שבוע 69

אמרו בחז”ל (מכילתא דרשב”י ר”פ שמות) שמעולם לא יצא עבד או שפחה ממצרים אלא הגר בלבד, אולם כאן הענין שונה וכמו שהובא (ספר שלח את עמי עמ’ צה בשם ילקוט ראובני ושפתי כהן פרשת בשלח) דמאחר שהיו מזרע יוסף שהיה משנה למלך לא חייבום בעבודת פרך והרשות היתה בידם מצד המלכות לצאת ממצרים בכל עת שירצו, וזה א”ש עם דברי חז”ל הנ”ל דמעולם לא יצא עבד והם משמע שלא היו בגדר עבדים.

ואע”ג דכתיב ויקם מלך חדש אשר לא ידע את יוסף ע”כ צ”ל שיש בזה דרגות דהרי אין הכונה ששכח את כל קיומו ומציאותו של יוסף אלא כלשון הגמ’ דהוה דמי כמאן דלא ידע ליוסף כלל ור”ל שהתנהג בכפיות טובה כלפי יוסף אבל אה”נ שהיו דברים שלא היה יכול להמנע מלהיטיב בהם לזרע יוסף או שחשש שמא יבולע לו אם יצר להם.

הנה מיתת מרים היה ודאי קודם מי מריבה דמלבד מה שנכתב בתורה קודם לכן בפרשת חוקת ובאותה פרשה אינו ברור דאמרי’ אין מוקדם ומאוחר בתורה (עי’ פסחים ו ע”ב ובתוס’ שם), מלבד זה הרי כל מעשה מי מריבה היה אחר שנסתלק הבאר ומחמת שנסתלק הבאר, וכל סילוק הבאר היה רק אחר מיתת מרים כמבואר בתענית ט ע”א, ומלבד זה נזכר בהרבה מקומות במקרא שמיתת משה ואהרן היה מחמת מי מריבה וכדאמרי’ בחז”ל שהיה טעם בזה להשמיע שלא היה בידם עון אחר, ובשום מקום לא נזכר שמתה מרים מחמת מי מריבה א”כ מיתתה של מרים לא היה מחמת מי מריבה כלל, וא”כ למה מתה באותה שנה עם משה ואהרן שהיא שנת הארבעים קודם כניסת ישראל לארץ.

ולכאורה יש קצת משמעות שהנהגתה של מרים היתה עם הנהגת משה ואהרן ולא בפני עצמה ולכך מתה קודם שמתו הם ואולי מחמת זה מתה מיד קודם שנגזרה גזירה עליהם שתיפסק הנהגתם שבחייהם, ומעין זה כ’ במדרש אספה (והוא מדרש המתחיל אספה לי שבעים איש וחלקו הובא בילקו”ש) באחד מהתירוצים וז”ל, מפני שהיא שוה למשה ולאהרן בגדולה ששלשתן היו פרנסים טובים לישראל שאינו בדין שיסתלקו ומרים קיימת לכך קדמה תחלה ומתה ע”כ.

ובגמ’ בתענית שם שהובא הקרא דזכריה (יא, ח) ואכחיד את ג’ הרועים בירח אחד משמע מלשון הפרשה שם שהיה כל זה בעון ישראל שלא היו ראויים להנהגתם ויש לפרש שלכך מתו קודם כניסת ישראל לארץ, אם כי למסקנת הגמ’ עיקר קרא מיירי על ג’ המתנות שנכחדו בירח אחד ולא על המנהיגים עצמם, אבל יש לומר דה”ה מה שמתו המנהיגים עצמם היה מחמת חטא ישראל, אע”ג שלא שייך לומר כאן אין מקרא יוצא מידי פשוטו (שבת סג ע”א), דהרי לא היה בירח אחד, מ”מ יש לומר דה”ה לענין ההנהגה שנזכרה שם באותה הפרשה על מקל חובלים ומקל נועם מה שלא זכו ישראל להנהגת משה עם אהרן ומרים בארץ ישראל היה גם מחמת שלא היו ראויין לזה.

ועי’ עוד טעמים אחרים במדרש אספה בביאור ענין מה שמתו ג’ הרועים בסמיכות, כדי שלא ימותו עם פושעי מדבר לכך מתו רק בשנת הארבעים אחר שמתו כל רשעי המדבר, וכן שמשה ואהרן הרגישו במיתת מרים שהיתה צדקת ומתו אחריה שאף הצדיקים מרגישין במיתת הצדיקים.

