שונות

 {מוצאי יוה”כ תשע”ו
לכבוד ידידי הגאון המופלג ר’ עקיבא משה סילבר שליט”א וכו’}

אשלח לך ספק א’ בהל’ תשובה אשר נידון בישיה”ק בימים האחרונים, א’ שחוזר בתשובה ופורש מיד, מכל מה שהוא יכול, אך יש דברים שאינו יכול לפרוש מהם מיד עכשיו, רק יקח לו זמן ומתכוין לפרוש מהם מיד כשיוכל, האם ימחלו לו גם העבירות שלא הצליח לפרוש מהם או לא.

ואת”ל שלא, מה לגבי כפרת יוה”כ.

אשמח לקבל תשובה חזרה.

ועוד שאלה שמטרידה אותי, במ”ש אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא, ממ”נ אם זה תלוי בבחירתו מה ההכרח שיבחר ברע, מלבד שזה לא מסתבר, כי יש בחירה, א”כ גם א”צ תשובה ע”ז, וצ”ע.

 {יתן ה’ וכו’ אשמח מאוד בהשתתפותך
ידידך יוסף דוד אנקוה
בע”ה י”ב תשרי תשע”ו עש”ק פ’ האזינו
לכבוד ידידי החתן היקר והנעים הרב יוסף דוד נ”י}

תשובה

א) הנה לגבי שאלתך הראשונה, לכאורה זה יהיה תליא מהו המפריע והסיבה שאינו יכול לעזוב את אותה העבירה, דהנה אם מדובר כאן באונס לכאורה מילתא דפשיטא היא שא”צ לחזור בתשובה ממה שהוא מוכרח לעבור את אותה העבירה באונס, ולמשל מי שהוא חולה מעים שאין יכול להניח תפילין, פשיטא שיכול לחזור בתשובה על מה שפ”א כשהיה בריא לא הניח תפילין, [ר”ל לדעות שעבר איסור ע”ז, עי’ במ”ב סי’ ל”ו ואכמ”ל, ומ”מ עבר איסור מצד הק”ש בלא תפילין], והקבלה לעתיד שלו היא שמקבל ע”ע דלכשיבריא שוב שיניח תפילין תמיד, דאטו מי שאנוס שוב לא יוכל לחזור בתשובה אם עבר אותה העבירה שעליה נאנס כעת ג”כ.

וגדולה מזו כתב באלף המגן סי’ תר”ו סק”ג בשם ס’ יפה ללב, י”א דאם חבירו שחטא לו אינו בעיר, וקיבל עליו בלבו לפייסו כדבעי, אזי מכפר לו יוהכ”פ.

ואולי הספק באופן שהוא נהנה ושמח מהעבירה שעובר באונס, והנה ידוע שיש בזה נידון אם בכה”ג עבר איסור, ואכתוב כעת הזכור לי ע”ז, דלדעת החלקת יואב אין עובר איסור בזה, ואילו לדעת השבט מוסר עובר בזה איסור עוד טפי ממזיד, שבזה מכעיס להקב”ה יותר, אכן שוב זה אינו קשור לענינינו, דממ”נ למ”ד שעובר בזה איסור א”כ אינו חוזר מזה, ואם ירצה לחזור צריך ג”כ לקבל ע”ע שלא לשמוח בעבירה, היינו לקבל ע”ע שיהרהר בחומר העבירה ובמי שציוה עליה עד שתצא השמחה הזרה הלזו מלבו, ולמ”ד שאין עובר בזה איסור אין עליו חיוב מצד הדין לחזור מזה וכנ”ל.

וכנראה הספק הוא באופן הנהוג בזמנינו, שכאשר מחזירין בתשובה אדם שלא נהג מצות כלל, נזהרין שלא לחייבו במצוות מיד יותר מדי, וכנראה שלפי הנסיון של המחזירים בתשובה הוכח דבד”כ מי שאין עובר התהליך כסדר אינו עומד במקומו אח”כ אלא נשבר ונופל ממדרגתו, וראיתי בס’ מנחת תודה שדן מרן הגרח”ק שליט”א במי שהחזירוהו בתשובה מה יעשה מיד, ואמר דהמצוה הראשונה שיעשה הוא להשלים כל הפרשיות של שנים מקרא משמחת תורה עד עתה, [למאן דס”ל הכי בשו”ע], אמנם אין להוכיח מזה הרבה דלא ס”ל מזה, די”ל דלא כיון לנקוט דוקא האופן המציאותי והאקטואלי, וגם אפשר דישנם אשר יכולין לשוב מיד, ובזה מיירי הגרח”ק, ומ”מ יש להצדיק דרך זו ע”פ דברי הגרי”ס זצ”ל באור ישראל לגבי התשובה שלנו אשר היא ג”כ בהדרגה, וע”ז מסתפק השואל שיחי’ האם זוהי סיבה טובה ומספקת, דחשיב כאונס כיון שא”א לחזור בתשובה בלא תהליך זה, וממילא דינו ככל הני דלעיל שאין האונס מעכבן מלעשות תשובה או לא.

והנה אינו לפני כעת הס’ אור ישראל לעיין בו מ”ש בגדרי התשובה בזה, אכן כמדו’ שלפ”ד מרגע שנתן אל לבו לקבל ע”ע ענין תהליך התשובה חשיב קבלה גמורה, וכבר נודע בשער בת רבים מש”כ המבי”ט בס’ בית אלהים דסגי ברצון והחלטה וכו’, ע”פ מש”כ בקידושין מ”ט ב’ המקדש ע”מ שאני צדיק גמור אפי’ רשע חיישינן שמא הרהר תשובה בלבו.

