שונות

כמדומה שאין צד שיהיה מותר מדאורייתא, דהרי לענין יבמה הער’ הוא כמו גמר ביא’ כמבואר במשנה יבמות נג ע”ב ובשו”ע אה”ע סי’ קסו סוף ס”ח ובהרחבה בב”ש שם סק”ו.

ומאחר שהער’ קונה כביא’ גמורה ממילא ביא’ שניה אסורה ככל ביא’ שניה ביבמת חייבי לאוין דאסורה מדאורייתא כמבואר ביבמות כ ע”ב.

וגדולה מזו מבואר בתוס’ ביבמות שם דאחר שעשה הער’ אסור לגמור אפי’ בי’ זו גופא, וזה מדאורייתא, דמדרבנן אפי’ הער’ ראשונה אסורה כמבואר במשנה ובגמ’ שם, וכן העתיק הב”ש בריש סי’ קעד.

ואמנם כל שאר הראשונים חלקו על התוס’ שם, והם הרמב”ן והרשב”א והריטב”א והמאירי, וסבירא להו שמותר מדאורייתא לגמור הביאה הראשונה, כיון דעיקר מצוות היבום היא בי’ דלהקים לאחיו שם, וממילא מדאורייתא יהיה מותר לעשותו באופן של עיקר המצוה.

אבל גם לשאר הראשונים אין היתר אחר שיצא ידי חובת המצוה בהעראה ואינו מחוייב עוד במצוה ונפק”מ לכל דיני יבמה ממילא לא יהיה היתר שוב, וכדמשמע בלשון הרשב”א שם (באי נמי) דכיון דאתרבי העראה איתרבי, ועי’ גם שו”ת אחיעזר אה”ע סי’ ד סק”ו, וגם שאין כל דבריו מוסכמין שם שיש להקים לאחיו שם בהעראה, אבל לכו”ע יש מצוות יבום בהער’.

והנה אשכחן בגמ’ דכריתות וברפ”ק דב”ק שר”א מחייב על אב מלאכה במקום אב מלאכה וכן מצינו בכריתות וביבמות לד שר”א מחייב על כל כח וכח, ויש לעיין אם הפטור לדידן הוא מחמת שאין אנו מחייבין על ב’ אבות בהדי הדדי (ב”ק ב ע”א) או אפי’ בלאו הכי אין אנו מחייבין על כל כח וכח משום דכולה חדא ביאה, ונפק”מ אם היו ב’ כוחות בב’ העלמות.

ובשבועות יד ע”ב משמע לגבי פרישה שהוא דין נפרד, ויש לדחות חדא, דשם לא נתבאר שהוא דין נפרד, דגם הוא חצי שיעור אסור לעשותו במזיד, ועוד דשמא פרישה לכו”ע הוא כח אחר.

ושוב ראיתי דהוא מידי דתליא באשלי רברבא דרש”י ביבמות יד סוף ע”א כ’ ראי’ מהמשנה שם להוכיח כדעת רבנן כר”א אם הי’ בב’ העלמות והמאירי שם חולק.

והנה בין לצד זה ובין לצד זה אם הכל בכח א’ לכו”ע יש כאן בנידון הראשונים מעשה א’ אע”פ שאם היה מחלק המעשה לב’ היה שייך בזה חלוקה, דאל”כ אין לדבר סוף.

ממילא מאחר שהשאלה אם הותר לו מעשה דהער’ בלבד או מעשה גמור מאחר שהנידון בין כך ובין כך על מעשה אחד בלבד מותר לו לעשות לכל הנך ראשונים מעשה גדול במקום מעשה קטן, מאחר שאין לנו שום טעם לצמצם המעשה מאחר שמקיים עיקר המצוה במעשה השלם ואילו הער’ נתחדש להשוותה לדיני יבום ולא במקום יבום.

