכתם גם אתי, ותניא התם, צאנכם גם צאנכם משלי בקרכם גם בקרכם משל שרים.

וז"ל חידושינו שם, יש להבין למה גבי צאן מרבי משל פרעה וגבי בקר מרבי משל שרים, דהא איפכא מסתברא דכיון דבקר חשיב טפי הו"ל לפרעה ליתן כיון שהוא מלך, אי לאו דעינו צרה היתה ורצה ליתן הגרוע משלו, ובפשוטו נראה דגם בתרא לרבויי אתא דלא תימא שנתן להם משלו רק פרעה, אלא גם שריו נתנו משלהם, והשתא בין פרעה ובין עבדיו נתנו להם בין צאן ובין בקר, כך נראה לומר לפי פשוטו.

אבל עלה ברעיוני בס"ד לבאר מכילתין כפשטה, דהנה כתיב גבי ביאת אחי יוסף למצרים (בפרשת ויגש), ואמרתם אנשי מקנה היו עבדיך מנעורינו ועד עתה גם אנחנו גם אבתינו בעבור תשבו בארץ גשן כי תועבת מצרים כל רעה צאן, [וכ"כ אח"ז ויאמר פרעה אל אחיו מה מעשיכם ויאמרו אל פרעה רעה צאן עבדיך גם אנחנו גם אבותינו, ויאמרו אל פרעה לגור בארץ באנו כי אין מרעה לצאן אשר לעבדיך כי כבד הרעב בארץ כנען ועתה ישבו נא עבדיך בארץ גשן], ומבואר דלא היו יכולין לגדל צאן במקומן של המצרים שכן הי' זה תועבת מצרים, ואח"ז כתיב שהשיב להם פרעה ואם ידעת ויש בם אנשי חיל ושמתם שרי מקנה על אשר לי, ואינו מובן דעד עתה נמסר להם שאין מגדלין צאן במצרים, ואיך יוכל פרעה לומר להן ושמתם שרי מקנה על אשר לי, וצ"ל דמ"מ לפרעה גופיה היו נוהגין היתר לגדל צאן, ולכך נטל יוסף מקצה אחיו דהיינו החלשין, שלא יבקש פרעה מהם להיות שרי המקנה שלו וממילא כיון שהם תועבת מצרים יהיו צריכין לישב בארץ גושן, [ואעפ"כ רצה אותם], והטעם שהיו נוהגין לפרעה היתר טפי נראה דזה משום שהיה מחזיק עצמו לאלהים, דדוקא מי שאינו אלהים שהוא מגדל צאן תועבה היא למצרים, אבל מי שהוא גופיה אלהים, אם אלהים הוא ירב לו, ואין חוששין בזה שיגדל אלהים א' אלהים אחר אצלו, ומש"ה כשיצאו ממצרים נתנו להן השרים מבקרם אבל בקר לא היה להן, ולכך נתן להן פרעה צאן שק לו היה, אכן באבן עזרא פרשת ויגש כתב, כי תועבת מצרים כל רועה צאן לאות כי בימים ההם לא הי' המצרים אוכלים בשר, ולא יעזבו אדם שיזבח צאן, כאשר יעשו היום אנשי הודו.

ומי שהוא רועה צאן תועבה היא שהוא שותה החלב.

ואנשי הודו לא יאכלו ולא ישתו כל אשר יצא מחי מרגיש עד היום הזה עכ"ל, ומעיקר לשונו נראה דהחסרון בכל יוצא מו החי ולאו דוקא בצאן, ולישנא דקרא לא א"ש לפ"ד, דכתיב צאן, אלא דברינו אתיא כדעת הזהר פ' פנחס, דמפרש לה משום ע"ז ממש, וז"ל, מאי תועבת מצרים וכי על דשנאין לי' כתיב תועבת מצרים, אלא דחלא דמצראי ואלהא דילהון אקרי תועבת מצרים.

והיינו דאוליף יוסף לאחיו למימר אנשי מקנה היו, וכי עביד לאחוי דישנאון להון מצראי ולא יחשבון להון, אלא דמצראי חשבין לאינון דרעאן לדחלהון כדחליהון, אעביד לאחי דיחשבון לון מצראי כדקא יאות, והיינו דאמר כי תועבת מצרים כל רועי צאן מחשבין להון כדחליהון, ע"ש.

ואע"פ שהזהר הרבה ע"ד הסוד מ"מ העיקר דמבואר מדברי הזהר דס"ל שהיה ע"ז ממש, וכבר נודע שהזהר הוא משורש רשב"י בעל מכילתין, וכ"כ עוד מפרשים שם.

וא"ת והא כתיב הירא את דבר ה' הניס את עבדיו ואת מקנהו, י"ל לפמ"ש בירוש' פ"ה דסוטה ה"ו, הירא את דבר ה', תנא ר' ישמעאל, איוב מעבדי פרעה היה ומגדולי פמליא שלו היה, הדא הוא דכתיב, הירא את דבר ה' וכתיב ביה (איוב א') איש תם וישר ירא אלהים וסר מרע ע"כ, וא"כ שמר על מקנה פרעה, או שהי"ל מקנה מעצמו ולא האמין בע"ז הלזו ועשה בסתר או ברשות, או שהיה מארץ גושן ששם לא הקפידו מצרים כמבואר בקראי, וזה י"ל גם לרשב"י דאמר לקמן בר"פ בשלח דהירא את דבר ה' היה רשע, וא"כ לפי דעתו לא היה איוב, וי"ל כהך תי' בתרא.

עכ"ל חידושינו על המכילתא שם.

ולפ"ז יתורץ, חדא דאה"נ, אע"ג שהיה זה אלהי מצרים מ"מ היה פרעה מגדל בהמות וכנ"ל, ועוד לק"מ דהא לא היו עובדין אלא הצאן כדפרישית וי"ל דהיה שוחט שאר הבהמות.

קרא פחות

כתיב [דברים פרק ל פס' יט] העדתי בכם היום את השמים ואת הארץ החיים והמות נתתי לפניך הברכה והקללה ובחרת בחיים למען תחיה אתה וזרעך, והקשה כת"ר מה שייך אתה וזרעך, דמה יש לזכות ע"י המצות לבנים.תשובה - באמת איתא ...קרא עוד

כתיב [דברים פרק ל פס' יט] העדתי בכם היום את השמים ואת הארץ החיים והמות נתתי לפניך הברכה והקללה ובחרת בחיים למען תחיה אתה וזרעך, והקשה כת"ר מה שייך אתה וזרעך, דמה יש לזכות ע"י המצות לבנים.

תשובה - באמת איתא בסנהדרין [דף קד ע"א]: ברא מזכי אבא אבא לא מזכי ברא דכתיב ואין מידי מציל אין אברהם מציל את ישמעאל אין יצחק מציל את עשו השתא דאתית להכי אחז נמי לא אימני משום כבודו של חזקיהו ע"כ, ומשמע דלא מהני ולא מידי אב לבן במצות שעשה.

אכן יש לידע שאי"ז פשוט כך כלל דהרבה אופנים נמצא דאבא ג"כ מזכי ברא, וכמו שנראה.

א) והנה לפרש מקרא דידן לכאורה א"צ ליכנס לכל אופנים הללו, שכן המשך המקרא הוא [דברים פרק ל פס' כ]: לאהבה את ה' אלהיך לשמע בקלו ולדבקה בו כי הוא חייך וארך ימיך לשבת על האדמה אשר נשבע ה' לאבתיך לאברהם ליצחק וליעקב לתת להם.

היינו שתהא א"י ניתנת להם, ופשוט שזוהי קללה העוברת מאב לבן, כיון שאם האב גלה לחו"ל גם הבן גולה לחו"ל שזהו מקומו מעיקרא, ובפרט לפי' הת"י וז"ל: ותתכנשון בסוף גלוותא ותיתבון על ארעא דקיים יי לאבהתכון לאברהם ליצחק וליעקב למתן להון.

פי' ותתאספו בסוף הגלות ותשבו על האדמה שנשבע יי לאבותיכם לאברהם ליצחק וליעקב לתת להם.

וא"כ ודאי תוספת זכות תהא לאבות, דע"י שיבואו האבות לא"י יזכו הבנים ג"כ להיות שם.

אם כי בקרא דלעיל גופיה פי' הת"י דמיירי על עולם הבא, אכן אפשר דלעתיד לבוא כשיבנה בהמ"ק וישובו הגליות קרי ליה עוה"ב.

ב) ואמנם גם לפי פשוטו א"צ לבוא רחוק כ"כ, דבודאי אם האב שומר מצות כדין ומלמד את בניו וב"ב אחריו לשמור דרך ה', הבן ירצה עכ"פ ברצונו להיות הולך בדרכי אביו, ומאידך אם האב מזלזל במצות הבן עלול ג"כ לילך בדרך זו, וזהו עצה עבור כ"א שמשקיע בחינוך הילדים שידע שבדוגמא שלו ילדיו רוצים להמשיך.

[ויש להוסיף שבזמנינו רבים משתמשים בה בעצה זו בדרשותיהם, ואפשר שגם כאן המכוון ע"ז].

ג) והנה באמת אשכחן כמה אופנים דאבא מזכה ברא בפועל בדין של מעלה וכמ"ש, וראשית כל נביא בזה האופן הנזכר בסנהדרין שם הואיל ואתאן לזה, וז"ל הגמ' שם, דמקשי' התם [דף קד ע"א]: ומפני מה לא מנו את אחז [פי' בין המלכים שאין להם חלק לעוה"ב], אמר רבי ירמיה בר אבא מפני שמוטל בין שני צדיקים בין יותם לחזקיהו, ר"ל דאהני זכות שניהם יחד, וע"כ גם זכות האב אהני לזה דאל"כ הול"ל מפני שהיה אביו של חזקיה, ולא הו"ל להזכיר יותם.

ד) הנה בכ"מ אשכחנא בחז"ל שבנים מתים כשהם קטנים, וכמ"ש בחז"ל בשבת לב ב שבעון נדרים ומזוזה וביטול תורה בנים מתים כשהם קטנים, ועיין שם עוד בדף קה א, וכן במדרש רבה ותנחומא [פ' קרח], נזכר שבעון המחלוקת מתים אפי' יונקי שדים, הובא ברש"י שם, וכתב שם בפי' ר' חיים פלטיאל, וק' בעון נדרים בנים מתים כשהם קטנים ומאי תימ' אית בדבר, וי"ל זהו תימ' (שלא מתו) [שמתו] מגדולם ועד קטנם שאף הגדולים יצאו מעונש מיתת אביהם ולכלל עונשים לא באו כגון גדולים (מי"ח) [מי"ג] ופחות מכ' שנים, ועוד לא מתו כאן בעון נדרים.

ובספרי כי תצא פיסקא רפ: איש בחטאו יומתו, אבות מתים בעון עצמם ובנים מתים בעון אבותם [נ"א עצמם].

ובמדרש זוטא [רות פרשה א]: וימותו גם שניהם.

אל תאמר עין צרה אינו מכה אלא באבות, ללמדך שעין צרה מכה אף בבנים.

אמר ר' חייא בר אבא עד שלש עשרה שנה הבן לוקה בעון האב, מכאן ואילך איש בחטאו ימות עכ"ל.

וז"ל הרמב"ם [בהלכות תשובה פרק ו הלכה א]: פסוקים הרבה יש בתורה ובדברי נביאים שהן נראין כסותרין עיקר זה ונכשלין בהן רוב האדם ויעלה על דעתן מהן שהקב"ה הוא גוזר על האדם לעשות רעה או טובה ושאין לבו של אדם מסור לו להטותו לכל אשר ירצה, והרי אני מבאר עיקר גדול שממנו תדע פירוש כל אותן הפסוקים, בזמן שאדם אחד או אנשי מדינה חוטאים ועושה החוטא חטא שעושה מדעתו וברצונו כמו שהודענו ראוי להפרע ממנו והקב"ה יודע איך יפרע, יש חטא שהדין נותן שנפרעים ממנו על חטאו בעולם הזה בגופו או בממונו או בבניו הקטנים שבניו של אדם הקטנים שאין בהם דעת ולא הגיעו לכלל מצות כקניינו הן וכתיב איש בחטאו ימות עד שיעשה איש, ויש חטא שהדין נותן שנפרעין ממנו לעולם הבא ואין לעובר עליו שום נזק בעולם הזה, ויש חטא שנפרעין ממנו בעולם הזה ולעולם הבא עכ"ל.

לפ"ז י"ל דלמען תחיה אתה וזרעך היינו שלא ימותו בעונך.

ה) הנה אשכחן שיועיל זכות האבות לבן ועון האב לבן כשאוחזין מעשה ידיהם בידיהם, וז"ל הגמ' ברכות ז' א', כתיב פקד עון אבות על בנים וכתיב ובנים לא יומתו על אבות ורמינן קראי אהדדי ומשנינן לא קשיא הא כשאוחזין מעשה אבותיהם בידיהם הא כשאין אוחזין מעשה אבותיהם בידיהם ע"כ.

ובמסכת סנהדרין [דף כז ע"ב]: ואף בעונות אבותם אתם ימקו כשאוחזין מעשה אבותיהם בידיהם אתה אומר כשאוחזין או אינו אלא כשאין אוחזין כשהוא אומר איש בחטאו יומתו הרי כשאוחזין מעשה אבותיהן בידיהן.

ובפסיקתא דרב כהנא [פיסקא כה - סליחות]: פוקד עון אבות על בנים ועל בני בנים על שלשים ועל רבעים (במדבר י"ד), לארבע דיוטות זו למעלה מזו וזו למעלה מזו, בזו יין ובזו שמן, ובזו דבש ובזו מים, נפלה דליקה באחת מהן הם מכבות זו את זו אבל אם היו כולם של שמן כולן נשרפות, כך בזמן שהם תופשין מעשה אבתם דור אחר דור דור אחר דור הם נידונין על ידם, אבל אם היו משורגין דור אחד צדיק דור אחד רשע, לא יומתו אבות על בנים ובנים לא יומתו על אבות וג' (דברים כד: טז).

באותה שעה שמח משה וא' אין בישר' קוצץ בן קוצץ { פי' רשע בן רשע, ע"פ זית רענן על הילקוט, לבעל המגן אברהם.

}עכ"ל.

ובמסכת סוטה דף לא ע"א, מאי איכא בין עושה מאהבה לעושה מיראה איכא הא דתניא רבי שמעון בן אלעזר אומר גדול העושה מאהבה יותר מן העושה מיראה שזה תלוי לאלף דור וזה תלוי לאלפים דור הכא כתיב לאלפים לאהבי ולשומרי מצותי והתם כתיב ולשומרי מצותיו לאלף דור התם נמי כתיב לאוהביו ולשומרי מצותיו לאלף דור האי לדסמיך ליה והאי לדסמיך ליה.

ובמכילתא דרבי שמעון בר יוחאי פרק כ ועושה חסד לאלפים יכול ליוצאי ירך בלבד ת"ל לאלף דור.

יאמר זה שאלו כן הייתי אומר הא אינו עושה אלא לאלף דור ומנין לאלפים ולאלפי אלפים ת"ל ועושה חסד לאלפים.

לאהבי למי שעושה לפני מאהבה.

ולשומרי מצותי למי שעושה לפני מיראה להודיעך כמה מעלות יש בין העושה מאהבה לעושה מיראה וללמדך שמדת הטוב מרובה יותר ממדת הפורענות על אחת חמש מאות.

וברש"י שמות [פרשת כי תשא פרק לד פס' ז]: פקד עון אבות על בנים, כשאוחזים מעשה אבותיהם בידיהם, שכבר פירש במקרא אחר (שמות כ ה) לשונאי.

ועל רבעים, דור רביעי, נמצאת מדה טובה מרובה על מדת פורענות אחת לחמש מאות, שבמדה טובה הוא אומר נוצר חסד לאלפים.

וכתב הרא"ם בפרשת בחקותי: בעונות אבותם אתם כשאוחזין מעשה אבותיהם בידיהם.

כאילו אמר ואף בעונות אבותם, כשהם אתם, דאם לא כן מאי אתם.