ויש ראיה לזה קצת מלשון רבינו יונה בשע”ת שער ב’ סי’ י’ לגבי מי שמקבל ע”ע לשמוע דברי המוכיחים, וז”ל: כאשר ישמע מוסר החכמים והמוכיחים יקשיב וישמע ויכנע ויחזור בתשובה, ויקבל בלבו כל דברי התוכחות, ושלא יגרע דבר מדבריהם.

והנה האיש הזה ברגע קטן יצא מאפלה לאור גדול, כי עת אשר יאזין ויסכית ולבבו יבין ושב ויקבל ביום שמעו דברי המוכיח, ויקיים עליו להיותו עושה ככל אשר יורוהו תופשי התורה מן היום ההוא ומעלה, להזהר כאשר יזהירו יודעי בינה לעתים, עלתה בידו התשובה ונהפך לאיש אחר.

ומעת אשר קבל כזאת במחשבתו וגמר עליו ככה בלבבו, קנה לנפשו זכות ושכר על כל המצות והמוסרים, ואשריו כי צדק נפשו בשעה קלה.

וכן אמרו רבותינו זכרונם לברכה (מכילתא בא, יב כח): “וילכו ויעשו בני ישראל” (שמות יב, כח), וכי מיד עשו? והלא לא עשו עד ארבעה עשר לחדש? אלא כיון שקבלו עליהם לעשות מעלה עליהם הכתוב כאילו עשו מיד.

ואמרו (אבות דרבי נתן פרק כב): כל שמעשיו מרובים מחכמתו חכמתו מתקיימת.

שנאמר (שמות כד, ז): “נעשה ונשמע – ביאור הדבר, כי האיש אשר קבל על נפשו בלב נאמן לשמור ולעשות על פי התורה אשר יורוהו ועל פי המשפט אשר יאמרו לו היושבים על המשפט, יש בידו מן היום הזה שכר על כל המצות, על אשר שמעה אזנו מדברי התורה ותבן להם, ועל הדברים אשר לא גלו אזנו עליהם, עדנה וצדק לבש, וקנה זכות על הנגלות אליו ועל כל נעלם מעיניו, ואחרי זאת יום יום ידרוש וישקוד על דלתות מוכיחיו, וישכיל מכל מלמדיו, ונמצא האיש הזה מעשיו מרובים מחכמתו, כי לא ידע את הדבר, והנה שכרו אתו, וכענין מה שאמרו ישראל בסיני “נעשה ונשמע”, שהקדימו קבלת המעשה על נפשם לפני השמיעה.

ובענין אחר לא יתכן שיהיו מעשי האדם מרובים ממה שהוא יודע עכ”ל.

וז”ל כמוה”ר יחזקאל לוינשטין ז”ל אור יחזקאל עמ’ ע”ד בשעה שמשתדל לבקש איזה דרך לתשובה, כבר יצא מדרכי החטאים, ואינו שנאוי משוקץ ותועבה, ויש לו תקוה להגיע לאהוב וחביב עכ”ל, ואמנם אי”ז מדבר בדרגות התשובה הגמורה.

ואיתא בפסיקתא רבתי פיסקא שובה: שובה ישראל, משל למה הדבר דומה, לבן מלך היה רחוק מאביו מהלך מאה יום, אמרו לו אוהביו חזור אצל אביך, אמר להם איני יכול, שלח אביו ואמר לו הילך מה שאתה יכול לפי כחך, ואני בא אצלך בשאר הדרך, כך אמר הקב”ה שובו אלי -היינו המעט שאתם כן יכולים- ואשובה אליכם, ואני אשלים לכם תשובתכם ע”כ.

ב) בענין שאלתו השניה, בפי’ המקרא [קהלת פרק ז פס’ כ] כי אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא, האם אין בחירה, הנה קודם העיון נראה לבאר ע”ד הפשט בב’ אופנים, ידוע מה שדנו הראשונים בענין הקו’ על ידיעה ובחירה, שהקשה הרמב”ם בהל’ תשובה דמחד יש בידו לבחור ומאידך הקב”ה יודע מה שעתיד להיות, וע”ש ובראב”ד, והרמב”ן ז”ל בשער הגמול נקט באופן פשוט שיש בחירה ביד האדם ואעפ”כ הקב”ה יודע במה הוא עתיד לבחור ולא נסתר ממנו כלום, וצ”ל שהכל ברור במה יבחר לפי תהלוכות נפשו נטיותיו וכוחותיו, אך מ”מ חשיב בחירה עדיין, והקב”ה יודע זאת בודאי מכל מקום מכח ידיעה ולא מכח זה, ולפ”ז גם מ”ש כי אדם אין צדיק וכו’ אי”ז סותר ענין בחירה מה שיש לו עבירות וכנ”ל, [ועיין בשפתי חיים להרב פרידלנדר מ”ש בענין ידיעה ובחירה].

ובאופ”א י”ל דכך הוא ההכרח, ואע”פ שבכל עבירה בפ”ע יש בחירה מ”מ חומר הנסיון מכריח שבואי יהיו עבירות שיכשל בהן, ואפשר דב’ הדעות בספ”ה דשבת דף נ”ה ב’ פליגי בזה האם אין אדם וגו’ דוקא הוא או לאו דוקא.

וכמש”ש התוס’ ארבעה מתו בעטיו של נחש, והא דכתיב (קהלת ז) כי אדם אין צדיק בארץ וגו’ ברוב בני אדם קאמר עכ”ל, ומבואר דאין זה דין שנגזר על האדם אלא משפט תהלוכות נפשו, וזהו להך מ”ד התם, ופליגי שם.

