שאלה

בענין תשובת הגאון הגדול רבי יצחק זילברשטין שליט”א בענין מעלת זה אלי ואנוהו האם עדיפא מצדקה לעניים, באשר גם אני נשאלתי בכעין זה, מה הגבול שמוטל להדר באתרוג אם לא עדיף ליתן ממון זה לעניים.

השאלה היתה אחד שקנה אתרוג מהודר כדינו וקיים מצות צדקה כדינה ונשארו בידו מעות הי עדיף, ומדברי הגאון הגדול שליט”א נראה דהדור מצוה עדיף {נוסח שאלה זו היא קיצור של כמה מכתבי השואל נ”י.

} .

תשובה

ט”ז חשון ע”ז

שלום רב

הנה הגדרים שמחוייב להדר באתרוג מבו’ באו”ח סי’ תרנ”ו ובב”ק ט’ ב’ וא”צ לדידי ודכוותי, ודברי הגר”י זילברשטין לא נאמרו אלא במי שכבר נתן מעשר כספים או צדקה.

איני יודע אם כונתו שמתחילה עדיף הידור מצוה, אלא מיירי שמתחילה היתה בדעתו לכך ועל זה אמר שאין לו לבטל דעתו מחמת כן, משום שיש בזה ענין אמיתי ומקור נאמן להשקיע כסף בהידור מצוה.

בחפץ חיים בספרו אהבת חסד כתב שאם מפרש חומש מהכספים יכול ליתן המעשר לצדקה ושאר החומש למצות.

ואביא כאן מה שנשאל מרן הגרח”ק שליט”א מאת הרה”ג גמליאל רבינוביץ שליט”א (צהר יד תשס”ה), האם עדיף הידור מצוה ולתת כספו באתרוג מהודר, או שמא עדיף לתת את הכסף לצדקה, והשיב שם: בהידור מצוה עד שליש ע”כ.

היינו דעד שליש הוא קודם למצות צדקה ויותר משליש אינו קודם למצות צדקה.

ואם הצדקה היא מצוה עוברת לכאורה מילתא דפשיטא שהיא קודמת להידור מצוה, וכמדומה שגם למצוה עצמה, יעוי’ מור וקציעה סי’ תרנ”ו א”נ בצדקה ופדיון שבוים וכו’.

ובזמנינו הרבה נפשות אפשר להציל ע”י צדקה, ואמנם המ”ב בבה”ל שם ד”ה יותר נקט שצדקה אינה מצוה עוברת לגבי אתרוג, שיכול לסמוך על אחרים שיתנו, אבל בזמנינו שכל העניים מרוכזים ע”י גבאים וניתן מכל מקום ובכל עת ליתן צדקה לכל עני, והמציאות היא שלהרבה מן העניים לא מגיע הכסף הנצרך עד לאחר שכבר מאוחר, יתכן דבכה”ג המ”ב מודה, וא”כ אמנם למי שרוצה ליתן כסף להידור מצוה לבטל דעתו, אבל אם מלכתחילה שואל מה עדיף יתכן שבמצב זה צדקה עדיפא.

ואמנם הח”ח עצמו באהבת חסד ח”ב פי”ט אות ד’ כתב שאם יודע שיש בעיר אלמנות ויתומים שצריכים ונזקקים מחוייב להפריש חומש, וכתב דצדקה לענים נחשבת מצוה עוברת באופן זה אך אם ידו משגת למעשר מעיקר הדין אינו מחוייב להוציא חומש, וחזינן שאם במציאות אין כל העניים מקבלים כמה שצריכים לקבל חשיב מצוה עוברת.

ולכן למעשה משמע שיש להורות לו להעדיף לתת צדקה לעניים עכ”פ כאשר כבר נתן שליש בהידור מצוה.

Read less

שבוע פרשת שופטים אלול תשע”ו

לכבוד.

.

.

ע”ד מה ששאלתם ששם אביך הוא מתתיהו, שהוא שם פלאי, האם מותר לומר על רחוב מתתיהו שדרים ברחוב מתתיהו.

הנה יעוי’ בס’ משפטי השלום לאאמו”ר שליט”א, מש”כ שכהיום נהוג להקל כהדעות דאין מקפידין אלא רק בשם שהוא שם פלאי ורק בפניו, שהרגילות שנוקטים שמוחלים ע”ז, ולפ”ז כל הנידון הוא רק בפניו דבפניו אין בזה שום איסור.

והנה גם דעת הרמ”א ביו”ד סי’ ר”מ ס”ב, דס”ל דבשם פלאי יש להחמיר בין בפניו ובין שלא בפניו, ובשם רגיל מותר רק בפניו, ובאמת לולי מנהגא היה נכון להחמיר כדעת זו, שגם הט”ז סק”ה ס”ל הכי, ועיין בערוה”ש, מ”מ באופן שאומר רחוב מתתיהו ואינו אומר מתתיהו סתמא, לכאורה בזה ודאי אין חשש כלל דנימא דמחזי שקורא לאביו בשמו, דהרי אין כונתו על שם אדם כלל, ואע”פ שזהו דבר פשוט מן הסברא מ”מ יש להביא לזה ראיה גם מגמ’, דהרי רב חסדא תלמידיה דרב הוה, כדאי’ בפ”ק דשבת דף י’, וחזינן דאמר רב חסדא בשבת ק”מ ב’ בר בי רב דזבין כיתוניתא ליזבן מדנהר אבא, וחזינן שלא הקפיד לומר נהר אבא, אע”פ שהשם אבא היה שמו של רב לדעת כמה ראשונים, ולא היה בזה איסור של הקורא לרבו בשמו [והשם אבא כתב הערוך לנר ביבמות נ”ז ב’ שדוחק לומר שאינו שם פלאי].

והיינו ממש כענינינו.

וכן במי שקורא לחבירו בשמו ושם אביו בצירוף שם אחר [כגון שלאביו קורין יוסף ולחבירו קורין יוסף חיים, וקורא לחבירו יוסף חיים], הביא בספר אשרי האיש בשם הגרי”ש אלישיב זצ”ל, שאין בזה איסור, ולכאורה א”צ לבוא בזה לגדרי הדינים בשמות, כידוע בשם החזו”א (הובא בס’ דרך שיחה) דשם ועוד שם אינן ב’ שמות אלא שם שלישי, וא”צ לבוא לזה כאן די”ל דסגי במה דמוכחא מילתא שאינו קורא לאביו ואין כונתו כלל לאביו.

ואולי יש לצדד עוד, דאם אומר אני גר במתתיהו, אע”פ שאינו אומר אני גר ברחוב מתתיהו, בזה ג”כ מוכחא מילתא דאין הכונה לשם אדם ובדאי לא לשם אביו, ולא מחזי כקורא לאביו בשמו.

וגם כשאין אומר אלא ‘מתתיהו’ בלבד, מכיון שנשאל היכן הוא גר ומשיב מתתיהו, בזה מוכחא מילתא שאין כונתו לשם של אדם.

והנה איתא בעבודה זרה נ”ד ב’ וז”ל, אמשול לך משל למה”ד למלך בשר ודם שהיה לו בן אחד ואותו הבן היה מגדל לו את הכלב והעלה לו שם על שם אביו וכשהוא נשבע אומר בחיי כלב אבא כששמע המלך על מי הוא כועס על הבן הוא כועס או על הכלב הוא כועס הוי אומר על הבן הוא כועס ע”כ.

אכן אי”ז ראיה לענינינו, דבענינינו אפשר דאי”ז זלזול בחיי האבא, דדוקא בכלב שיש זילותא טפי, א”נ דוקא במקרה שם שהוא זה שחידש השם הזה, אבל שמא לא.

והנה במה שייסד ראשית כל השואל שהשם מתתיהו הוא שם פלאי, ג”כ איני יודע אם הוא מוכרע לגמרי, דהנה בהגדר מה נקרא שם פלאי יש מקום עיון, שהרמב”ם בהלכות תלמוד תורה פ”ה הלכה ה’ כתב, בדין שאסור לו לתלמיד לקרות לרבו בשמו ואפילו שלא בפניו, והוא שיהי’ השם פלאי, שכל השומע ידע שהוא פלוני.

משמע ששם פלאי הוא שם זר מאד, עד שכל השומע ידע שהוא פלוני רבו ולא אחר, אבל שם שאינו מצוי הרבה, אף על פי שאינו מהשמות השכיחים ביותר, נראה שלא חשיב לי’ פלאי.

אבל בהלכות ממרים, פ”ו ה”ג, בדין שלא יקרא שם אביו או רבו, אם הי’ שמם כשם אחרים, אלא משנה את שמם, כ’ ע”ז יראה לי שאין נזהר בכך אלא בשם שהוא פלאי, שאין הכל דשין בו, אבל השמות שקוראין בהן את העם, כגון אברהם יצחק ויעקב משה, וכיוצא בהן בכל לשון ובכל זמן קורא בהן לאחרים שלא בפניו ואין בכך כלום, ע”כ.

משמע דגם שם שאינו רגיל ביותר ג”כ נחשב כשם פלאי [כך מצאתי שהעיר בשו”ת עזרת כהן אה”ע סי’ כ”ח], וא”כ לפי דברי הרמב”ם בהלכות ממרים לפי משמעות הדברים השם מתתיהו שהוא מצוי אצל עוד איזה אנשים אינו פלאי.

אכן יתכן דיש לחלק בין הלכות ת”ת דמיירי בתלמיד שיש לו רב שלומד ממנו לבין אב ובנו, דהנה נניח שאם אדם קורא לחבירו בשם של אביו, מי שאינו יודע שהכונה לחבירו מיד סבור שהכונה לאביו, ויבוא להחליף לשומע בזה לטעות כנ”ל, אבל בתלמיד שהלך לאדם ללמוד אצלו – בזה אינו מוכחא מילתא כ”כ שאם יאמר את שמו כונתו לקרוא לרבו, מחמת שהקשר לרב ע”פ רוב אינו כמו ביחס לאב, ולכן אצל אב החמיר יותר הרמב”ם שכל שם שאינו כאברהם יצחק ויעקב יתכן שהשומעים יטעו כנ”ל, משא”כ ברב שהסיכויים לטעות נמוכים יותר, כל שאי”ז פלאי ממש כנ”ל.

וראיתי שכתב חכם א’ בספרו [בהלכות כיבוד אב ואם פרק ה’ סעיף סג מהדורת תשס”א כרך א’ עמוד תנ, וכאן הובא נוסחתו מהקצש”ע שלו] וז”ל, אם היה קורא דברי תורה, ומזכיר שמות כשם אביו, אפילו הוא שם פלאי, רשאי לקרוא בקול, כיון שקורא בדברי תורה, וגם ניכר שאינו קורא את אביו עצמו.

אבל לקרוא מכתב ששלח איש לרעהו ונזכר בו שם כשמו של אביו, והוא שם פלאי, אסור, וזה דוקא בפניו אבל שלא בפניו אם ניכר מתוך הדברים שאינו מדבר על אביו, וכגון שמוסיף שם משפחה, או שמתוך הענין שמזכיר מוכח שלא מדובר באביו, מותר אף על פי שהוא שם פלאי.

עכ”ד.

***

בע”ה כ’ חשון תשע”ז

לכבוד הג”ר אהרן י’ גולדברג שליט”א

שלו’ רב

ע”ד מה ששאלתם בענין מרפסת בית מקורה שיש בה חלונות הפונים לרה”ר, האם אפשר להדליק משם נר חנוכה כאחד מחדרי הבית, או לא.

הנה במרפסת שאינה מקורה דנו הפוסקים בזמנינו האם יש להחשיבה כחצר או לא, אם יש פתח פתוח ממנה לרה”ר, אם צריך להדליק בפתחה כדין הדלקה בפתח החצר, [דקי”ל כדעת התוס’ שבת כ”א שההדלקה היא בפתח החצר, כמש”כ בשו”ע סי’ תרע”א ס”ה], ודעת הגריש”א (שבות יצחק חנוכה פ”א עמ’ י’, פניני חנוכה עמ’ ס”ו ס”ז) שמרפסת שאינה סגורה לגמרי עם מחיצות ותקרה אין דינה כחלון, והמדליק על המעקה של המרפסת אין דינו כמדליק בבית ולא יצא ידי חובה, עכ”ד, וע”ע בחוט שני חנוכה עמ’ ש”ח, ארחות רבינו ח”ג חנוכה אות ל”א, ומעדני שלמה עמ’ ק”ז, ועוד, שחלקו ע”ז, ומשמע דסבירא להו דאם יש פתח במרפסת שפונה לרה”ר שידליק בפתח החצר, וכן במרפסת שאין בה פתח לרה”ר אלא רק חלון עי”ש אם להדליק על מעקה המרפסת, (ועי’ להגר”י זילברשטין בס’ חשוקי חמד בכורות ל”ט ע”ב שהביא בשם הגראי”ל בשם החזו”א שהיה מדליק על פתח החדר ולא על מעקה המרפסת), אבל כ”ז בחצר שאינה סגורה משא”כ אם סגורה במחיצות ותקרה לכו”ע ודאי נחשב כאחד מחדרי הבית, דמאי גריעותיה שבעיני בני האדם חשיב כמרפסת.

וראיתי עוד בתשובות והנהגות ח”ג סי’ רט”ו סק”ג, וז”ל, נשאלתי אם מרפסת דינה כחדר בביתו או כחצר, ונ”מ אם יש להדליק בסוף המרפסת הפונה לרה”ר או בפתח החדר למרפסת.

[דאם המרפסת כחצר אין להדליק בפתח החצר הזו הפונה לרה”ר, דבעלייה התקנה היתה בחלון ביתו דוקא ולא בפתח חצר, ועוד שלחזו”א אין חצר בזמננו לענין זה, לכן צריך להדליק ליד פתח החדר למרפסת שנראים משם הנרות לבני רה”ר, אף שמהמרפסת נראים יותר לבני רה”ר].

וכתב שם, תשובה, י”ל דתליא בהא דאם המרפסת מקורה דינה כחדר וידליק במרפסת, אבל באין לה גג הרי היא כחצר וצריך להדליק בפתח החדר למרפסת אף שיתמעט בכך הפרסומי ניסא לרה”ר, שכן בעלייה צריך להדליק בחלון ביתו גופא.