אבל בתורת כהנים שנו: "ואף בעונות אבותם אתם ימקו - והלא כבר הבטיח המקום ברוך הוא לישראל שאינו דן אבות על ידי בנים, ולא בנים על ידי אבותם, שנאמר (דברים כד, טז): 'לא יומתו אבות על בנים, ובנים לא יומתו על אבות' אם כן למה נאמר 'ואף בעונות אבותם אתם ימקו', אלא בזמן שהם תופשים מעשה אבותם דור אחר דור, הן נדונין על ידיהם", משמע דמכח קושית המקראות אמרו זה, וכן בפרק קמא דברכות (ברכות ז א), ולא ממלת "אתם".

ויפרשו מלת "אתם" עם עונם, לא עם הנשארים, כאילו אמר: ואף בעונות אבותם עם עונם יחד, ימקו.

והמהר"ל בספר תפארת ישראל [פרק לח] כתב: אבל יש בזה דבר מופלג ועמוק.

כי הרשע כאשר הוא בעל חטא, הוא יוצא מן הראוי והיושר, לסור מהיושר ולהיות חוצה.

ובשביל כך דבק הרשע ברע, כאשר יוצא מן היושר.

כי היושר הוא הטוב, וכאשר סר מן היושר הוא הרע.

וכאשר דבק האדם החוטא ברע, דבק הוא וזרעו היוצא ממנו ברע.

ולפיכך משלם חטא האבות אל חיק הבנים.

ודבר זה עד ד' דורות.

וזה כי יש לזרעו של אדם כח פנימי.

ודבר זה מבואר בחבור גבורות ה' (פט"ו) אצל "כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו" (שמות א, כב).

כי כח זרע של אדם כחו פנימי, כמו שתראה בפרי, אשר הזרע בפנים.

ושם בארנו באריכות.

והחוטא, כאשר חוטא דבק הוא וכח זרעו בחיצונות, הוא הרע.

ולפיכך הרע מגיע לבנים עד ד' דורות, כנגד החיצונות, שהם נגד ארבעה צדדין, שדבק בו כח זרעו ברע, שיוצא מן מדרגה הפנימית.

ולפיכך העונש נמשך עד ד' דורות בלבד.

אבל הצדיק, שהוא וכחו דבק בטוב ובחסד, הוא וכח זרעו דבק במדרגה העליונה מאד, עד התחלת העולם.

וכבר התבאר למעלה (פל"ד) כי העולם נברא בב'.

ונתבאר שם הטעם למה נברא העולם בב' דוקא, כי דבר זה ראוי לעולם, כמו שהתבאר.

ועד שם מגיע מדרגת הצדיק, ולפיכך "נוצר חסד לאלפים" (שמות לד, ז).

הרי כי ההפרש שיש בין הרשע ובין הצדיק; כי הרשע משלם לו עד ד' דורות, שכך ראוי מצד עצמו של כח הזרע.

שהרשע, הוא וכח זרעו דבק ברע.

ותראה כי הענף האמצעי היוצא מן האילן, אשר אינו נוטה מן האמצעי, הוא נמשך ביותר עד אלפים.

ואשר נוטה מהאמצעי, הוא נוטה לחוץ לד' צדדין.

ולפיכך החוטא כחו עד ארבע דורות, אשר דבק ברע כמו שהתבאר.

וכן הצדיק הוא לפי מדרגת דביקותו בטוב, כמו שאמרנו.

והבן הדברים האלו עכ"ל המהר"ל.

וחזינן שאם אוחז מעשה אבותיו זוכה לשכר הגמול כאביו, ומאידך אם יחטא פעמים שיזיק לבן אם אוחז מעשה אביו כנ"ל, וע"ז אמר הכתוב למען תחיה אתה וזרעך.

ו) והנה הרבה פעמים נזכר בחז"ל ענין הכללי של זכות אבות, נלאיתי מלהביאם.

ופשוט שמה שהאב מוסיף בצדקו, שיועיל זכותו גם לבן, ולכאורה זהו ענין אחר ממחזיק מעשה אביו דלעיל, שהוא שכר גמור, אלא כאן הוא כעין פירות המעשים, וראיתי לשון האלשיך בזה [דברים פרשת ניצבים פרק ל פס' יט]: וזה תעשה למען תחיה אתה וזרעך.

והוא כענין מאמרם ז"ל (מדרש שמות מד, ג) אם קבלו האבות פירות מעשיהם בעולם הזה מה היה נשאר לבניהם אחריהם, באמור משה זכור לאברהם כו' וכמה דורות שאכל זכות אבות.

וזה יאמר פה מה שלא תאכל פירות בעולם הזה יסכון לך למען תחיה אתה וזרעך כי פירותיך יועילו לזרעך עכ"ל.

ובמסכת אבות דרבי נתן [פרק לו]: ר"ג אומר הרי הוא אומר למען ירבו ימיכם וימי בניכם (שם י"א כא) ואומר לא יומתו אבות על בנים (שם כ"ד ט"ז) כל זמן שהאב מאריך ימים הבן מאריך ימים.

אין האב מאריך ימים אין הבן מאריך ימים.

ובאמת ענין זכות אבות לכאורה הוא גם כשאין אוחז מעשה אבותיו, כדמשמע בעלמא, ומאידך ענין עושה חסד לאלפים הוא באוחז מע"א, דומיא דמשלם וגו', דמיירי רק באוחז, ויש להוכיח כן גם מדאמרי' מרובה מידת הטוב א' מחמש מאות, ואם איתא דמידת הטוב גם באין אוחזין הוא תשלום גמור א"כ מרובה בלא שום צד השואה בעולם כיוןדמדת הרע הוא רק באוחזין מעשה אבותיהם.

ז) הנה בודאי יש מיתות שנענשין ע"ז גם בניו, וגם אם לא בכל כרת, אבל לכה"פ בחלקן, וז"ל התוס' ברפ"ק דיבמות [דף ב ע"א ד"ה אשת אחיו]: לרש"י שאומר דכל כרת הוא וזרעו נכרת דהיינו דאיכא בין כרת למיתה בידי שמים אלא לריב"א שאומר דאין נכרת הוא וזרעו אלא בעריות דכתיב בהו ערירי כו' ע"ש.

וזהו למען תחיה אתה וזרעך, שלא ימותו בעונך.

ח) עוד יש לציין בזה מה דאי' בפרשה זו גופה לעיל מינה בפסוק ט"ז וחיית ורבית וברכך ה' אלהיך וגו', ופרש"י הרי החיים, ור"ל דבכלל הברכה שמתברך ע"י קיום מצוות ה' הוא שיתרבו מצוות ה', וכדכתיב לא יהי' בך עקר ועקרה, וכן כתיב בפ' כי תבוא וברך פרי בטנך וגו', ובקללות אח"ז נאמר איפכא.

א"כ גם ביאור קרא דהכא נכלל בפירושו כך, שאם יקיים מצווות ה' יחיה הוא וזרעו, שיתרבה זרעו ויחיה.

ט) עוד אציין מה שרמז הרמב"ן בשער הגמול על סוד העיבור, וז"ל: (תורת האדם שער הגמול - קיט): אף על פי כן עם ההעלמה הזו יש בטענה הזאת סוד נמסר לאנשי התורה והקבלה, והוא רמוז בדברי רבותינו ונכלל בענין סו"ד העיבו"ר שחכמים מוסרין אותו לתלמידיהם הראויים, והוא תשובתו של אליהוא על תוכחותיו של איוב, ואתה יודע שהיה איוב צדיק גמור בעיניו והיו יסוריו שלא על חטא ועבירה לפי דעתו עד שהיה קורא תגר עליהם כמו שהזכרנו.

ועוד כתב (קכ): וסוף דבר ראוי להאמין בזה הענין לכל בעל מקרה ופגע, כי מקרהו וצרתו על עונו ופשעו, וישוב על הנודע מהם בתשובה, ועל לא הודע שלו שאינו זכור בהם יתודה מן הסתם, ואם יראה צדיק אובד בצדקו יהיה מיחס זה תחלה אל מיעוט עבירות שעשה, וכן יחשוב ברשע השלו יהא תולה שלותו בצדקה או מעשה הטוב שעשה, ואחרי כן אם יעבור דעתו למי שיראנו אובד והוא צדיק גמור, רב הזכיות נקי החטא ובר הלבב, וזו אינה קושיא בדעתו של אדם, רק למי שהוא יודע בעצמו שהוא צדיק ואין לו פשע ועון מספיק לרעה המוצאת אותו, ואפשר שישא פנים לעצמו וישיא נפשו בצדקו.

אבל זה הספק אף על פי שהוא מועט עם הספק האחר שהוא רב ממנו, שיראה הרשע הגמור המוחלט מצליח בכל ענין ההצלחות, יהיה החושב מיחס תלאות הצדיק בעיניו או שלות הרשע הזה, בסוד הנזכר הנכלל בשם סו"ד העיבו"ר, אם זכהו האלהים אליו לדעתו מפי הקבלה הנאמנה לאחר שישמר בו מאד מן המכשול והטעות, כי לא רבים יחכמו, ואם לא שמע אותו יהא תולה הענין בו על דעת יודעיו, ועם כל זה יחשוב בין היודע בין שאינו יודע, שיש אחרי כל זה צדק גמור וטוב טעם במשפטי האלהים מן הצד הנעלם, והכל בצדק ובמשפט ובחסד וברחמים עכ"ל הרמב"ן.

עוד ברמב"ן שמות פרק כ פס' ה, והסו"ד הנסת"ר בפוקד עון אבות על בנים בתחלת ספר קהלת (א ד) תמצאנו, וכבר כתבתיו (בראשית לח ח), עכ"ל.

ולחביבות דברי הרמב"ן הנני מעתיק כל לשונו בבראשית שם, ואם ילאה הקורא בזה יוכל לדלג ע"ז (עד דברי ה"ר שם טוב להלן), וז"ל שם: ויבם אותה והקם זרע לאחיך - הבן יקרא על שם המת, לשון רש"י.

ואין זה אמת, כי במצות התורה נאמר גם כן (דברים כה ו) יקום על שם אחיו המת ולא ימחה שמו מישראל, ואין היבם מצווה לקרא לבנו כשם אחיו המת, ואמר בבועז וגם את רות המואביה אשת מחלון קניתי לי לאשה להקים שם המת על נחלתו ולא יכרת שם המת מעם אחיו ומשער מקומו ותקראנה אותו עובד לא מחלון (רות ד י).

ועוד, שאמר וידע אונן כי לא לו יהיה הזרע, ומה הרעה אשר תבא עליו עד כי השחית זרעו מפניה אם יקרא שם בנו כשם אחיו המת, ורוב בני האדם מתאוים לעשות כן.

ולא אמר הכתוב "ויאמר אונן" אבל אמר וידע אונן כי לא לו יהיה הזרע, כי ידיעה ברורה היתה לו בזה שלא יהיה לו הזרע.

אבל הענין סו"ד גדו"ל מסודו"ת התור"ה בתולדת האדם, ונכר הוא לעיני רואים אשר נתן להם השם עינים לראות ואזנים לשמוע.

והיו החכמים הקדמונים קודם התורה יודעים כי יש תועלת גדולה ביבום האח, והוא הראוי להיות קודם בו ואחריו הקרוב במשפחה, כי כל שארו הקרוב אליו ממשפחתו אשר הוא יורש נחלה יגיע ממנו תועלת.

והיו נוהגים לישא אשת המת האח או האב או הקרוב מן המשפחה.

ולא ידענו אם היה המנהג קדמון לפני יהודה.

ובבראשית רבה (פה ה) אמרו כי יהודה התחיל במצות יבום תחלה, כי כאשר קבל הסוד מאבותיו נזדרז להקים אותו.

וכאשר באתה התורה ואסרה אשת קצת הקרובים, רצה הקדוש ברוך הוא להתיר איסור אשת האח מפני היבום, ולא רצה שידחה מפניו איסור אשת אחי האב והבן וזולתם, כי באח הורגל הדבר ותועלת קרובה ולא בהם, כמו שהזכרתי.

והנה נחשב לאכזריות גדולה באח כאשר לא יחפוץ ליבם, וקוראים אותו בית חלוץ הנעל (דברים כה י) כי עתה חלץ מהם, וראוי הוא שתעשה המצוה זאת בחליצת הנעל.

וחכמי ישראל הקדמונים מדעתם הענין הנכבד הזה, הנהיגו לפנים בישראל לעשות המעשה הזה בכל יורשי הנחלה, באותם שלא יהיה בהם איסור השאר, וקראו אותו גאולה, וזהו ענין בועז וטעם נעמי והשכנות.

והמשכיל יבין עכ"ל הרמב"ן שם.

והנה הרמב"ן סתם ענין זה של סוד העיבור והשאיר הענין בגדר סתום.

אכן על אף שאין לי עסק בנסתרות אך מ"מ שייך לעמוד על אפס קצהו מתוך הדברים שכתב תלמידו ה"ר שם טוב בן גאון ז"ל בס' מאור ושמש שלו { דף לז ב.

הובא ברמב"ן מהדו' מוסד ר' קוק שם, ובשער הגמול מהדו' סופר סוף או' לב עמ' נט.

}וז"ל: כונת הרב ז"ל על מה שכתוב דור הולך ודור בא, ובבהיר 'שכבר בא', ועוד אמר לי מורי מדכתיב (שם ח י) ובכן ראיתי רשעים קבורים ובאו כלומר שהדור שהולך עתה בא בעוון האב, כי נפקד עונו לבא פעם שנית על הבן הזה שבא עתה.

הנה ה"ר שם טוב חפץ להטיב עמנו אבל הוסיף סתימה על סתימתו וכיסוי על כיסויו, אכן לע"ע שכבר נתפרסמה חכמת האמת בעולם אפשר להבין קצת הענין, דהנה בשבחי האר"י ז"ל הובא משמו ענין זה של העיבור דהיינו שנפשו של אדם שמתה מתעברת באדם חי.

מובא שם על האר"י שקם לא' ע"ש שנתעברה בו נשמת רב דימי ע"ש.

אף דהרמב"ן ז"ל לא נתכוין דוקא למצב זה שנכנסת הנשמה בחיי הגוף, אכן בכלליות כונתו על ענין זה של הגלגול, ובזה מבוארים הדברים.

מה שהובא מס' הבהיר דור הולך ודור בא, 'שכבר בא', ר"ל שכבר היה מתחלה ועתה שב.

מה שהובא על הפסוק 'רשעים קבורים ובאו', פי' שהיו קבורים ובאו בגלגול, 'וממקום קדוש יהלכו', ר"ל שעלו לב"ד של מעלה ופסקו עליהם ד"ז.

מה שהובא על ענין היבום בהקשר לסוד זה, היינו כדאי' בזוהר חדש פ' כי תצא שנשמתו באה בולד ע"ש, ולכך גינו כ"כ שם מי שאין משאיר בן בעוה"ז, כיון שאין המשך לנשמתו.

וזהו שהובא בענין פוקד עון אבות על בנים, כיון שהבן הוא מנשמתו של האב.

והראני עוד יד"נ גיסי הג"ר יהודה בלומנטל שליט"א עוד לדברי המקובלים (הוב"ד בס' שומרי אמונים) דמש"כ בפ"ק דברכות צדיק וטוב לו צדיק בן צדיק צדיק ורע לו צדיק בן רשע [א"ה זהו ההו"א בגמ' שם, אבל לק"מ], הכונה שנשמתו בגלגולה הראשון היתה כך.

והנה הרמב"ן כתב לשון חזקה מאוד בשער הגמול.

שאחר שהאריך מאוד בענין צדיק ורע לו רשע וטוב לו, כתב שם אח"ז דכל מי שיודע ענין זה של סוד העיבור לא יהיו לו כל הקושיות שיש לו, ואומר עוד שגם מי שאין יודע סוד זה מ"מ יוכל לסמוך שיש תירוץ, וכמו שהובא לשונו לעיל, והדבר מעניין איזה סוד הוא שיוכל בהנף יד לתרץ כל קושי זה שהאריך בו הרמב"ן טובא כ"כ לעיל מזה שם הרבה.

ולפ"ז באמת הכל מתיישב כיון שהצדיק יוכל להיות גלגול הרשע והרשע יוכל להיות גלגול הצדיק, וכ"א יוכל להישפט ע"פ גלגולו הקודם [עיין בזוהר ר"פ משפטים].

והנה הדברים פרוסים ומחוורים כשמלה, עד שאכן נראה כי לזו היתה כונת הרמב"ן בכל דבריו הללו.