והנה באמת יש להוכיח מכמה מקומות דבודאי יתכן שאדם יעבור נסיון שלא יוכל להנצל ממנו, ואפשר דמ”מ היינו קרוב לאונס ולא אונס גמור.

וז”ל הגמ’ סוכה נ”ב א’, בכל יום יצרו של אדם מתגבר עליו ומבקש להמיתו, ואלמלא הקב”ה עוזרו אין יכול לו, שהוא מסית את האדם הסתה שהיא למעלה מיכולתו, ואי’ התם, אמר אביי אי מאן דסני לי הוה לא הוה מצי לאוקומיה נפשיה.

ועיין סוטה על מ”ד לעשות צרכיו נכנס [ואה”נ ההיא מטרוניתא אמרה לר’ יוסי בן חלפתא שלא יתכן שעמד ע”ע כדאי’ במדרש].

וע”ע בקידושין פ’ במעשה דר”ע חסידא חזי דאנא בשרא וכו’, ומבואר שזהו יצה”ר שאין ביד האדם לעמוד כנגדו, ויש עוד לשונות בראשונים ע”ז.

ובמסכת חגיגה דף ט”ז א’, והאמר רבי אלעא הזקן אם רואה אדם שיצרו מתגבר עליו ילך למקום שאין מכירין אותו וילבש שחורין ויתעטף שחורין ויעשה מה שלבו חפץ ואל יחלל שם שמים בפרהסיא לא קשיא הא דמצי כייף ליה ליצריה הא דלא מצי כייף ליצריה, ונחלקו הראשונים שם וי”א דאה”נ יעשה מה שמוכרח ובלבד שלא יחלל ש”ש.

וביומא דף י”ט ב’, דאמר ליה אליהו לרב יהודה אחוה דרב סלא חסידא אמריתו אמאי לא אתי משיח והא האידנא יומא דכיפורי הוא ואבעול כמה בתולתא בנהרדעא אמר ליה הקדוש ברוך הוא מאי אמר אמר ליה לפתח חטאת רובץ ופרש”י – יצר הרע מחטיאו בעל כרחו.

והנה כ”ז אפשר לתרץ כנ”ל דמיירי בקרוב לאונס ולא שיש אונס ממש דא”כ אין בחירה, וראיתי בא’ מספרי הראשונים ז”ל על המידות שכתוב שם, דהקב”ה ברא את האדם באופן חמרי שא”א לו לינצל מן העבירות, והטענה על האדם היא רק שעליו לשוב מן העבירה שנכשל בה, שלא ישאר עמה.

ועתה עינתי במפרשים ז”ל על הפס’ כי אין צדיק וכו’, וראיתי דלדעת האלשיך שם [וע”ש גם באב”ע] הכונה גם על איזו פניה בלתי טובה, ע”ש שהאריך וסיים, וקל וחומר הדברים אם בחשבו שעושה טוב חוטא בהעדר החכמה, מה גם עתה בבלתי חושב עשות מצוה עכ”ל.

[ואגב ראיתי בס’ הגאון דבתחילה כשבא הגר”ח לפני הגאון ז”ל לשאול אם לפתוח הישיבה שתק הגר”א, ורק אח”כ בפעם אחרת הורה לו שיש לפתוח הישיבה מיד, וביאר דבאמת מעיקרא הי”ל לעשות כן, אלא שמרוב להיטותו הי’ חשש הגר”א שמא תהי’ לו פניה בזה, ורק אח”כ כשלא היה להוט כ”כ הורה לו להקים הישיבה, ועיין באבן שלמה ספ”ח].

אכן לכאורה שייך להוכיח דלא כהאלשיך ממ”ש בפ”ק דזבחים [דף ו’ ב’] ואמר רבא חטאת ששחטה על מי שאינו מחוייב כלום פסולה שאין לך אדם בישראל שאינו מחוייב עשה ופרש”י, שאינו מחוייב עשה – שלא עבר עשה, ומבואר דהוא בודאי יותר מסתם פניה וצ”ע.

וז”ל רב סעדיה גאון ז”ל, בס’ האמונות והדעות מאמר ה’, ואם יאמר אומר, מפני שמצאנו בתורה (במדבר כ”ח כ”ב) ושעיר חטאת אחד לכפר עליכ’, ידענו כי אי אפשר בלתי חטא, נאמר כי זה נכתב על האפשר, ואם יחטא יכפר לו בו, ואם לא יהיה לנו עליו הגמול.

ואם יאמר, איך אמר, (קהלת ז’ כ’) כי אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא, נאמר לא אמר זה כי אם על היכלת, כי אין אחד מן הצדיקים יכול לעשות טוב אלא הוא יכול לעשות רע, אבל הוא בורר בטוב ומגבירו על הרע.

אבל המקצר היא המיקל במצות עשה, והוא שנאמר עליו עובר על מצות עשה, והוא המקל בתפילין ובצצית ובסכה ולולב ושופר והדומה לזה, והוא במעלה הזאת מן החטא.

אך החוטא הוא העובר על מצות לא תעשה, אבל לא על החמורו’, ובאי זה צד נדע שאינם חמורו’, מפני שלא הגדילו ענשם בעול’ הזה, והוא נקר’ עובר על מצות לא תעשה, והוא כמי שמקל בנבלה וטרפה ושעטנז ובעוננות ובכחש, והדומה לזה שענינו במעלה הזאת מן החטא.

אבל המזיד הוא שעובר על החמורות, והם שיש בו כרת בידי שמים, ומיתה בידי שמים, וארבע מיתות בית דין, ובזה נדע כי הם חמורות, כמו העריות וחלול שבת והאכילה ביום הכפורים, וחמץ בפסח, והדומ’ לזה, הוא במעל’ הזאת מן החטא.