והנה בגמ’ שם דנו על חליצה אם שייך לומר (לענין עשה דוחה לא תעשה כשאפשר לקיים שניהם) דאפשר בחליצה וממילא אין עשה דוחה לא תעשה או לא, וכיו”ב יש מקום לדון על ביאה גמורה דאפשר בהעראה, וממילא יהיה אסור ביאה גמורה, וזוהי אמנם דעת התוס’ שם, אבל דעת שאר ראשונים אינה כן, והטעם כנ”ל משום שכשהנידון על מעשה גדול או על מעשה קטן הכל הוא אותו מעשה, ולמרות זאת אם אפשר לקצר במעשה מוטל לקצר אבל מאחר שעיקר המצוה נאמרה על גמר ביאה לא אמרי’ שהיה יכול לקצר.

ויעוי’ שם בנצי”ב במרומי שדה על התוס’ שם שהגדיר מסברא דנפשיה טעם ההיתר לגמר ביאה דהוא כמו ציצין שאין מעכבין את המילה דשרי בשבת כל זמן שלא פירש, וכעין זה נראה סברת הראשונים המתירים בזה, אבל באופן שכבר עשה העראה לא יתירו אף שאר ראשונים.

עכ”פ לטעם הנצי”ב ברור שההיתר הוא רק בביאה ראשונה ולא בשניה שניה אחר העראה ראשונה כשכבר פירש, וכך נראה פשוט לדעת שאר הראשונים כנ”ל.

[והואיל דאתאן לדברי המאירי שם אכתוב בזה דבר קטן, והוא שראיתי אחד מן המחברים שפירש בדברי המאירי דלגבי בתולה בעי’ מיעוך קודם יבום כדי שיהיה שייך להקמת שם, אבל נ”ל דאין זו כוונת המאירי רק לומר דכיון ששייך הקמת שם על ידי מיעוך ממילא צורת ביאה זו היא כתקנה, וכמבואר כעין זה בב”ש סי’ קסו סוף סק”ו עי”ש, ועי’ תוס’ יבמות כ ע”א ד”ה יבוא, אבל לשי’ היש אומרים במאירי שם יתכן דאה”נ וצל”ע בזה].

ומיהו יש לציין דיש ראשונים שנקטו שהעראה היא ביאה גרועה (שאינה קונה ליורשה וליטמא לה וכו’), והם התוס’ והרא”ש בשם הירושלמי יבמות פ”ו ה”א והרמב”ן בדעת הרי”ף והובא בשו”ע ס”ס קסו ס”ט בשם יש מי שאומר, ולפי שיטתם יש לדון אם מחוייב בזה מצד דיני יבום, והנה הנידון לענייננו יהיה תלוי דאם מוטל עליו מן התורה מצד דיני יבום לשוב ולעשות מעשה גמור א”כ גם לעניננו יהיה הדין כן, אבל אם נימא דמצד דיני המצוה של יבום אין מוטל עליו דין כזה ממילא גם לגבי עדל”ת לא יהיה לכאורה, ויעוי’ ריטב”א יבמות סא ע”ב ד”ה אלא וצע”ק.

ועי’ בדרך אמונה תרומות פ”ח ה”ו דבהעראה בלבד לכו”ע קונה ולא החמירו היש אומרים אלא רק היכא דמכוון לגמר ביאה ועשה בינתיים רק העראה, ולפי שיטתו פשיטא שאין להביא ראי’ מהך דעה דהער’ לענייננו בביאה שניה, (ויעוי’ עוד דעות ומ”מ בזה בהערות על גליון הטור (הוצ’ המאור) יו”ד ס”ס קסו).

.

קרא פחות

יום שישי י”ב אייר תשע”ו

לכבוד הג”ר גבריאל יוסף לוי שליט”א ר”מ דבאר התורה,

שלום רב

מה ששאל כת”ר האם לפני מתן תורה קידשו ע”פ הראיה או ע”פ חשבון, הנה גרסי’ בפסיקתא דר”כ פיסקא ה’ (פ’ החדש) ובפסיקתא רבתי פ”ב (פ’ החדש), ר’ קריספא בשם ר’ יוחנן לשעבר אלה מועדי י”י (ויקרא כ”ג), מכאן והילך, אשר תקראו אתם (שם), אמר להם (נ”א א”ר אילא) אם קריתם אתם מועדיי, ואם לאו אינם מועדיי עכ”ל, ר”ל דדין קידוש החדש ע”פ הראיה נתחדש רק אז בזמן משה רבינו, אבל עד אז לא קידשו ע”פ הראיה אלא ע”פ חשבון, וכ”א בירושלמי בפ”ק דר”ה ה”ג, ר’ קריספא בש”ר יוחנן לשעבר אלה מועדי ה’ מכאן ואילך אשר תקראו אותם.