וכן בדר בקומת קרקע ולפני פתחו מרפסת בלא גג, עליו להדליק בפתח ביתו ולא בשפת המרפסת שאיננה ביתו אף על פי שיש בה יותר פירסומא ניסא, דאף להשו”ע דפוסק כהתוס’ דמדליקין בפתח החצר לרה”ר, היינו דפירסומא ניסא לבני רה”ר עדיף, ולזאת באופן שידליק בפתח ביתו לא ייראה לבני רה”ר צריך להדליק בפתח החצר לרה”ר, אבל בעניננו שמפתח ביתו לחצר איכא נמי פירסומא ניסא לבני רה”ר, ידליק שם ויצא גם שיטת רש”י וסייעתו דתמיד יש להדליק בפתח ביתו דוקא, ובפרט די”א שבזמננו שאין תשמישי חצר כבזמנם אין תורת חצר עליה לדיני נ”ח, וע”כ לכו”ע יש להדליק בפתח ביתו שלמרפסת עכ”ל התשוה”נ.

ובעצם מה שדן לומר דבעליה היתה התקנה מתחילה בחלון ולא בפתח החצר, זה צע”ק דמנ”ל שהיתה תקנה אחרת בעליה, דהפשטות היא רק שמכיון שא”א להדליק בפתח ידליק בחלון, אבל אם יש לו מקום להדליק בפתח למה שלא ידליק שם, ואולי הכונה היא שחצר של עליה שאינה סמוכה לרה”ר אלא גבוהה מרה”ר, בכה”ג לא תקנו בזה להדליק בפתח שאין ניכר כ”כ, [ר”ל דבחצר יש קצת ריעותא שאינו סמוך לבית, ובשלמא בבית התירו מכיון שיש בזה גם מעליותא שהוא סמוך לרה”ר, אבל בעליה יש בזה תרתי לריעותא, שגם אינו בפתח הבית ואינו ניכר כ”כ כחלון שהוא צמוד לבית, וגם אינו סמוך לרה”ר, ובכה”ג לא התירו], ובעיקר הדין בזה, עי’ במקורות שציינתי למעלה מה יהא הדין במרפסת שאינה פתוחה לרה”ר ואינה מקורה, אבל מ”מ חזינן דגם התשוה”נ פשיטא ליה שעכ”פ מרפסת סגורה דינה כבית, שאפשר להדליק בחלון שם.

היוצא מכ”ז שאם יש מרפסת סגורה פשוט שאפשר להדליק שם.

בכבוד רב

***

לכבוד הגאון רבי חיים יצחק שליט”א

מנהל מערכת זכרון אהרון

שלום רב

קבלתי חיבורכם על הלכות חנוכה וכו’.

וראיתי שם מה שהקשיתם מ”ט אין נוהגים כהרמ”א בענין שמש שדעתו דיש להעימד את הנר שמדליקין ממנו שיהיה שמש, והנה גם אני חשבתי על זה בעת שהדלקתי הנרות מ”ט איני נוהג כן, שזהו למעשה המנהג הרווח היום, והיה נראה לי דהטעם ליישב המנהג הוא הוא, משום שהמנהג הרווח כיום להדליק בנרות של שמן, ורוצים להדליק שמש לא פחות ראוי לקריאה מן הנרות ולכן מלכתחילה מדליקין השמש בנר של שמן.

והנה בפוסקים [מג”א הובא במ”ב סי’ תרע”ג סקי”ז] הובא שטוב להדליק נר על השלחן מלבד הנר הנ”ל של הרמ”א, וממילא שמעינן מזה שלא סגי בנר שעל השלחן ויש להדליק גם נר אצל הנרות, וכמבואר להדיא במ”ב שם סקי”ד ע”ש, אבל מ”מ מאחר ומחמירים לעשות נר השמש שאצל הנרות יפה כשאר הנרות ע”ז לא הוצרכו להעמיד שם גם הנר שמדליק בו [ואע”פ שיש שנהגו בזה, מ”מ הרמ”א גופיה לא הצריך כ”כ אלא מי שלא הדליק שמש ונמלך איך להדליק שידליק באופן המבואר ברמ”א, אבל מי שכבר מדליק שמש אחר אצל הנרות ואינו הנר שמדליק בו א”צ כ”כ להחמיר להוסיף לשם גם הנר שמדליק בו, מכיון שכל ענין זה אינו מן הדין.

והטעם לנוהג הזה המקובל שלא להדליק השמש ממין נרות פחות יותר אע”פ שיש ת”ח שאין מקפידים בזה, וכך גם מסתבר שלא ראינו מקור ברור לזה, אבל אפשר לבארו דהנה ההיתר להשתמש באור אחרי שיש שמש הוא משום דאמרינן שעיקר תשמישו הוא מאור השמש, עיין משנ”ב סי’ תרע”ג סק”כ ובבאר היטב סק”ה, וכן מבואר בלשון הש”ע כדי שאם ישתמש לאורה יהיה לאור הנוסף כו’, ואם כל הנרות חנוכה יפים וטובים והשמש הוא פחות א”כ אי”ז ניכר כ”כ שהוא משתמש באור השמש.

ועוד טעם מה שלא רצו לזלזל לעשות השמש פחות מן הנרות הוא כמבואר בספה”ק [יסוד יוסף פרק פ’ ותלמידו קב הישר פרק צ”ו, כפי שהבאתם בחיבורכם], שיש קדושה גדולה בשמש, ולכן מפני כבודו לא רצו לזלזל בו.

בברכה מרובה על כל פעלכם הק’

עקיבא משה סילבר

***

שאלה

בוקר טוב.

בשבת היתה הפסקת חשמל של שעתיים ולכן המזגן והפלטה בבית כנסת ובבית איחרו בשעתיים.

כששני המכשירים היו כבויים הרמתי עוד שיניים כדי שהם יעבדו שעתיים מוקדם יותר כדי לאזן על הפסקת החשמל.

האם נהגתי כהלכה?

***

תשובה

שלום רב

יש מחלוקת הפוסקים האם איסור חשמל הוא מצד בונה או שהוא מצד מבעיר, לדעת החזו”א האיסור הוא מצד בונה וגם בשעה שהחשמל סגור אסור לשנות המתג, אכן לדעת הגרש”ז אוירבך כמדומה שמבואר שאין איסור בכיוון שעון שבת עכ”פ באופן זה.

בכבוד רב

***

תגובה שנתקבלה על ענין לכוין בשבת שעון שבת כשהחשמל אינו פועל

במש”כ, “לכוין שעון שבת בזמן שהחשמל לא עובד בשבת – שאלה בוקר טוב.

בשבת היתה הפסקת חשמל של שעתיים ולכן המזגן והפלטה בבית כנסת ובבית איחרו בשעתיים.

כששני המכשירים היו כבויים הרמתי עוד שיניים כדי שהם יעבדו שעתיים מוקדם יותר כדי לאזן על הפסקת החשמל – האם נהגתי כהלכה? – תשובה, שלום רב, יש מחלוקת הפוסקים האם איסור חשמל הוא מצד בונה או שהוא מצד מבעיר, לדעת החזו”א האיסור הוא מצד בונה וגם בשעה שהחשמל סגור אסור לשנות המתג, אכן לדעת הגרש”ז אוירבך כמדומה שמבואר שאין איסור בכיוון שעון שבת עכ”פ באופן זה, בכבוד רב”.

יש להעיר על מה שכתב שלדעת מרנא בעל החזו”א זיע”א דהאיסור הוא מצד בונה וגם בשעה שהחשמל סגור אסור לשנות המתג, ומשמעות דבריו דאף בזה מטעם בונה נגע בה, אי”ז ברור כלל, דיעו’ בציץ אליעזר חלק ו’ סימן ה’ בתשובתו להגר”ר הכהן קוק זצ”ל עמש”כ לו הגאון השואל כדברי מר, והשיבא הגרא”י ולדנברג זצ”ל דאין טעמו של החזו”א כמילתא בלא טעמא וסוד ה’ ליראיו שאין לחלק בין חשמל מנותק לשאינו מנותק אלא כל טעמו שהוא בונה וסותר משום שעל ידי הפתיחה מעמידו על תכונתו לזרום את זרם החשמל בתמידות ולכך נחשב כעושה כלי, ובסגירה הוא מפסיק את זרם הכלי וסותר הכלי מתכונתו, ולכן הוה כסותר בשבת, וכמו שכתב במכתבו להגרש”ז אויערבך זצ”ל (שהביאו הגרא”י בח”ג סי’ ט”ז פ”ח אות ה’) “דתיקון החוט עצמו ממות לחיים הוי בונה” וכל זה דוקא כאשר בפתיחתו ובסגירתו הוא מפעיל או מפסיק את הזרם שבכך סותר או ממיתו מחיותו, אך כאשר הזרם מופסק אינו עושה מאומה ולא שייך לבא על כך מדין בונה או סותר, ואי”ז אלא כפתיחת וסגירת דלת בשבת, והוסיף שלכן אין להאמין למי שיאמר בשמו של החזו”א ששמע כך ממנו בעל פה, ובודאי טעה השומע או לא הבין, וכ”כ גם בשש”כ פי”ג אות ל”ג והערה קי”ב משמיה דמרן הגרש”ז אויערבך זצ”ל, וכוונו בכך לסתור את שמוסר הגרי”נ קופרשטוק זצ”ל בספרו מאורות נתן פרק ו’ אות ד’ דהסכים עמו החזו”א דבלחיצת כפתור אף כשאין בזה הדלקה וכבוי יש משום בונה וסותר, הביא דבריו הגרי”י וייס זצ”ל במנחת יצחק ח”ג סי’ ל”ז.

אלא דיש לאוסרו משום מוקצה וכמו שנקטו המנח”י בח”א סי’ נ”ח וח”ב סי’ ק”י, ובצי”א ח”א סי’ כ’ -קונטרס עין החשמל פ”ט ויעו’ לו עוד בח”ט סי’ כ”ג ושייך מוקצה אף במחובר, אכן בשו”ת וחדושים חז”א שי”ל בשנה האחרונה פסקים סימן י”ז נראה דיש חשש נוסף מלבד אסור מוקצה, ויש לעיין מהו מקור תשובה זו כדי לידע מהו האיסור.

אשמח לתשובה וכו’.

א.

הכהן מודיעין עילית

***

תשובה

בע”ה ו’ שבט ע”ז

לכבוד הג”ר א’ הכהן שליט”א

שלום רב וכט”ס

יעוי’ בס’ ארחות רבינו ח”א עמ’ קמ”ג [ובדפו”ח עמ’ רס”ו] מה שהביא מהחזו”א ששמע מחבר הספר מפי קדשו, שיש בזה תיקון מנא בחיבור חוטי חשמל גם כשאין זרימת חשמל, ולפי מה שהביא הגריש”א נראה שלמד מזה שלדעת החזו”א יש בזה תיקון מנא דאורייתא בונה וסותר, ראה במ”ב מהדורת דרשו על מ”ב סי’ רע”ז סק”ד, מה שהביאו משבו”י גרמא פט”ז סוף אות ב’.

וכן כתבו בשם החזו”א באופן פשוט בשו”ת אול”צ ח”ב פמ”א תשובה ב’, וס’ מאורות נתן חשמל בשבת פ”ו אות ז’ והכל כפי עדות שהבאתם ג”כ בשם החזו”א כנ”ל.

הדברים בדעת החזו”א גם על חשמל סגור יתכן שראיתי גם בכתבי שיחות הרב גלינסקי שהביא בזה מעשה שהיה עם החזו”א והגאב”ד דפוניבז’ ואינו תח”י.

באופן כללי אפשר ליישב את הדיוק מן המכתב דמש”כ ממות לחיים הכונה שאפשר לעורר את הדבר ממות לחיים ע”י שמשנה את המצב, ואטו כל בונה הבניין נגמר בשעת המלאכה, דהבנין רק מתמשך והתועלת תבוא אליו כשיסיים את הדברים ורק עשה כאן מעשה שמכשיר החפץ לפעולה ע”י הרכבת החלקים, שהכשיר כאן מצב חדש, ואטו אם נימא שצריך שיפעל בפועל ורק אז יחשב בונה, א”כ היכן מצאנו ענין כאן בהלכות בונה, דאיך יוכל החזו”א לחדש ענין חדש עם הגדרות חדשות בהל’ בונה, אלא דבאמת שייך לומר בכוונתו שגם שינוי מצב והכשרה למצב חדש שייך להחשב בונה.

[ואעיר עוד שגם בדעת הגרשז”א בדעת החזו”א ראיתי סתירות בזה בשמו, אלא שאין לי פנאי כעת להתיישב בדבר].

בהצלחה רבה וייש”כ על תגובתו

***

בס”ד

שלו’ רב לכבוד ידידי ורעי החשוב הג”ר עקיבא משה סילבר שליט”א,

א.

האם מותר לעיין בכרטיס הברכה “שנה טובה” שמביאים מכרים הבאים להתארח אצל מארחים?

ב.

האם מותר לקבל מתנה או משלוח ממתקים ביו”ט ושבת?

ג.

מה הוא “סדר אכילת סמני רה”ש”, לפני או אחרי קידוש ומהי סדר קדימות הברכות?

ד.

היכן עדיף להדליק את נרות יו”ט ושבת האם אצל המארח או אצל המתארח בביתו?

ה.

שאלה ספציפית – בליל היום השני אני מתארח אצל משפחה אך לא נספיק את הנרות בביתנו כי אנחנו יוצאים לסדר תשליך וחוזרים לאחר תפילת ערבית למשפחה המארחת האם אני יכול להדליק הנרות כשנחזור יותר מאוחר בביתי או להדליק אצל המשפחה המארחת?

לתשובות כבוד אודה מקרב ליבי,

הקט’ אהרון

***

התשובות בקצרה

א.

אם כתובה בלשון לעז דאין לעיין בזה, ומ”מ אם כתובה הברכה בלשון הקדש אין למחות ביד הקוראים בזה.

ב.

מותר.

ג.

ניתן לעשות כפי סדר הגמ’ או השו”ע, מלבד הדברים שטעונים ברכה, ראה בפנים התשובה הפרטים בזה.

ד.

בבית המתארח.

ה.

בין שתי האפשרויות לכאורה האפשרות להדליק במקום האוכל היא העדיפה.

ביאור והשלמת הדברים יש לראות בתשובות המלאות.

תשובה

בע”ה

‏יום שישי כ’ אלול תשע”ו

לכבוד ידידי הרב אהרון שליט”א

א.