אבל הכופר הוא העוזב העקר, ר”ל בורא הכל יתברך וית’ וכו’ עכ”ל.

[ע”ע מגן אבות לרשב”ץ על מס’ אבות פ”ב מט”ז, ד’ י”א, ד’ ט”ו].

ובספר העיקרים מאמר ד פרק לח, הנה יפול בענין העונש שאלה חזקה וקשה מאד, והיא כי אחר שאין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא (קהלת ז’ כ’), יתחייב לפי זה שיהיו כל האנשים נדונין בעונש בלתי בעל תכלית על איזה חטא שחטאו או מרו פי השם אף על פי שיתחלפו באיכות העונש, ואם כן אפוא מי הוא זה ואי זה הוא שימלט את נפשו מעונש נצחי לפי המדה הזאת, ואיך יזכה ילוד אשה לשכר הנפשיי הן שיהיה זמניי או נצחי, ויותר קשה מזה מה שנמצא לרבותינו ז”ל (סנהדרין י”ז ע”א) שאמרו שהעונש הוא זמניי, אמרו דינן של רשעים בגיהנם י”ב חדש, ובשכר אמרו שהוא נצחיי, כמו שהוכיחו זה מלעולם יירשו ארץ.

ומה שנראה לי בזה הוא כי כמו שבשכר אף אם הדין נותן שיהיה זמניי ישוב נצחיי על צד החסד כמו שבארנו, כן בעונש אף על פי שהדין נותן להיות נצחיי הנה הוא ישוב זמניי על צד החסד, וזהו שאמר הכתוב על העונש הזמניי המגיע מהשם יתברך על הרשעים שהוא מגיע על צד החסד, אמר המשורר אחת דבר אלהים שתים זו שמעתי כי עוז לאלהים ולך ה’ חסד כי אתה תשלם לאיש כמעשהו (תהלים ס”ב י”ב – י”ג), יאמר כי ממה שנזכר בתורה שהשם יתברך אינו מנקה לרשעים אבל משלם עונם אל חיקם, שמענו שתים, האחת כי עוז לאלהים לעשות משפט ברשעים ולתת לאיש כדרכיו, כמה שאמר הכתוב ועוז מלך משפם אהב (תהלים צ”ט ד’), ובזה המשפט בעצמו שהוא עושה ברשעים שמענו כי עם ה’ החסד, וזהו שסמך לזה ולך ה’ חסד כי אתה תשלם לאיש כמעשהו, כלומר כי במה שאתה משלם לרשע עונש זמניי כמעשה העבירה שעשה שהיה זמניי, נראה שאתה מתנהג עם האדם במדת החסד בזה, שמן הדין היה ראוי שיענש עונש נצחי על העבירות שבידו בערך אל השם יתברך שהמרה את רוחו שהוא בלתי בעל תכלית, כמו שבארנו, ויאמר שבעונש שנראה שהוא מגיע אל הרשע בעולם הזה על עבירות שבידו שמענו שתים, כי עוז לאלהים לעשות משפט בעוברי רצונו, ושהוא מתנהג במדת חסד במשפט הזה, אחר שהוא מעניש אותו עונש זמניי כמעשה העבירה שהיה זמניי, וזה כדי שינצל מעונש נצחי בעולם הבא עכ”ל.

קרא פחות

כמדומה שאין צד שיהיה מותר מדאורייתא, דהרי לענין יבמה הער’ הוא כמו גמר ביא’ כמבואר במשנה יבמות נג ע”ב ובשו”ע אה”ע סי’ קסו סוף ס”ח ובהרחבה בב”ש שם סק”ו.

ומאחר שהער’ קונה כביא’ גמורה ממילא ביא’ שניה אסורה ככל ביא’ שניה ביבמת חייבי לאוין דאסורה מדאורייתא כמבואר ביבמות כ ע”ב.

וגדולה מזו מבואר בתוס’ ביבמות שם דאחר שעשה הער’ אסור לגמור אפי’ בי’ זו גופא, וזה מדאורייתא, דמדרבנן אפי’ הער’ ראשונה אסורה כמבואר במשנה ובגמ’ שם, וכן העתיק הב”ש בריש סי’ קעד.

ואמנם כל שאר הראשונים חלקו על התוס’ שם, והם הרמב”ן והרשב”א והריטב”א והמאירי, וסבירא להו שמותר מדאורייתא לגמור הביאה הראשונה, כיון דעיקר מצוות היבום היא בי’ דלהקים לאחיו שם, וממילא מדאורייתא יהיה מותר לעשותו באופן של עיקר המצוה.

אבל גם לשאר הראשונים אין היתר אחר שיצא ידי חובת המצוה בהעראה ואינו מחוייב עוד במצוה ונפק”מ לכל דיני יבמה ממילא לא יהיה היתר שוב, וכדמשמע בלשון הרשב”א שם (באי נמי) דכיון דאתרבי העראה איתרבי, ועי’ גם שו”ת אחיעזר אה”ע סי’ ד סק”ו, וגם שאין כל דבריו מוסכמין שם שיש להקים לאחיו שם בהעראה, אבל לכו”ע יש מצוות יבום בהער’.

והנה אשכחן בגמ’ דכריתות וברפ”ק דב”ק שר”א מחייב על אב מלאכה במקום אב מלאכה וכן מצינו בכריתות וביבמות לד שר”א מחייב על כל כח וכח, ויש לעיין אם הפטור לדידן הוא מחמת שאין אנו מחייבין על ב’ אבות בהדי הדדי (ב”ק ב ע”א) או אפי’ בלאו הכי אין אנו מחייבין על כל כח וכח משום דכולה חדא ביאה, ונפק”מ אם היו ב’ כוחות בב’ העלמות.