מה שהסתיר הרמב"ן ענין זה הוא משום שסבר שזהו ענין של נסתרות, ואין מוסרין אלא לצנועין, יתכן ג"כ משום שהיו לפניו מפקפקים ע"ז, ולא רצה ליכנס לויכוחים, ובלא"ה עיקר הסוד בודאי הוא יותר עמוק וזהו רק שער ומפתח לזה.

ונשוב לענינינו, דהנה נתבאר בדברי הרמב"ן ז"ל שיש מצב של גלגול הנשמה שיוכל הבן ליענש בעון האב משום שהוא המשך מנשמתו, וזהו למען תחיה אתה וזרעך כדי שיוכל הבן לזכות לטוב ה' בזכות אביו ולא ליענש עליו.

וזה שייך לפוקד עון אבות דלעיל.

קרא פחות

במה שהקשה הרה"ג אלי' ברכה שליט"א בסמיכות לא יחבול רחים ורכב לכי יקח איש אשה חדשה, ומתוך הלשון משמע דאותו הענין הוא ואין לו מובן.{תשובה - דע שכל חכמינו ז"ל עמדו ע"ז ואביא מה שמצאתי: א) בראשית רבה (פרשת ...קרא עוד

במה שהקשה הרה"ג אלי' ברכה שליט"א בסמיכות לא יחבול רחים ורכב לכי יקח איש אשה חדשה, ומתוך הלשון משמע דאותו הענין הוא ואין לו מובן.

{תשובה - דע שכל חכמינו ז"ל עמדו ע"ז ואביא מה שמצאתי: א) בראשית רבה (פרשת בראשית פרשה כ סימן ז), לגבי ואל אישך תשוקתך והוא ימשל בך, אמר רבי יוסי הגלילי יכול ממשלה מכל צד ת"ל (דברים כד) לא יחבול רחים ורכב, מעשה באשה אחת משל בית טברינוס שהיה נשואה ללסטים אחד, והיה בעלה מצערה, שמעו חכמים ובאו אצלה להוכיחו, כיון שבאתה לפני חכמים הוציאה לפניהם מנורה של זהב ונר של חרס על גבה לקיים מה שנאמר ואל אישך תשוקתך.

עכ"ל המדרש והדבר פשוט שהשייכות שדורשו על איש ואשה הוא משום הסמיכות זל"ז.

ב) בתיב"ע ותרגום ירושלמי (דברים פרשת כי תצא פרק כד פס' ו), לא תמשכנון ריחיא וריכביא ארום צורכי נפשא הוא ממשכן: ולא תהוון איסורי חתנין וכלין ארום כל דעבד אילין כפר בחיי עלמא דאתי: ובנ"א לא ימשכן גבר ריחיא וריכבא ארום צורכי דבהון מתעביד מזון לכל נפשא הוא ממשכן ולא יהוי גבר אסר חתנין וכלין בחרשין ארום נפשא דעתיד למיפק מנהון הוא מחבל.

פי' שלא יאסרם בכשפים זע"ז, וידוע המנהג להתיר כל הקשרים ולהוציא החפצים מהכיסים, וכעי"ז היה נוהג הגרא"מ שך ז"ל [מרשימות הגר"מ גרוס].

ודורש ג"כ זה מהסמיכות דקאי גם ע"ז.

}

ובענין זה אביא לשון האבן עזרא דברים פרשת כי תצא פרק כד פס' ו, לא יחבול רחים ורכב - אמרו המכחישים, כי נדבקה זאת הפרשה עם ושמח את אשתו (ה), כי רמז למשכב, כי אסור שימנע מן המשכב, וזה הבל וריק.

והביאו ראיה תטחן לאחר אשתי (איוב לא, י), וכבר פירשתיו.

והאמת שהוא כמשמעו, שאסור לאדם שיחבול רחים.

וכו'.

והסומכים על הסמך הפרשיות, איננה טענה, כי כל מצוה עומדת בפני עצמה.

והסמיכות כדרך דרש.

עכ"ל ומ"מ מבואר בת"י דס"ל כהך דרשת הסמיכות.

ות"י זה הוב' בחזקוני ודעת זקנים בראשית ג' ט"ז.

וכן במושב זקנים כאן פס' ה'.

ג) וז"ל החזקוני דברים פרשת כי תצא פרק כד פס' ו, לא יחבל רחים חסר תיבה אחת והוא כאילו כתוב לא יחבול החובל ד"א אדסליק מיניה קאי אחר שנתן לו רשות להשאר בביתו יהא נזהר שלא יחבל רחים ורכב של יוצאי צבא כי נפשם הוא חובל כי מה יעשו זולתם במלחמה.

רחים ורכב לא זו ולא זו בלבד אלא כל דבר שהוא כלי אמנתו.

[לא יחבל רחים ורכב שאסור למשכן את אשתו].

רחים אינם נכתבים אלא בלשון רבים דוגמא שמים מים חיים פנים מלקחים מעים [כי נפש הוא חבל חיי נפש].

ד) וז"ל הבעל הטורים דברים פרשת כי תצא פרק כד פס' ה, אשתו אשר לקח.

וסמיך ליה לא יחבול.

לומר שלא יחבול את אשתו בתשמיש המטה (עי' עירובין ק ב).

ד"א על שם שהאשה היא משכונו של האדם, דבעון נדרים אשתו של אדם מתה (שבת לב ב).

ה) עיין בהרב אלשיך ז"ל שהאריך בזה גם כן ומפני אריכת לשונו לא העתקתיו.

קרא פחות

עש"ק פ' נח תשע"ו בע"ה מה שתמה על ל' הפסוק בישעי' נ"ד ט' כִּי מֵי נֹחַ זֹאת לִי אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי מֵעֲבֹר מֵי נֹחַ עוֹד עַל הָאָרֶץ כֵּן נִשְׁבַּעְתִּי מִקְּצֹף עָלַיִךְ וּמִגְּעָר בָּךְ, דהול"ל מי המבול כמ"ש בשאר מקומות, ומה חטא נח שנקרא ...קרא עוד

עש"ק פ' נח תשע"ו

בע"ה

מה שתמה על ל' הפסוק בישעי' נ"ד ט' כִּי מֵי נֹחַ זֹאת לִי אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי מֵעֲבֹר מֵי נֹחַ עוֹד עַל הָאָרֶץ כֵּן נִשְׁבַּעְתִּי מִקְּצֹף עָלַיִךְ וּמִגְּעָר בָּךְ, דהול"ל מי המבול כמ"ש בשאר מקומות, ומה חטא נח שנקרא על שמו, ומ"ש בזהר ח"א ס"ז ב' שהיה לו להתפלל על דורו כתב רבינו בחיי ו' י"ד כיון שלא היו י' צדיקים, וכמ"ש רש"י להלן י"ח ל"ב שאברהם למד כן מנח שלא התפלל על פחות מי'.

ואפשר דמ"מ היה לנח לבקש שיאריך ימי מתושלח שיול לחיות עוד להגן על הדור, אבל ג"ז אינו מתיישב שהרי היו רק שמונה כמ"ש רש"י בוירא שם, ואולי היה גם זכות אשתו של מתושלח שמתה לפניו וכולם יחד היו עשרה, אבל ע"ז לא מצאתי מקור.

שוב שמעתי מהגרמ"מ קארפ שליט"א { תחילת התשובה זו כתבתי בעש"ק נח, ואח"כ בשב"ק זכיתי להתפלל במחיצתו, ואחה"ת דבר עמו ש"ב מה"ר שמעון הכהן שליט"א ונתחדשו מביניהם כמה חידושי הלכות ואגדות ת"ל, ומשפט זה [וכן ב' המשפטים דלהלן], שמעתי מאיתו אז.

}שהיה מתושלח וגם חנוך ולמך ובס"ה היו עשרה צדיקים, וכן ראיתי שמבואר בזהר ח"א נ"ו א' ר' יצחק אמר כל אינון זכאין דהוו בהו לבתר בההוא דרא כלהו הוו משתדלי למחאה בהו (נ"א בגין דלא אתענשו עלייהו) כמו ירד מתושלח וחנוך ולא יכילו עד דאתפשטו חייבין מרדי במאריהון ואמרי (איוב כ"א) מה שדי כי נעבדנו וכי האי טפשותא הוו קא אמרי, אלא בגין דהוו ידעי כל אינון חכמתן וכלהו ממנן דעלמא דאתפקדן עלייהו והוו מרחצן בהו עד דאתיב קודשא בריך הוא עלמא כדקא הוה דהא בקדמיתא הוה מים במים ולבתר אתיב ליה לעלמא כדקדמיתא ולא אתחריב מכלא דהא ברחמין אשגח עלייהו דכתיב (תהלים כ"ט) יי' למבול ישב ולא כתיב אלהים ביומוי דאנוש אפי' ינוקי דההוא (יומא) דרא כלהו הוו משגחן בחכמתאן עלאין והוי מסתכלן בהו, א"ר ייסא אי הכי טפשין הוו דלא הוו ידעין דזמין קודשא בריך הוא לאיתאה עלייהו מי טופנא וימותון בהו, א"ר יצחק מנדע ידעי אבל אחידו טפשותא בלבייהו דאינון הוו ידעיה הוא מלאכא דממנא על אשא וההוא דממנא על מיא והוו ידעין למעצר לון דלא יכלין למעבד דינא עלייהו ואינון לא הוו ידעי דקודשא בריך הוא שליט על ארעא ומניה ייתי דינא על עלמא אלא הוו חמאן דעלמא אתפקד בידא דאינון ממנן ובהו כל מלי עלמא ובגיני כך לא הוו מסתכלן ביה בקודשא בריך הוא ולא משגיחין בעבידתיה עד דארעא אתחבלת ורוח קודשא אכריז בכל יומא ואמר (שם ק"ד) יתמו חטאים מן הארץ ורשעים עוד אינם, ואוריך קודשא בריך הוא לון כל ההוא זמנא דאינון זכאין ירד ומתושלח וחנוך קיימין בעלמא כיון דאסתלקו מעלמא וכדין אנחית קודשא בריך הוא דינא עלייהו ואתאבידו כמה דאת אמר (בראשית ז') וימחו מן הארץ, עכ"ל הזהר, ומבואר שהיו עד אז צדיקים וכיון שנסתלקו בא המבול, מיהו היה יכול נח לפעול הכל זמן חיותם שיגנו על דורם.

ועוד אמר הגאון הנזכר דמ"מ היה לו לקוות שיש עשרה צדיקים, ותירוצו הזה א"ש טפי, דאברהם כבר היה לאחר מעשה שלא נצלו אלא הם וידע שמתחילה לא היו י' צדיקים אבל נח לא ידע, אכן זהו שלא כדברי הרבינו בחיי הנ"ל, ודברי הרבינו בחיי באמת צ"ע דמהיכן הכיר נח את כל העולם לידע שאין עוד צדיקים.

עוד אמר הנ"ל שהיה לו להתפלל שמא תקובל תפילתו אע"פ שאין עשרה, אמנם תירוצו זה ק"ק דהרי בחז"ל גופייהו כתבו שלא היה דומה לאברהם כיון שאברהם התפלל והוא לא התפלל, והרי הוא לא התפלל משום שהיו פחות מי' וע"ז הרי אברהם עצמו ג"כ היה סבור שלא תועיל התפילה בזה, ושמא אברהם דייק לזה מדלא אמר הקב"ה לנח 'הניחה לי' כמו שאמר למשה או שהיה אברהם בהשגה להבין זאת ונח לא ידע.

ומ"מ ראיתי שבזוהר כתבו באופן דומה דל"ט א', רבי אליעזר ורבי יהושע הוו יתבי בפלכי טבריא א"ר יהושע רבי מה ראה נח שלא בקש רחמים על דורו.

אמר לו אפילו הוא לא חשב בלבו שימלט.

משל למוצא אשכול ענבים שאינם מבושלים בין הבוסרים דאלו הוה בין ענבים מבושלים לא הוו כלום.

משמע דכתיב כי אותך ראיתי צדיק לפני בדור הזה.

הול"ל צדיק לפני מהו בדור הזה כלומר לפי הדור ולפיכך לא בקש רחמים אמר בלבו ולואי שאבקש רחמים עלי ואמלט וכ"ש [שאתפלל] על אחרים.

לבתר א"ר אליעזר עכ"ד הוה ליה למיתבע רחמין על עלמא קמי קב"ה דניחא ליה מאן דאמר טבא על בנוהי מנ"ל מגדעון בר יואש דלא הוה זכאי ולא בר זכאי ומשום דאמר טיבותא על ישראל מה כתיב ביה ויאמר לו ה' לך בכחך זה והושעת את ישראל מיד מדין [שופטים ו] מהו בכחך זה טיבותא דא דאמרת על בני יהא לך חילא סגיאה לשיזבותהון מן ידא דמדין עכ"ל.

ומבואר מדבריהן דאע"פ שלא היתה תפילתו מקובלת ואפילו משמע קצת שהיה מזיק, שהרי ר' יהושע אמר שלא היה בטוח שימלט, ומשמע שטוב הדבר שמבקש על אחרים, ור"א הסכים עמו, דהא אמר עם כל דא, ואעפ"כ קאמר דהיה עליו להתפלל לשם תפילה לעשות נחת רוח לפני ה'.

ואציין שראיתי שיטה חדשה בזה לא' מן הראשונים, בדרשות מהר"י אבן שועיב פרשת תולדות נח שכתב, ומצינו שקראה שבועה דכתיב אשר נשבעתי מעבור מי נח, והם מי המבול וסמכם לנח שהוא צדיק ובזכותו נצול העולם, ומשמע דס"ל כמשמעות דבריו דכיון שבעבורו ניצול העולם, לכך נסמך שמו גבי שבועה שנשבע הקב"ה שלא יביא מבול וצ"ע.

והנה באמת בהרבה מקומות בחז"ל היה מוכח שהיה כתיבתם בתחילת הפסוק ב' תיבות 'כי [י]מי נח' וכ"א בת"י שם ואכמ"ל, [ועיין מנחת שי], והנה כבר כתבו הספרים דלכך נכפל אח"כ שמו בפסוק זה דהרי צדיקים נכפל שמן.

והשתא לפ"ז ל"ק כ"כ דהפעם הראשונה שנזכר נח כי ימי נח לא היה לרעתו דהכונה על זמן נח, והפעם השניה היה כדי לכפול שמו, ואי איתא דהב"ר הנ"ל פליג על הזהר, ועכ"פ רבינו בחיי לא אתיא כהזהר לכאורה, י"ל דמפרש כן.

ובעל התורת המנחה { ר' יעקב ב"ר חננאל סקילי מחכמי ספרד בסוף המאה הראשונה לאלף השישי, מתלמידי הרשב"א.

}[פרשת צו, דרשה מא, עמוד 377-8] כתב כעין דברי הזוהר, ואח"כ כתב בד"ה ענין מי נח וז"ל, ומכל מקום אף על פי שנזכר שמו לגנאי, היה בזכירתו שבח ומעליותא שעל ידו נשבע השם ית' שלא יוסיף עוד לקלל את האדמה.

וכל זה למה בשביל הקרבן שהקריב והשרה השכינה בתחתונים ועשה החסד הגדול הזה לעולם, שעל ידה הקדוש ברוך הוא מרחם על הבריות וזהו החסד.

ואם תגדל חטאתם היא היא שתפרע מהם ותתהפך מרחמים לדין הה"ד עושה חסד ומשפט וגו', וכשיחזירו מעשיהם מתוקנים טובים ונכוחים יעשה צדקה עמהם דכ' וצדקה בארץ.

נמצא שכנסת ישראל בכלל כי אם בזאת יתהלל המתהלל וגו' עכ"ל.

קרא פחות

לכאורה היה מקום לפרש בב' אופנים, הא' שרבינו בחיי מפרש כמו שפירשו מקצת מפרשים שם העבודה באופנים אחרים ולא לענין עבודת הקרבנות, והאופן הב' הוא שרבינו בחיי לא קאי על ג' העמודים בריש פ"ק דאבות אלא בסופה על ג' דברים ...קרא עוד

לכאורה היה מקום לפרש בב' אופנים, הא' שרבינו בחיי מפרש כמו שפירשו מקצת מפרשים שם העבודה באופנים אחרים ולא לענין עבודת הקרבנות, והאופן הב' הוא שרבינו בחיי לא קאי על ג' העמודים בריש פ"ק דאבות אלא בסופה על ג' דברים העולם קיים על הדין ועל האמת ועל השלום.