האם מותר לעיין בכרטיס הברכה “שנה טובה” שמביאים מכרים הבאים להתארח אצל מארחים?

השו”ע סי’ ש”ז סי”ג כתב דגם אגרות של שאלת שלום אסור לקרותן, אכן בענינינו שמא יש להתיר מכיון ואמירת השנה טובה הוא מנהג שהובא בהלכה ואינו דברים בטלים, אך בעצם אי”ז ראיה כ”כ, דהרי אמירת השנה טובה היא משום סימנא מילתא היא (עי’ הוריות י”ב א’), ומאן לימא לן שיש בזה איזה מצוה, ואם נחשיבה מצוה גם שאלת שלום נוכל להחשיבה מצוה, כדאמרי’ בספ”ק דברכות י”ז א’, מרגלא בפומיה דאביי לעולם יהא אדם ערום ביראה מענה רך משיב חמה ומרבה שלום עם אחיו ועם קרוביו ועם כל אדם ואפילו עם נכרי בשוק כדי שיהא אהוב למעלה ונחמד למטה ויהא מקובל על הבריות אמרו עליו על רבן יוחנן בן זכאי שלא הקדימו אדם שלום מעולם ואפילו נכרי בשוק, והרי חזינן שלא התירו שאלת שלום, אע”פ שהיה מקום לומר שהיא מצוה, וכמו”כ ברכה גרידא היא ג”כ בגדר שאלת שלום כדתנן בספ”ט דברכות דף נ”ד והתקינו שיהיו שואלים שלום בשם, ומייתי קרא דיברכך ה’.

ואמנם בט”ז על השו”ע שם הביא דענין זה של שאלת שלום הוא מחלוקת רש”י והרמב”ם, אבל למעשה השו”ע פסק להחמיר, וכן המ”ב הביא רק דעה האוסרת ולא הזכיר דבר מן המתירים.

ובירושלמי [ספט”ו דשבת] אמרו, א”ר אבוה שבת לד’ מה הקדוש ברוך הוא שבת ממאמר אף אתה שבות ממאמר וכו’ א”ר חנינא מדוחק התירו לשאול שלום בשבת ע”ש.

והנה במג”א סקט”ז התיר לקרוא לסעודה מתוך הכתב כיון שהוא צורך מצוה, וכ”כ במ”ב סקמ”ח, שאם הסעודה של מצוה יש להקל, ויעויין באול”צ שכתב דגם הזמנות לשמחות אסור לקרוא בשבת [אע”ג שהיה מקום לומר שיש בזה צרכי מצוה, ואולי היכא דלא ברירא לן כגון אם יש לחשוש שזהו בת ע”ה לת”ח שבזה אינו מצוה, אבל בצורך מצוה לא].

ומ”מ על מצווה של שאלת שלום לא התירו כלל.

והנה בענין מה שדנו הפוסקים בענין מי שקיבל בשבת אגרת די”א שמותר לקרותה והזכירו הלשון שדוקא אגרת של שאלת שלום שהיתה בידו ימים רבים ויודע שאין בה אלא שאלת שלום אסור לקרותה בשבת אבל בלא”ה יש לחשוש שכתוב בה פקו”נ [עיין בב”י ובא”ר], הנה זה אינו שייך לענינינו דתמיד יש ללכת לפי הענין ומכיון והדבר ברור שלא כתוב בכרטיסי ברכה דברי פקו”נ גם אם לא קרא אותו לפני שבת לכן לא שייך בזה היתר זה, [ויש מן הפוסקים שאסרו בכלל בזמנינו שיש טלפון לקרוא מכתבים כנ”ל, מכיון ואם היה דבר דחוף היה מודיע בטלפון, ראה אג”מ או”ח ח”ה סי’ כ”א סק”א, איל משולש פ”ו ס”ז בשם הגרנ”ק, ויש שחולקין ע”ז ואכמ”ל], אבל מ”מ כאן גריעא כיון שברור שאין בזה שום פקו”נ.

וכן ראיתי לחכ”א שכתב [שבת ח”ב סימן שז, על סעיפים יב-יז אות יד], אסור לקרוא בשבת מכתבים ואגרות שלום, או כרטיסי ברכה לשנה טובה, שגזרו חז”ל שמא יבוא לקרוא בשטרות שיש בהם עניני מקח וממכר.

ומ”מ אם הדבר נכתב בלה”ק לכאורה אין למחות ביד הקוראים, אף שיש כאן כמה דברים לדון, דמחד הרמ”א כתב שדבר הכתוב בלשה”ק אין בו איסור קריאה בשבת, אכן יש לדון האם הכוונה על כל הדברים הכתובים בלשון הקדש או רק על ספרים הכתובים בלשון הקדש, ובמ”ב סי’ ש”ז סקס”ג כתב דלדעה זו גם שאלת שלום מותר לקרוא, אכן בספר איל משולש הביא בשם הגרנ”ק שבזמנינו אין שייך כלל היתר הזה שכל עצמו לא נועד אלא ללמד לה”ק, ולא כאשר כולם מדברים בלשון זו.

אכן לכאורה שאין למחות במי שקורא ברכת השנה טובה, אע”ג שדין הרמ”א גופיה שמותר לקרוא בשל לה”ק, אינו מוסכם לכו”ע דבלאו הכי מאידך גיסא יש מן הראשונים דס”ל להתיר אגרות שאלת שלום לגמרי.

ב.

האם מותר לקבל מתנה או משלוח ממתקים ביו”ט ושבת?

כתב במשנה ברורה סימן שו ס”ק לג וז”ל, וגם אסור ליתן מתנה לחבירו דדמי למקח וממכר שהרי יוצא מרשותו אלא דבמתנה מותר כשהוא לצורך שבת ויו”ט כמש”כ סימן שכ”ג ס”ז וכן לצורך מצוה וכן אסור ליתן משכון לחבירו אא”כ הוא לצורך מצוה או לצורך שבת [מ”א בשם הפוסקים] עכ”ל.

ומבואר שמותר לצורך שבת וא”כ כל אוכל שראוי לאכלו בשבת אפשר לשלחו בין בשבת בין ביו”ט (עיין ביצה ט”ו א’, ע”ש במג”א סקט”ו).

ומ”מ לעשות מקח ממש לצורך שבת אסור (מ”ב שם סקי”ד), ואם צריך לקנות בשבת מוצר מהמכולת יש בזה דינים מיוחדים, ואין כאן המקום.

ג.

מה הוא “סדר אכילת סמני רה”ש”, לפני או אחרי קידוש וסדר קדימות הברכות?

בגמ’ הוריות י”ב א’ הסדר הוא קרא ורוביא כרתי וסילקא ותמרי, ובשו”ע או”ח סי’ תקפ”ג ס”א כתב וז”ל, יהא אדם רגיל לאכול בר”ה רוביא דהיינו תלתן, כרתי, סילקא, תמרי, קרא.

וכשיאכל רוביא יאמר יה”ר שירבו זכיותינו; כרתי, יכרתו שונאינו; סלקא, יסתלקו אויבינו; תמרי, יתמו שונאינו; קרא, יקרע גזר דיננו ויקראו לפניך זכיותינו.

וכתב הרמ”א הגה: ויש נוהגין לאכול תפוח מתוק בדבש (טור), ואומרים תתחדש עלינו שנה מתוקה (אבודרהם), וכן נוהגין.

ויש אוכלים רמונים ואומרים נרבה זכיות כרמון, ונוהגין לאכול בשר שמן וכל מיני מתיקה (מרדכי דיומא) עכ”ל.

הסדר בפועל אפשר לקיים או כפי הכתוב בגמ’ או כפי הכתוב בשו”ע, ואינו מעכב כלל, וגם המינים אינם מעכבים זה את זה, שאם יש רק את חלקם אוכל מה שיש לו, רק שיש בעיה בברכות לברך על תפוח לפני התמר מכיון שהתמר הוא ממין שבעה, ולכן הורה הגרשז”א (הליכ”ש ר”ה פ”א דבר הלכה סקכ”ו) לברך על התמר ואם אין לו תמר לברך על הרימון כיון שהם מז’ המינים, והרוצה לקיים המנהג לברך על התפוח לא יניח על השלחן פירות מז’ המינים בשעת הברכה, וכשמברך על התפוח יכון להוציא גם את הנ”ל בברכתו.

ומ”מ אין למחות במי שנוהג לברך קודם על התפוח, מכיון די”ל שנחשב כחביב, ועי’ הל’ ר”ה להר”ב זילברברג ובפסקי תשובות על המ”ב שם.

בענין ברכת אדמה ראיתי סתירות בפוסקים בזה, ואינני מורה הלכה למעשה, אבל כמדומה שהגדר הוא, דהנה המ”ב ס”ל שצריך לברך על הירקות באמצע הסעודה, והורו כל פוסקי זמנינו שא”צ לברך כיום מכיון שכיום הם באים מחמת הסעודה, ולכן כ”ש אם עושה מן הקרא והסלקא תבשיל רגיל או קציצה שא”צ לברך עליהם באמצע הסעודה, ודוקא על תפוח הביאו הפוסקים בשם המהרי”ל מכיון שהוא פרי, אבל לא על תבשיל של סעודה, אך אם עשה ממנו כעין קינוח מין מעדן מתוק כמו שיש העושים בזמנינו את הסימנים, בכה”ג לכאורה צריך לברך, ומ”מ ראוי לפטור בדבר שהוא ודאי חיוב כמו חטיף צ’יפס פריך, גם משום שקשה לפעמים לדעת הגדר מתי נחשב בא מחמת הסעודה או לא.

בענין אם הוא לפני או אחרי קידוש, הנה פשוט שא”א לאכול כלום קודם הקידוש, וגם לאחר הקידוש אין לאכול רק סימנים אלא יש לאכול פת או לכל הפחות מיני מזונות או יין כדי שיהיה קידוש במקום סעודה, וראיתי דיש שנהגו לאכול לאחר הקידוש קודם נט”י (קצה המטה על מטה אפרים השמטות עמ’ נ”ח), וציינו שהגרשז”א במכתבו למחזור המפורש (עמ’ 8) כתב שאי”ז הפסק אבל רצוי שלא להכנס לספק ברכה אחרונה.

ומ”מ המנהג הנפוץ הוא לאכול את הסימנים בתוך הסעודה בליל ר”ה, ואפשר גם שלא בתוך הסעודה, וגם למחרת ביום ר”ה טוב לאכול (ראה בא”ח שנה א’ נצבים סק”ד), ויש שנהגו גם בלילה של יו”ט השני (א”ר סי’ תקפ”ג סק”א), וכן נהג הגר”ש ואזנר (מבית לוי ח”ד עמ’ י”ח).

ולכאורה מהלשון בגמ’ ‘רגיל’ וכו’ משמע שכל מה שמרבה בזה הר”ז משובח רק שא”צ להרבות יותר מדי.

ד.

היכן עדיף להדליק את נרות יו”ט ושבת האם אצל המארח או אצל המתארח בביתו?

אם המתארח יש לו מקום מיוחד לישון שם, יש להדליק בביתו של המתארח היכן שישן שם (ראה שו”ע סי’ רס”ג ס”ו ומ”ב שם סקכ”ט, וראה עוד שם סקל”ח).

וכל שכן אם יהיה מקרה שישן בביתו של עצמו ורק לסעודה הולך לבית אנשים אחרים.

אבל בכל אופן יזהר ליהנות מהנרות, ולא ידליק ומיד ילך משם ויחזור רק אחר שהם כבים.

וכ”כ בקובץ מבית לוי [י”א, תשנ”ז, עמ’ לז-לח], וז”ל, כשאוכלים כמה אנשים – משפחות – על שלחן אחד, נוהגים בני אשכנז כדיעה שכל אחד מברך על המנורה שלו, שכל שמיתוסף אורה יש בו שלום בית ושמחה יתרה להנאת אורה בכל זוית וזוית.

אמנם אם יש להם חדר נפרד עדיף שתדליק ותברך בחדר [או עכ”פ שלא על השלחן ששם כבר הדליקו נרות אלא במטבח וכדו’], ואם ישנים בביתם והולכים לאכול במקום אחר עדיף שתדליק בבית [נרות גדולים שידלקו עד דיחזרו בלילה, או עד שיחשיך ותהנה מן הנרות] עכ”ל.

וע”ש במקורי הדינים מה שביאר דברי הפוסקים בזה.

ה.

שאלה ספציפית – בליל היום השני אני מתארח אצל משפחה אך לא נספיק את הנרות בביתנו כי אנחנו יוצאים לסדר תשליך וחוזרים לאחר תפילת ערבית למשפחה המארחת האם אני יכול להדליק הנרות כשנחזור יותר מאוחר בביתי או להדליק אצל המשפחה המארחת?

הנה בעצם השאלה מתי להדליק נר של יו”ט שני, אמנם בשל”ה ס”ל שעדיף להדליק קודם השקיעה כשיש קצת חשיכה (הובא בא”ר סי’ תפ”ח, וראה כה”ח סי’ תקי”ד סקפ”ב), אבל אינו מוסכם שיש עדיפות דוקא בכך, אם כי בפוסקים נזכר שאין בזה איסור מצד שכשיש קצת חשיכה קודם השקיעה ומדליק נראה כמדליק לצורך יו”ט ראשון כמבואר בתוס’ ביצה כ”ב א’ ד”ה אין (וראה כה”ח סי’ תקי”ד סקע”ח בכל המ”מ שהביא).

אמנם י”א דבזמנינו שיש אור החשמל אינו ברור ההיתר הזה (הגרשז”א מנחת שלמה ח”ב סי’ נ”ח סק”ז, שבות יצחק, הדלקת נרות, פ”ו אות א’ סק”ג בשם הגריש”א), ולכן יתכן שבזמנינו יהיה יותר ענין להדליק כבר כאשר יש חשיכה, על מנת שיהיה אפשר לומר שהוא לצורך יו”ט לקיים תקנת חכמים, אבל ביום ראשון של ר”ה סמוך לשקיעה לא מחזי שעושה לצורך יו”ט ראשון כשעושה לאור החשמל (עי’ שו”ת מים חיים ח”א סי’ ל’, וראה שו”ת רב פעלים ח”ד סי’ כ”ג).