ובשבועות יד ע”ב משמע לגבי פרישה שהוא דין נפרד, ויש לדחות חדא, דשם לא נתבאר שהוא דין נפרד, דגם הוא חצי שיעור אסור לעשותו במזיד, ועוד דשמא פרישה לכו”ע הוא כח אחר.

ושוב ראיתי דהוא מידי דתליא באשלי רברבא דרש”י ביבמות יד סוף ע”א כ’ ראי’ מהמשנה שם להוכיח כדעת רבנן כר”א אם הי’ בב’ העלמות והמאירי שם חולק.

והנה בין לצד זה ובין לצד זה אם הכל בכח א’ לכו”ע יש כאן בנידון הראשונים מעשה א’ אע”פ שאם היה מחלק המעשה לב’ היה שייך בזה חלוקה, דאל”כ אין לדבר סוף.

ממילא מאחר שהשאלה אם הותר לו מעשה דהער’ בלבד או מעשה גמור מאחר שהנידון בין כך ובין כך על מעשה אחד בלבד מותר לו לעשות לכל הנך ראשונים מעשה גדול במקום מעשה קטן, מאחר שאין לנו שום טעם לצמצם המעשה מאחר שמקיים עיקר המצוה במעשה השלם ואילו הער’ נתחדש להשוותה לדיני יבום ולא במקום יבום.

והנה בגמ’ שם דנו על חליצה אם שייך לומר (לענין עשה דוחה לא תעשה כשאפשר לקיים שניהם) דאפשר בחליצה וממילא אין עשה דוחה לא תעשה או לא, וכיו”ב יש מקום לדון על ביאה גמורה דאפשר בהעראה, וממילא יהיה אסור ביאה גמורה, וזוהי אמנם דעת התוס’ שם, אבל דעת שאר ראשונים אינה כן, והטעם כנ”ל משום שכשהנידון על מעשה גדול או על מעשה קטן הכל הוא אותו מעשה, ולמרות זאת אם אפשר לקצר במעשה מוטל לקצר אבל מאחר שעיקר המצוה נאמרה על גמר ביאה לא אמרי’ שהיה יכול לקצר.

ויעוי’ שם בנצי”ב במרומי שדה על התוס’ שם שהגדיר מסברא דנפשיה טעם ההיתר לגמר ביאה דהוא כמו ציצין שאין מעכבין את המילה דשרי בשבת כל זמן שלא פירש, וכעין זה נראה סברת הראשונים המתירים בזה, אבל באופן שכבר עשה העראה לא יתירו אף שאר ראשונים.

עכ”פ לטעם הנצי”ב ברור שההיתר הוא רק בביאה ראשונה ולא בשניה שניה אחר העראה ראשונה כשכבר פירש, וכך נראה פשוט לדעת שאר הראשונים כנ”ל.

[והואיל דאתאן לדברי המאירי שם אכתוב בזה דבר קטן, והוא שראיתי אחד מן המחברים שפירש בדברי המאירי דלגבי בתולה בעי’ מיעוך קודם יבום כדי שיהיה שייך להקמת שם, אבל נ”ל דאין זו כוונת המאירי רק לומר דכיון ששייך הקמת שם על ידי מיעוך ממילא צורת ביאה זו היא כתקנה, וכמבואר כעין זה בב”ש סי’ קסו סוף סק”ו עי”ש, ועי’ תוס’ יבמות כ ע”א ד”ה יבוא, אבל לשי’ היש אומרים במאירי שם יתכן דאה”נ וצל”ע בזה].

ומיהו יש לציין דיש ראשונים שנקטו שהעראה היא ביאה גרועה (שאינה קונה ליורשה וליטמא לה וכו’), והם התוס’ והרא”ש בשם הירושלמי יבמות פ”ו ה”א והרמב”ן בדעת הרי”ף והובא בשו”ע ס”ס קסו ס”ט בשם יש מי שאומר, ולפי שיטתם יש לדון אם מחוייב בזה מצד דיני יבום, והנה הנידון לענייננו יהיה תלוי דאם מוטל עליו מן התורה מצד דיני יבום לשוב ולעשות מעשה גמור א”כ גם לעניננו יהיה הדין כן, אבל אם נימא דמצד דיני המצוה של יבום אין מוטל עליו דין כזה ממילא גם לגבי עדל”ת לא יהיה לכאורה, ויעוי’ ריטב”א יבמות סא ע”ב ד”ה אלא וצע”ק.

ועי’ בדרך אמונה תרומות פ”ח ה”ו דבהעראה בלבד לכו”ע קונה ולא החמירו היש אומרים אלא רק היכא דמכוון לגמר ביאה ועשה בינתיים רק העראה, ולפי שיטתו פשיטא שאין להביא ראי’ מהך דעה דהער’ לענייננו בביאה שניה, (ויעוי’ עוד דעות ומ”מ בזה בהערות על גליון הטור (הוצ’ המאור) יו”ד ס”ס קסו).

.