אבל אחר העיון בדברי רבינו בחיי יתכן שאין כוונתו לא למשנה זו ולא למשנה זו אלא להשפעות הבאות מד' רוחות העולם המפורטות בפרקי דר"א פ"ג על ג' מתוכן ואילו הרביעי לא נתפרש, ועל זה קאמר שהצפון הוא השפעת הקרבנות, כמ"ש עורי צפון (יעוי' במ"ר פ' נשא פ' ויהי ביום כלת) וכמ"ש הר ציון ירכתי צפון וכמ"ש ברפ"ה דזבחים ק"ק שחיטתן בצפון (הובא ברבינו בחיי שם), וזה לא היה בבריאת העולם עדיין שאז היו רק ג' רוחות כמפורש בפרקי דר"א שם.

וכך פשטות דבריו שלא פירש מה הם ג' העמודים משום שג' העמודים הם המחיצות של העולם הנזכרים בגמ' ב"ב כה שהביא שם, ולכן הקרבנות הוא תיקון רוחני כנגד הרוח הפרוצה של העולם, ולא הזכיר כלל שיש ד' עמודים רוחניים ואחד מהם הוא העבודה.

וזהו מה שמסיים בפרקי דר"א שם אמר הקב"ה כל מי שיאמר אני אלוה יבוא ויגמור הפינה הזאת שהנחתי ע"כ, והטעם משום שהפינה הרביעית היא כנגד ענין עבודת האלהות.

וזהו שכ' בבמדבר רבה פ' נשא שכשהוקם המשכן נתבסס העולם ועד אז הי' בלא ביסוס וכן בפסיקתא דר"כ פ"א, והטעם דכסא של ג' רגליים אינו עומד וכמו שכ' הרבינו בחיי.

ואה"נ ג' הרוחות הם כנגד האבות ג"כ כמו שכתבתם שהוא גם כנגד ג' אבות, דרוח מזרחית שנזכר בפרקי דר"א שם שהיא מאירה היא ע"ש מי האיר ממזרח דקאי על אאע"ה, וגם ג' עמודי עולם של תורה עבודה וגמ"ח הם כנגד ג' אבות למפרע כידוע תורה יעקב ועבודה יצחק וגמ"ח אברהם, אבל הפירוש בדברי הרבינו בחיי הוא כנ"ל דברז"ל נזכר שיש ג' עמודים לעולם בדרך פשט וכדי שלא יפול העולם הוצרך רגל רביעי אבל בין זה ובין זה הם ע"ד רמז וסוד.

הערת בעל מריח ניחוח: מצאתי בס”ד שכתב רבנו בחיי שוב את היסוד הזה “הקרבנות רגל העולם” בספרו כד הקמח – ערך סוכה, כשנתן טעם למצוות סוכה ע”ד השכל, וז”ל: אמנם לפרש ולבאר טעם המצוה הזאת על דרך השכל, ידוע כי בחדש הזה בראשיתו נברא העולם ובאמצעיתו נצטוינו לעשות סוכה, ויש בבנין הסוכה רמז וזכרון שני העולמות העוה”ז והעוה”ב, העוה”ז הוא שהסוכה יש לה ג’ דפנות רמז לבנין העוה”ז שיש לו שלשה דפנות מזרח ומערב ודרום כי צפון אין לו דופן, ומזה אמר הכתוב (איוב כו) נוטה צפון על תהו, ואמרו ז”ל (ב”ב פ”ב דף כה ב) רוח צפונית אינה מסוככת, ועוד אז”ל הקרבנות רגל העולם שנא’ (ויקרא א) ושחט אותו על ירך המזבח צפונה, משפט הסוכה שיעשה לה צורת פתח קנה מכאן וקנה מכאן וקנה על גביהן זו היא צורת פתח והיא צורת ה”א, וכבר ידעת מאמר רז”ל העוה”ז נברא בה”א וזהו שאמר בגמרא (סוכה פ”ק דף ז) וצריכה נמי צורת פתח, ואמר עוד אינה ניתרת אלא בצורת פתח.
העוה”ב כי יש צורך מוכרח להיות גובה הסוכה למעוט עשרה טפחים זהו ששנינו ושאינה גבוהה י’ טפחים פסולה, והוכיחו זה בגמרא מן הארון שהיה גבהו עשרת טפחים כענין שאמר הכתוב (שמות ה) ואמה וחצי קומתו, ועביו של כפרת היה טפח ומשלימו לעשרה והכרובים היו מן הכפרת למעלה סוככים בכנפיהם, ונמצאת למד כי החלל הזה עשרה טפחים והסכך למעלה מעשרה, ובפירוש אמרו העוה”ב נברא ביו”ד, וידוע כי כל מה שמשיג האדם בעוה”ז אינו יכול להשיג כי אם באמצעות חמשת חושיו וכל מה שאפשר לו להשיג לו לעוה”ב הוא השגת עשר ספירות, וזה ביאור המאמר לרז”ל העוה”ז נברא בה”א העוה”ב נברא ביו”ד.
והרי לך שני עולמות נרמזים במצות הסוכה כי כאשר ישתדל האדם ויטרח במעשה הסוכה עם חמשת חושיו יעשה בכונתה וציורה בדבר גופני קנה מכאן וקנה מכאן וקנה על גביהן ואח”כ יכנס לפנים בחלל הסוכה להיות צל על ראשו הנה זה רמז ודוגמא להשתדלות האדם וטרחו בעה”ז במעשה המצות עם חמשת חושיו ואחרי כן יירש חיי העוה”ב בעשר ספירות להיות האור הבהיר הנקרא עטרה חופף וסוכך על ראשו כמאמר רז”ל ועטרותיהן בראשיהן ונהנין מזיו השכינה, כי לא יתכן לו לאדם לירש העוה”ב אם לא יטרח בו בעוה”ז, וזהו שאמרו ז”ל (ע”ז פ”ק דף ג) מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת מי שלא טרח מהיכן אוכל, וא”כ כל המקיים מצות סוכה ונכנס בה עיניו אל הסכך העשוי לצל ומסכים בדעתו כי הקב”ה צלן של ישראל והוא המגין עליהם כצל המגין מפני החמה הוא שכתוב (תהלים קכא) ה’ שומרך ה’ צלך על יד ימינך.
וכתיב (שיר ג) בצלו חמדתי וישבתי, וז”ש ושחמתה מרובה מצלתה פסולה.
ואמרו במדרש שיר השירים רבה (שם) ונסו הצללים אלו שרי אומות העולם כי הכח המנהיג את האומות נקרא צל.
עכ”ל.
ואיני יודע לגמרי לקשר את הדברים אך נראה שיש כאן הסבר מעט יותר על הענין וכו' ע"כ.

תשובה בודאי שנתברר כאן עוד כמ"ש למעלה שאין הכונה שישנם ד' עמודים שוין ושאחד מהם הוא העבודה, אלא שיש ג' עמודים או מחיצות לג' עמודי העולם והקרבנות יש בכחם להגן על העולם מפני הרוח הפרוצה, והוא כמו שנתבאר שאין הקרבנות אחד מכמה עמודים אלא כנגד הרוח החסרה ממחיצה.

ויש לציין שאע"פ שהי' רבינו בחיי קדום יותר בעל חוה"ל שהוא רבינו בחיי ן' פקודה אבל רבינו בחיי ן' אשר בעל כד הקמח הוא רבינו בחיי בעל החיבור על התורה כמבואר בהרבה מקומות שהספרים משלימים זה את זה כמצוי בהערות הרב שעוועל לרבינו בחיי על התורה (הוצאת מוסד הרב קוק), ודלא כמי שהמציא שבעל החיבור על התורה הוא רבינו בחיי ן' נתן.

קרא פחות

{בס"ד מועדים לשמחה להרה"ג רע"מ סילבר שליט"א, אחדשהוש"ת, התגלגלה לידי שאלה הלכה למעשה: שכן השאיר שקית עם חפצים סמוך לדלת ביתו והמנקה של הבנין זרק אותה לפח האשפה הגדול (הצפרדע). הואיל והציוד היה יקר לו הוא שלח את בנו ...קרא עוד

{בס"ד
מועדים לשמחה להרה"ג רע"מ סילבר שליט"א,
אחדשהוש"ת,
התגלגלה לידי שאלה הלכה למעשה: שכן השאיר שקית עם חפצים סמוך לדלת ביתו והמנקה של הבנין זרק אותה לפח האשפה הגדול (הצפרדע).

הואיל והציוד היה יקר לו הוא שלח את בנו לחטט בפח האשפה, והנה תוך כדי חיפוש מוצא שם הבן הרבה קונטרסים עם חידו"ת.

היו שם עשרות עשרות.

ואכן, שכנים סיפרו שבערב חג שכן אחר הניח ארגז עם כל הקונטרסים ליד דלת הכניסה הראשית ואותו מנקה (שאינו בן ברית) זרק גם את הארגז הזה לאשפה.

כעת שואל הבן שחיטט באשפה האם חלה עליו חובה לאסוף את כל הקונטרסים מפח האשפה?
מחד גיסא - לכאורה החיוב לגנוז את הקונטרסים מוטלת על בעליה ולא על הצדיק שנתקל בהם.

ושמא יש להגדיר זאת ג"כ כ'זקן ואינה לפי כבודו' (אע"פ שכאן לא בדיני השבה עסקינן) - אך שמא יש ללמוד משם גם לנד"ד ד'פעמים שאתה מתעלם'.

מאידך גיסא - לכאורה גריע טפי ממקרה שבו רק היה שומע שנזרק הארגז, כי כאן הראה שעבור הציוד שלו היה מוכן להתבזות ולחטט באשפה, אז עבור ד""ת לא יהיה מוכן?? ובזה שכבר נכנס לפח אע"פ שאינו הבעלים של הקונטרסים - חייב א"ע לדאוג גם לד"ת.

אודה אם כת"ר יוכל להשמיע מדברותיו המחכימות בשאלה מעניינת זו שאירעה אצלינו הערב.

יישר כח גדול וברכת כט"ס,
יהודה}

תשובה

יום שני י"ז ניסן תשע"ו

פעיה"ק ירושלם תובב"א

לכבוד הרב יהודה משה נ"י

שלום וברכה

הנה ראשית מדבריך נראה כי לא קיימת כאן שאלה של השבת אבידה, דהיינו השכן שהניח את הדפים לא היה צריך אותם, אלא היה בדרך לזרוק אותם ג"כ { וכן כתב אלי השואל אח"כ: מדובר בקונטרסים שמישהו הפקיר במסגרת הנקיונות לפסח.

הוא הניח את הארגז בכניסה הראשית של הבנין במקום שברור שמיועד להפקר או לאשפה.

}.

יש לדעת כי השכן שהעמיד את הדפים באופן כזה עשה שלא כהוגן, וכמ"ש רש"י שבת דף קטו ע"א, כל כתבי הקדש טעונין טעונין גניזה - אסור להניחן במקום הפקר [ועיין בהג"ה או"ח סי' של"ד סי"ב], ועיין משנה ברורה סימן א ס"ק ד שכתב, ויש שהיו רגילין מחמת זה לעשות מנורות של קלף מצויירים להניח בסידורים וכותבים בהם שויתי ה' וגו' בן ד' אותיות ושארי שמות וכו', וכתב בש"ת בשם התבואת שור שראוי לאזור חיל לבטל המנהג כי ע"פ הרוב אינם משמרים את הקלף כראוי ותשתפכנה בראש כל חוצות וגם כמה פעמים בא לידי מחיקת השם.

ונראה דבמנורות הגדולות המצויירות על קלף שקובעים בבה"כ לפני העמוד תחת טבלא של זכוכית שאין שייך בזה טעם הנ"ל לית לן בה עכ"ל.

והקובעין בע"בלא טבלא יש למחות בידם כי ע"י הנרות שקובעין בעמוד בא ברוב העתים לידי מחיקת השם ח"ו עכ"ל המ"ב.

מה שרצית לצדד לפטור את האדם שחיפש מצד זקן ואינה לפי כבודו, הנה דין זה של זקן ואינה לפי כבודו לא שייך בדברים שאינם דיני ממונות שבין אדם לחבירו, והתוס' שבועות ל' א' גבי דחיית מצוה מחמת כבוד הבריות, כתבו וז"ל, והתם נמי דפריך ממצא שק וקופה מכ"ש פריך וה"מ לשנויי שב ואל תעשה כדמשני בתר הכי אלא דשפיר משני שאני ממון דאיתיהב למחילה וכו', [ויעויין בגמ' שהביאו התוס' שם בפנים שלא נזכר סברא זו של אתיהיב למחילה], ומ"מ חזינן שדוקא בדבר דאתיהיב למחילה שייך פטור של זקן ואינה לפי כבודו, אבל באיסורא לא.

ואולי יש לדון בחיפוש באשפה דיש כאן גנאי גדול טפי כמו מת מצוה שהזכירו שם בתוס', דבזה אמרינן בשב ואל תעשה שפטור גם באיסורא, אך מ"מ בענינינו מכיון שכבר ביזה עצמו בשביל חפצים שנזרקו לא נראה שיש כאן פטור כזה.

אכן לגופו של ענין, הנה דבר ידוע הוא שבזמנינו ישנה הפקרות בענין קדושת ד"ת, עד שתשתפכנה בראש כל חוצות, וכמעט א"א לעבור ברחוב מרכזי בלא לראות ע"ג הרצפה איזה כרוז של ד"ת או עלון או עיתוני מסחר וכדו' שמפרסמים בהם ג"כ הלכות ותפילות וכו', וכבר גילו דעתם כל גדולי ישראל מכל העדות והחוגים במכתבים רבים בכמה תקופות שיש למנוע מזה (נדפס בגנזי הקודש בנספחים, ויש עוד מכתבים שלא נדפסו שם).

ואמנם בחלק מן הדברים יש למקילים דעה יחידאה על מי לסמוך, וז"ל הגרי"ח זוננפלד בשו"ת שלמת חיים יורה דעה סימן קמג, [שאלה] בענין המודעות הנדבקין על הכותלים וכדומה, והדבר ידוע מראש כי כעבור איזה ימים נקלף חתיכות חתיכות ע"י נערים וכדו' ועכ"פ אינן באין לידי גניזה כהלכה, וא"כ צ"ע על מה שאין נזהרין לערב ולהדפיס בהמודעות פסוקי תורה וכדומה ואפילו שם קודש מז' שמות שאין נמחקים, ולא ידעתי אם יש בזה צד היתר או דהוי שגגה לרוב הטירדה.

וכתב, תשובה: יעיין שבת (ק"כ ע"ב) עשייה הוא דאסור [גרמא שרי] וכו'.

כלומר דבעצם אין איסור לדעתו בהדבקת מודעות כשיש חשש שיתבזו.

אבל צ"ע דבס' קנ"ו ג"כ אסר הגרי"ח גופיה גרמא [הובא להלן], וכן מקרה זה של הדבקת מודעות אסר שם בסי' קמ"ב, ומ"מ ראה מה שכתבנו להלן מהחת"ס.

אבל יש לדון האם ההולך האם יש לו להרים כל דף של ד"ת שיש ע"ג הרצפה, והנה אין חובה לבדוק כל עיתון או כרוז אם יש בו ד"ת [גנזי הקודש קמ"ב בשם הגריש"א, מוריה שנה כ"ב גליון ג' ד' עמ' כ"ב בשם הגרח"ק], וגם בלאו הכי יש הפוטרים עיתונים מגניזה חמורה כדיני ספרים אלא דינם יותר קל מזה, וכן אם מכוסים בב' כיסוין [ויש אלו הפוטרים לגמרי], אבל במקום שאכן רואה ד"ת על הרצפה האם יש חיוב להרים כל דף לגניזה.

והנה מדאורייתא אין חובה בזה אלא רק בזיון בידים אבל גרמא שרי, ואיתא בשבת דף קכ ע"ב, שאני התם דאמר קרא ואבדתם את שמם מן המקום ההוא לא תעשון כן לה' אלהיכם עשייה הוא דאסור גרמא שרי, וכתב בחידושי הריטב"א שם דמכל מקום איכא איסורא דרבנן.