אבל באופן זה באמת צ”ב מה עדיף מבין ב’ האפשרויות, האם להדליק נר במקום שאוכל שם או במקום שישן שם, דהנה יש עליו חיוב עכ”פ להדליק נר שבת מאחר שישן במקום מיוחד כמבואר בדברי הפוסקים כנ”ל, ומחד גיסא חיוב הדלקת נר יו”ט המונח על האדם הוא לכאורה מיד בתחילת היו”ט, היינו מיד לאחר צאה”כ, א”כ עדיף שידליק במקום שאוכל, אבל מאידך גיסא הרי יש דין שצריך שבביתו יהיה נר והיינו שלו’ בית שלא יתקל בעצים ובאבנים, וכמו”כ יש בזה שאלה של ברכה, באופן שמדליקין כמה במקום אחד, אם כי הרמ”א סי’ רס”ג ס”ח הכריע להקל בשאלה זו ולהדליק בברכה גם כמה בנ”א במקום אחד, אבל כבר כתבו הפוסקים דהיכא שאפשר שלא לבוא לידי חשש זה עדיף [ראה מש”כ הגרנ”ק שאם אפשר שיוציאו בברכה עדיף, וראה מה שהבאנו מהקובץ מבית לוי שאם אפשר להדליק בחדרו עדיף או בביתם].

וכמו”כ יש לצדד דאע”ג שיש להם חדר מיוחד וזה מחייבן מצד הדין להדליק נר בפני עצמן, מ”מ אפילו אם תמצי לומר שהחיוב מתחיל מיד בצאה”כ מ”מ א”א לחייבן יותר ממה שיש בפועל, דהנה החיוב של הדלקת הנר הוא מדין שלום ביתו שלא יתקל בביתו, וא”כ איך אפשר לחייבו מתחילת יו”ט מצד שיש לו חדר מיוחד בהמשך יו”ט, הרי כעת הוא במקום מואר וסמוך על שלחן בעה”ב, ובשלמא בשבת שא”א להדליק באמצע שבת מתחייב לפני שבת על כל החיובים שעתידים להיות לו אבל ביו”ט אפשר דלא מתחייב עד שיבוא לידי חיוב, ומסברא קשה לחלק בזה.

ומ”מ אפשר לומר באופן אחר דבאמת הדלקת בעל הבית היה יכול לפוטרו אילו לא היה לו חדר מיוחד והיה משתתף בפרוטה, ורק משום שיש לו חדר מיוחד צריך להדליק, אבל השתא עדיין יכול לצאת בשל בעה”ב, ומ”מ דוחק לומר שצריך לבינתים להשתתף בפרוטה, ואולי י”ל טעם שלא יצטרך להשתתף בפרוטה, דכיון שבהמשך הלילה מדליק ממילא למפרע קיים מצוות הדלקת נר שבת, ולא שייך לומר שמתחילה ישתתף ויל”ע.

וביסוד החקירה בזה אפשר לדמותו למצוות ברית מילה, שאמנם ברגע שהתחיל חיוב המצוה זריזין מקדימין למצוות ומלין מיד בבוקר [ע’ פסחים דף ד’], אבל מ”מ יש חילוק בין הבוקר של יום השמיני לבוקר של יום התשיעי, דבבוקר של יום השמיני המצוה מוטל עליו מעיקר הדין למתי שירצה, ומאידך ביום התשיעי כבר מחוייב לגמרי, ואמנם גם אם יאחר בדיעבד קיים המצוה, אך כל זמן שאינו מל הרי אסור לו להמתין שכבר נתחייב לגמרי במצוה, [גם להדעות שאי”ז חיוב כרת אם מל למפרע], והר”ז כאדם שיש גזילה בידו שמחוייב להשיבה בכל רגע.

כמו”כ יש להסתפק בגדר חיוב הדלקת הנר, דהנה ידוע לכל מי שלמד הלכות הדלק”נ דיש ב’ דינים בכל הנידון הלזה, האחד הוא החיוב על הגברא להדליק, והב’ הוא החיוב שבביתו יהיה מקום מואר, ויש כמה נפק”מ בזה, [דהנה בשאר הבית אפשר גם להדליק חשמל, ואפשר גם לסמוך על אור שמבחוץ מעיקר הדין, וכמו”כ זה אפשר שגם הבעל יעשה, ולאו דוקא האשה, ואכמ”ל], והנה כאן מצד החיוב לשהות במקום מואר עדיין לא התחיל עליהם שום חיוב, אבל מצד החיוב להדליק, שהוא חיוב המונח כאן על האדם מכיון שישן בחדר מיוחד, ע”ז יש להסתפק האם החיוב מתחיל מתחילת יו”ט או משעת הצורך.

ועל דרך זה היה מקום להסתפק מי שבבוקר יבוא לדור בבית אפל, דהנה בודאי יש לו חיוב לבדוק שהמקום מואר, אבל יש להסתפק אם ביו”ט יחדו לו חדר לשנה כגון שישן ביום בלבד, ובחדר זה הוא מגיע רק ליום, האם בכה”ג תקנו גם ליום ברכה, דהרי מונח כאן חיוב הדלקה על הגברא, ומאידך לא שמענו לחייב הדלקה ביום, ומאידך מה שלא שמענו הוא במי שכבר קיים בלילה את מצוות ההדלקה שעל הגברא, וכעת מדין השני שיהיה אור פשיטא שאין מברכין שוב.

וראיתי בחידושי הגר”ח (מהגרי”ז זצ”ל), שבת כ”ג ב’ וז”ל, הרמב”ם פ”ה מהל’ שבת ה”א כתב הדלקת נר בשבת וכו’ ואחד אנשים ואחד נשים חייבין להיות בבתיהן נר דלוק בשבת, אפילו אין לו מה יאכל וכו’ שזה בכלל עונג שבת, ובפרק ל’ ה”ה כתב וצריך לתקן ביתו מבעוד יום מפני כבוד השבת, ויהיה נר דלוק וכו’ שכל אלו לכבוד שבת הן.

ולשון הרמב”ם צ”ע שבפ”ה כ’ שדין נר דלוק הוא דוקא בשבת, ובפ”ל כ’ שהחיוב הדלקה הוא מבעוד יום, ועוד קשה על מה שכתב ‘מבעוד יום’ והרי פשיטא דהאיך שייך הדלקה בשבת, דודאי צריך להדליק מבעוד יום כיון שבשבת אסור להדליק.

ונראה לומר דהלכות אלו הם שני דינים נפרדים, דבחיוב הדלקה יש שני דינים, חדא משום עונג שבת וגם משום כבוד שבת, והם חלוקים בדיניהם, דדין הדלקה שהוא משום עונג שייך רק בשבת עצמה וכמו שאר דינים של עונג כמו אכילה ושתיה וכדו’, משא”כ דין הדלקה שהוא משום כבוד שבת עיקר מצותה היא שיהיה דלוק כבר מבעוד יום, דזהו ג”כ בכלל כבוד שבת שמתקן צרכיו מבעוד יום, וגם אם יצוייר הדלקה בשבת עצמה אינו מתקיים בזה דין כבוד שבת.

ובזה שפיר מיושב לשון הרמב”ם דבפ”ה מיירי מדין עונג וכמש”כ שם שזה בכלל עונג שבת, וזה החיוב שייך דוקא בשבת עצמה, משא”כ בפרק ל’ דשם מיירי בחיוב הדלקה מדין כבוד שבת וכדמוכח מהא דכללה בהדי דכבוד ומסיים שם שכל אלו לכבוד שבת, ועל כן כתב שחיוב הדלקה הוא מבעוד יום עכ”ל [והראני לזה גיסי המופלג הג”ר דוד ליב סלינג’ר שליט”א].

וציינו שם שכיסוד ד’ הגרי”ז מפורש בביאור הגר”א או”ח סי’ תקכט סק”ה ע”ש, וז”ל, לשון הרמב”ם בפ’ ל’ מהלכות שבת ארבעה דברים נאמרו בשבת שנים מן התורה ושנים מדברי סופרים והן מפורשין ע”י הנביאים שבתורה זכור ושמור ושנתפרשו ע”י הנביאים כבוד ועונג שנאמר וקראת לשבת עונג ולקדוש ה’ מכובד איזהו כבוד כו’ שימנע אדם מן המנחה ולמעלה מלקבוע סעודה כו’ ור”ל עונג הוא בשבת עצמו וכבוד הוא בע”ש וכן כסות נקיה ע”ש וז”ש בשבת ענג ובי”כ כבוד לבד וכנ”ל עכ”ל הגר”א שם.

ויש מקום לומר לפ”ז שב’ הדינים בהדלקה שהזכרנו קודם הם תליין בב’ הגדרים בהדלקה שביאר הגרי”ז, כלומר דהדין שיהיה המקום מואר הוא מדין עונג, והדין שהגברא ידליק נר כדין הוא מדין כבוד שבת כמבואר בדברי הגר”ח, ומעתה מכיון שהדין הוא מערב שבת, וכלשון הגרי”ז: “משא”כ דין הדלקה שהוא משום כבוד שבת עיקר מצותה היא שיהיה דלוק כבר מבעוד יום, דזהו ג”כ בכלל כבוד שבת שמתקן צרכיו מבעוד יום, וגם אם יצוייר הדלקה בשבת עצמה אינו מתקיים בזה דין כבוד שבת” עכ”ל, א”כ א”א להמתין עד אח”כ, ומחוייב להדליק קודם שבת, וה”ה לענינינו קודם יו”ט.

ומדברי השו”ת רב פעלים ח”ד או”ח סי’ כ”ג שדן במי שנוהג לקבל יו”ט שני מבעוד יום האם ידליק מיד או אח”כ, מביא שם ראיות להוכיח שצריך ע”פ דין וע”פ סוד שיהיה הקידוש לפני הנרות, ולכן נוקט שידליקו עוד מבעוד יום, ומשמע מדבריו לפום ריהטא דמצד היו”ט עצמו אין כאן התחלת חיוב, דודאי החיוב הוא רק משעת חשכה, וכל עוד שא”צ נר אינו מחוייב בנר, ורק מצד שיוכל לקדש לאור הנר אמרינן ליה להדליק, וצלע”ש היטב.

אבל יש לחלק ולומר דמ”מ חיוב ההדלקה של הדין על הגברא ג”כ מתחיל רק מהלילה, דמעולם לא תקנו חכמים להדליק קודם שחשכה, ולכן תפס הבא”ח מטעם הקידוש, א”נ הבא”ח לא רצה להכריע בענין זה, ולכך תפס הראיה מהקידוש שזוהי ראיה ברורה.

וכתב בשו”ת תשובות והנהגות ח”א סימן רע”א וז”ל, שאלה: זוג שאוכלים בליל שבת אצל הורי הבעל או האשה איפוא להדליק.

עיקר מצות הדלקה היא במקום אכילה שזהו מקום עונג, אבל כיון שבלאו הכי אחרים מדליקין שמה ולא יהיה חשוך, ולמנהג ספרד הוי חשש ברכה לבטלה לשתי נשים להדליק במקום אחד וכמבואר במחבר (רס”ג ס”ק ח’) אף שלדידן האשכנזים רבוי אורה מצוה כמבואר ברמ”א שם ויכולים לברך במקום אכילה אף שאחרת הדליקה שם, מ”מ מותר לברך גם בחדר שינה שחיוב מדינא שלא יכשל בעץ ואבן להדליק בברכה במקום שינה, ואם כן כה”ג (ובפרט היכא שבלא”ה יש שם אור החשמל) עדיף שתדליק בביתה במקום שינה ובלבד שיהיו הנרות ארוכים שיהנו מהם קודם השינה.

אמנם אם בלאו הכי במקום שינה יש אור שמאיר מרחוב או פרוזדור, שאז אין חשש מכשול בעץ וכדו’, הזוג יכולים לבחור, ומדליק במקום אכילה לעונג וכבוד, שסעודה חשובה ברבוי נרות וכדין עביד, ואם נמצאים בשעת הדלקה במקום שינה בביתם ומדליקין שמה, גם כן יוצאין כהלכה.

ולכתחילה נראה אם מדליקין בלאו הכי במקום אכילה, דמקום שינה עדיף, אבל אם נוח בזמן הדלקה להדליק במקום אכילה שנמצאים אז שמה, או הזוג רצונם שיאיר רק מבחוץ ויהיה חושך בחדר שינה, יכולים לברך במקום אכילה, אבל אם מדליקין בחדר שינה יזהרו שהנרות ידלקו כשחוזרים לישון שבלאו הכי הברכה לבטלה.

(ועיין תשובות והנהגות ח”ב סימן קנ”ז באריכות ואכמ”ל).

ולפי זה למעשה אף דבלאו הכי מדליקין בחדר שאוכלת, גם כן יכולה להדליק שמה למנהג אשכנז, אבל אם ישנה במקום אחר, ושואלת אפוא להדליק, ראוי להדליק בחדר שינה בברכה שכה”ג חיוב גמור, ומיהו גם בזה אם מדליקה בחדר אוכל יוצאה כדין.

ע”כ לשון התשוה”נ.

למעשה לכאורה הדבר הראוי הוא ללכת אחר התפילה לבית ולהדליק שם.

אכן אם אינו יכול לעשות כן ורוצה להדליק היכן שאוכל אם הוא בן אשכנז יכול להדליק ולברך, אבל אם הוא בן ספרד אינו יכול לברך משום שכבר יש מי שהדליק כאן.

ואם רוצה להדליק אחר הסעודה היכן שישן יש מקום לומר שדי בזה, ואם הוא בן ספרד יתכן שירויח בזה את הברכה שיוכל לברך, מכיון שבאופן זה לא היה כאן מי שהדליק לפניו, שלא כבבית שאוכל שם.

[ומ”מ הרב פעלים שם ס”ל דאם מדליק שלא לשם קידוש וסעודה יש לחשוש לדעות שהוא ברכה לבטלה].

ובכל מקרה לפי דברי הגר”ח הנ”ל יש צורך להדליק לכה”פ מיד בתחילת היום, ולכן עכ”פ אם הוא בן אשכנז אם אינו יכול ללכת לשם לכאורה עדיף שידליק במקום היכן שהוא בזמן האכילה ולא יברך.

***

המשך שאלות ותשובות

בס”ד

א.

אז יוצא למעשה שיש להדליק בלי ברכה בבית שבו נתארח, האם שאני חוזר אני יכול להדליק גם בביתי בלי ברכה?