קרא פחות

יום שישי י”ב אייר תשע”ו

לכבוד הג”ר גבריאל יוסף לוי שליט”א ר”מ דבאר התורה,

שלום רב

מה ששאל כת”ר האם לפני מתן תורה קידשו ע”פ הראיה או ע”פ חשבון, הנה גרסי’ בפסיקתא דר”כ פיסקא ה’ (פ’ החדש) ובפסיקתא רבתי פ”ב (פ’ החדש), ר’ קריספא בשם ר’ יוחנן לשעבר אלה מועדי י”י (ויקרא כ”ג), מכאן והילך, אשר תקראו אתם (שם), אמר להם (נ”א א”ר אילא) אם קריתם אתם מועדיי, ואם לאו אינם מועדיי עכ”ל, ר”ל דדין קידוש החדש ע”פ הראיה נתחדש רק אז בזמן משה רבינו, אבל עד אז לא קידשו ע”פ הראיה אלא ע”פ חשבון, וכ”א בירושלמי בפ”ק דר”ה ה”ג, ר’ קריספא בש”ר יוחנן לשעבר אלה מועדי ה’ מכאן ואילך אשר תקראו אותם.

אמנם החזו”א באו”ח סי’ ק”מ סק”ג האריך להסתפק בזה, אם קודם יציאת מצרים קדשו ע”פ החשבון או על פי הראיה, ולא פשט לה.

ודבריו הביא תלמידו הגדול הגר”ח קניבסקי שליט”א בספר שקל הקדש הל’ קידוש החדש פ”ה ה”ג סקי”ב, וז”ל וקודם מ”ת אין אנו יודעין איך קבעו אם ע”פ הראיה או ע”פ חשבון ע”כ, וחזר ע”ז בבהה”ל פ”ט שם ה”ד גבי קביעת המועדים בזמן עקידת יצחק, וכתב שם י”ל דאז קדשו ע”פ הראיה וכו’.

אמנם נתבאר כאן לפשוט זה, והצעתי הדברים לפני מרן שליט”א והשיב במכתב ‘יש”כ’.

ואכן בהרבה מדרשים נגעו בזה, ועוד איתא בירושלמי וכעי”ז בפסיקתא שם, אמר ר’ סימון כתיב [תהילים מ ו] רבות עשית אתה ה’ אלהי נפלאותיך ומחשבותיך אלינו, לשעבר רבות עשית (פי’ את חשבונות קידוש החדש), מכאן והילך (פי’ מיצי”מ ומ”ת) נפלאותיך ומחשבותיך אלינו (פי’ מסרת חשבונותיך אלינו).

א”ר לוי למלך שהיה לו אירלוגין כיון שעמד בנו מסרה לו.

(פי’ אף כאן כיון שנראו ישראל לכך ניתנה להם גדולה זו של קידוש החדש).

אמר רבי יוסה בר חנינה למלך שהיה לו שומרה כיון שעמד בנו מסרה לו.

אמר רבי אחא למלך שהיה לו טבעת כיון שעמד בנו מסרה לו.

אמר רבי חייה בר בא לנגר שהיו לו כלי נגרות כיון שעמד בנו מסרה לו.

אמר ר’ יצחק למלך שהיו לו אוצרות כיון שעמד בנו מסרם לו.

ורבנן אמרי לרופא שהיה לו נרתיק של רפואות כיון שעמד בנו מסרה לו.

(פי’ כ”א הי’ רגיל למשול המשל בדבר א’, עתוס’ פ”ק דמו”ק דף ה’ א’).

ובשמו”ר פרש’ בא בפ’ החדש הזה לכם אי’, תני עשה ירח למועדים אמרו לו לדוד עד שאנו במצרים נטלנו חדשה של לבנה, הה”ד החדש הזה לכם, ואי’ במדרש שכל טוב (בראשית ל”ד כ”ה) עוד דמתחילה לא היו מונין ללבנה אלא לחמה.

ומאידך בפרדר”א פ”ח פליג עכ”ז באריכות, וז”ל, בשמנה ועשרים באלול נבראו חמה ולבנה, ומנין שנים וחדשים וימים ולילות וקצים ותקופות ומחזורות ועבורים היו לפני הקדוש ברוך הוא, והיה מעבר את השנה ואח”כ מסרם לאדם הראשון בגן עדן, שנ’ זה ספר תולדות אדם, מנין עולין בו תולדות בני אדם, וחוה מסר לחנוך ונכנס תוך העבור ועבר את השנה וכו’, ונח מסר לשם, ונכנס בסוד העבור, ועבר את השנה וכו’, ואברהם מסר ליצחק ונכנס בסוד העבור ועבר את השנה לאחר מיתתו של אברהם אבינו, שנ’ ויהי אחרי מות אברהם ויברך אלהים את יצחק בנו, על ידי שנכנס בסוד העבור ועבר את השנה וברכו ברכת עולם, ונתן ליעקב את כל הברכות, ומסר לו סוד העבור, וכשיצא יעקב לחוצה לארץ בקש לעבר את השנה בחוצה לארץ, הרי יצחק עבר את השנה וכו’, ויעקב מסר ליוסף ולאחיו סוד העבור, והיו מעברין את השנה בארץ, מת יוסף ואחיו ונתמעטו העבורים מישראל במצרים, שנ’ וימת יוסף וכל אחיו וכל הדור ההוא, וכשם שנתמעטו העבורים מישראל בארץ מצרים, כך הם עתידים להתמעט בסוף מלכות רביעית, שנ’ ויאמר ה’ אל משה ואל אהרן בארץ מצרים לאמר, מהו לאמר אמור להם עד עכשו היה לי סוד העבור, מכאן ואילך שלהן הוא עכ”ל.

ומבואר בהפרקי דר”א דמתחילה כבר היו מעברין את השנים.