ובשו"ת התשב"ץ ח"א סי' ב' כתב שלא הותר גרם מחיקה אלא במקום שהוא עומד להמחק, ועיין בענין זה בארוכה בשדי חמד כללים מערכת המ"ם כלל י"א, וע"ע בשד"ח בקונטרס באר בשדי מכתב י"ד דאף שמותר למחוק מ"מ אסור לבזות אף בגרמא.

וכן בשו"ע איתא יו"ד שם סעי' י"ג דאסור לכתחילה לכתוב שם שלא בספר, דיוכל לבוא לידי בזיון.

הנודע ביהודה (מהדו"ת או"ח סי' יז) תמה על כך שהשמיטו הפוסקים את הדין המבואר כאן דמחיקת השם ע"י גרמא שרי.

וכתב הנוב"י דסוגי' זו נסתרת מכח הסוגי' דמגילה (כו ע"ב) דאיתא דס"ת שבלה גוזנין אותו בקבר ת"ח, ומסקינן שם דצריך כלי חרס למען יעמוד ימים רבים וכן נפסק בשו"ע יו"ד (סי' רפב), א"כ מוכח מהסוגי' דמגילה דאסור לגרום מחיקת השם הואיל וצריך כלי חרס וסותר לסוגי' דשבת וצ"ע, ומסיים הנוב"י, וידעתי שזה הוא קצת דוחק לומר דהפוסקים סמכו עצמם על דין זה.

אך לפי גודל התמיה לא ידעתי ליישב בדרך אחר, עכ"פ מוכח מזה דאסור לגרום מחיקת השם שלא לצורך מצוה וכו' עכ"ד.

אכן לפי דברי הריטב"א כאן הכל מיושב, וגם אין כאן מחלוקת הסוגיות, מכיון דהגמ' במגילה מיירי מצד הדין מה שצריך לעשות, משא"כ הגמ' בשבת מיירי מדאורייתא.

ועיין בשו"ת אחיעזר (ח"ג סי' מח ס"ק ב) שנדפסה שם תשובת חותנו הג"ר אלי' אליעזר זצ"ל וכותב בתו"ד על הנוב"י הנ"ל: ולא הבנתי דבריו, דיותר הו"ל להביא גמרא דשבת י"ד דאמרינן דגזרו טומאה ידים על ספר משום שלא יצניעו ספר אצל תרומה ויבואו לידי פסידא, אלמא מפני גרמא רחוקה כזו גזרו טומאה אשר אפושי טומאה לא מפשינן (ביצה ז) וכש"כ שאסור גרמא קרובה, וע"ש שהאריך לחדש חילוקי דינים בזה, וברור שלא ראה דברי הריטב"א הנ"ל, וגם לא עקרינן תשובת הנוב"י מחמת תשובת חותנו דהגרח"ע, וא"כ יש איסור גרמא בכל גוני, ובכלל זה ג"כ שלא יניח השם בכלי שעלול להמחק שם לאורך ימים, אף שבעצם אי"ז ממש גרמא אלא שבאחריותו כשגונז הספר צריך להזהר שלא יהא באופן שעלול להמחק.

וכ"כ הג"ר יוסף חיים זוננפלד בשו"ת שלמת חיים יורה דעה סימן קנו וז"ל בשאלה, שבת (קט"ו ע"ב): מכאן אמרו, כותבי ברכות כשורפי תורה.

מעשה באחד שהיה כותב בצידן וכו', נטל טומוס של ברכות ושקען בספל של מים וכו' - גדול עונש האחרון מן הראשון, ע"כ.

והרי בין בכתיבתו בין מה שאח"כ שקעו במים לא היה כי אם גרמא, ולהלן (ק"כ ע"ב) אמרו: "עשיה הוא דאסור גרמא שרי", וכן ביו"ד (סי' רפ"ג ס"ד) דאסור לרקום פסוקים בטלית, הובא בשם שו"ת הרמב"ם, עי' בב"י (שם סימן רפ"ד סק"ד) - הטעם משום דיכול לבוא בטלית מצוייצת לביהכ"ס, ואיך יביא כתבי הקודש במקום הטינופת, ע"כ.

והרי אינו אלא גרמא.

תשובה: פשיטא, לעשות לכתחילה כן אפילו ע"י גרמא שהוא אסור עכ"ל.

אכן בשו"ת חתם סופר חאו"ח סי' ל"ב כתב דגרם דמחיקת שם ה' שרי אפילו לדבר הרשות, ואף על גב דרש"י בחומש הביא בשם הספרי על הפסוק "לא תעשון כן לה' אלוקיכם" שלא יגרמו עוונותיכם למקדש שיחרב, ומשמע דגרמא אסורה מדאוריתא, ההוא דרש אגדה הוא ואין למדין מן האגדה, עכת"ד.

אבל דבריו יחידאין נינהו, וכבר כתב בספר חסידים (מרגליות) סימן צז מעשה בחסיד אחד שצוה לבנו שלא יהנה יותר מדאי מן העולם ושלא יעברו עליו יותר משלשים יום בלא תענית וכשמת הוציאוהו מקברו והכוהו ונצטערו מאד על הדבר ובא בחלום בלילה לאחד ואמר לו מפני כשהייתי רואה ספרים נמחקים קרועים עם דפי ספרים לא הייתי קושרם יחד ומצניעם עכ"ל.

וכתב שם בברית עולם ושומר הברית והיינו דתנן וכל המחלל את התורה גופו מחולל על הבריות הכל לאתויי כגון החסיד הזה שהיה בצד מה מחלל התורה שלא חש לביזוי ספרים נמחקים וכו' גופו דייקא מחולל שהוציאו גופו מקברו והכוהו ונתחלל הגוף אך זהו לכפר זה החטא נפשו בגן עדן מהתענג ומרוך.

וזה עצמו פירוש מורנו הרב מהר"י הכהן ז"ל במעשה המוכס והחסיד שנתחלפו המטות וכו' כמ"ש בקונטרס חסדי אבות בס"ד ע"ש ודו"ק עכ"ל.

[וע"ע חזו"א ידים סי' ח' ס"ק י"ז וי"ח מה שחילק בדיני גרמא ושההתר בגרמא הוא רק לצורך מצוה].

ואמנם יש דין של כל כתבי הקדש מצילין אותן מפני הדליקה, ובאחיעזר הנ"ל כתב דהיכא שיש בהם שמות רבים שאני ויש חיוב להצילן, משא"כ שם אחד דע"ז אמרינן דגרמא שרי, והנה גם דברי האחיעזר אזלי רק אם באמת יש הרבה שמות, אבל אם לא נכתבו שמות, וכמו מגילה שנכתבה בכל לשון שאינה מטמאה את הידים לכן י"א בגמ' שם שא"צ להצילה מפני הדליקה שאין בה שמות (עיין תוס' מגילה ט' א'), וכן ספר איוב שנכתב בלשון תרגום א"צ גניזה [עיין שו"ת שלמת חיים יו"ד סי' קל"ה קל"ו ג"כ שנראה שאין שמות בתרגום איוב], וגם להמחמירין בזה מ"מ מותר עכ"פ להניח במקום התורפה, אכן בר"ח בסוגיא בשבת פירש דמקום התורפה היינו שצריך גניזה, וכ"כ שם בשלטי גבורים, ובחזו"א יו"ד ריש סי' קס"ד כתב דמקום התורפה היינו גניזה שלא בכלי חרס, דכיון שלא נכתב כדין א"צ כלי חרס [ועי' או"ח סי' ס' סקט"ו].

והנה זה מדינא אין כותבין ורק משום עת לעשות כתבינן ולכאורה ה"ה כל חידו"ת בזמנינו כותבין רק משום עת לעשות לה', א"כ בכל כה"ג יהא מותר עכ"פ להניחן במקום התורפה, אכן במ"ב סי' של"ד סק"ל ושעה"צ שם כבר כתב דבזמנינו גם גמרא וכל הספרים חשובין ככתבי הקודש, דבזמנינו כיון שהותר לכתוב הכל והוי הכל בכלל כתבי הקדש, והוסיף הגרש"ז אויערבאך בשלחן שלמה סק"ח דכל הספרים היינו אפילו חידו"ת.

וכתב עוד דאע"פ שכתב החת"ס או"ח סי' ר"ח שאם אין כונת המחבר לש"ש אין עת לעשות לה', מ"מ אחרים חלקו ע"ז ולדעתם איסור זה נפקע לגמרי.

ונשוב לענינינו האם יש מקום להתיר בזמנינו שלא יצטרך לאסוף כל דפי ד"ת שרואה ברחוב שהרי יתבטל מלימודו וממעשיו עי"ז, והנה לגבי קריעה על קללה מן הגוי גרסינן בסנהדרין דף ס ע"א, דאמר רבי חייא השומע אזכרה בזמן הזה אינו חייב לקרוע שאם אי אתה אומר כן נתמלא כל הבגד קרעים ע"כ, ופרש"י בזמן הזה - שאנו בגלות ואין אימת בית דין מוטלת עליהם לדון חייבי מיתות.

נתמלא כל הבגד קרעים - לפי שהדבר תדיר, לפי שאין מתיראין מבית דין ע"כ.

וכן הביא שם המאירי מהירושלמי, מהו לקרוע בזמן הזה ר' חזקיה ור' ירמיה בשם ר' יוחנן משרבו הגדפנים פסקו מלקרוע ע"כ.

ודין ישראל מומר כגוי כמ"ש בהג"ה יו"ד סי' ש"מ סל"ז, [והב"ח חולק].

ויש לדון לפ"ז לדעת ההג"ה במקום שהישראל נפרצו בדבר והתחילו מברכין ל"ע, דלכאורה במקום הזה לא יהא דין של קריעה על ברכת ה' גם לא על ברכת ישראל, דכולן מומרין לדבר זה, ושיך בזה טעם הגמ' שכל הבגד מתמלא קרעים, ויש לדון במקום שהישראל נפרצו ומשליכין ד"ת ארצה בראש כל חוצות, אם אפשר לפטור את העובר שלא יצטרך להרים כל ד"ת, ויש לחלק דבקריעת בגד הביזוי גמר נגמר וא"א למונעו ורק שלא חייבו לקרוע את הבגד, אב בד"ת המושלכי ארצה הביזוי מתמשך בכל עת, וא"כ יש להגביהן ע"מ למנוע את המשך הבזיון, וצ"ע.

ולגבי לימוד התורה בזמן שירת הנשים, כתבו הפוסקים, והביא דבריהם במשנה ברורה סימן עה ס"ק יז וז"ל, ומ"מ אם הוא בדרך בין העכו"ם או בעיר והוא א'נ'ו'ס שא"א לו למחות, כיון דלא מצינו דמקרי ערוה מדאוריית' מותר לקרות ולברך, דאל"כ כיון שאנו שרויין בין העכו"ם נתבטל מתורה ותפלה, וע"ז נאמר עת לעשות לד' הפרו תורתך אך יתאמץ לבו לכוין להקדושה שהוא עוסק ולא יתן לבו לקול הזמר ע"כ.

וגם כאן הרי אי"ז איסור דאורייתא עכ"פ לדברי הריטב"א ופשטות דברי הגמ', א"כ אולי נימא כאן ג"כ עת לעשות לה' דהרי א"א לאסוף בכל שעות היום הד"ת מרחובות קריה.

וראיתי בספר גנזי הקודש עמ' קמ"ב לגבי הרואה דפי פסוקים והלכות וכתבי הקדש הטעונים גניזה אסור לדרוך עליהם וראוי לאוספם, ואם רבים המה אין חיוב לאוספם, וכתב שם בסק"ו, דנתי לפני הגרי"ש אלישיב בשאלה קשה זו, ואמר שלדרוך ע"ז אסור, ואם אינם רבים ויכול להרימם ינהג כן, אך א"א לומר שיעזוב תלמודו ויאסוף דפים כאלו בחוצות קריה, [והוסיף המחבר: והוא בכלל עת לעשות לה' הפרו תורתך], ולכן צידד שמאחר שאינם באשפה אלא רק מוטלים ברחוב ומאחר שרבים המה אפשר להקל שלא לאוספם, אך הזהיר מלדרוך עליהם, ושאלתיו אם אפשר להקל מצד שמתחילה הודפסו על דעת לזרקם ברחוב וזוהי צורת הפרסומת, ואמר שקשה להקל מצד זה כי לא משנה דעת המדפיס עכ"ד הגרי"ש.

ועי"ש עוד מה שכתב בדעת הגרי"ש.

וכתב עוד, וכששאלתי להגר"נ קרליץ שליט"א על בעיה זו אמר שקשה לענות על זה.

היוצא מכל זה דבאופן שרואה דפי ד"ת רבים על הרצפה ויקח זמן לאוספן א"צ לאוספן, אך באשפה הגרי"ש לא התיר, ומ"מ יתכן שיוכל לצלצל לשכן שהשאיר את הכתבים במקום שמעיקרו לא היה מותר לו להשאיר שם, ויקח כעת את האחריות בעצמו או ע"י פועל להוציא את הדברים מן האשפה.

הלכות ברכות

קרא פחות

{בע"ה נר ה' לחנוכה עש"ק פ' מקץ ער"ח טבת תשע"ו} מה שהקשה איך ראה פרעה בחלומו שיבלים דקות בולעות שיבלים עבות, הא אמרי' בברכות נ"ה ב', אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן אין מראין לו לאדם אלא מהרהורי ...קרא עוד

{בע"ה נר ה' לחנוכה עש"ק פ' מקץ ער"ח טבת תשע"ו}

מה שהקשה איך ראה פרעה בחלומו שיבלים דקות בולעות שיבלים עבות, הא אמרי' בברכות נ"ה ב', אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן אין מראין לו לאדם אלא מהרהורי לבו שנאמר אנת מלכא רעיונך על משכבך סלקו ואיבעית אימא מהכא ורעיוני לבבך תנדע אמר רבא תדע דלא מחוו ליה לאינש לא דקלא דדהבא ולא פילא דעייל בקופא דמחטא.

ופרש"י, הרהורי לבו, מה שהוא מהרהר ביום, רעיונך מחשבותיך, וכן כל לשון רעיון שבמקרא אינו לשון רצון אלא לשון מחשבה וזה יוכיח ורעיוניה יבהלוניה דניאל ד' וכי רצונו של אדם מבהלו אלא מחשבותיו מבהלין אותו.

דקלא דדהבא, דבר שלא הורגל לראות ולא הרהר בו מעולם.

קופא דמחטא, נקב המחט ע"כ.

תשובה הנה על עצם הקו' יש לדעת דבגמ' לא מנו כל הדברים שאין אדם רגיל לראותן, אלא רק כעין ב' דברים הללו שא"א שאדם יחשוב עליהן, ומסתמא ישנם עוד דברים שא"א שאדם יחשוב עליהן, אבל באמת יתכנו חלומות שאינם מציאותיים, ויש להתבונן בהוה ובמציאות, שרוב החלומות שלנו הנם דברים שאינם מציאותיים, והיינו דשייך שאדם יחשוב גם על דברים לא מציאותיים, ומה שנזכר בגמ' הם דברים שאין אדם מעלה אותם על דעתו, זהו לאמיתו של דבר, אבל בענינינו עיקר התירוץ הוא דכמה מיני חלומות יש; יש חלומות ע"י מלאך ויש חלומות ע"י שד, כמ"ש בגמ', ויש חלומות מהרהורי לבו, עיין עוד במהרש"א שהבאתי בתשובה לעיל, וכתב ר"י החסיד בעל הספר חסידים שאם תרצה לעשות שא' יחלום חלום תבוא אליו לפני קומו, ותלחש באזנו את דבר החלום והוא יחלום אותו, ויש עוד חלומות שבאין ע"י עשנים של מאכלות, כמ"ש הספרים וכן אמרו חכמי הטבעיים, ואין כלל גמור על כל החלומות שצריכין שיהיו מהרהורי לבו, אלא דעיקר החלומות הם ע"י הרהורי הלב, וגם מה שעיקרן ע"י מאכל או לחישת שד, מכל מקום הלך החלום ודרכו מתנווט ע"י האדם ומחשבותיו.