בשו”ע או”ח סי’ תרנח ס”ח האחים שקנו אתרוגים מתפיסת הבית וכו’, ומבואר דבכמה אופנים הנוטל אתרוג מתפיסת הבית ומברך עליו לא יצא ומסתמא אין מקנים לו, אבל לקמן ס”ט לגבי קהל שקנו אתרוג אמרי’ דמסתמא מקנים זה לזה האתרוג במתנה על מנת להחזיר, ומענין לענין אי’ לעיל ס”ה דהנותן לחבירו לולב הוא מסתמא כדי שיחזירנו לו, אבל לק”מ על מה שנתבאר כאן בס”ח דיש אופנים שלא יצא ושבסתמא לא אמרי’ שהיה בדעתם להקנותו במתנה על מנת להחזיר, דהחילוק הוא אם קנו למצוה או לצורך אחר כמבואר בהג”ה לעיל סעי’ ז, וה”ה באחים של תפוסת הבית, כמבואר בבה”ל לעיל סעיף הנ”ל בשם הלבוש, וממילא כל סעיף ח מיירי באופן שקנאוהו בסתמא כדמוכח בבה”ל הנ”ל.

ועדיין צריך לבאר דכיון שרוצה לצאת בו א”כ נימא דכיון שהוא לצורך מצוה לא אכפת להו להקנות לו במתנה על מנת להחזיר, בפרט דעיקר קפידתם על ההקנאה (שלא להקנות לו למצוה) הוא מחמת שרוצים לצאת בו כמבואר בלשון שו”ע ס”ח ומשנ”ב סקל”ו בשם הר”ן, ומאחר דעיקר קפידתם שלא להקנותו הוא מחמת מצוה למה לא נימא שכוונתם להקנות לו במתנה על מנת להחזיר כמו בקנו לצאת מצוה.

ונראה דהביאור בזה הוא משום שלא נתכוונו להקנותו כיון שלא קנאוהו אדעתא דמצוה ורק שאם לא היו מקפידים שיטול לעצמו לגמרי אז היה מועיל מצד קנין מחילה בסתמא אבל מאחר שמקפידים שלא יטלנו לעצמו לגמרי מחמת שצריכים למצוותם א”כ הדר דינא שלא היה בלבם להקנותו הלולב לצורך המצוה במתנה על מנת להחזיר כיון שלא קנאוהו למצוה, דהמועיל כאן הוא קנין מחילה גמורה או באופן שיש לשער שבסתמא דעתם ליתן לו למתנה על מנת להחזיר וכאן מחילה גמורה אין משום שצריכים למצוותם ומתנה על מנת להחזיר לא הוה בדעתייהו בשעת קניית האתרוג כיון שלא קנאוהו אדעתא דמצוה ואפשר דמה שהיה בדעתם אחר הקניה לא מהני לענין דנימא דמסתמא נותנים לו לקנות (וכן משמע ברמ”א בס”ז בשם המ”מ דאחר שעת קניה בלבד אזלי’), ועדיין צ”ב.

המשנ”ב בסי’ ריט סק”ג כתב בשם האחרונים שמנהג העולם שנשים אין מברכות ברכה זו בפני עשרה שאינו דרך ארץ ויש שכתבו שתברך בפני עשרה שהם נשים ואיש אחד עכ”ד בקיצור, וכן הורה החזו”א לנשים שלא יברכו הגומל וכן בבית הקה”י לא בירכו נשים אף בלידה (ארחות רבינו ח”א עמ’ צא), אולם בירושלים נהגו רבים שמברכת, והובא מנהג זה במנחת שלמה ח”ב סי’ ד סקל”א, וכן בשלמת חיים סי’ רב מבואר שהיו מברכות וכן בכה”ח סק”ז, וכך נהגו רבים גם היום ואין לפקפק במנהג זה במקום שהוא מונהג מכיון שמדינא דגמ’ לכאורה כך צריך לצאת שהוא חיוב המוטל גם על נשים, ולומר שמדינא דגמ’ לא נתקן בנשים משום כל כבודה בת מלך פנימה הוא מחודש.

(והואיל דאתאן לזה נראה דלפי מה שנתבאר בפוסקים שהעיקר לדינא שאשה אין מחוייבת בפני עשרה משום דלאו אורח ארעא עכ”פ לענין לכנס עשרה אנשים וגם למנהג המחמיר מ”מ רק ביולדת שיש לה עשרה לברך א”כ גם לגבי מש”כ הרמ”א בהל’ יו”כ לגבי מחילה ויש לזה מקור ממדרש תנחומא כמ”ש הגר”א שם לכאורה גם בזה א”א לחייב אשה וכן בבקשת מחילה ממת בפני עשרה).