ואמנם בזה י”לדלא פליג לגמרי על שאר המדרשים, דהנה נזכר מתחילה שנים וחדשים וימים ולילות וקצים ותקופות ומחזורות ועבורים היו לפני הקדוש ברוך הוא, ואח”כ לא נזכר שמסר חדשים, וכמו שבאמת לא מסר ימים ולילות, א”כ אפשר דמודה הפרדר”א שלא נמסרו חשבונות חדשים לאבות הראשונים עד יציאת מצרים, ורק עיבור החדשים נמסר לאבות, וא”כ מסר רק שנים ולא חדשים, ומה שאח”כ גבי יציאת מצרים לא הזכיר הפרדר”א חדשים, היינו משום דכבר לא מיירי בזה אלא במה שנשתכח מישראל עיבור השנים במצרים.

אבל מ”מ ע”כ פליג הפסיקתא על הפרדר”א במידי, דהא איתא בפסיקתא התם בזה”ל, דאמר ר’ סימון בחשבונותיך אלינו, שכל אותן שני אלפים וארבע מאות וארבעים ושמנה שנה עד שלא יצאו ישר’ ממצרים היה הקדוש ברוך הוא יושב ומחשב חשבונות ומעבר עיבורין ומקדש את השנים ומחדש חדשים, וכיון שיצאו ישר’ ממצרים מסרן להם, הד”ה דכתיב ויאמר ה’ אל משה ואל אהרן בארץ מצרים לאמר (שמות י”ב א’), מהו לאמר, אמר להם מכאן והלך הרי הן מסורין לכם, החדש הזה לכם (שם י”ב ב’), ע”כ.

ומבואר שם דגם את השנים הי’ הקב”ה מקדש, וכן מבואר שם דכל השנים היו כך ולא רק כמה שנים שנשכח הסוד מהם, ולהפרקי דר”א עכ”פ מיהא את השנים היו ב”ד שלמטה מקדשין עכ”פ עד שנשכח מהם, וא”כ בהכרח דהפרדר”א אזיל דלא כהפסיקתא, וכפי שכבר נתעורר ע”ז הרד”ל שם סק”ד.

ובאמת לא הבנתי הא דכתב אלי מו”ר הגרח”ק שליט”א כנ”ל שהרי הכל גלוי לפניו, ושגרתי מכתב נוסף לפניו דהשתא מיהא מ”ט לא העתיק כ”ז בחיבורו.

וע”ז השיב שוב, ‘יפה העיר ויש”כ’ עכ”ל.

[כ”ז מחיבורי על המכילתא דרשב”י פי”ב א’ בפסוק החדש הזה לכם, ועיין עוד שם באריכות].

באופן כללי בשאלה האם חמיר מנדה או לא, לפני כן יש לראות האם השאלה באופן שהיה זה דרך אישות או לא, דאם היה דרך אישות יש בזה איסור דאורייתא, ואילו שלא דרך אישות אין בזה איסור דאורייתא לכמה ראשונים וכ”ה פשטות הסוגיות בע”ז ל”ו [וגם נחלקו הראשונים האם זהו רק בז’ עממין, עיין בטור סי’ ט”ז, ואם השאלה נוגעת למעשה מאיזה צד יש לצרף גם זה].

אכן באמת נחלקו הראשונים בענין בא על ארמית בצנעא, וכתב בחידושי הר”ן סנהדרין פ”ב ע”א וז”ל, בית דין של חשמונאי גזרו הבא על הכותית חייב עלי’ משום נשג”א.

וא”ת והרי אמרו שקנאין פוגעין בו והיא הלל”מ וכיון שכן למאי איצטרך בית דין של חשמונאי.

ובפ’ אין מעמידין אמרי’ שאין קנאין פוגעין בו אלא בפרהסי’ וכמעשה שהיה ואתו אינהו וגזור אפילו בצנעא ומעתה אף הכרת האמור בקבלה כמו כן אינו אלא בפרהסיא שאם היה הכרת אף בצנעא למה הוצרך ב”ד של חשמונאי לגזור על הכותי’ הרי יש בו כרת.

אלא שמ”מ יש לתמוה מה ענין לחלק הכרת בין צנעא לפרהסיא ואפשר שהכרת הוא מפני חלול השם וחלול ליתיה אלא בפרהסיא.

או אפשר לומר שכמו כן יש כרת בצנעא כמו בפרהסיא אלא שמפני שבדיני אדם אין עושין לו כלום מאחר שהקנאין אין פוגעין בו אלא בפרהסיא גזרו ב”ד של חשמונאי שיהו מלקין אותו ד’ מלקיות משום נשג”א כדי להרחיק האדם מהעבירה שיש בני אדם רשעים שאין עומדים בעצמן בשביל כרת המסור לשמים ובשבי’ המלקיות יתרחק מן האיסור.

ומעתה בפרהסיא הועילה גזרתם כשלא פגעו בו קנאין.

ומאי דאמרינן בע”א שלא היתה גזרתם אלא בצנעא לאו דוקא בצנעא ולא בפרהסיא אלא שעיקר כוונתם הית’ בצנעא שהיה פטור מדיני אדם יותר מפרהסיא דאלו בפרהסיא לא ימסור אדם לעבירה זו שאם יבא קנאי אחד שיהרגנו אלא עיקר גזרתם הית’ בצנעא וה”ה בפרהסיא היכא דלא הוה ביה קנאי עכ”ל.

וא”כ יש ב’ תירוצים בדבריו, ולתירוצו הראשון אה”נ בפרהסיא יש חילול ה’ וכרת, ובצנעא הוא איסור דרבנן, וכ”ד המ”מ אישות פ”א ה”ד והטור סי’ טז, ולפי תירוצו השני של הר”ן מדאורייתא אסור גם בצנעא ויש כרת בזה.

וכ”כ הב”ש אהע”ז סי’ ט”ז בשם דרישה וב”ח, וע”ש בח”מ ואבנ”מ סק”ד.