אבל אה"נ חלום הבא ע"י מלאך והוא כעין נביאות, ודאי שייך שיהיו בו אפי' דברים שאין האדם חושב עליהן.

אבל בגמ' לא הזכירו זה, משום שחלום זה אינו מצוי, וגדר הימצאות חלום זה הוא 'נס', ר"ל שאינו המציאות הטבעית.

ופעמים שנזכר בחז"ל אין כו' אלא וכו', ואין הכונה שאין יוצא מן הכלל, וכל בלשונות האחרים ג"כ כמו כל העושה וכו', שאין הכונה תמיד לכל מי שעושה ללא יוצא מן הכלל.

וכן אמר הגריש"א על הלשון בהלכה 'חייב' שאין תמיד הכונה שהוא חיוב גמור.

ותהלה לאל מצאתי כביאורינו ממש [בתירוץ השני] בפי' המלבי"ם ז"ל כאן וז"ל, לא ראיתי כהנה בל יאמר רעיונך על משכבך סליקו כמ"ש אין מראין לו לאדם אלא מהרהורי לבו עז"א לא ראיתי כהנה כמ"ש מעולם לא חזי אדם פילא דמעיילא בקופא דמחטא ע"כ.

ר"ל דזה גופא היה לפרעה ההוכחה שחלומו היה אמתי ממה שראה דבר זה, א"כ בודאי לא היה רק מהרהורי לבו.

אחר שכתבתי כ"ז עיינתי בתשובת שבות יעקב ח"ב סי' ל"ד, ולפו"ר נראה דמה שכתבתי הוא מחלוקת האחרונים, בין הט"ז לתשובת חינוך בית יהודה, וז"ל השבו"י, מי שחלום לו חלום מג' חלומות והרהר בו ביום אי מחויב להתענות או לא.

תשובה, הא מילתא כבר אמורה בספר ט"ז א"ח סימן רפ"ח ס"ק ג' שכתב וז"ל ונראה דבכל גווני שהרהר ביום ובא לו לחלום אח"כ אין כאן שייכו' לומ' מן השמי' הראוהו אלא הרהר גרם לו וכמעשה דפ' הרוא' א"ל שבור מלכא לשמוא' אמרית' דחכימ' טוב' אימ' לי מה חזינ' בחלמא פי בלילה הבאה וא"ל דחזא רומא ושבו לך וטחנו בך קשיית' ברחיים דדהבא הרהר כולי יומא וחזי הרי דבהרהור תליא מילתא ואין בזה הוראה מן השמים ע"כ לא יתענה בשבת בזה כנלע"ד עיקר למעלה עכ"ל הט"ז ולפי הראיה שהביא משמע דאף בחול אין להתענות תענית חלום כשהרהר בה בו ביום רק בשבת ס"ל שאסור להתענות לה"ק לא יתענה בו בשבת דהיינו איסורא איכא ובתשובת חינוך בית יהודא סי' ג' כתב וז"ל מה שאמרו רבים שאם מהרהר עליהם מבע"י שאין להתענות עליהם לא ידעתי הסמך שיש לאלו הדברים בגמר' ובפוסקי' ואדרבה יש להביא ראיה דמצינו בגמרא פ' הרואה אמר רבא מנין שאין מראין לו לאדם אלא מהרהורי לבו שנאמר אנת מלכא רעיונך על משכבך סליקו והביא שם מעשים לראיה ואין להביא ראיה מדאית' התם הבא על א"א בחלום מובטח לו שהוא בן העה"ב וה"מ דלא ידע ולא הרהר בה מאורת' דש"מ שאינו מתקיים אם הרהר בה התם טעמא אחרינא איכא לפי שחוטא בהרהור איך יאמר שהוא בן עולם הבא ע"כ אין בידי להקל והמיקל עליו להביא ראיה וכתב שם בהג"ה דבחול יש להחמיר ולהתענות משא"כ בשבת דאין ספק סכנה מוציא מידי ודאי ולעד"נ עיקר כדעת הט"ז דבשבת אסור ובחול א"צ להתענות כשהרהר בו באותו יום וכדמייתי הט"ז ראיה ברורה מהאי דפ' הרואה בעובדא דשבור מלכא ומהא דאמר רבא מנין שאין מראין לו לאדם אלא מהרהורי לבו אין סתירה כלל דודאי אין מראין לאדם אלא מהרהורי לבו וכדאמר רבא תדע דלא מחזי לאינש לא דקלא דדהבא ולא פילא דעייל בקופה דמחטא דהיינו דבר שלא הרהר ולא ראה מעולם ודאי אין מראין לו וכן משמע להדיא מלשון פרש"י שם ברכות דף נ"ה ע"ב והא דאמרינן הבא על א"א בחלום מובטח לו שהוא בן עוה"ב והוא דלא הרהר בה מאורתא אבל מ"מ צ"ל שהרהר בה פעם אחת דאל"כ לא היה רואה כן בחלום כיון שאין מראין לו אלא מהרהורי ליבא נמצא שאין כאן סתירה בסוגית אלו דהיכי שהרהר בו באותו היום אין צריך להתענות כלל דהרהור יום ודאי גורם אבל לא הרהר באותו יום אף ע"פ שהרהר בו פעם אחרת הוי חלום גמור וצריך להתענות בו אם הוא מאותן חלומות שצריך להתענות בו, נ"ל הקטן יעקב, עכ"ל השבו"י.

אכן נראה עתה להביא ראיה ברורה לדברינו מדברי התשב"ץ ח"ב סי' קכ"ח וז"ל, ומה שראוי לדקדק בזה הוא בענין החלומות דרך כלל במאמרי התלמוד כי הידיעה בכללים קודמת בטבע ובסדר לידיעה בפרטים וראינו כי יש מקומות שחכמינו ז"ל חוששין להם ויש מקומו' שאין חוששין להם כלל וראוי לנו לחזר אחר טעמי הענין כי ידיעת הדבר בסבותיו היא ידיעה שלימה ובלא ידיעת הסבות אינה ידיעה רק מחשבה וכשיעלו בידינו הטעמים יתבררו ויתלבנו ויצרפו הדברים במה היתה החטאת הזאת בענין דרושנו אשר אנחנו הולכים סביבו אמנם המקומות אשר ראינום שהם חוששין לחלומו' הוא זה המקום אשר עליו הי' זה המשא והמתן והוא שנדהו בחלום המוזכר בראשון מנדוים [צ"ל מנדרים ח' ע"א], וכן במקומות אחרי' מפורשי' באחרון מברכות, וביבמו' בפ' האש' רבה צ"ג ע"ב אחזיקו אקריין קנה רצוץ מאי לאו הכי קאמרי הנה בטחת לך על משענת קנה הרצוץ לא הכי קאמרי ליה קנה רצוץ לא ישבר וכו' עד לאמ' יוציא משפט אמנם במקומות שאין חוששין להם כלל הוא מה שהוזכר בפ' זה בורר ל' ע"א שאמרו שם הרי שהי' מצטער על מעות מעשר שני שהניח לו אביו בא בעל החלום ואמר לו כך וכך הם במקו' פלוני הם זה היה מעשה ואמרו דברי חלומות לא מעלין ולא מורידין והרי כאן סתיר' מפורשת ואפשר היה לפרש שאין בה סתיר' ובכל מקום ראוי לנו לסמוך על החלום בין לענין נדר בין לענין מעשר שני וענינים אחרים אם הוא עצמו חלם החלום אבל אם אחר חלם לו אין לו לסמוך על חלומו בשום מקום זהו שאמרו בא בעל החלום כלומר האיש החולם חלום אמר לו כן ולפי פי' זה יש לסמוך על החלומות אם הם חלמו אותם אבל אם אחרים חלמו להם אין לסמוך עליהם כלל והתבאר טעות המתענין לפי זה אחר שאחר חלם להם והם לא חלמו אבל מכיון שאמרו זה הי' מעשה ואמרו דברי חלומות לא מעלין ולא מורידין והוא מאמר כללי לכל חלומות אי אפשר לפרש כן ויש לנו עכ"ל התשב"ץ.

ושם בתשובה קכ"ט כתב וז"ל, אמנם מצד מה שהתירם מהנדוי אחר שנתקיים התנאי והתענו לא טעה כלל שאם היו צריכין היתר אם לא התענו אפילו התענו לא נפטרו כלל וזהו מתבאר ממה שאמרו שם בגמר' נדרים ח' ע"א אמר ליה רב אחא בריה דרבא לרב אשי שמתוניה ושרו ליה בחלמיה מאי אמר ליה כשם שאי אפשר לבר בלא תבן כך אי אפשר לחלום בלא דברים בטלים ודעתם לומר שחלום זה קצתו צודק וקצתו בלתי צודק ולענין הנדוי נחוש לו ולענין ההיתר לא נשגיח בו כלל כי אין זה החולם נביא שיצדק בכל דברי חלומו ואפילו נאמר שצדק במקצתו אינו מחוייב שנאמר שצדק בכלו וזה על מה שהשרישו שאי אפשר לחלום בלא דברים בטלים וכן בנדון הזה מה שראה החולם שאם לא יתענו יהיו מנודין צדק במה שאמר יהיו מנודים ולא צדק בהטלת התנאי ודעת בעל החלום הוא שיהיו מנודים בין יתענו בין לא יתענו ונתבאר בלא ספק שלא טעה מזה הצד אמנם מצד מה שהזקיקם להיתר והם לא חלמו ולא נאמר להם הנדוי בזה נראה ודאי שהוא כדבריך שאין לו סמך בתלמוד בזה כלל אלא שבני אדם הם חוששין לזה לפי שעונש הנדוי הוא גדול ממה שמצינו בנדויו של יהודה מכות י"א ע"ב ועל הספק הם רוצים להיו' ניתרין ואתה שמעת את שמע החכם הרופא דון טדרוס אבן דאוואר נ"ע שהיה מחשובי קהל קלעת איוב שהיא עיר ואם בישראל ויצק מים על ידי הרב ר' יצחק בר ששת זלה"ה ובהיותי מתגורר בבית מורי חמי הרב ר' יונה ז"ל בארגון ראיתי שאמר לו מורי חמי ז"ל כדברים האלה דון טדרוס הנה חלמתי חלום שהייתי אומר לך קבע עתים לתורה שאם לא תקבע עתים לתורה אנדה אותך מיד נרתע לאחוריו ואמר לו אדוני התירני בעשרה אמר לו חמי מורי הרב ז"ל אינך צריך חדא שאתה לא חלמת ומפני חלומי אינך צריך התרה ועוד כי לא נדיתי אותך אלא אמרתי לך שאנדה אם לא תעשה כן ויאמר לו אעפ"כ התירני ונתקבצו כלנו בבית המדרש הרב ז"ל ובנו הרב שלמה ז"ל והחכם ר' משה גבאי ז"ל ויתר החברים ואני והתרנוהו ואולי נאמר שיש לחוש וצריך היתר ויש לסמוך זה ממה שאמרו ז"ל ברכו' נ"ה ע"ב ג' חלומו' מתקיימי' ואחד מהם חלום שחלמו לו אחרים והרי אביי מת מפני חלומו של רבא (שם נ"ו ע"א) וכן אשתו של רבא ובניה בפתרון חלומו של בר הדיא (ברכות שם נ"ו ע"א) וכן כמה מעשים באיכה רבתי (פ"א) וכן בירוש' במס' מעשר שני כיוצא בזה וכיון שהשרישו לנו שזה המנדה בחלום הוא שלוחו של מקום וכמו שאמרו לשמותי שויוה שליח וכו' מה לי אם אותו השליח אמר שליחותו אל המנודה עצמו או לאחרי' אדרבה נראה שיותר קשה הוא כשחלמו לו אחרים ולא כשחלם הוא לעצמו שלפי שהוא נזוף הרבה לשמים הראו חלום זה לאחר ולא לו וכדאמרינן בחולין בפ' הזרוע קל"ג ע"א אקריוה לרב ספר' בחלמיה מעדה בגד ביום קרה וכו' ואמרו שם דכלפי רבא אקריוה והקשו ולקריוה לרבא והשיבו נזוף הוא אלא שהי' לו להתיר העשר' שהתירו הצבור בעשרה אחרים שהם התירו לצבור ולא התירו לעצמן איני יודע אם עשה כן ואחר זה מצאתי בהלכו' גדולו' שכתוב שם שאפילו חלמו לו אחרים צריך היתר וז"ל והיכ' דחזא בחלמ' דקא משמתינן ליה צריך בי עשרה דתנו הלכתא דשרו ליה ואפילו חזו ליה אשה או עבד בחלמיהו עכ"ל זכינו להסכים לדעתו ז"ל וכן מצאתי בשאלתות בפ' וישב ומזה השורש שהשרישו לנו שהמנודה הוא שליח ואפשר שיתערב בין החלום דברים בטלים עשיתי מעש' באיש אחד בא אלי ואמר לי שהוא חלם חלום שהוא הי' מבזה זקן אחד והוקש' הדבר לאבי אביו של החולם ההוא ונדוהו והאיש שנתבזה והמנדה היה היו מתים ואמרתי שצריך היתר והחברים שהיו שם אמרו הרי זה לא נתבזה והמנדה אין לו כח לנדות שהרי הוא מת אמרתי להם זה נתנדה בשליחותו של מקום ושנדוהו אבי אביו מפני בזיון שעשה כל זה דברים בטלים שאם לא תאמרו כן אם הי' המנדה עם הארץ היה צריך היתר וזה לא נזכר והתרנוהו בי' זה עלה בידי בענינים אלו עכ"ל.

ומבואר דיש ב' מיני חלומות, וז"ל משנה הלכות חי"ב סי' קי"ב, ולפענ"ד הנה דבר זה מפורש בשו"ת תשב"ץ ח"ב סי' קכ"ח וקכ"ט שמחלק בין ממון לאיסור דבאמת יש חלום שבא ע"י מלאך והוא חלום אמתי ויש חלום שבא החלום ברוב ענין והוא חלום של הבל וכמו שאמרו בגמ' ברכות נ"ה ע"ב ר' שמואל בר נחמני אר"י אין מראין לו לאדם אלא מהרהורי לבו אמר רבא תדע דלא מחוו ליה לאיניש לא דקלא דדהבא ולא פילא דעייל בקופא דמחטא וע"ש מעשה דר' יהושע עם הקיסר וכיון שיש שני מיני חלומות ואין יודע כדת מה החלום הזה אשר חלם ולכן הדין כך בספיקא דאיסורא אזלינן לחומרא ובספיקא דממונא אזלינן לקולא דאין הולכין בממון אחר הרוב וכו' עכ"ל.

ומבואר ג"כ דיש ב' מיני חלומות, ומעולם לא נאמרו דברי רבא הללו על חלום שע"י מלאך.

