אוכל נפש

אסור לעשות כן.

אלא יניח להם בריחוק בהיכר כדי שלא יבוא לקחת מהם ואז מותר לכתחילה.

מקורות:

יעוי’ ברש”י ביצה כג ע”ב ובמה שהביאו התוס’ דבריו שם ואינו ברור שם כל הצורך דמשמע מלשונו שיש כאן איסור טירחא שלא לצורך מדאורייתא, ואינו ברור דהיכן מצינו איסור טירחא מדאורייתא, ואמנם יעוי’ במכילתא בפ’ בא וברמב”ן ובמה שציינתי עוד בביאורי למכילתא דרשב”י במקום אחר לדברי הרמב”ן במקו”א, אבל גם אם נימא כפשטות הדברים דהכונה שהוא איסור דרבנן ותקון רבנן כעין דאורייתא לאסור גם לצורך אוכל נפש בהמה [ר”ל דכך יש לפרש רש”י שם], לכאורה הוא גם אם עושה זאת להנאתו, ואמנם בהל’ חוה”מ יש דברים שהותרו אם יש לו מזה הנאה, וכן טירחא של פינוי מבית לבית הותר בחוה”מ אם הוא לביתו מכיון שערב לאדם שידור בתוך שלו כמ”ש הפוסקים בשם הירושלמי, מ”מ יש מקום לומר דבחוה”מ גדרי ההיתרים הם אחרים, שהאיסור הוא רק כשהגדרת המעשה היא שאינו לצורך, אבל בשבת ויו”ט כל דבר שאסרו מטעם טירחא לא מצינו שהתירו מה שלא הותרו ע”פ גדרי הדין, כגון משילין פירות וכו’ [רפ”ה דביצה] וכגון מפנין ד’ וה’ וכו’ [שבת קכז], וכל דבר שיש ממנו אופנים שנאסרו מחמת טירחא שלא לצורך היום לא הותר גם אם יטען שמאוד נהנה, ויל”ע.

והנה גם דעת רש”י דביצה אינו ברור דהפוסקים [ריש סי’ תצז] נראה שהבינו לשון הרמב”ם הגדרת האיסור מחמת שהם אסורים באיסור מוקצה וחיישי’ שמא יבוא ליקח מהם באיסור [וזה טעם ששייך בעיקר ביו”ט ששייך לקיח מהם], וא”כ לפי דבריהם פשיטא שיהיה אסור גם בניד”ד שנהנה מזה.

ויש לציין דדעת התוס’ בביצה כג ע”ב [דלא כרש”י שם] וכן דעת התוס’ בשבת קו וכ”ה ברש”י שם [דלא כמ”ש רש”י בביצה שם] וכן דעת הרשב”א והרא”ה והר”ן [כמו שהובאו בביאור הלכה ריש סי’ תצז] שהוא מצד שמא יצודם [ובשו”ע יש סתירות בזה אם פסק שהוא מדין מוקצה או מדין צידה, ועי’ משנ”ב סי’ תצז סק”ד בשם הפר”ח שהעיקר להלכה כדעת התוס’ שהוא מחשש צידה, אבל גם הצד השני בדעת השו”ע הוא רק שהוא מטעם מוקצה כנ”ל ולא מטעם טירחא גרידא], ואם כן לשיטת הרמב”ם שהוא מטעם מוקצה ולשי’ התוס’ ורוב ראשונים שהוא מטעם צידה, בודאי שאין היתר להאכיל בעלי חיים בשבת גם אם אומר שנהנה מזה.