אם הנך נוהג כמנהג בני אשכנז תוכל להדליק בברכה בבית שבו הנך מתארח באכילה, וכמו”כ תוכל להדליק שוב בבית שהנך הולך לישון שם אח”כ, אם יוסיף לך שיהיה שם אור, כגון שחשוך שם, אם לא חשוך שם ורוצה להדליק לכבוד יו”ט יש לעיין בדבר אם מותר להדליק אש ביו”ט בשביל צורך זה.

ב.

לגבי הבית כשאחזור סביר להניח שיהיה אור ואח”כ יתכבה ע”י שעון שבת.

 האם יהיה לי מותר להדליק גם בבית מבלי לברך?

כן.

גם אם היה חשמל לגמרי – ראה חוט שני יו”ט פ”א סק”א, אג”מ או”ח ח”ה סי’ כ’ סק”ל, שש”כ פמ”ג הע’ קע”א בשם הגרשז”א, ואף ששם מדובר להדליק בברכה מ”מ יתכן ללמוד מזה גם למי שכבר נפטר מן הברכה מ”מ מכיון שאין נרות שבת במקום ששוהה ורוצה שיהיו שמותר לו להדליק ביו”ט, ויתכן שזה יהיה תלוי בין טעמי הרבנים הנ”ל, דלטעם החו”ש שהוא תוספת אורה יהא מותר אם מעוניין בתוספת אורה, ולהאג”מ שיש בזה משום כבוד ג”כ יתכן שיהיה מותר בכל גוני, אבל להגרשז”א שהוא מצד מנהג וזה מה שמחשיב את הנרות, יתכן שלדעתו אין בזה היתר במקום שכבר קיים דין ההדלקה.

ג.

רעייתי לפני כניסת שבת מדליקה נרות בברכה שדולק כ-6 שעות לפעמים שאנחנו חוזרים כבר נכבה הנר.

א) האם אין פה ברכה לבטלה מאחר כבנו חזרה נכבה כבר הנר?

אם יש חשש שלא יספיקו ליהנות מאור הנר, אלא מדליקים והולכים ולאחר שחוזרים הנר נכבה יש בזה חשש ברכה לבטלה.

ב) אין לנו אפשרות להגיע ולהדליק נר שבת בבית המארח בגלל שאנו הולכים לביה”כ ולאחר ערבית אנחנו באים לאכול אצל המארח, מה הדין במקרה כזה?

יש להדליק לאחר ערבית.

באופן כללי יש מנהג שנזכר בפוסקים להסמיך הדלק”נ לקידוש ביו”ט שני על מנת לפטור שהחינו בהדק”נ שמברך על הקידוש באופן שמותר לו לברך (דהיינו בפרי חדש או כשאין לו דאז קי”ל שמותר).

ד.

מה הדין בשבת.

שתדליק נר שאורך זמן יותר (כגון נר נשמה), או שתבוא מוקדם למקום שאוכלת ותדליק שם.

בהצלחה

שנה טובה וכו”ח טובה

***

מכתב מידידינו הרה”ח יונתן בלייער שליט”א

ראש מכון זכרון אהרן – ניו יורק

לכבוד ידידי הרה״ג ר’ עקיבא משה שליט״א

עברתי על חיבורו במטוס בדרכי בחזרה הביתה ונשתוממתי על המראה על גודל חריפותו בש”ס ופוסקים כאחד הגדולים ממש.

והיה ברצוני לשמוע דעתו על קריאת עיתונים בשבת, שראיתי כמה שהעירו שאסור לקרוא הכיתוב שתחת התמונות מטעם האיסור של כתב של תחת הצורה שאסרו חז״ל משום שטרי הדיוטות.

וגם ידועה דברי המגן אברהם שמצא פתח להתיר ומנגדו דברי השו״ע הרב שחלק עליו ביותר.

גם ידוע דברי היעב”ץ שסמכו עליו להתיר (אמנם כפי זכרוני ההיתר שלו כי חייב אדם לדעת החדשות לפעמים שיצמח עליו תועלת וכדומה ואין ההיתר כל כך נוגע לזמנינו), וגם המשנה ברורה מדעתו נראה שנוטה להחמיר ולאסור.

ונצטערתי מאד על המראה כי אם שלעצמי מאז שמעתי שנתעוררו לאסור ולא יכולתי לברר דבר ברור הפסקתי לקרות עיתונים בשבת הם מחמת האיסור של ביטול הזמן וביותר מחמת החשש של כתב שתחת הצורה, אולם מה נעשה עם הני נשי וטפלי דידן, וכי נאמר להם שישבו בבטלה ונהפוך השבת למקור בטלה וצער להם.

גם לא ראיתי ושמעתי בגדולי הדור שלפנינו מאז יצאו עיתונים במאה שנה לפנינו לאסור להדפיס תמונות עם כתב של תחתיהם או סיפור בתמונות – וכי לא ידעו שיקראו בזה בשבת, הרי מדפיסים חומר הרבה יותר מימות השבוע בכל מיני מוספי שבת, ואיך לא חששו לאיסור של לפני עיוור לא תתן מכשול, וכמעט מוכרח שסברו להתיר – ובכגון זה נאמר אם הלכה רפיוה בידך פוק חזי מה עמא דבר – ולא נראה לי שהתירו מטעם מוטב שיהי שוגגים ואל תהיה מזידים, כי כמדומה שראיתי מהחיד”א שמכל מקום רב חייב להשמיע את הדין לפחות פעם אחד, והכא להיפך גדולי ישראל תמכו בהוצאת עיתונים כשרים – וגם לא נראה לי שהמקור היחיד היה בשביל עת לעשות לד’ הפרו תורתך – ולדעתי כמעט ברור שסברו שיש הבדל בין כתב של ימי חז”ל לכתב שלנו ואין לך בו אלא איסורו ממש.

אולם בכל זאת לא ידעתי טעמיהם וההלכה רפיוה בידי וכבר כמה חדשים אני מצטער על זה מאד ביותר בהגיע שבת קודש וממש אין לי מנוחה מזה.

ואבקש מכבודו אם יכול לעבור על הלכה זה, ולהורות לנו דבר ברור והלכה ברורה בלי ספיקות שנדע את המעשה אשר נעשה, ושכרו יהיה כפול מן השמים להציל מאות אלפי בני ישראל אשר קוראים עיתונים שיצאו ונדפסו על טהרת הקודש.

ידידו ומוכירו

יונתן
***

תשובה

לכבוד ידידי הנגיד הנכבד, בר אוריין ובר אבהן מוקיר רבנן ואיהו גופיה צורבא מרבנן הרה”ח יונתן בלייער שליט”א

שלום רב וכו’

הנה בענין קריאת עיתונים יש לחלק הדברים לכמה דרגין.

א.

הדרגא המובחרת מכולם היא קריאת עיתונים שיש בהם דברי מוסר ויראת ה’, כגון מוספי שבת באופן שהם כתובים כה”ג, וגם שאין כל שורה ושורה דברי מוסר, מ”מ באופן שהמכוון הכללי של כותב הכתבה היא עניני יהדות וחיזוק דת התוה”ק ויידישקיי”ט, לכאורה לית בה שום חששא, וגם בדברי רבותינו ז”ל מצינו מעשיות שכל תכליתן היא לדברי מוסר שבאין בסוף המעשה, ועיין בהקדמת הר”מ במז”ל לס’ המורה מה שכבר פסק סכינא חריפא שיש מן המשלות שאין כל פרטיהם בעלי נמשל, אלא שנקטו משל עם גוונים וצורות השייכין להמשל, וה”ה כל מי שמדבר מפלאי הבריאה ללמד על מה רבו מעשיך ה’ באופן שהוא העיקר ולא הטפל, או כל מי שמספר סיפור דברים מן החדשות רק על מנת להראות אל הקוראים כמה גדולים מעשה אלהינו המועיל ומסייע לכל הבוטחים בו ולא יכלמו לנצח וכו’, באופן שברור וניכר שזהו עיקר מטרת הנכתב, לכאורה אין בזה שום חשש.

וכבר כתבו הפוסקים כבר מה שכתבו על ספר יוסיפון, וכבר דיברתי מזה בשו”ת עם סגולה ח”ב שאציין מקומו אח”ז, מה שיש להוכיח מזה בכל כה”ג.

וגם בכתב שתחת התמונה אם יש בזה ד”ת נוהגין להקל כמ”ש בשם הגרח”ק והגרנ”ק שליט”א בשו”ת עם סגולה ח”ג סי’ פ”א, אם כי הבאתי שם שדעת הגרשז”א להחמיר בזה.

ב.

והדרגא הב’ היא באופן שהעיתון כתוב בלשון הקדש, י”א שיש בזה היתר בשבת כמבואר בפוסקים, אם כי גם בזה הוא בתנאי כנ”ל כנזכר באות הקודם.

ואע”ג שראיתי לאחד מן הגדולים שנתעורר שבזמנינו בא”י אין שייך היתר זה מב’ טעמים, ושו”ט בעניי בדבריו בשו”ת עם סגולה ח”ב שם, מ”מ במקומכם לא שייך טעם שלו שהוא מצד ללמד לה”ק, שאינו שייך היום פה בא”י, דבמקומכם שייך ושייך, כיון שאין הכל בקיאים בלה”ק והדברים צריכין תלמוד, ודרך אגב אוכל להזכיר מה שאמרו חז”ל שאב שאינו מלמד בנו לה”ק ראוי לו כאילו הורגו (ירוש’ סוכה פ”ג הי”ב).

ובשאר דברי המאה”ג הנזכר כתבתי בתשובה דילי שם.

ג.

והנה יש דרגא שניה, והיא קריאת עיתונים שיש בהם תועלת כעין מ”ש היעב”ץ, וכמבואר גם בשבו”י ח”ג סי’ כ”ג שיש מקום מעיקר הדין להתיר שמותר לקרוא עניני מלחמות ממאורעות העולם אם יש בהם תועלת, וה”ה אם יש בהם צרכים אחרים המועילים, וכתבתי בספרי עם סגולה ח”ב סי’ י’ בזה”ל, ואכן דברי השבות יעקב הובאו במ”ב, ואף דמשמע מדבריו דס”ל להלכה דלא כהשבו”י, ע”ש בשעה”צ ס”ק ע”א ובדברי הגרנ”ק שהובאו במנוחה שלמה עמ’ ר”מ, מ”מ היינו דוקא מפני שיש בהם ידיעה מעניני משא ומתן כלשונו במ”ב ס”ק ס”ג, אבל בספר שאין בו ידיעה בעניני משא ומתן לא, ונחיתנא שם עוד מענין לענין באותו ענין.

ובאופן שברור לכל שיש כאן תועלת כבר כתבתי מזה בספרי עם סגולה שם.

אבל לעניננו גם באופן שיש בזה תועלת לזמן רחוק ע”ד אפשר, כעין המקרים המבוארים בפוסקים, מכיון שאין הנידון בעיקרו כאן הוא לקריאה בעצמו, אלא לבניו ובני ביתו שאינם מחוייבין להחמיר מעיקר הדין כיר”ש הנזכר במ”ב סי’ ש”ז סק”ה, אם כן מדוע ימחה בהם, רק יאמר להם את הדין המבואר במ”ב ויעשו כרצונם, בפרט דמשמע מתוך דבריו שיש כאן צורך גדול, והבטלה עבירה היא לכו”ע כמבואר בכל מקום.

ובעצם מה שהעיר שאינו מצוי בזמנינו שיהיו נוגעים הדברים לצורך, הנה איני יודע המציאות בזה בחו”ל, ואפשר שבמקומכם אין כ”כ צרכים והכל שרוי אצלכם על מי המנוחות, ה’ ישלח לכם שלוה ומנוחה לאורך ימים, אמנם כאן בא”י כמדומה שכמה פעמים יש בעיתונים דברים שבצורך, הן בגזירות שמתחדשות בכל יום ואין לך יום שאין קללתו מרובה מחבירו, ולפעמים יש בחירות שי”א שהם ממש צרכי מצוה ולא נחיתנא לזה כאן, וכמה פעמים היו כאן מלחמות בשנים אלו ממש כנודע, והיו באין למקומותינו ממש פליטי חרב שנמלטו ממקום הגייסות, והן בספרים החדשים שמותר לראות הפרסום בשבת אם אינו מסתכל במחיר כמו שהורו גדולי ההוראה, וכהנה וכהנה, ויש לעיין בכל דבר לגופו, אלא מילתא בעלמא נקיטית והמעיין יעיין בדברים אליבא דהלכתא כיד ה’ הטובה עליו.

ומ”מ באופן כללי אפשר לומר שבכל דבר יוכל להבין בדעתו לבד לפי הענין אם יש בזה תועלת אם לאו.

והחכם עיניו בראשו.

ד.

והנה לענין כתב שתחת התמונה אם העיתון כרוך בצורת ספר שבזה יש קצת היתר בדבר לפי דעת הגרי”ש הסובר שלא אסרו שטרי הדיוטות באופן שהם ספר, ואמר לי אחי הג”ר שמואל אברהם שאמר לו תלמיד הגרי”ש הגאון ר’ יצחק דרזי שליט”א בעהמ”ח ס’ שבות יצחק, שגדר הדבר כל שיש מה שנקרא בלשונינו כאן בא”י הידוקים, שאז נעשה הדבר כספר, וכל סתם מחברת וסתם עיתון הוא בכלל זה.

וכמובן דלא מיירי באופן שיש דברי ליצנות ודברי חשק בעיתון, שבזה הוא בודאי בכלל אסיור כמבואר בשו”ע.

ומש”כ בשו”ע שיחת חולין פרש”י ביומא יט ע”ב, דברי גנאי וקלות ראש, והובא במ”ב בסוף הל’ ביהכנ”ס.

ומ”מ יש מן הגדולים דמבואר בדבריהם שחלקו על דברי הגרי”ש, ואולי יש מקום לומר דבשל סופרים הלך אחר המקיל, עיין בדברי הרמ”א בד”מ שגם דברים הבאתי בתשו הנ”ל ח”ב, וצל”ע.

אכן הכללים בסוגי’ זו לענ”ד שנים הם, א’ דין שטרי הדיוטות, וא’ דין דברים שיש בהם דברי חול, ודברי הגרי”ש לא נאמרו אלא מצד דין שטרי הדיוטות שזה בדין כתב שתחת התמונה לא נאמר בספר, אבל כל שאר דינים נאמרו בזה כמבואר בכל הפוסקים.