אמנם החזו”א באו”ח סי’ ק”מ סק”ג האריך להסתפק בזה, אם קודם יציאת מצרים קדשו ע”פ החשבון או על פי הראיה, ולא פשט לה.

ודבריו הביא תלמידו הגדול הגר”ח קניבסקי שליט”א בספר שקל הקדש הל’ קידוש החדש פ”ה ה”ג סקי”ב, וז”ל וקודם מ”ת אין אנו יודעין איך קבעו אם ע”פ הראיה או ע”פ חשבון ע”כ, וחזר ע”ז בבהה”ל פ”ט שם ה”ד גבי קביעת המועדים בזמן עקידת יצחק, וכתב שם י”ל דאז קדשו ע”פ הראיה וכו’.

אמנם נתבאר כאן לפשוט זה, והצעתי הדברים לפני מרן שליט”א והשיב במכתב ‘יש”כ’.

ואכן בהרבה מדרשים נגעו בזה, ועוד איתא בירושלמי וכעי”ז בפסיקתא שם, אמר ר’ סימון כתיב [תהילים מ ו] רבות עשית אתה ה’ אלהי נפלאותיך ומחשבותיך אלינו, לשעבר רבות עשית (פי’ את חשבונות קידוש החדש), מכאן והילך (פי’ מיצי”מ ומ”ת) נפלאותיך ומחשבותיך אלינו (פי’ מסרת חשבונותיך אלינו).

א”ר לוי למלך שהיה לו אירלוגין כיון שעמד בנו מסרה לו.

(פי’ אף כאן כיון שנראו ישראל לכך ניתנה להם גדולה זו של קידוש החדש).

אמר רבי יוסה בר חנינה למלך שהיה לו שומרה כיון שעמד בנו מסרה לו.

אמר רבי אחא למלך שהיה לו טבעת כיון שעמד בנו מסרה לו.

אמר רבי חייה בר בא לנגר שהיו לו כלי נגרות כיון שעמד בנו מסרה לו.

אמר ר’ יצחק למלך שהיו לו אוצרות כיון שעמד בנו מסרם לו.

ורבנן אמרי לרופא שהיה לו נרתיק של רפואות כיון שעמד בנו מסרה לו.

(פי’ כ”א הי’ רגיל למשול המשל בדבר א’, עתוס’ פ”ק דמו”ק דף ה’ א’).

ובשמו”ר פרש’ בא בפ’ החדש הזה לכם אי’, תני עשה ירח למועדים אמרו לו לדוד עד שאנו במצרים נטלנו חדשה של לבנה, הה”ד החדש הזה לכם, ואי’ במדרש שכל טוב (בראשית ל”ד כ”ה) עוד דמתחילה לא היו מונין ללבנה אלא לחמה.