ואמנם ראיתי בשם הגרנ”ק [תורת המלאכות עמ’ לה] שמה שנותן מזונות להבע”ח לצורך תפיסת וצידת הבע”ח ממנו לא חשיב שעושה לצורך הבעלי חיים דהאיסור רק כשעושה לצורך בעלי החיים, ומ”מ באופן שנותן לבע”ח כדי לצודם להבריחם מעליו יש רק איסור צידה ולא איסור הנחת מזונות לפני בעלי חיים, ועי’ שערי תשובה סי’ שט”ז סק”ג בשם המהריט”ץ סי’ רמ”ה הובא בתורת המלאכות שם, והנה באמת הוא דבר מחודש, (ויש לציין דגוף הנידון שם שייך לנידון הנו”כ ביו”ד ריש סי’ פז האם שייך איסור דרבנן על איסור דאורייתא עי”ש, דהרי באופן שיש בהנחת המאכל צידה דאורייתא איך יחול איסור דרבנן של האכלת מזונות, אבל הגרנ”ק שם מיהת מיירי באופן שאין האיסור צידה לשיטתו דאורייתא אלא רק גרמא), אבל גם אחר חידושו הבו דלא לוסיף עלה, אין לך בו אלא חידושו באופן שעושה לרעתם של בעלי החיים לצודם ולא לטובתם, אבל באופן שעושה את טובת הבעלי חיים וגם מתכוון לטובתם וזה מה שעושה לו הרגשה טובה, בזה לא מיירי הגרנ”ק, ויש לומר שהגדרת הגזירה היא כל אכילה שעושה לטובת הבע”ח וזה כלול בגזירה זו.

והעצה לעשות באופן המותר הוא ליתן באופן מרוחק מהם באופן שיש היכר שבזה אין חשש שמא יבוא ליטול מהם כמ”ש המג”א סי’ תצז והובא במשנ”ב שם סק”ה.

 

קרא פחות

יעוי’ בשו”ע בסי’ תקמו סעי’ ה עושה אשה כל תכשיטיה במועד, וכתב שם בביה”ל בשם הריטב”א שזה צורך הגוף הוא וכעין אוכל נפש ולפיכך עושה כדרכה בלא שינוי ובטירחא רבה עכ”ל.

ולפי זה לכאורה גם מעשה אומן יהיה מותר, ועכ”פ מדברי המ”ב הנ”ל לכאורה לא גרע מאוכל נפש.

ובאוכל נפש מותר אפי’ מעשה אומן כמ”ש המשנ”ב תקמ כו בשם הגר”א ופוסקים.

ואפילו בדברים שהם צורך כאוכל נפש מותר מעשה אומן, עיין רמב”ן בפסקי חוה”מ לענין דברים שהם צורך הגוף, משנ”ב תקלו סק”ב וכמו שביאר בחוט שני חוה”מ עמ’ רי.

קרא פחות

בכמה סוגיות מבואר דתיקון כלי ביום טוב לא הותר אפי’ לצורך אוכל נפש, ולכן הנוהגים שלא לפתוח בקבוקי שתיה בשבת ינהגו כן גם ביום טוב.

ומ”מ מי שסובר שמעיקר הדין מותר בשבת לפתוח א”כ יום טוב הוא יותר קל, מכיון שלדעת חלק מהראשונים אפי’ מלאכה גמורה של עשיית כלי באוכל נפש איסורה הוא רק מדרבנן.

מקורות: סוגי’ דשפוד שנרצם וסוגי’ דבקעת ועוד סוגיות ולענין מה שכתבתי בסוף על מלאכה לאו”נ בי”ט, עי’ ב”י וש”ע או”ח תצה.

אע”פ שיש הלכה ואין מורין כן לענין שפוד בר”ס תקט מ”מ יש להחמיר בזה כמ”ש המשנ”ב שם, ואפי’ להרמ”א לא הקיל אלא בשפוד שנרצף ולא בדבר שהוא תיקון גמור כמ”ש המשנ”ב שם.

השלמה לתשובה על פתיחת בקבוק ביום טוב

אע”פ שיש הלכה ואין מורין כן לענין שפוד בר”ס תקט מ”מ יש להחמיר בזה כמ”ש המשנ”ב שם, ואפי’ להרמ”א לא הקיל אלא בשפוד שנרצף ולא בדבר שהוא תיקון גמור כמ”ש המשנ”ב שם.

קרא פחות