אולם לגבי מפלת נראה שלא נהגו לברך (וכן מבואר בשיעורי מרן הגריש”א על ברכות נד, ובהליכ”ש הל’ תפילה פכ”ג ארחות הלכה יב), והטעם לא משום שאין בזה סכנה, שכן אכן יש הפלות שאין בהם חולי או סכנה, ובהם ודאי שאין לברך, אבל יש הפלות שהם כמו לידה ממש ואף מסובכות לעתים יותר מלידה, והוא לא גרע מניתוח שאשה תברך אם יש לה עשרה (הליכ”ש שם), אלא משום שרק ביולדת עיקר הטעם שנהגו לברך הוא שיש עשרה שמתאספים בביתה כגון בברית או בקידוש שיש עושים אחר לידת בת אבל במפלת לא, ויש להוסיף דבמפלת מצוי גם כבוד הבריות אפי’ אם יש לפניה עשרה שיכולה לברך ואפי’ במקום שאינו כיסופא באופן הפוטר מצוה דרבנן או שוא”ת משום כבוד הבריות אבל שייך טפי גם לומר כל כבודה בת מלך כשיש בזה חוסר נעימות גדולה וגם מצטרף למנהג הידוע המובא בפוסקים שאשה אינה מברכת כלל מחמת אורח ארעא שהוא משום כל כבודה.

הנה אף אם בתנור רגיל נימא דיש מקום להקל ואכהמ”ל בזה, אך בניד”ד במיקרוגל יש בו שאלה נוספת, שכן אפי’ אם אין נורה נדלקת בפתיחת דלת המיקרוגל וכפתור ההפעלה של המכשיר כבוי, מ”מ הפתיחה של הדלת שולטת על מעגלי חשמל של המכשיר והר”ז כמכשיר חשמלי שמפעיל בו כפתור כאשר אין המכשיר מחובר לחשמל כעת, (שבזה יש הוראה בשם החזו”א שהורה להגאב”ד דפוניבז’ שיש בזה איסור וכן יש שנקטו רוב ככל פוסקי זמנינו כן בפשיטות בדעת החזו”א וכמו שהרחבתי בתשובה אחרת ד”ה האם מותר לחבר בשבת משהו למטען כשהמטען כבוי עם שעון שבת, ושם ציינתי לדעות פוסקי זמנינו בזה), אא”כ הגורם בחול הוא רק עין אלקטרונית שכאן שכבר המכשיר כבוי לית לן בה.

וצל”ע על מה סמכו להקל בניטרול המקרר בפתיחתו בשבת ולא חשו לסברא זו.

ושמעתי משאר בשרי הגרי”מ מורגנשטרן (בעהמ”ח ספרים בתחום זה), שגם חלק מהפתרונות המצויים למקררים בשבת אינם מתיימרים לפתור בעיה זו ומודעים לכך שאינו פותר הבעיה לכל הדעות, וסומכים על הפוסקים המקילים בזה הסוברים שאין בזה מלאכה ושיש פתרון הלכתי למי שרוצה להחמיר בזה באופן מסויים וכו’ עכ”ד (ולכאורה עכ”פ מחמירים בחיבור מעגל חשמלי עכ”פ כשצד אחד מחובר לחשמל חי גם אם הצד השני כבוי, וצריך בירור).

והוסיף הרה”ג הנ”ל דלהמחמירים ביותר בזה בחיבור מעגלי חשמל גם במצב כבוי, צל”ע מה ההגדרה בזה לאסור חיבור חשמל דהרי כל הנחה של כלי מתכת ע”ג מתכת יש בזה תשתית לחיבור חשמל, ואמרתי דמ”מ יש מקום לצדד שחיבור הקבוע ועומד להעברת מעגל חשמל יהיה אסור לדעת החזו”א לחבר לו תוספת בשבת וא”א ללמוד לזה ממה שלא נאסר הנחת מתכת ע”ג מתכת באופן שאינו עומד לחשמל כלל.

אולם מצאתי בארחות רבינו ח”א עמ’ קמג דכבר נחית לשאלה זו וגם הוא הביא בשם החזו”א מפיו דלהוריד את המפסק בשבת גם כשהחשמל כבוי יש בזה משום תיקון מנא, אבל לענין מקרר שהוכשר לשימוש בשבת (ע”י הוצאת התקע של המקרר מהשקע או על ידי הוצאת הנורה) הביא שם הוראה מהגריי”ק שלא כל חיבור בין שני חוטים הוי תיקון מנא ושכך נהג למעשה.