ומאידך בפרדר”א פ”ח פליג עכ”ז באריכות, וז”ל, בשמנה ועשרים באלול נבראו חמה ולבנה, ומנין שנים וחדשים וימים ולילות וקצים ותקופות ומחזורות ועבורים היו לפני הקדוש ברוך הוא, והיה מעבר את השנה ואח”כ מסרם לאדם הראשון בגן עדן, שנ’ זה ספר תולדות אדם, מנין עולין בו תולדות בני אדם, וחוה מסר לחנוך ונכנס תוך העבור ועבר את השנה וכו’, ונח מסר לשם, ונכנס בסוד העבור, ועבר את השנה וכו’, ואברהם מסר ליצחק ונכנס בסוד העבור ועבר את השנה לאחר מיתתו של אברהם אבינו, שנ’ ויהי אחרי מות אברהם ויברך אלהים את יצחק בנו, על ידי שנכנס בסוד העבור ועבר את השנה וברכו ברכת עולם, ונתן ליעקב את כל הברכות, ומסר לו סוד העבור, וכשיצא יעקב לחוצה לארץ בקש לעבר את השנה בחוצה לארץ, הרי יצחק עבר את השנה וכו’, ויעקב מסר ליוסף ולאחיו סוד העבור, והיו מעברין את השנה בארץ, מת יוסף ואחיו ונתמעטו העבורים מישראל במצרים, שנ’ וימת יוסף וכל אחיו וכל הדור ההוא, וכשם שנתמעטו העבורים מישראל בארץ מצרים, כך הם עתידים להתמעט בסוף מלכות רביעית, שנ’ ויאמר ה’ אל משה ואל אהרן בארץ מצרים לאמר, מהו לאמר אמור להם עד עכשו היה לי סוד העבור, מכאן ואילך שלהן הוא עכ”ל.

ומבואר בהפרקי דר”א דמתחילה כבר היו מעברין את השנים.

ואמנם בזה י”לדלא פליג לגמרי על שאר המדרשים, דהנה נזכר מתחילה שנים וחדשים וימים ולילות וקצים ותקופות ומחזורות ועבורים היו לפני הקדוש ברוך הוא, ואח”כ לא נזכר שמסר חדשים, וכמו שבאמת לא מסר ימים ולילות, א”כ אפשר דמודה הפרדר”א שלא נמסרו חשבונות חדשים לאבות הראשונים עד יציאת מצרים, ורק עיבור החדשים נמסר לאבות, וא”כ מסר רק שנים ולא חדשים, ומה שאח”כ גבי יציאת מצרים לא הזכיר הפרדר”א חדשים, היינו משום דכבר לא מיירי בזה אלא במה שנשתכח מישראל עיבור השנים במצרים.

אבל מ”מ ע”כ פליג הפסיקתא על הפרדר”א במידי, דהא איתא בפסיקתא התם בזה”ל, דאמר ר’ סימון בחשבונותיך אלינו, שכל אותן שני אלפים וארבע מאות וארבעים ושמנה שנה עד שלא יצאו ישר’ ממצרים היה הקדוש ברוך הוא יושב ומחשב חשבונות ומעבר עיבורין ומקדש את השנים ומחדש חדשים, וכיון שיצאו ישר’ ממצרים מסרן להם, הד”ה דכתיב ויאמר ה’ אל משה ואל אהרן בארץ מצרים לאמר (שמות י”ב א’), מהו לאמר, אמר להם מכאן והלך הרי הן מסורין לכם, החדש הזה לכם (שם י”ב ב’), ע”כ.

ומבואר שם דגם את השנים הי’ הקב”ה מקדש, וכן מבואר שם דכל השנים היו כך ולא רק כמה שנים שנשכח הסוד מהם, ולהפרקי דר”א עכ”פ מיהא את השנים היו ב”ד שלמטה מקדשין עכ”פ עד שנשכח מהם, וא”כ בהכרח דהפרדר”א אזיל דלא כהפסיקתא, וכפי שכבר נתעורר ע”ז הרד”ל שם סק”ד.

ובאמת לא הבנתי הא דכתב אלי מו”ר הגרח”ק שליט”א כנ”ל שהרי הכל גלוי לפניו, ושגרתי מכתב נוסף לפניו דהשתא מיהא מ”ט לא העתיק כ”ז בחיבורו.

וע”ז השיב שוב, ‘יפה העיר ויש”כ’ עכ”ל.

[כ”ז מחיבורי על המכילתא דרשב”י פי”ב א’ בפסוק החדש הזה לכם, ועיין עוד שם באריכות].