והנה ראיתי שהחכם ר"י אברבנאל האריך בזה הרבה, וממש אין שייך להציג כאן אפי' רובע דבריו, כי רבו מאוד, ומ"מ לא אפטור לזה בכדי ואביא כאן התחלת הדברים, וז"ל, השאלה הא' אם החלומות כלם הם משפע העליון והודעתו אם לא ואם תאמר שהחלומות כלם שיחלמו בני אדם הפועל בהם הוא השכל הפועל או הגרמים השמימיי' המשפיעים על הכח המדמה בלבד כמו שביארו החוקרים הנה יפלו על זה ספקות מהם מה שיורה עליו הנסיון בכל יום שיחלום אדם פעמים רבות חלומות שאין להם ענין כלל והם מהרכבות הדמיון מהיותו מתהפך בתחבולותיו פעם מפני המזג כי בהתגבר האדומה יחלום כאלו ישליכוהו בגו אתון נורא יקידתא ובהתגבר עליו הלבנה יחלום שנפל במים אדירים וכדומה לזה עד שבעבורו יקחו הרופאים פעמים אותות בחלאים מפאת החלומות ופעמים שממה שיתעסק האדם ביום יחלום בלילה וכמו שאמז"ל בפרק הרואה ברכות כה אין מראין לאדם אלא מהרהורי לבו אמר רבא תדע לך לא מחזי לאיניש לא דקלא דדהבא ולא פילא דעייל בקופא דמחטא אמר ליה קיסר לרבי יהושע אמריתו דחכמיתו טובא אמור לי מה דחזינא בחילמאי אמר ליה חזית דאתו פרסאי ושבו לך ורעו בך שקצי בחוטרא דדהבא הרהר כוליה יומא ולאורתא חזא וכן אמר שם נו שמואל לשבור מלכא מה יחלום והרהר בו כל היום וחלם כן בלילה וכל זה מורה שהחלומות אינם משפע עליון כי אם מהרכבות הדמיון עצמו כפי הליחות והמחשבות עד שמפני זה אמר שלמה כי בא החלום ברוב ענין וקול כסיל ברוב דברי' ששם החלום שם נרדף לכסיל ואמר כי ברוב חלומות והבלים ודברי' הרבה וישעיהו אמר כי כאשר יחלום הרעב והנה אוכל והקיץ וריקה נפשו וכאשר יחלום הצמא והנה שותה והקיץ והנה עיף ונפשו שוקקה כן יהיה המון כל הגוים ירמי' כג וירמיה אמר הנביא אשר אתו חלום יספר חלום ואשר דברי אתו ידבר דברי אמת מה לתבן את הבר וגו' ואמר אל תשמעו אל חלומותיכם וזכריה אמר זכריה י' ד' כי התרפי' דברו און וחלומות השוא ידברו הבל ינאמון והפסוקים האלו כלם מורים כי החלומות הבל המה ודבר שאין בו ממש וכן בדברי חז"ל דברי חלומות אינן מעלין ואינן מורידין ובפרק הרוא' אמרו שכל החלומות הולכים אחר הפה ואם היו משפע עליון איך יהפך אותם פה הפותר כרצונו אלא שהחלומות עצמם אין בהם דבר אמת ואם אמרנו הצד המנגד ר"ל שהחלומות השוא ידברו וששקר המה ודברים דמיוניי' כוזבי' ג"כ יפלו על זה ספקות מהם הנסיון שעינינו הרואות בכל יום אנשים יחלמו דברי' עתידין ויצאו כלם לפועל ויתקיימו ומפני זה כתב הפלוסוף בחוש והמוחש שהיה דעת הקדמונים שהנבואה תבא מהאל והחלומות מהמלאכים והקסם מהשדי' והנה התורה העידה שבאה הודעה אלדית לאבימלך בחלום הלילה על דבר שרה וכן ללבן על דבר יעקב והשוה הכתוב ענין החלומות לנבואה באמרה דברים י"ג א' כי יקום בקרבך נביא או חולם חלום וגדעון עשה לנצחון מלחמתו אות בחלום אשר שמע שהי' מספר אדם לחברו במחנה האויבים וכן נתקיים החלום ההוא וענין שאול שאמר שלא ענהו השם בחלומות גם באורים גם בנביאים ואליהו שאמר כי באחת ידבר אל ובשתים לא ישורנה בחלום בחזיון לילה וגו' וכו' ע"כ תחילת דבריו, ושאר דבריו תמצא באריכות בפנים בפ' מקץ.

ואכן היה מקום להקשות על הדברים, דהרי שר המשקים אמר לפרעה ויהי כאשר פתר לנו כן היה, ומזה ילפי' בגמ' בפ"ט דברכות שכל החלומות הולכין אחר הפה, וא"כ אי"ז מן החלומות הרומזין אלא מן החלומות הנקבעין ע"י הפה של מי שנולד במזל זה כמ"ש התוס' שם, וכמו שכבר הארכנו במקו"א, והרי שר המשקים יעץ כ"ז לפרעה, וא"כ משמעות המקרא שלא היה זה מן החלומות הרומזין, אלא היה תלוי בדברי הפותר, אכן זה אינו, דבהדיא כתיב את אשר האלהים עושה הראה את פרעה, שהיה זה מן החלומות הרומזין, אבל שר המשקים לא ידע זאת.

[אבל אין לתרץ ששר המשקים טעה אף בחלום של עצמו שבאמת לא נפתר רק ע"י הפה, אלא שכך היה הרמז, אין לומר כן, דהרי מדבריו ילפי' בגמ' שכל החלומות הולכין אחר הפה, ומ"ש רז"ל שכ"א מהם חלם פתרונו של חבירו אפשר דההוא פליגא, א"נ גם בחלום התלוי בפתרון יש איזה רמז מעיקרו אם ישכיל הפותר לפותרו לפי המכוון, ועיין בדברי המהרש"א שהבאתי בתשובה שם].

אכן אם נאמר שהם היו סבורין שחלום פרעה היה מן החלומות ההולכין אחר הפה לפ"ז יש להתבונן מ"ט לא נעתר פרעה לכל פתרונות החרטומים, שאמרו פתרונות שונים כמ"ש בב"ר ר"פ מקץ, ועיין באורך בס' הישר שם, דהרי היו סבורין שהוא חלום ההולך אחר הפה, וגם לדעת התוס' דבעינן א' מבני המזל שיכול לפתור חלומות, אטו בכל החרטומים והחכמים ופותרי החלומות שבמצרים הכשפנית לא היה אחד מבני המזל הזה, ואפשר דאה"נ, אך י"ל עוד דמ"מ בעינן שיפתור דבר הדומה לחלום לפי כללים ידועים, ופרעה הוה קים ליה שכל מה שפתרו לא היה מן הכללים (עי' בשפ"ח ובמפרשים), ומ"ש אח"ז גבי יוסף שאמר עליו איש אשר רוח אלהים בו, י"ל דפרעה תלה שאם יודע לפתור חלומות כך, שמא יוכל לפתור גם חלומות אמתיים שהם רמזין.

ולפי הצד שכתבתי שבכל חלום שבא לרמז שייך ג"כ פתרון כנ"ל, י"ל דרעה הבין שיוסף בא כאן לעיקר המכוון בחלום כאן.

א"נ דרק שר המשקים היה סבור כן, אבל פרעה הוה קים ליה שזהו חלום של אמת שע"י מלאך, דלדידיה י"ל דניכרין דברי אמת.

ואכן אע"פ שהעמדתי שהיה חלום פרעה ע"י מלאך, ועכ"פ היה חלום של אמת, מ"מ בודאי היה בחלום גם דברים שבאו מהרהורי לבו, דאין חלום בלא דברים בטלים, וז"ל מדרש לקח טוב [המכונה פסיקתא זוטרתי] ר"פ מקץ, אמרו רבותינו ז"ל אין חלום בא אלא מתוך הרהור האדם תדע דלא חזי אינש פילא דעיילא בקופא דמחטא כלומר דבר שאי אפשר אין אדם רואה לפי שאינו מהרהר עליו אין רואהו בחלום אבל פרעה היה מהרהר על היאור שהרי אומר לי יאורי ואני עשיתני (יחזקאל כט ג) לפיכך ראה והנה עומד על היאור שהוא עומד על אלוהו ע"כ.

וכ"כ במדרש שכל טוב שם, [ועיין גם בפי' הגרש"ר הירש ז"ל].

קרא פחות

{לכבוד הגרע"מ סילבר שליט"א הנה כתב הרמב"ם באגרת תחית המתים}: {וראינו כל הדרשות וההגדות אשר קבצן. וידוע אצל כל אדם, שאין המבוקש מן החכמים ספור הדרשות והמעשים ההם הנפלאים בלשונם, כמו שידרשום הנשים בבית האבל קצתן לקצתן, אבל ...קרא עוד

{לכבוד הגרע"מ סילבר שליט"א
הנה כתב הרמב"ם באגרת תחית המתים}
: {וראינו כל הדרשות וההגדות אשר קבצן.

וידוע אצל כל אדם, שאין המבוקש מן החכמים ספור הדרשות והמעשים ההם הנפלאים בלשונם, כמו שידרשום הנשים בבית האבל קצתן לקצתן, אבל המבוקש מהם לבאר עניניהם עד שיאותו למושכל או יקרבו אליו}.

{וכתב עוד שם}:

{השתדלותנו והשתדלות כל איש מהיחידים חלוף השתדלות ההמון, שהמון אנשי התורה הנאהב שבדברים להם והערב לסכלותם שישימו התורה והשכל שני קצוות סותרים, ויוציאו כל דבר נבדל ומופרש מן המושכל ויאמרו שהוא מופת, ויברחו מהיות דבר על מנהג הטבע, לא במה שיסופר ממה שעבר, ולא במה שיראה מזמן העומד, ולא במה שיאמר שיארע לעתיד.

ואנחנו נשתדל לקבץ בין התורה והמושכל, וננהיג הדברים על סדר טבעי אפשר בכל זה, אלא מה שהתבאר בו שהוא מופת ולא יתכן לפרש כלל, אז נצטרך לומר שהוא מופת, עכל"ק}.

{והשאלה: כיצד באמת עלינו לפרש את הדברים, הרי ישנו מושג שאומר אין מקרא יוצא מידי פשוטו וכן מצינו שהתורה נדרשת דרך פרד"ס.

וכי אי אפשר לומר שהסיפורים המופלאים המובאים בחז"ל ארעו במציאות}?

{אשמח לקבל את תשובתכם}

(מהרה"ג יהודה שווארץ)

תשובה

בס"ד

‏ה' תמוז תשע"ו

לכבוד הג"ר יהודה שוארץ שליט"א

שלו' וברכה

הנה נחלקו בזה החכמים בכמה דורות, ועי' מה שכתב רשב"ם מסכת בבא בתרא דף עג ע"א וז"ל, אמר רבה אשתעו לי כו' - כל הני עובדי דקא חשיב משום מה רבו מעשיך ה' ומהן להודיע מתן שכרן של צדיקים לעתיד לבא או לפרש מקראות האמורים בספר איוב המדברים בעופות גדולים ובהמות ודגים גדולים שכל שיחת תלמידי חכמים צריכה תלמוד עכ"ל, ומבואר דס"ל שהמעשים הללו שהם תמוהים ביותר - אכן אירעו, ומסתמא כ"ש שאר מעשים המובנים יותר.

וכן כתב הריטב"א שם וז"ל, יש במעשיות שבפרק זה ענינים זרים לבני אדם לפי שלא הורגלו בהם והם דברים קרובים מאד להיודעים בטבעם כענין גודל הדגים שבים וגודל סערת גלי הים, ויש גם במעשיות אלו ענינים נרמזים שלא היו נראים להם במראית העין אלא במראה החלום, וזה כי כשהחכמים הולכים בים אוקיינוס ורואין שם נפלאות השם יתברך וגם שהם שם מתבודדים מחשבים בענינים נוראים ונפלאים ובעת השינה נראה להם כענין הרהוריהם ענינים נפלאים מורים על הענין, והגאונים כתבו כי כל היכא דאמרינן הכא לדידי חזי לי במראה החלום היה כשהיה מהלך בים אוקיינוס, ומפני שיש טופלי שקר מלגלגים על דברי רבותינו ז"ל נרמוז בקצת הענינים האלו קצת רמזיהם הקרובים יותר לפשט, וישמע חכם ויוסף לקח עכ"ל, ודעתו ג"כ כהרשב"ם.

וכן נראה קצת מדברי רבינו בחיי בראשית פרק א פסוק כא וז"ל, וחכמי הפלוסופים כתבו בספריהם שידעו מהם ארוכים חמש מאות פרסה, גם רבותינו חכמי התלמוד ספרו לנו הפלגות במס' ב"ב (עג א), והוא שהעיד רבה בר בר חנה ואמר: ההוא כוורא דסליק וניים וכו', וכאלה רבות, ופסוק מלא הוא: (תהלים קז, כג - כד) "יורדי הים באניות עושי מלאכה במים רבים המה ראו מעשי ה'" וגו' עכ"ל.

[וע"ע בחידושי גאונים על הע"י מ"ש לבאר הגמ' ע"פ המציאות, ויל"ע האם באמת כל הדברים שם בליקוטי גאונים יתכנו בפועל ע"פ המציאות].

ויעוי' ג"כ מה שכתב המהרש"א בחידושי אגדות שם וז"ל, אישתעו לי נחותי ימא האי גלא כו'.

אף כי באמת אין להכחיש פשטי הדברים כמ"ש יורדי הים באניות עושי מלאכה במים רבים המה ראו מעשי ה' וגו' ותרומם גליו יעלו וגו' מ"מ יש כאן דברים בגו בענין צוציתא דנורא וטעם להצלת הספינה אלו השמות דנקט וכו' עכ"ל.

והנה באופן כללי, הרמב"ם ידוע שהיה לו דעה ייחודית ביחס להרבה מושגים שהם רגילים באגדות חז"ל, כמו רוחות ושדים וחלומות ומזלות וכשפים ואוב, וכל מה ששייך לכל מה שאינו טבע רגיל, והרמב"ם אזיל לשיטתו בהרבה מקומות, ולא רק במקום אחד או שנים, ואלמלא כתוב א"א לאמרו, מה שכתב עליו הגר"א שהפילוסופיא הארורה הטעתו, וגם בענין הפרדס הנזכר בדברי רז"ל כתב הרמב"ם מה שכתב, וכתב עליו הגר"א בביאורו לשו"ע יו"ד סי' רמ"ו שלא טייל בפרדס, ויש לציין מה שבני תימן קיימו וקבלו עליהם ועל זרעם את סמכות הרמב"ם מחיי חיותו ועד היום [והיו אומרים בקדיש בחיי מרנא משה בן מיימון כמו שהעיד הרמב"ן], אבל מ"מ עניני הפילוסופיא והאמונה של הרמב"ם לא קבלו, [ועי' בספר נשמת חיים לה"ר מנשה בן ישראל מש"כ בזה, וע"ע בספר נשמת החלומות מה שליקט מ"מ בענין דעתו הזו של הרמב"ם, ובכתב עת 'אסיא' פג-פד תשס"ט עמ' 220 עד 231].

ומכיון שבדעת הרמב"ם כאן עסקינן, וכל התשובה סובבת כאן סביב דעת הרמב"ם, לכן אאריך בזה להביא מה שכתב בפירוש המשנה לרמב"ם מסכת סנהדרין פרק י [ע"פ נוסח המתורגם בזמנינו] וז"ל, וממה שאתה צריך לדעת שדברי חכמים עליהם השלום נחלקו בהם בני אדם לשלש כתות.

הכת הראשונה והם רוב אשר נפגשתי עמהם ואשר ראיתי חבוריהם ואשר שמעתי עליהם, מבינים אותם כפשטם ואינם מסבירים אותם כלל, ונעשו אצלם כל הנמנעות מחוייבי המציאות, ולא עשו כן אלא מחמת סכלותם בחכמות וריחוקם מן המדעים, ואין בהם מן השלמות עד כדי שיתעוררו על כך מעצמם, ולא מצאו מעורר שיעוררם, ולכן חושבים הם שאין כונת חכמים בכל מאמריהם המחוכמים אלא מה שהבינו הם מהם, ושהם כפשוטם, ואף על פי שיש בפשטי מקצת דבריהם מן הזרות עד כדי שאם תספרנו כפשטו להמון העם כל שכן ליחידיהם היו נדהמים בכך ואומרים היאך אפשר שיהא בעולם אדם שמדמה דברים אלו וחושב שהם דברים נכונים, וכל שכן שימצאו חן בעיניו.

והכת הזו המסכנה רחמנות על סכלותם לפי שהם רוממו את החכמים לפי מחשבתם ואינם אלא משפילים אותם בתכלית השפלות ואינם מרגישים בכך, וחי ה' כי הכת הזו מאבדים הדר התורה ומחשיכים זהרה, ועושים תורת השם בהפך המכוון בה, לפי שה' אמר על חכמת תורתו אשר ישמעון את כל החוקים האלה וכו', והכת הזו דורשין מפשטי דברי חכמים דברים אשר אם ישמעום העמים יאמרו רק עם סכל ונבל הגוי הקטן הזה.

והרבה שעושין כן הדרשנין המבינים לעם מה שאינם מבינים הם עצמם, ומי יתן ושתקו כיון שאינם מבינים מי יתן החרש תחרישון ותהי לכם לחכמה, או היה להם לומר אין אנו יודעים מה רצו חכמים בדברים אלו ולא היאך פירושו, אלא חושבים שהבינו, ומעמידים את עצמם להבין לעם מה שהבינו הם עצמם לא מה שאמרו חכמים, ודורשין בפני ההמון בדרשות ברכות ופרק חלק וזולתם כפשוטם מלה במלה.