כ”ז כתבתי מקופיא השתא אור ליום ה’ לסדר משפטים כ”ב שבט ע”ח, ולא למדתי כעת הדברים כראוי, ובפרט שאני טרוד השתא בעוד איזה דברים שג”כ עומדין ברומו של עולם, (בכתיבת הפי’ על אודר”ע נוסח א’ וסייע ה’ בידי שכתבתי איזה חלק ניכר מזה), ולכן אבקש שלא להורות מדברים אלו כלום, אלא רק לעורר הדברים ולסייע לאחרים בעיון ומיצוי הדין, ואם אזכה שיוטבו הדברים בעיני הת”ח ומורי ההוראה מה טוב.

ולסיכום הדברים, בעיתונים שיש סמיכות דעת לומר שיש בהם איזה תועלת הנוהגים כדעת המ”ב אין למחות ביד הקורא בהם כלל, וכ”ש לקרוא כתב שתחת התמונה, וכן מה שבלה”ק דינם כעין זה, ועיתונים שהכתבה בהם על דברי דת ויראת ה’ שרי לכתחילה, וגם להסתכל בכתב שתחת התמונה רוה”פ שרו.

ובעה”ח לכבוד התורה ולכבוד מזכי הרבים

ובברכת יֵשֵׁב עוֹלָם לִפְנֵי אֱלֹהִים וגו’ (תהלים סא, ח)

***

תשובה מהרה”ח הרב בלייער שליט”א

אחרי קידה חמש מאות, את פתח התיבה בצידה אשים.

קראתי תשובתו דמר אשר הביא סברת הגריש דספר אינו נכלל בגזירות השטרות – והבאתם שיש חולקים על זה – ורציתי לדעת מה הם סברות החולקים האם מסברה או יש להם איזה ראיה – כי לדעתי סברת הגריש הוא קולע לאמת.

גם להעיר שלדעתי סברת השבות יעקוב אינו נוגע לדעתי לזמנינו כל כך – שיש כל מיני אמצעים של תקשורת וגם הם נדפסים בכל יום ובכל שעה ובכל זמן – ובאת צרה ח״ו השלטונות מצווים ומורים ומודיעים מה לעשות על ידי כל מיני מכשירים שמעדכנים בזמן אמת עד שקשה היום לומר שמבלי קריאת עיתון בשבת (ולא העיתון שנדפסים בכל יום) לא ידע חדשות ומלחמות שיכול לצמוח לו תועלת מזה – והבוחר יבחר.

יונתן

תשובה

לכבוד ידידי הנגיד הנכבד רודף תורה צדקה וחסד

הרה”ח ר’ יונתן בלייער שליט”א

שלו’ רב

א.

זכיתי שוב שהשית שוב עינו עליו להשתעשע עמי בחדוותא דאורייתא ויישר כחו.

ולעצם דבריו לא ראיתי להדיא התיחסות לדברי הגרי”ש בפוסקים, רק ראיתי שבשאר פוסקים פשיטא להו שאין חילוק בין זה לכתב שתחת התמונה, רק שראיתי חילוקים בדבריהם, שיש מן הפוסקים שהחמירו בדבר זה יותר, וס”ל שזהו ממש שטרי הדיוטות להחמיר יותר מבסתם ספרים שיש בהם ד”ת, דבזה אפילו בד”ת מחמרינן, וזו סברא שצריכה ביאור, דמנא לן להחמיר עד כדי כך.

ויש מהפוסקים שהשוו כל זה לדיני ספרים וממילא הקילו בד”ת, ומשמע מדבריהם לכאורה שהשוו הכל באותו הדין, ומה שאסרו לקרוא כתב שתחת התמונה הוא מדין שטרי הדיוטות, וגם מה שאסרו לקרוא בספרי חול בשבת הוא ג”כ מדין זה ממש, ולהכי בד”ת הקילו.

משא”כ דעת הגרי”ש שכל דבר שלא נאסר אלא גזירה שמא יקרא בשטרי הדיוטות כמבואר בסי’ שז במ”ב ס”ק נז, אם הם כרוכים מותרים בקריאה.

אכן בב”י משמע שהבין מרש”י שהם שטרי הדיוטות ממש, ושמא גם לדעת הב”י י”ל דמ”מ היכן שהם כרוכים כבר נפקו מתורת שטרי הדיוטות, שצורת שטרי הדיוטות אינם באופן של ספר.

ויל”ע.

ב.

ושוב ראיתי שבאו להביא ראיה מדברי השערי אפרים שער י’ סל”ג וז”ל, ומ”מ נ”ל שיש לכתוב בספר ויקרא מתוך הספר דאע”ג דאמרי’ דגם טבלא ופנקס מחלף בשטרא מ”מ עכ”פ יש להקל טפי מקורא מתוך לוח נייר שרושם עליו וגם י”ל דדוקא טבלא ופנקס שרושם הדברים לשעתם מחלף בשטרא משא”כ בזה שהוא כותב לעצמו תוך ספר הוא לקביעות לזכור למועדים לשנים הבאות, אין זה דומה לשטרות ולא מיחלף.

עכ”ל, ואח”ז שם חוזר לענין פנקס עי”ש, ולכאורה המשך דבריו לענין פנקס לא שייכים לעניננו, ואולי כל הנך גדולים באמת לא ראו דברי השערי אפרים ויל”ע.

ג.

ומה ששאר גדולים סברו לא כן לכאורה דבריהם מוכחין מדברי הב”י [אורח חיים סי’ שז] שכתב וז”ל, אבל מדברי הרשב”א נראה שמותר ללמוד בספרי החכמות בשבת שכתב בתשובה (ח”א סימן תשעב, וח”ד סי’ קב) שמותר להביט באצטרול”ב בשבת שאינו אלא כאחד מספרי החכמה דמה הפרש בין כתוב ורשום בלוחות נחשת בעט ברזל לכתוב בספר.

וכן כתב האגור (סי’ תקח) שהרשב”א (ח”ז סי’ רפח) והרמב”ן התירו לקרוא בשבת בספרי רפואות מפני שחכמה היא ולא דמי לשטרי הדיוטות עכ”ל הב”י.

ובין מתחילת דבריו ובין מסופם משמע להוכיח דגם בספר שייך האיסור, דבריש דבריו הא קאמר להדיא בשם הרשב”א דמה הפרש בין כתוב ורשום בלוחות בעט ברזל לכתוב בספר, ומשמע שאין חילוק בצורת הדבר, ובסוף דבריו קאמר דכיון שהספרים הם ספרי חכמה אין בהם שטרי הדיוטות, ומשמע להדיא דבשאר ספרים גרידא איכא איסור שטרי הדיוטות.

ובאמת יש לתמוה אטו לא ראה הגרי”ש כל דברי הפוסקים על איסור קריאת דברי חול בשבת, אלא ע”כ דלא מיירי הגרי”ש אלא בכל דבר שאילו כתוב בספר היה מותר, כגון דברי חכמות או דברים שיש בהם מוסר, ומשום כתב שתחת התמונה באו לאסור.

וע”ז קאמר הגרי”ש שמשום כתב שתחת התמונה אין לאסור יותר.

וצ”ל לדעתו שלהביט באצטרולו”ב ג”כ לא דמי לשטרי הדיוטות אע”פ שאני נכנס כאן לדוחק גדול, מ”מ כדי לתרץ דבריו אני אומר בדרך אפשר שאיסור שטרי הדיוטות הוא רק הדומה לשטר, וכל כתב שתחת התמונה הוא בכלל הדומה לשטר, אבל ספר אינו שטר, ובכלל זה ג”כ אצטרולו”ב אינו דומה לשטר מאותו הטעם.

אבל שטרי הדיוטות עצמן כשהם כרוכים פשיטא דאסור, כמו שהעירו כבר וציינו לדברי הפמ”ג בא”א סי’ שז ס”ק כא.

ד.

והלום ראיתי בס’ דיני דרבנן בשבת [עמ’ צא] שהעלה מתוך דברי הגרי”ש הללו להתיר גם באופן של אלבום תמונות, ודבריו מרפסין אגרי, דהרי נניח שהיה האלבום תמונות דברים הכתובים בלא שום תמונה וכתב שתחת התמונה, מהיכי תיתי להתיר כיון שאינו לא ספרי חכמות ולא ד”ת, ואולי מצד לשה”ק נחת להתירא, ואין לומר דנחת לזה מצד תענוג אליבא דהמג”א, ולא משמע כן דא”כ מאי שנא שכרוכים בספר, ולא באתי אלא לעורר.

ה.

מה שכתבתם על עיתון אין הכי נמי דכל היכא דפשיטא ליה שאין בזה תועלת אין ההתר של השבו”י, וסתם עיתוני מוספי שבת שבמקומינו אה”נ כמדומני שאין בהם חדשות הנוגעין למעשה, וגם סתם עיתונים באופן כללי בזמן השבו”י היה שייך יותר בכמות הנחיצות מזמנינו, אלא שכתבתי דיש לדון בכל דבר לגופו.

שאלה

לכבוד הגאון האמיתי והאדיר מאד וכו’ כש”ת

רבי עקיבא משה סילבר שליט”א

רציתי לשאול י”ג חקירות חדשות שחנני ה’ יתברך ברוב חמלתו לאחרי יגיעה גדולה בעניני ברכת האילנות.

ואשמח שכת”ר שליט”א יכתוב לי תשובות בס”ד

האם מותר לברך ברכת האילנות על אילן שיש חשש שנעבד בשבת רח”ל ?

כשעושים ברכת האילנות ברוב עם, האם מותר לכתחילה שאחד יברך הברכה ברמקול, ויוציא את כולם ?

אונן ל”ע שיום אחרון שהוא אונן, זה בדיוק יום אחרון שיכולים עוד לברך ברכת האילנות, האם יברך ?

אם נאמר שמותר לאונן לברך ברכת האילנות ביום אחרון שיכול לברך ברכת האילנות בחודש ניסן, האם יהיה מותר לאונן לתת גם צדקה, כידוע שיש ענין גדול ע”פ הקבלה לתת צדקה בשעת ברכת האילנות, ?

האם עדיף לברך ברכת האילנות ברוב עם, או שעדיף לקיים זריזים מקדימים למצוות, לברך מיד, וירוויח לברך בראיה ראשונה ?

האם יש בכלל המושג של זריזים מקדימים למצוות בברכת האילנות ?

האם עדיף לברך רק על אילן אחד, ויהיה זריז לברך ברכת האילנות מיד כשרואה פעם ראשונה אילן אחד בחודש ניסן, או עדיף להמתין ולברך על שני אילנות, ?

בספר עטרת פז (עמודים פד-פה) הביא כמה עובדות מחכמי אר”ץ שבירכו ברכת האילנות ובאו האילנות על תיקונם ונתייבשו העצים, ובעלי העצים לא הרשום לברך שוב לשנה האחרת.

ע”ש.

ויש לעיין אם מותר באופן זה לברך ברכת האילנות בשבת, שהרי גורם בשבת שיתייבש האילן, [וזה חוץ מהסיבה שכתב הכף החיים שע”פ קבלה לא יברך ברכת האילנות בשבת.

ע”ש].

?

בשנת השמיטה, האם יש ענין לברך ברכת האילנות על אילן שיש בו קדושת שביעית, שלא מכור לנכרי, ?

אם היה לו ספק האיך לסיים הברכה אם לומר בנוסח: שלא חיסר בעולמו “כלום”, או לומר בנוסח: שלא חיסר בעולמו “דבר”, ולכן החליט לסיים הברכה בלי המילה האחרונה, וסיים רק “שלא חיסר בעולמו”, האם יצא.

?

אם קבע תור לעשות ניתוח על העיניים, שמועיל להסיר לגמרי המשקפיים, ויוכל לראות היטב בלי משקפיים כלל, האם יחכה כעת לברך ברכת האילנות עד שיעשה הניתוח, ויברך הברכה בלי משקפיים, שזה לכאורה יותר מהודר, ואע”פ שיפסיד לברך בראיה ראשונה שמעכב לפי שיטה אחת, ?

ובכלל יש לעיין אם יש הידור לעשות ניתוח על העיניים כדי להוריד המשקפיים לגמרי, ויוכל לברך יותר בהידור על הראיה בברכת האילנות, וכן עוד מצוות שקשור לראיה, כגון ברכת הלבנה, ברכת מאורי האש, ?

אם מהדר לא לומר שום ברכה לפני שטובל במקווה בבוקר, האם יטבול קודם, אע”פ שמפסיד לברך בראיה ראשונה, ?

בברכת כהנים באהבה כעתירת

גמליאל הכהן רבינוביץ

מח”ס “גם אני אודך”

ו”פרדס יוסף החדש” על המועדים.

תשובה

בע”ה כ”ג סיון תשע”ח מודיעין עילית

לכבוד החכם המפורסם כמוהר”ר רבי גמליאל הכהן רבינוביץ שליט”א

שלו’ רב

בדיק לן מר בכמה שאלות ותשובות וכו’.

והנני להציג שאלותיכם כאו”א מהם כמות שהם, ולאחמ”כ מה שהיה לי להוסיף על דבריכם בס”ד [אין לפסוק הלכה למעשה].

א, האם מותר לברך ברכת האילנות על אילן שיש חשש שנעבד בשבת רח”ל ?

ת.

כתב בביאור הלכה (סי’ רכ”ה ס”ג ד”ה פרי חדש) לענין ברכת שהחיינו על פרי חדש על אילן מורכב, וז”ל, כתב הבאר היטב בשם הלכות קטנות (ח”א סי ס) דעל פירות המורכבים מין בשאינו מינו אין מברכין עליו, לפי שבתחלתו נעשה נגד מצות הבורא, ובתשובת שאילת יעב”ץ (סימן סג) חולק על זה דלעינן בריות נאות אף על הממזר יברך ואין לך הרכבה פסולה יותר ממנו עיין שם, עכ”ל.

ויעוי’ מש”כ ע”ז בספר חשוקי חמד [פסחים קיא ע”א] וז”ל, ומסתבר דאין חילוק בין ברכת האילנות לברכת שהחיינו ששניהן הן ברכות השבח, וכמו שמותר להודות להקב”ה בברכת שהחיינו על דבר הנעשה בעבירה, מסתבר דגם בברכת האילנות, וכן כתב בשו”ת מנחת יצחק (חלק ג סימן כה) שברכת שהחיינו וברכת שככה לו בעולמו ובברכת שלא חיסר שווים בזה עכ”ל החש”ח הנ”ל השייך לענינינו, [ותשובתו זו נדפסה ג”כ בקובץ קול התורה סז תשס”ט], ומסיק שם לענין מורכב שיש בזה ספק ברכות, וגם לענינינו אע”פ שאין כל הספיקות שיש לענין מורכב עי”ש, מ”מ מידי ספק לא נפקא.