באופן כללי בשאלה האם חמיר מנדה או לא, לפני כן יש לראות האם השאלה באופן שהיה זה דרך אישות או לא, דאם היה דרך אישות יש בזה איסור דאורייתא, ואילו שלא דרך אישות אין בזה איסור דאורייתא לכמה ראשונים וכ”ה פשטות הסוגיות בע”ז ל”ו [וגם נחלקו הראשונים האם זהו רק בז’ עממין, עיין בטור סי’ ט”ז, ואם השאלה נוגעת למעשה מאיזה צד יש לצרף גם זה].

אכן באמת נחלקו הראשונים בענין בא על ארמית בצנעא, וכתב בחידושי הר”ן סנהדרין פ”ב ע”א וז”ל, בית דין של חשמונאי גזרו הבא על הכותית חייב עלי’ משום נשג”א.

וא”ת והרי אמרו שקנאין פוגעין בו והיא הלל”מ וכיון שכן למאי איצטרך בית דין של חשמונאי.

ובפ’ אין מעמידין אמרי’ שאין קנאין פוגעין בו אלא בפרהסי’ וכמעשה שהיה ואתו אינהו וגזור אפילו בצנעא ומעתה אף הכרת האמור בקבלה כמו כן אינו אלא בפרהסיא שאם היה הכרת אף בצנעא למה הוצרך ב”ד של חשמונאי לגזור על הכותי’ הרי יש בו כרת.

אלא שמ”מ יש לתמוה מה ענין לחלק הכרת בין צנעא לפרהסיא ואפשר שהכרת הוא מפני חלול השם וחלול ליתיה אלא בפרהסיא.

או אפשר לומר שכמו כן יש כרת בצנעא כמו בפרהסיא אלא שמפני שבדיני אדם אין עושין לו כלום מאחר שהקנאין אין פוגעין בו אלא בפרהסיא גזרו ב”ד של חשמונאי שיהו מלקין אותו ד’ מלקיות משום נשג”א כדי להרחיק האדם מהעבירה שיש בני אדם רשעים שאין עומדים בעצמן בשביל כרת המסור לשמים ובשבי’ המלקיות יתרחק מן האיסור.

ומעתה בפרהסיא הועילה גזרתם כשלא פגעו בו קנאין.

ומאי דאמרינן בע”א שלא היתה גזרתם אלא בצנעא לאו דוקא בצנעא ולא בפרהסיא אלא שעיקר כוונתם הית’ בצנעא שהיה פטור מדיני אדם יותר מפרהסיא דאלו בפרהסיא לא ימסור אדם לעבירה זו שאם יבא קנאי אחד שיהרגנו אלא עיקר גזרתם הית’ בצנעא וה”ה בפרהסיא היכא דלא הוה ביה קנאי עכ”ל.

וא”כ יש ב’ תירוצים בדבריו, ולתירוצו הראשון אה”נ בפרהסיא יש חילול ה’ וכרת, ובצנעא הוא איסור דרבנן, וכ”ד המ”מ אישות פ”א ה”ד והטור סי’ טז, ולפי תירוצו השני של הר”ן מדאורייתא אסור גם בצנעא ויש כרת בזה.

וכ”כ הב”ש אהע”ז סי’ ט”ז בשם דרישה וב”ח, וע”ש בח”מ ואבנ”מ סק”ד.

ומ”מ גם להדעות שסוברין שהאיסור הוא גם בצנעא, לכאורה כיון שלא נתחתם דינו בכרת אלא בדברי קבלה קיל טפי מנידה, אכן לא אדע מאי נפק”מ יש בשאלה זו.

אם השאלה אינה נוגעת למעשה מבחינה תורנית; האמת היא שיש חומר בזה שאין בזה ויש חומר בזה שאין בזה, ומו שכתב הרמב”ם והטור שם עון זה אף על פי שאין בו מיתת ב”ד אל יהי קל בעיניך אלא יש בו הפסד שאין בכל העריות כמוהו שבן מן הערוה בנו הוא לכל דבר ובכלל ישראל הוא ובנו מן הכותית אינו בנו ומסיר אותו להיות אחר עכו”ם ודבר זה גורם לידבק בעכו”ם שהבדילנו ה’ מהם ולשוב מאחרי ה’ ולמעול בו עכ”ל.