והכת השניה גם הם רבים והם אותם שראו דברי חכמים או שמעוהו והבינוהו כפשטו, וחשבו שאין כונת חכמים בכך אלא משמעות פשטי הדברים, ולכן זלזלו בו וגנוהו וחשבו למוזר מה שאינו מוזר, וילעיגו על דברי חכמים לעתים קרובות, וחושבים שהם יותר נבונים מהם ויותר זכי רעיון, ושהם עליהם השלום פתיים חסרי דעת סכלים בכל המציאות, ואינם משיגים שום דבר כלל, ורוב מי שנפל במחשבה זו אותם הטוענים שהם רופאים, וההוזים במשפטי המזלות, לפי שהם לפי דמיונם פקחים חכמים פילוסופים וכמה רחוקים הם מן האנושות אצל הפילוסופים האמתיים.

והם יותר סכלים מן הכת הראשונה ויותר פתים, והם כת ארורה שהתפרצו כלפי אנשים רמי המעלה שכבר נודעה חכמתם אצל החכמים.

ואלו הכשירו את עצמם במדעים עד שידעו איך כותבים את הדברים בענינים האלהיים וכיוצא בהם מן המדעים להמון ולחכמים, ויסגלו לעצמם את החלק המעשי של הפילוסופיא, כי אז היו מבינים אם החכמים חכמים או לאו, והיו מובנים להם עניני דבריהם.

והכת השלישית והם חי ה' מעטים מאד עד שאפשר לקרוא להם כת כמו שאפשר לומר על השמש מין, והם האנשים שנתבררה אצלם גדולת החכמים וטוב תבונתם במה שנמצא בכלל דבריהם דברים המראים על ענינים אמתיים מאד, ואף על פי שהם מעטים ומפוזרים בכמה מקומות בחבוריהם הרי הם מראים על שלמותם והשגתם את האמת.

וגם נתברר אצלם מניעת הנמנעות ומציאות מחוייב המציאות, וידעו שהם עליהם השלום לא דברו דברי הבאי, ונתברר אצלם שיש בדבריהם פשט וסוד, ושכל מה שאמרו מדברים שהם בלתי אפשריים אין דבריהם בכך אלא על דרך החידה והמשל, וכך הוא דרך החכמים הגדולים, ולפיכך פתח ספרו גדול החכמים ואמר להבין משל ומליצה דברי חכמים וחידותם, וכבר ידוע אצל חכמי הלשון כי חידה הם הדברים שענינים בסודם ולא בפשטם וכמו שאמר אחודה נא לכם חידה וכו', לפי שדברי כל בעלי החכמה בדברים הנשגבים שהם התכלית אינם אלא בדרך חידה ומשל, ומדוע נתפלא על שחברו את החכמה בדרך משל ודמו אותם בדברים שפלים המוניים, והנך רואה החכם מכל אדם עשה כן ברוח הקדש כלומר שלמה במשלי בשיר השירים ומקצת קהלת, ומדוע יהא מוזר בעינינו לפרש את דבריהם ולהוציאם מפשטן כדי שיהא תואם את המושכל ומתאים לאמת ולכתבי הקדש, והרי הם עצמם מבארים פסוקי הכתובים ומוציאים אותם מפשוטם ועושים אותם משל והוא האמת, כפי שמצאנו שאמרו שזה שאמר הכתוב הוא הכה את שני אריאל מואב כולו משל, וכן מה שנ' הוא הכה את הארי בתוך הבור וכו' משל, ואמרו מי ישקיני מים ושאר מה שאירע כל זה משל.

וכן ספר איוב כולו אמר אחד מהם משל היה ולא ביאר לאיזה ענין נעשה המשל הזה.

וכן מתי יחזקאל אמר אחד מהם משל היה ורבים כאלה.

ואם אתה הקורא מאחת משתי הכתות הראשונות אל תעיין בדברי בשום דבר מן הענין הזה, כי לא יתאים לך ממנו מאומה, ולא עוד אלא שיזיק לך ותשנאהו, כי איך יתאימו מיני המזון קלי הכמות ממוצעי האיכות לאדם שכבר הורגל למיני המזון הרעים והכבדים, הלא רק יזיקוהו וישנאם, הנך רואה דבר אותם שהורגלו באכילת הבצלים והשומים והדגים על המן מה הוא ונפשנו קצה בלחם הקלקל.

ואם אתה מאנשי הכת השלישית, שכל זמן שיזדמן לך דבר מדבריהם ממה שהשכל מרחיקו תתעכב אצלו ותדע שהוא חידה ומשל ותשאר בטרדת הלב ואמוץ המחשבה בהבנתו, דואג למצוא דרך האמת ורעיון הצדק כמו שאמר למצוא דברי חפץ וכתוב יושר דברי אמת.

התבונן בדברי תשיג תועלת אם ירצה ה' יתעלה עכ"ל הרמב"ם.

מ"מ ענין זה של אין מקרא יוצא מידי פשוטו אינו שייך לאגדות רז"ל, וגם אם אין מקרא יוצא מידי פשוטו עדיין יתכן שדברי חז"ל הם משל, ובלאו הכי בהרבה פעמים פשוטו של המקרא עצמו הוא משל ולא פשט הנשים שבזה, עיין מורה נבוכים מש"ש, והיינו דגם כדי להבין המשל צריך חכמה בזה, ומ"ש אין מקרא וכו' הכונה ש'דרש' הוא נגד פשוטו מכיון שצריך לזה מידות שהתורה נדרשת בהן וא"א להבין הדרש מסברא, אבל לפרש שהוא משל אי"ז חסרון להחשיב דמקרא יוצא מידי פשוטו, וגם בכל מידי דעלמא שייך לפרש שהכוונה היתה לומר משל ולא לודאי (עי' עירובין נ"ג ב').

וכ"ז הוא בכלל פשוטו.

[ואגב לא אכלא שפתי להזכיר כאן ענין נפלא, והוא שהגר"א ז"ל סובר שגם במשנה יש ד' דרכים הנזכרים בזהר פרד"ס, דהיינו פשטין ראיות דרש וסוד, ופעמים ביאר המשנה על דרך פשטה אע"ג שבגמ' ביארו ענין זה באופ"א על דרך יותר דרש, וכן נראה בכ"מ דאע"ג שהלומדים משנה בלא גמ' נזכרו מבלי עולם היינו רק במורי הוראה מתוך משנתן, אבל בסתם מה שהם מפרשים המשנה שלא כפי הגמ' אי"ז חשוב ביטול תורה, וכמ"ש בסוטה כ"ב א', וז"ל, תנא התנאים מבלי עולם מבלי עולם ס"ד אמר רבינא שמורין הלכה מתוך משנתן תניא נמי הכי א"ר יהושע וכי מבלי עולם הן והלא מיישבי עולם הן שנאמר הליכות עולם לו אלא שמורין הלכה מתוך משנתן עכ"ל, ועי' רש"י סוטה שם, וברש"י ברכות ה' א' וברש"י ב"מ פ"ו א'].

ואגב אביא בזה עוד מה שכתב אבן עזרא איכה הקדמה וז"ל, אנשי אמת יבינו מדרשי קדמונינו הצדיקים, שהם נוסדים על קשט וביציקת מדע יצוקים, וכל דבריהם כזהב וככסף שבעתים מזוקקים, אכן מדרשיה אל דרכים רבים נחלקים מהם חידות וסודות ומשלים גבוהים עד שחקים ומהם להרויח לבות נלאות בפרקים עמוקים, ומהם לאמן נכשלים ולמלאת הריקים, על כן דמו לגופות טעמי הפסוקי', והמדרשים כמלבושים בגוף דבקים, מהם כמשי דקים ומהם עבים כשקים, ודרך הפשט הוא הגוף בדברים נבחרים ובחוקים, וכן אמרו שהמקרא כפשוטו והדברים עתיקים; ואני אברהם, בר מאיר מארץ מרחקים, הוצאתני מארץ ספרד חמת המציקי', וספרי אלו בגלותי היו בידי מחזיקים, ויורוני לבאר ספרים בטעמים מנופת מתוקים, וכן אפרש זאת המגלה אחרי הדקדוקים, ואיננה המגלה הנשרפת על יד יהויקים, כי לא נמצא שני דברי השם אשר הם בספר ירמיה חקוקים, וכן כתוב קח לך מגלת ספר וכתבת אליה את כל הדברים אשר דברתי אליך על ישראל ועל יהודה ועל כל הגוים ועוד כתוב מדוע כתבת עליה לאמר בא יבא מלך בבל ותשחית את הארץ הזאת ואין במגלת ספר איכה זכר בבל ולא מלכה עכ"ל.

ואגב מ"ש יש עבים כשקים ו'לְאַמֵן הריקים' אי"ז לפי חכמת האמת שהכל דק והכל פלאות חכמה וסודות עמוקים כמו שקבלנו מהרב הקדוש האר"י ז"ל ושאר חכמים האמתיים, [וידוע שגם הא"ע הי"ל דעה ייחודית בהתייחסות למאמרי חז"ל אם כי מכיוון אחר].

אכן בעצם ענין זה שפעמים אגדות רז"ל מכוונים בדרך משל, זה אשכחן ג"כ לחכמים מחכמי האמת שכתבו כן, ויעוי' מה שכתב בחידושי אגדות למהר"ל בבא בתרא דף עג ע"א וז"ל, כבר בארנו פעמים הרבה כי כאשר דברו חכמים מן השעורים המופלגים כמו אלו אין הכוונה להם על השעור הנמדד במדה הגשמית, שדבר זה אינו, כי אין זה מענין חכמים לדבר מן המדה הגשמית.

אבל הכוונה בכל מקום על ענין בלתי גשמי.

וזה כי כאשר הגלים מיוחדים ברוממות וכו', ואח"ז כתב עוד וז"ל, ואין כל הדברים בשעור הגשמי כי מה שאמר שאמרו נחותי ימא היינו היורדים לים מצד צורת האדם המופשטת, ודבר זה בארנו פעמים הרבה כי זהו ענין החכמים לדבר מצד הצורה המופשטת שכך הוא מצד עצם צורת הים שיש לו התרוממות היותר גדול עד שהכוכב הקטון אין מתיחס אליו כמו שהוא מתיחס אל הארץ עכ"ל.

עוד אביא כאן מה שכתב השל"ה (כללי התלמוד יז כלל דרושים ואגדות אות שצד), וז"ל, בשלטי הגבורים בפרק קמא דעבודה זרה (ו' ע"א מדפי הרי"ף), מביא לשון ריא"ז, מה שכתב בענין דרושים ואגדות, וזה לשונו: דע והבן, כי המדרשים הן על שלשה דרכים.

יש מהן שהן דרך גוזמא, כמו שאמרו בפרק גיד הנשה (חולין צ ב), דברה תורה בלשון הבאי, דברו נביאים בלשון הבאי, דברו חכמים בלשון הבאי, כענין 'ערים גדלת ובצורת בשמים' (דברים א, כח), וכן 'ותבקע הארץ לקולם', וכיוצא בהן.

ויש מהן רבים, כדברי רבה בר בר חנה בפרק המוכר את הספינה (בבא בתרא עג א - עד א) שהן דרך גוזמא, שדרך בני אדם לדבר כן.

ויש מן (הדרשות) [המדרשים] שהן על דרך מעשה ניסים, שמראה הקדוש ברוך הוא כחו, ומראה להם מעשים נוראים ומתמיהים, כמו שנאמר בדניאל (י, ז) 'וראיתי אני [לבדי] את המראה' כו'.

וכן יונה בן אמתי שבלעו הדג והקיאו (יונה ב, א - יא), ורבים כיוצא בהן.

וכאלה ימצאו רבים בדברי החכמים, כמו שאמרו בפרק חזקת הבתים (בבא בתרא נח א), על רבי בנאה שהיה מציין המערות, וכל הענין האמור שם.

ועוד אומר שם, שהיה מגושא אחד שהיה חוטט מערות המתים, וכל אותן העניינים מעשה ניסים, כמו שהיו נעשין ונגלין לנביאים שאין כן לשאר בני אדם.

ויש מאלה רבים (במעשיו) [כמעשים] של רבה בר בר חנה שהם דברים מותמהים, שהיה מראה השם יתברך לחסידיו המאמינים בו בלב שלם.

ויש מן המדרשים שכוונת חכמים בהם לדרוש המקרא בכל ענין שיכולין לדרוש, וסמכו על מה שכתוב (תהלים סב, יב) אחת דבר אלהים שתים זו שמענו.

וכן מה שנאמר (ירמיה כג, כט) 'הלא כה דברי כאש' כו', ולמדו מזה שמקרא אחד יוצא לכמה טעמים, כמו שאמרו בפרק אחד דיני ממונות (סנהדרין לד א).

ואל תתמה על זה, הלא תראה רוב פעמים אפילו הדיוט אחד מדבר דבריו מורכבין שיש להם שתי פנים, וכל שכן דברי חכמה שנאמרו ברוח הקודש.

ועל דרך זה דורשין החכמים המקרא בכל ענין שיכולים לדורשו, ואמרו (שבת סג א) אין מקרא יוצא מידי פשוטו, שהוא העיקר.

וכל המדרשים הנדרשים בו, יש מהן שהוא עיקר קרוב לפשט, ויש מהן שיש בו רמז כמעט.

הלא תראה מה שדרש אחד מן החכמים בפרק קמא דתענית (ה ב) שאמר, יעקב אבינו לא מת, והשיב לו חכם אחד, וכי בחנם הספידוהו הספדנים וחנטו החונטים וקברו הקוברים.

והשיב לו, מקרא אני דורש.

כלומר, גם אני יודע שמת, אלא אני מתכוון לדרוש את המקרא בכל ענין שראוי לדרוש, ואם אי אפשר להיות המדרש כמשמעו, יש בו רמז שיש לומר לא מת, כמו שאמרו (ברכות יח א) צדיקים אפילו במיתתן הן חיים, לפי ששמם וזכרם ומעשיהם קיימים לעולם.

וכזה תמצא בפרק במה מדליקין (שבת ל ב), שהיה הדרשן דורש, עתידה ארץ ישראל שתוציא גלוסקאות וכלי מילת וכו', והודיע לו שיש לך לפרש המדרש בענין הקרוב לו, ובא אותו הכתוב ללמד שעתיד הבורא לחדש טובה גדולה בעולם, וכיוצא בזה אומר שם גם מדרשים אחרים.

ועוד אמרו בתלמוד ארץ ישראל (ירושלמי) בפרק שביעי דנזיר (הלכה ב'), וכי המדרשות אמנה הם, דרוש וקבל שכר.

הא לך הדבר מבואר שלא אמרו חכמים המדרשים על דרך אמונה ועיקר, אלא להרבות טעמא למקרא ולדרשו בכל פנים, (ו)אולי יש בהן רמז.

והמלגלג על דבריהם, עליו נאמר (דברי הימים - ב לו, טז) 'ויהיו מלעיבים במלאכי האלהים ומתעתעים בנביאיו', ובכמה מקומות נענשו על שהיו מלגלגים על דברי החכמים, עד כאן לשון השל"ה בשם שלטי הגבורים, וע"ע אח"ז שם באות י"ח מ"ש לבאר מדברי רבב"ח.

וע"ע במאמר הרמח"ל על האגדות מה שכתב באורך בענין זה, וע"ע במאמר הגר"א לאגדות רבב"ח.

וע"ע מה שכתב שו"ת אפרקסתא דעניא חלק ג - יורה דעה סימן קצז.

ועי' ברשב"א בביאורי אגדות רפ"ט דברכות ובמהרש"א שם והוא אזיל לשיטתיה שהובאה לעיל, ומאידך גיסא במעשה איש הובא עדות הסותרת לזה, שלא רצה החזו"א לשתות מיין של מי שאומר שאינו כפשוטו, ואפשר דדבר מינות ראה החזו"א באותו הבחור, ויש לציין דגם הרשב"א מסכים שמי שאומר שאברהם ושרה משל היו כדברים שביסודי התורה הוא כופר כמ"ש בתשובות הרשב"א.

והארכתי הרבה כעת יותר מדרכי, מפני שהדברים באמת ארוכים מאוד, ולולא שאין פנאי להאריך בזה בודאי היה אפשר לסדר חיבור נפרד מזה מלשונות המפרשים ז"ל ראשונים ואחרונים, אבל כמדומה שלעת עתה די בזה.

קרא פחות