אמנם הגרח”ק שליט”א [מעשה חמד תשובות בסוה”ס אות יג] סבר דהלכתא כהיעב”ץ שמברך.

ובאופן שהוא רק ספק היה מקום יש לצרף כאן ס”ס וגם אם לא ניטע בשבת רק נעבד יש מקום לומר שהפירות היו גדלים גם בל”ז.

אבל בעצם הנידון אם ספק ספקא שייך בברכות, המשנ”ב סו”ס רט”ו [סק”כ] נקט שאין ס”ס בברכות, אמנם בשעה”צ ס”ס ר”ז משמע שיש ס”ס גם בברכות לענין צירוף דעות, וכן הפשטות בכוונת השעה”צ ר”ס ר”י עי”ש, ונראה דאע”פ שספק מציאות אין מצטרף לס”ס מ”מ ספק דעות לענין צירוף דעות יש מקום להקל.

ואי נימא שעיקר הדין כהיעב”ץ ורק חיישי’ משום חומרא דלא תשא מ”מ י”ל דעכ”פ בספק יש לנהוג כמותו ויל”ע.

ב, כשעושים ברכת האילנות ברוב עם, האם מותר לכתחילה שאחד יברך הברכה ברמקול, ויוציא את כולם?

ת.

זוהי שאלה השייכת בכל הברכות, וידוע מה שדנו ונחלקו בזה הרבה מרבוותא, וכבר האריכו בזה במקומו, אם כי הסברא דחיישי’ לדבר מטונף המפסיק כאן לא שייך במקרה כזה ע”פ רוב, אבל עיקר הנידון על גלי הקול שנחלקו בו האחרונים מה גדרו אם נחשב ששומעים מפיו או לא, זה שייך גם כאן, ולכן בודאי מוטב שלא יעשו כן.

ג, אונן ל”ע שיום אחרון שהוא אונן, זה בדיוק יום אחרון שיכולים עוד לברך ברכת האילנות, האם יברך?

ת.

הרי כל ק”ש שאונן פטור ממנה היא ק”ש שאינו יכול לקרוא ביום שלאחריו, דזהו מעוות שאינו יכול לתקון כמ”ש חז”ל, וכל שכן ברכת האילנות שאין חובה לחזר אחר אילנות כדי לברך.

וכן ברכת הנהנין שהאונן פטור הרי על מאכל זה ששאר כל אדם היה מחוייב לברך עליו והוא אינו מברך, הנה הרי כשכבר לא יהיה אונן הרי לא יוכל לברך ברכה זו, ואם יאכל מאכל אחר זוהי חיוב חדש וברכה חדשה, ולא מצינו שהתירו בכה”ג.

[וכמובן שאין דברינו לפי אותן דעות הסוברות שיכול לחייב עצמו לברך ואינו אלא פטור].

ד, אם נאמר שמותר לאונן לברך ברכת האילנות ביום אחרון שיכול לברך ברכת האילנות בחודש ניסן, האם יהיה מותר לאונן לתת גם צדקה, כידוע שיש ענין גדול ע”פ הקבלה לתת צדקה בשעת ברכת האילנות?

ת.

לגוף הענין של ברכת האילנות באונן עיין לעיל, ולענין צדקה יש להביא מש”כ בשו”ת מנחת שלמה (ח”א סי’ צא סק”ד) וז”ל, נסתפקתי אם אונן חייב בצדקה לעניים, דאע”ג שיש גם לאו דלא תאמץ ולא תקפוץ ובל ישוב דך נכלם, מ”מ שומר אבידה הרי פטור מריפתא לעניא והיינו משום דכל היכי דליכא בעשה של נתון תתן פקע גם הלאו וא”כ אולי גם אונן פטור מזה, ורק אם נותן לעי”נ של המת מסתבר דכמו שמותר לומר קדיש כך גם מותר גם בזה, וממילא יתחייב גם בפורים במתנות לאביונים ע”כ.

ה, האם עדיף לברך ברכת האילנות ברוב עם, או שעדיף לקיים זריזים מקדימים למצוות, לברך מיד, וירוויח לברך בראיה ראשונה?

ת.

דעת רוה”פ כמ”ש התה”ד דלא אמרינן זריזין מקדימין במצוות שיכול לקיימן בהידור אחר כך, וראה מכתב מכמה גדולים הנדפס בסו”ס לבושי צדקה של ר”צ הכהן.

ו, האם יש בכלל המושג של זריזים מקדימים למצוות בברכת האילנות?

ת.

לפני חילוקי הדינים שנתבארו בפוסקים, יש ג’ דברים דלפו”ר א”א לפקפק בהם, הראשון שבכל מצוות שיכול להקדים עשייתן יש זריזין מקדימין למצוות, מלבד מצוות מסוימות שיש ענין לאחרם ואינן ענין לכאן.

ב’ שדין זה של זריזין מקדימין למצוות הוא רק הידור במצוה ואינו חיוב כלל, ויש ברכות מסויימות שאמרו שאין מחזרין אחריהם, כמו שאמרו אין מחזרין אחר הנר במוצאי שבתות, אע”פ שזה פשוט שמי שמחזר אחר הנר יטול שכר מן השמים, רק אמרו שכשתקנו ברכה זו לא תקנו בשביל שיחזרו אחריהם, וכ”ש שלא יחזרו להקדים, וגם ברכות שאין חיוב להתחייב בהם מי שממהר להתחייב בהם יטול שכרו מן השמים, אע”פ שאינם דומים ממש למצוות שכבר מחוייב בהם כמו מצוות מילה, שבזה זריזין מקדימין הוא יותר רמיא על האדם אע”פ שאינו חיוב כלל.

והדבר הג’ שיש לציין לפ”מ שיובא להלן מהתה”ד שכל דבר שיש הידור כשיתקיים אח”כ מאחר אותו לקיימו בהידור, ולכן גם אם מותר לברך באדר מ”מ אין מקדימין באדר מכיון שע”פ הסוד מברכין בניסן, וכן כל כה”ג.

ועוד דבר אחד יש לציין שלפעמים יש דברים חשובים טפי מלהקדים לברכה זו, דהנה מי שתורתו אומנותו ומעיקר הדין פטור מן התפילה רק שמתפלל מכל מיני טעמים שהובאו בפוסקים וכדי שלא ילמדו ממנו עמי הארץ, א”כ הרי הוא אינו מחוייב כלל להדר ולחפש להתחייב בברכת האילנות ואפשר דמוטב לו לעסוק בתורתו במקום לחזר אחר ברכה זו, וכשיזדמן יברך, ובגמ’ ושו”ע איתא היוצא בימי ניסן וכו’ ולא נזכר שצורת המצוה היא להדר אחר דבר זה.

ז, האם עדיף לברך רק על אילן אחד, ויהיה זריז לברך ברכת האילנות מיד כשרואה פעם ראשונה אילן אחד בחודש ניסן, או עדיף להמתין ולברך על שני אילנות?

כמ”ש בתשובה ה.

ח, בספר עטרת פז (עמודים פד-פה) הביא כמה עובדות מחכמי אר”ץ שבירכו ברכת האילנות ובאו האילנות על תיקונם ונתייבשו העצים, ובעלי העצים לא הרשום לברך שוב לשנה האחרת.

ע”ש.

ויש לעיין אם מותר באופן זה לברך ברכת האילנות בשבת, שהרי גורם בשבת שיתייבש האילן, [וזה חוץ מהסיבה שכתב הכף החיים שע”פ קבלה לא יברך ברכת האילנות בשבת.

ע”ש]?

ת.

גם אם נקבל סיפור זה כמו שאירע, מ”מ גם אם המקרה אירע פ”א דבר כזה קשה לאסור מחשש שמא יארע שוב דבר כזה, וגם אם לברוא דבר על ידי ספר יצירה אסור בשבת מ”מ זה באופן שאמור לפעול ע”י פעולתו, אבל כאן שאי”ז ממש פעולתו הוא יותר קל ואינו מתכוין ואי”ז פסיק רישא והוא גרמא בעלמא והוא במקום מצוה והחשש שדבר כזה יקרה שוב הוא מעט רחוק.

ולגוף הענין שעבדו עגלא תלתא כל מעלי שבתא ולא בשבתא ממש [סנה’ סז ע”ב] אינו ראי’ גמורה שאסור לברוא בס”י בשבת, די”ל שרצו להכינו ולתקנו בצורה טבעית, דרק מה שלא היה להם עשו בדרך נס [כמ”ש בדברי חלומות להר”צ הכהן אות ו], ואין נהנין ממעשה נסים, ועי’ רש”י תענית כה ע”א, ועוד שאם יברא משבת אינו מן המוכן כדמוכח בעירובין ריש דף מ”ו עיין שם.

שוב ראיתי שכבר כתב הרשב”א בתשובה [ח”א סי’ אלף תי”ג] שמה שבראו בע”ש הוא מחמת שביום הששי היה מצליח יותר משאר ימי השבוע עי”ש, ולפ”ז אין ראיה שאסור בשבת.

ובגמ’ סנהדרין דף קא ע”א, לוחשין לחישת נחשים ועקרבים בשבת, ופירש”י שעושה כן כדי שלא יזיקו, וקמ”ל שאין בכך משום צידה, ועי’ מ”ב (סי’ שכ”ח ס”ק קמ”ג) שאע”פ שע”י הלחש אין הנחש יכול לזוז ממקומו ואפשר לצודו, מ”מ מותר הואיל ואין זה צידה טבעית, ובספר גזע ישי (מ”ע א’ אות א’, העתקתי ענין זה מספר דף על הדף) כתב לענין אם מותר לברוא בשבת אדם ע”י ספר יצירה ע”פ צירוף שמות הקודש, והעלה לאסור, ול”ד לההא דלוחשין לחישת נחשים ועקרבים בשבת, דשאני התם דאין דרך צידה בכך, אבל זה דרכו בכך.

ועי’ בשו”ת כרם חמד (או”ח סי’ ג’) שהקשה על ספר גזע ישי הנ”ל דהיכן מצינו מלאכה כזו במשכן, ואפילו תולדה ל”ה דבעינן תולדה דומיא לאב, ואם באנו לאסור הלימוד בספר יצירה בשבת, גם לימוד שאר דברים שבקדושה יאסר בשבת, כי ידוע שע”י לימוד התורה נבנה עולמות, ואין לחלק בין דבר רוחני ונעלם, לדבר גשמי ונגלה, דמאי נפקא שניהם תורה, אלא ע”כ דמותר אף על גב דהוי פס”ר שנבנה ע”י לימודו עולמות, מ”מ פ”ר מותר בדבר שעיקר איסורו מדרבנן, עכת”ד.

ומ”מ בין למר ובין למר נמצא שאין איסור בנידון דידן.

ויש להביא עוד מ”ש בספר תורת משה להחתם סופר (פ’ ויקהל) שמביא בשם האחרונים בישוב קושית הרא”ש (פסחים פרק ע”פ) דאי נימא דמשה מת בשבת איך כתב י”ג ספר תורה באותו יום, דנכתבו מעצמם ע”י השבעה וכדומה ע”כ הותר בשבת, וכתבו המפרשים להעיר כיון דהדיבור היה הכרחי שוב גם מלאכה שע”י דיבור אסור ואיך שרי לעשות מלאכה ע”י השבעה ולענין שבות בודאי שאין נפ”מ אי נעשית ע”י עכו”ם או ע”י כח אחר כיון דסוף סוף נעשית מחמתו.

ועיין מה שדנו בזה בארץ צבי ח”ב סי’ ט, ובחשוקי חמד שבת צד ע”א וסנה’ קיא ע”א.

והנני להביא עוד מה שראיתי שכתב חכם א’ [ולא בדקתי כל המקורות בפנים], כתב בשו”ת הלכות קטנות ח”ב (סי’ צט), שההורג נפש ע”י שם או כישוף, אפשר שכיון שבדיבורו עביד מעשה הו”ל דומיא דמימר, וכזורק חץ להרוג, וע”ז נאמר חץ שחוט לשונם.

והחיד”א הביא את דבריו בספרו דבש לפי (מע’ מ אות ה’), ע”ש.

וכ”כ הרב מעשה רוקח (פכ”ד מהלכות שבת ה”ז), שההורג ע”י הזכרת שם המפורש בשבת, כמו שהרג משה רבינו את המצרי, מקרי אב מלאכה לחייבו, שהוצאת נפש הוא, והוי תולדה דשוחט, ומה לי על ידי סייף וכיו”ב, ומה לי ע”י שם, הא קי”ל דעקימת שפתיו הוי מעשה וצ”ע, ע”כ.

ט, בשנת השמיטה, האם יש ענין לברך ברכת האילנות על אילן שיש בו קדושת שביעית, שלא מכור לנכרי?

ת.

אם נתקיימה בו מצוות שביעית יש מקום לומר דעדיף לברך עליו וכמ”ש הפוסקים להשתמש בשיירי נרות של בהכנ”ס הואיל ואתעביד ביה חדא מצוה וכו’, ולמדו זה מעירוב שאמרו ע”ז כן בגמ’, ומאחר שדבר זה הוא הידור ולא מצד הדין להכי נראה שאפשר לקיים הידור זה גם בדבר שהמצוה שנתקיימה בו עדיין הוא רק שב ואל תעשה, ואם גם פירותיו הספיקו לקיים בהם מצוות שלהם יתכן שהאילן נחשב שעשו בו מצוה אבל זה כבר יותר מסתבר דלא.

י, אם היה לו ספק האיך לסיים הברכה אם לומר בנוסח: שלא חיסר בעולמו “כלום”, או לומר בנוסח: שלא חיסר בעולמו “דבר”, ולכן החליט לסיים הברכה בלי המילה האחרונה, וסיים רק “שלא חיסר בעולמו”, האם יצא.

?

ת.

מסתבר שיצא, שהרבה מהקדמונים לא דקדקו בנוסחאות כה”ג, והדוגמאות לברכות המקוצרות המובאות בכמה מקומות בש”ס ופוסקים הם מקוצרין בהרבה מאשר רק חסרון תיבה זו, ולכן אין לו לחזור ולברך.