וטעמו של הגריי”ק שבנידון דמקרר לא חשיב בונה כשכבוי יש לומר דכיון שעיקר הפעולה שפועל היא פעולה אחרת הלכך בצירוף מה שמערכת החשמל (של הנורה) כבויה מחשיבים כעושה מעשה אחר ולא כמחבר מעגל חשמל, על דרך דורסו לפי תומו עי”ש ברש”י וע”ד שיטת הרשב”א בפסיק רישא לפי מה שביארוהו רבים ועוד פוסקים (יעוי’ בתשובתי על מצלמות בשבת) דכל שעיקר הפעולה שעושה היא פעולה אחרת הפסיק רישא הוא גרוע ומלבד שאפשר שמצרף שיטה זו להקל מצד הפסיק רישא אבל מ”מ יתכן שהחשיב ג”כ כאינו בונה מאחר שעיקר הפעולה שעושה כאן היא פתיחת מקרר ואינו מכוון ליצירת תשתית חשמל משא”כ מי שמזיז מפסק שעיקר הפעולה שעושה הוא להכין תשתית חשמל שתהיה מוכנת כשתדלק האור (כהמעשה שהורה החזו”א בפוניבז’).

ובתוספת חידוד דיתכן שעיקר הקולא של הגריי”ק הוא משום שאינו מתכון למעשה זה ועושה פעולה אחרת וזהו עיקר מה שעושה כרגע, משא”כ באופן שהורה החזו”א לאסור שם יש תרתי לריעותא שגם מכון לזה וזה עיקר מה שעושה עכשיו וגם אינו עושה פעולה אחרת כרגע.

ויתכן שבשם בעל החו”ב הובא להחמיר בזה ג”כ.

דין שטר שלוה בו ופרעו שאינו חוזר ולוה בו כמבואר בב”מ יז ע”א וחו”מ סי’ מח (ועכ”פ להרמ”א שם בשם המרדכי אינו חוזר ולווה בו בלא קנין מחדש), ונשאלתי האם בתוך כדי דיבור הדין שונה או לא.

ולכאורה אם חזר ולווה הלוואה חדשה אינו מועיל שהוא תוך כדי דיבור לפרעון, שהרי שעבוד השטר (או כח הקנין להרמ”א) פקע כבר בסיום ההלואה הקודמת וכעת יש כאן הלואה חדשה וכתיבת השטר (או הקנין) הסתיים ביחס להלוואה ראשונה ומעשה זה אחר שנעקר להלוואה הראשונה ונפקע על ידי זה מכל הלוואה עתידית אחרת לא יוכל להתייחס להלוואה השניה וגם לא היה תוך כדי דיבור להלוואה השניה.

אולם עדיין יש לדון לפמ”ש הקצה”ח בסי’ מח סק”א דדין שטר שנמחל או נפרע ונמחל שעבודו הוא מחזיר שעבוד השטר ללוה והרי הוא כפודה או קונה שעבודו ממנו ולא מפקיע השעבוד למפרע, א”כ יש מקום לטעון דיכול לבטל את החזרת השעבוד תוכ”ד, וצל”ע דא”כ בהסכמת שניהם יוכל לבטל גם לאחר דיבור והרי זה אינו עכ”פ להשו”ע (וכן להרמ”א בלא עוד קנין) ויש לציין דכתב המנ”ח (מצוה שסח ד”ה וכבר) דמידי דלא מהני ביה שאלה (וי”ל דה”ה כיוצא בשאלה בכל ענין לגופו כגון בקניינים יש טענת מקח טעות להסוברים דמהני חרטה בקנינים) לא מהני גם ביטול תוך כדי דיבור.

ומ”מ להקצה”ח שם על ידי כתיבה ומסירה באופן המבואר שם יכול להחזיר שעבוד השטר עי”ש דלא כהש”ך ולפי שי’ הקצה”ח מיהא יש לדון בזה, דאמנם אין מסירה ביטול הפעולה הקודמת אלא הקנאת השעבוד שחזר לידי הלוה וכעת מקנהו שוב למלוה מכאן ולהבא ואולי בלא המנ”ח הנ”ל עכ”פ יועיל  תוכ”ד (וגם יש לדון בדעת הש”ך גופא היאך סובר בביאור נפקע שעבודו הנ”ל דלכאורה אינו מסכים להקצה”ח שהוא כהקנאת שעבוד קיים אלא הפקעה מוחלטת וביטול השעבוד לגמרי).