ומצאתי בב”ח אבן העזר סימן טז שנחית לשאלתכם הזו, וז”ל, ובסמ”ג (לאוין קיב) כתב עוד וז”ל והרי שלח הקדוש ברוך הוא ביד נביאיו שענשו בכרת חמור יותר מכרתה של תורה שנאמר בנבואת מלאכי (ב יא) בגדה יהודה וגו’ פי’ שכרתה של תורה הוא נכרת ואין זרעו נכרת וכאן אף זרעו נכרת בענין זה שלא יהא בכלל ער ועונה וגו’ ואין זה ערירים האמור בעריות דערירי הולך בלא בנים והכא יש לו בנים אלא דלא מעלי.

ומצאתי על שם מהר”א שטיין וז”ל ראיתי בספר המצות [נ”א המדות] בשער התשובה שכתב כמה בני אדם סבורין שאין אדם נקרא בעל תשובה אלא אם כן בא על אשת איש או על הגויה או יוצא לתרבות רעה וכיוצא בו מעבירות גדולות וכו’ הרי שכתב עבירה זו בין אשת איש ובין כפירה ומסיים וכיוצא בו מעבירות גדולות אלמא שמאוד חמור הוא והוא בכלל העבירות הגדולות וצריך ליזהר בו מאוד עכ”ל.

עוד כתב מהר”א שטיין וז”ל יש מקשין אמאי לא הביא הסמ”ג הא דפרק עושין פסין (עירובין יט א) אברהם אבינו אינו מניח שום ישראל מהול לישאר בגיהנם דמפיק להו חוץ ממי שבא על הגויה דנמשכת ערלתו ולא מבשקר ליה ונ”ל מאחר שפי’ התוספות בפרק הזהב (ב”מ נח ב ד”ה חוץ) דאף הבא על הגויה עולה אחר י”ב חודש א”כ הוה כמו א”א שעולה נמי אחר י”ב חודש כדמוכח התם פרק הזהב (שם נט א) וא”כ מאחר שכתב הסמ”ג שהוא קשה מכל העריות א”כ ממילא לא גרע מעריות דא”א שאינו עולה עד אחר י”ב חודש וא”צ להזכירו עכ”ל מהרא”ש.

וכתב עליו מהרש”ל (בביאוריו לסמ”ג שם) וז”ל אבל מ”מ אין נראה בעיני לומר כן שיהא גדול ענשו משאר עריות שהן בכרת ומיתה אלא ר”ל שהפסד גדול יש כיון דע”י זה סופו להדבק בע”ז ולחלל השם צא וראה מה אירע לישראל בבנות מואב והא דלא מייתי כאן הא דאברהם משום דהתוספות פירשו לשם (ב”מ נח ב ד”ה חוץ) דהבא על הגויה אינו נענש לירד בגיהנום אלא אם כן יש בידו שאר עבירות שיורד בשבילם לגיהנום דאז כשבא על הגויה ג”כ לא מבשקר ליה אברהם ואינו מעלהו מיד אחר י”ב חודש ומשום הכי לא תני נמי הבא על הגויה באינך ג’ שיורדין ואינן עולין מיד ומה”ט לא הזכירו הסמ”ג לפי שהוא רוצה להזכיר תכף העון במי שבא על הגויה בלחוד בלא צירוף שאר עבירות עכ”ל מהרש”ל [עכ”ל הב”ח].

ואולי מדברי המ”מ שכתב שכאן המלקות פוטרו מכרת משא”כ בשאר חיי”כ דקי”ל שאינו פוטר, אולי חזינן דס”ל שקיל משאר חיי”כ.

אחר זמן רב ראיתי בספר יבקשו מפיהו שהביא בשם הגרי”ש אלישיב זצ”ל [בחלק על נישואין], דבודאי גויה חמירא הרבה מנדה, והאריך שם בדבר זה, והביא שם כמה שמועות בשם מרן זצ”ל בענין זה [כמדומה], ואינו לפני כעת, ועי”ש באריכות והנפק”מ למעשה.

קרא פחות