יא-יב, אם קבע תור לעשות ניתוח על העיניים, שמועיל להסיר לגמרי המשקפיים, ויוכל לראות היטב בלי משקפיים כלל, האם יחכה כעת לברך ברכת האילנות עד שיעשה הניתוח, ויברך הברכה בלי משקפיים, שזה לכאורה יותר מהודר, ואע”פ שיפסיד לברך בראיה ראשונה שמעכב לפי שיטה אחת, ובכלל יש לעיין אם יש הידור לעשות ניתוח על העיניים כדי להוריד המשקפיים לגמרי, ויוכל לברך יותר בהידור על הראיה בברכת האילנות, וכן עוד מצוות שקשור לראיה, כגון ברכת הלבנה, ברכת מאורי האש?

ת.

ב’ שאלות אלו מענין אחד הם, ודנו בזה כבר וכן הגרח”ק שליט”א, ועיין שקל הקודש (ציון ההלכה הל’ קידוש החודש פ”ב ס”ק לח) מה שהביא בשם הריטב”א, וכמדומה שבפועל לא חוששים העולם לחשש הנ”ל, וכן יצא מדברי הגר”ח [בע”פ] לענין קידוש לבנה למעשה, וממילא לוותר על ראיה ראשונה בשביל זה קשה לומר, וכן לטרוח לעשות בשביל זה הסרת משקפיים לכאורה הוא בגדר השתדלות מרובה.

והנני להביא לו מה שמצאתי בספר ליקוטים [ולא בדקתי מקורותיו בפנים] לענין קידוש לבנה שכתב וז”ל, כתב בשו”ת הלק”ט חלק א’ (סימן צט), שראיה דרך זכוכית ראיה מעלייתא היא, וכן כתב המהר”ם בן חביב בשו”ת קול גדול (סימן נ’), ובשו”ת שבות יעקב שם, ובברכי יוסף (סימן רכד), ובשערי תשובה (סימן תכו אות א’), ובבן איש חי (פרשת ויקרא אות כג), ועוד אחרונים.

וכמבואר ד”ז בשו”ת יחוה דעת חלק ד’ הנ”ל.

ואם יכול לברך ברכת הלבנה בעד חלון של זכוכית, בשו”ת שבות יעקב חלק א’ (סימן קכו) כתב להתיר בזה, וכן כתב בשו”ת קול אליהו חלק ב’ (סימן יז), ובספרו כסא אליהו (סימן תכו).

וכן כתב בברכי יוסף (סימן רכד אות א’, וסימן תכו אות ד’), ובספרו מחזיק ברכה (אות קפה), שאם יש לו מיחוש יכול לברך דרך החלון.

ואם מצטער מהרוח, כגון שהוא קצת חולה וירא שלא יזיקנו, ושמא יעבור הזמן, יכול לברך כשרואה אותה מן החלון דרך זכוכית, ובלבד שיראנה מאירה ובהירה.

והו”ד בספר שמח נפש (דף קג), ובכף החיים (אות יט).

ע”כ.

יג, אם מהדר לא לומר שום ברכה לפני שטובל במקווה בבוקר, האם יטבול קודם, אע”פ שמפסיד לברך בראיה ראשונה?

ת.

אם מיירי בטבילה לקריו יש מקום לדון בזה, אבל אם הכונה לטבילה של תוספת קדושה בלבד לכאורה אין לזה מקור ברור מצד הדין לדחות כל דבר שיש בו הידור, ודבר זה לברך עכ”פ לכתחילה בפעם הראשונה נזכר להדיא בפוסקים, והרי לא נימא דכל מי שינהיג לעצמו הנהגה ידחה הדין מחמת הנהגתו.

בכבוד רב הצלחה רבה וכט”ס

ויזכה להגדיל תורה ולהאדירה

בע”ה

יום שלישי כ”ג תשרי תשע”ז

מעשה שהיה כעת שבא אדם שדינו שוטה, לעבור לפני התיבה לתפילת ערבית [שאין בה חזרת הש”ץ], והיו שם הרבה מהקהל והניחו לו בזה, ולא אמרו לו לירד מלפני התיבה.

והנה זה פשיטא שדינו כמי שאינו מחוייב בדבר, כיון ששוטה פטור מכל המצות, ומי שאינו מחוייב בדבר אינו מוציא את הרבים ידי חובתן, אבל יש לידע האם הקהל עשו כדין שהניחו לו לעבור לפני התיבה או לא.

ויש להקדים לנידון זה, דהנה ידוע חומר של המלבין פני חברו ברבים, ואיסור זה של הלבנת פני חבירו ברור שהוא גם למי שהוא שוטה, שכן כבוד הבריות הוא בין לבר דעת ובין למי שאינו בר דעת, ואדרבה לפעמים ההשלכות באדם כזה יכולות להיות הרסניות יותר לאורך זמן, ולכן אין להקל באיסור זה כלל.

אבל מאידך גיסא מאחר ואין לו שום רשות לעכב הציבור מלעשות תפקידן, אם יתברר ע”פ דין שאסור להם למנותו ש”ץ אפי’ בדיעבד, א”כ יהיה עליהם לומר לו לירד משם.

הנה כתב בשו”ע או”ח סי’ נ”ג סעי’ י’ וז”ל, יש ללמוד זכות על מקומות שנוהגים שהקטנים יורדין לפני התיבה להתפלל תפלת ערבית במוצאי שבתות [לאו דוקא, מ”ב סקל”א].

וכתב הרמ”א הגה: ובמקומות שלא נהגו כן, אין לקטן לעבור לפני התיבה אפילו בתפלת ערבית, אפילו הגיע לכלל י”ג שנים ביום השבת אין להתפלל ערבית של שבת, דהרי עדיין אין לו י”ג שנה (מהרי”ל) ע”כ.

ויש להסתפק לענינינו, ראשית כל גם אם בקטן מותר מ”מ י”ל דבקטן זהו קל יותר מבשוטה, מכיון שבקטן יש עכ”פ חיוב מצד חינוך, משא”כ בשוטה שאין בו צד חיוב כלל, וי”ל שאינו יכול לצאת כלל משוטה.

עוד יש להסתפק דהנה במקומותינו לא נודע מנהג קבוע לענין קטן, וא”כ הו”ל כמקומות שלא נהגו בקולא זו שכתב הרמ”א שלא ינהגו בקולא זו, ולפ”ז יש להסתפק אם כבר עלה האם מורידין אותו, ואם תמצי לומר שמורידין אותו [וכך מסתבר בכונת הרמ”א], א”כ יש להסתפק מה הדין באופן שלא הורידוהו, האם כל יחיד הנמצא שם צריך לצאת מכיון שאי”ז המנהג כאן, או דילמא דעכ”פ באופן כזה יש לסמוך על הפוסקים הסוברין שמלמדין זכות על מנהג זה על מנת שלעולם לא יצטרכו לצאת, ורק לענין להעלותו אין מעלין במקום שאין מנהג.

והנה בטעם מה שש ללמד זכות כתב במשנה ברורה שם (ס”ק ל) וז”ל, לפי שאין מוציאין את הרבים ידי חובתן שהרי אינן מחזירין את התפלה רק שאומרים ברכו וקדיש ועוד טעמים אחרים עי’ בב”י עכ”ל.

ובבית יוסף שם כתב וז”ל, ואפשר לומר דלא הקפידו חכמים אלא בתפלת שחרית שיש בברכת יוצר ובתפלה קדושה וגם שצריך שליח ציבור לחזור התפלה להוציא הרבים ידי חובתן וקטן כיון דלאו בר חיובא הוא אינו מוציאם כדתנן כל שאינו מחוייב בדבר אינו מוציא את הרבים ידי חובתן.

ושמעתי שהרב ה”ר יוסף אבודרהם קרא תגר על מנהג זה שנהגו הקטנים לירד לפני התיבה במוצאי שבתות והסכים על ידו הרב הגדול מה”ר יצחק די ליאון ז”ל לבטל המנהג.

ומצאתי להרשב”א שכתב בתשובה (ח”א סי’ רלט) בשם הראב”ד דטעמא דתנן דקטן אינו פורס על שמע ואינו עובר לפני התיבה דכיון דברכות ותפלות דרבנן נינהו וקטן שהגיע לחינוך דרבנן הוי אמינא אתי דרבנן ומפיק דרבנן קמ”ל דמשום כבוד הצבור לא עבדינן גנאי הוא לצבור שהקטן מוציאן עכ”ל.

ולפי טעם זה יש מקום למנהג לומר שהצבור מוחלים על כבודם ואפילו למאי דפירש רש”י דטעמא דמתניתין משום דכל שאינו מחוייב בדבר אינו מוציא את הרבים ידי חובתן איכא למימר דתפלת ערבית שאני דרשות היא (ברכות כז:) עכ”ל הב”י.

והנה לפי מה שבשו”ע פסק דלא כהררי”א והריד”ל שמחמירים בזה [עכ”פ במקום שנהגו להקל בזה וכנ”ל] א”כ יש לדון מה הדין בשוטה וניחות להטעמים בכאן, דלטעם הראשון שהוא משום שאין בזה קדושה וחזרת הש”ץ א”כ אולי בשוטה דינו כמו בקטן, אבל להטעם השני סיבת הקולא היא משום דאתי דרבנן ומפיק דרבנן ומשום שהציבור מוחלין על כבודן, וא”כ בשוטה שאפילו מדרבנן אינו חייב א”כ לא יוכל להוציא את הרבים כלל אף בברכו וקדיש וכל מה שבציבור מחוייבין.

ולהטעם השלישי שהוא משום שתפילת ערבית רשות יתכן לומר ג”כ דדין שוטה כדין קטן.

אכן גם להטעם הראשון והשלישי יתכן לחלק בין קטן לשוטה דעד כאן לא הקילו אלא בקטן שיש בו צד חיוב אבל לא בשוטה וכנ”ל.

והנה כתב בפרי מגדים [אשל אברהם סימן קכ”ד סקי”ד] וז”ל, ויראה וודאי אחר חרש ושוטה אין עונין אמן, דלאו בר מצות כלל אפילו מדרבנן.

וכן כתב במשנה ברורה [סימן קכ”ד ס”ק מ”ז] וז”ל, ואחר שוטה אין לענות אמן דלאו בר מצוה כלל ועי”ש.

וגם לענינינו נראה דכ”ש שא”א לצאת ממנו כיון שאינו בכלל אמן כלל, ולכאורה הציבור מחוייבים להורידו, ועכ”פ אין להפסיק בין גאולה לתפילה לענות אמן על הקדיש של השוטה.

וראיתי להגר”י זילברשטיין שליט”א בספר חשוקי חמד [ברכות ג’ א’] שדן בדברי המשנ”ב בענין שוטה שמבין מה שהוא אומר, וז”ל, אם הוא מבין מה שהוא אומר, מסתבר שאפשר לענות אמן אחר ברכתו.

ואעפ”י שבשו”ע (סימן רטו ס”ג) נאמר, שעונים אמן אחר ברכתן של תנוקות, כשהן מברכים לפטור את עצמם, כיון דבני חינוך הם, ושוטה אינו בן חינוך, כמבואר במשנ”ב (סימן קכד ס”ק מז), נראה דבכל זאת רשאים לענות אמן אחר ברכתו.

וכשם שמצינו דעכו”ם המברך, רשאים לענות אחריו אמן, כמבואר ברמ”א (סימן רטו ס”ב) אלא שאין חיוב, כמבואר במשנ”ב (שם ס”ק יב), כך בשוטה המבין מה שמברך, מסתבר שרשאים לענות אלא שאין חיוב.

אלא דצ”ע אם מותר להפסיק ולומר אמן על ברכת שוטה זה, באותם מקומות שאסור בהם להפסיק בדבור פרט לאמן וכדומה, וכגון בפסוקי דזמרה.

(יעויין במשנ”ב סימן נא סק”ח וסימן רטו ס”ק יג).

ושמענו עוד, דיתכן ש”יהא שמיה רבא”, שונה מ”אמן” לענין זה, ד”אמן”, בא לאמת ולקיים את דברי המברך.

ולכן אם אין בדבריו ממש אין מקום לאמן, משא”כ “יהא שמיה רבא” שהוא שבח בעצמותו, שעשרה מישראל מקדשים ומתפללים על כבוד שם שמים, וכמבואר במשנ”ב (סימן נו סק”ב) וז”ל: כשאומר העונה, אמן יהא שמיה רבא, יפסיק קצת בין אמן ליהא שמיה רבא, כי תיבת אמן, קאי על הש”ץ, ויהא שמיה רבא, הוא מאמר בפני עצמו.

ויעויין באר היטב (סימן נו סק”ה) שהביא מ”דרכי נועם” שהחזן חוזר ואומר אמן יהא שמיה רבא אף שכבר אמר ואמרו אמן, יעו”ש.

משמע דסובר דהאמן של יהא שמיה רבא אינו בא לאמת מה שאמר קודם, אלא שהוא חלק מהשבח של יהא שמיה רבא.

ולדבריו יתכן שעל קדיש של שוטה עונים אמן יהא שמיה רבא.

(אולם המשנ”ב נ”ו ב’ לא פסק כך).

ולכן אפשר לאומרו גם כשאת הקדיש אומר שוטה.

ומה שכתב המשנ”ב (סימן נה סק”ד) בשם הפר”ח שקטן האומר קדיש וברכו והקהל עונים אחריו שלא כדין הם עושים.

היינו משום שפריסה על שמע נתקנה כדי להוציא את הרבים ידי חובה, כמבואר בפרמ”ג (סימן סט משבצות זהב סק”ג), אבל על סתם קדיש כשאינו פורס על שמע אפשר לענות.

ועדיין יש להסתפק אם מותר להפסיק ביהא שמיה רבא על קדיש של שוטה, במקום שאסור להפסיק עכ”ל הגר”י זילברשטיין שליט”א.

והנה בענין השאלה האם צריכים לצאת ולהמתין למנין אחר, הנה קודם העיון מסתבר שאינם מחוייבים, מכיון שיש להם מנין לתפילת שמונה עשרה, ורק כדי לשמוע קדיש וברכו אינם מחוייבים לטרוח כ”כ, כך שגם אם אינם יוצאים כלל יד”ח קדיש וברכו לכאורה אינם צריכים ללכת (ועי’ מ”ב סי’ צ’ כ”ח), ומ”מ אם יכולים יאמרו ברכו אחרי התפילה.

***