ושוב נראה דהמנ”ח אינו סתירה לזה דכיון שסובר הקצה”ח שהוא לא עדיף מהקנאת השעבוד ללוה ושמחמת כן יכול לחזור ולמוכרו להמלוה א”כ ה”ה לו יצוייר שהיה חוזר בו המלוה מהקנאת השעבוד ללוה מחמת טענה נכונה של מקח טעות הרי היה יכול לחזור בו, ממילא המנ”ח אינו סתירה לכאן, דהמנ”ח לא קאמר אלא שאילו לא היה שייך לבטל הפעולה על ידי שאלה (דהיינו חרטה באופן המועיל) לא הוה מהני כאן משא”כ כאן דמהני ביטול על ידי מקח טעות א”כ להסוברים דשייך לבטל על ידי קנין שייך גם כאן.

ומ”מ גם לצדדים דלעיל עדיין יש לומר דכשביטל ההלוואה ופעל הלוואה חדשה לא דמי לכתיבה ומסירה של השטר הקודם דמ”מ יש כאן פעולה חדשה.

ועדיין במקרה שפרע ותוך כדי דיבור חזר בו מהפרעון עצמו ואמר שמתחרט מן הפרעון, בזה יש לדון עוד אם תוקף ההלוואה הראשונה חזר וכאילו לא היה פרעון  ולכאורה להקצה”ח הנ”ל יש מקום לומר דמהני, וצ”ע.

והנה אנו נכנסים בזה לנידון האם שייך כלל בקניינים חזרה תוך כדי דיבור, ועי’ בזה בחו”מ סי’ קצה ס”ז וקצה”ח שם סק”ז דמשמע שיש חזרה תוך כדי דיבור גם בקניינים, אולם דעת הט”ז באה”ע סי’ לח סק”ב וההפלאה בקו”א סי’ כז סק”ג שא”א לחזור מקניינים דלא אתי דיבור ומבטל מעשה (ראה אב”מ סי’ כז סק”ט שחלק על זה), וכאן מצד קניינים יש עוד צדדים ונידונים דראשית כל היה כאן יותר מקניין שכן כבר נכנסו המעות לרשות המלוה וצל”ע במקורי הדינים האם בזה חמור יותר, ונידון נוסף שהרי הלוה משועבד למלוה והכנסת המעות לרשותו הם יותר מסתם הקנאה כיון שהמלוה משלו הוא נוטל, ובפרט אחר תקנת הגאונים שיש שעבוד גם על מטלטלי, ויעוי’ בקצה”ח שם שכ’ דבמגביה מרשות הפקר כיון שאין מגביה משלו אינו יכול לחזור בו אפי’ תוכ”ד משום שאינו מקנה משלו, וגם יש לדון דאולי השבת הלוואה הוא יותר מקנין וסגי לזה כעין סילוק דסילוק א”א לחזור בה כמו שמצינו בנדרים פז ע”א דבהקדש אין תוך כדי דיבור (מחנ”א הל’ זכיה מהפקר יא), ובפשוטו החזרת הלואה היא כקנין ככל הקניינים, עכ”פ כל היכא דלא כתבו אדרכתא על הנכסים, ויתכן לתלות זה בפלוגת הפוסקים לענין אם יכול המלוה להקדיש החוב (עי’ קוב”ש ב”ב סי’ תקכב בפלוגתא דהרי”ף ובעל המאור רפ”ד דב”ק ועי’ עוד במרדכי ב”ק תקסה ומאירי ב”ק סח ע”ב ד”ה זה שאמרו, ועי’ עוד שער המלך פכ”ב מהל’ מכירה ה”ט בשם מהרי”ק בטעם דמהני מחילה בהלואה וחשיב בא לעולם), ואינו מוכרח דיש לומר דחוב לחוד ומעות לחוד, אבל אפי’ אם תמצי לומר דהחזרת הלוואה היא ככל קנין ומהני תוכ”ד מ”מ באופן של מחילת הלואה וחזרה מהמחילה נסתפק המחנ”א שם אם מהני תוכ”ד ממחילה.

ויש בזה עוד נידון נוסף לגבי תוכ”ד כשבא לחוב לאדם אחר ועי’ רמ”א אה”ע סי’ מא ס”ד, ובב”ש שם סק”ט, ויל”ע להשיטות שאין מועיל  תוכ”ד לחוב לאחר אם הוא רק באופן המבואר שם או לא, וכמו”כ יש לדון באופן שב’ הצדדין חזרו תוכ”ד.