ומ”מ גם להדעות שסוברין שהאיסור הוא גם בצנעא, לכאורה כיון שלא נתחתם דינו בכרת אלא בדברי קבלה קיל טפי מנידה, אכן לא אדע מאי נפק”מ יש בשאלה זו.

אם השאלה אינה נוגעת למעשה מבחינה תורנית; האמת היא שיש חומר בזה שאין בזה ויש חומר בזה שאין בזה, ומו שכתב הרמב”ם והטור שם עון זה אף על פי שאין בו מיתת ב”ד אל יהי קל בעיניך אלא יש בו הפסד שאין בכל העריות כמוהו שבן מן הערוה בנו הוא לכל דבר ובכלל ישראל הוא ובנו מן הכותית אינו בנו ומסיר אותו להיות אחר עכו”ם ודבר זה גורם לידבק בעכו”ם שהבדילנו ה’ מהם ולשוב מאחרי ה’ ולמעול בו עכ”ל.

ומצאתי בב”ח אבן העזר סימן טז שנחית לשאלתכם הזו, וז”ל, ובסמ”ג (לאוין קיב) כתב עוד וז”ל והרי שלח הקדוש ברוך הוא ביד נביאיו שענשו בכרת חמור יותר מכרתה של תורה שנאמר בנבואת מלאכי (ב יא) בגדה יהודה וגו’ פי’ שכרתה של תורה הוא נכרת ואין זרעו נכרת וכאן אף זרעו נכרת בענין זה שלא יהא בכלל ער ועונה וגו’ ואין זה ערירים האמור בעריות דערירי הולך בלא בנים והכא יש לו בנים אלא דלא מעלי.

ומצאתי על שם מהר”א שטיין וז”ל ראיתי בספר המצות [נ”א המדות] בשער התשובה שכתב כמה בני אדם סבורין שאין אדם נקרא בעל תשובה אלא אם כן בא על אשת איש או על הגויה או יוצא לתרבות רעה וכיוצא בו מעבירות גדולות וכו’ הרי שכתב עבירה זו בין אשת איש ובין כפירה ומסיים וכיוצא בו מעבירות גדולות אלמא שמאוד חמור הוא והוא בכלל העבירות הגדולות וצריך ליזהר בו מאוד עכ”ל.

עוד כתב מהר”א שטיין וז”ל יש מקשין אמאי לא הביא הסמ”ג הא דפרק עושין פסין (עירובין יט א) אברהם אבינו אינו מניח שום ישראל מהול לישאר בגיהנם דמפיק להו חוץ ממי שבא על הגויה דנמשכת ערלתו ולא מבשקר ליה ונ”ל מאחר שפי’ התוספות בפרק הזהב (ב”מ נח ב ד”ה חוץ) דאף הבא על הגויה עולה אחר י”ב חודש א”כ הוה כמו א”א שעולה נמי אחר י”ב חודש כדמוכח התם פרק הזהב (שם נט א) וא”כ מאחר שכתב הסמ”ג שהוא קשה מכל העריות א”כ ממילא לא גרע מעריות דא”א שאינו עולה עד אחר י”ב חודש וא”צ להזכירו עכ”ל מהרא”ש.

וכתב עליו מהרש”ל (בביאוריו לסמ”ג שם) וז”ל אבל מ”מ אין נראה בעיני לומר כן שיהא גדול ענשו משאר עריות שהן בכרת ומיתה אלא ר”ל שהפסד גדול יש כיון דע”י זה סופו להדבק בע”ז ולחלל השם צא וראה מה אירע לישראל בבנות מואב והא דלא מייתי כאן הא דאברהם משום דהתוספות פירשו לשם (ב”מ נח ב ד”ה חוץ) דהבא על הגויה אינו נענש לירד בגיהנום אלא אם כן יש בידו שאר עבירות שיורד בשבילם לגיהנום דאז כשבא על הגויה ג”כ לא מבשקר ליה אברהם ואינו מעלהו מיד אחר י”ב חודש ומשום הכי לא תני נמי הבא על הגויה באינך ג’ שיורדין ואינן עולין מיד ומה”ט לא הזכירו הסמ”ג לפי שהוא רוצה להזכיר תכף העון במי שבא על הגויה בלחוד בלא צירוף שאר עבירות עכ”ל מהרש”ל [עכ”ל הב”ח].

ואולי מדברי המ”מ שכתב שכאן המלקות פוטרו מכרת משא”כ בשאר חיי”כ דקי”ל שאינו פוטר, אולי חזינן דס”ל שקיל משאר חיי”כ.

אחר זמן רב ראיתי בספר יבקשו מפיהו שהביא בשם הגרי”ש אלישיב זצ”ל [בחלק על נישואין], דבודאי גויה חמירא הרבה מנדה, והאריך שם בדבר זה, והביא שם כמה שמועות בשם מרן זצ”ל בענין זה [כמדומה], ואינו לפני כעת, ועי”ש באריכות והנפק”מ למעשה.

קרא פחות

אין לנו מסורת מדוייקת מי הוא מזרע עמלק כהיום שיש עליו מצות מחייית עמלק, אמנם הגר”ח מואלוז’ין אמר שמקובל אצלו מהגר”א מוילנא סימנים לזהות מי הוא עמלקי, ומובא גם מעשה בענין זה בספר הגאון.

וכן מקובל בשם החת”ס שהיה לו טביעות עין בזה, אמנם בידינו אין כל מסורת ברורה בכגון זה, ואמנם יש שחשבו את מדינת גרמניה לזרע עמלק, אבל בגמ’ (מגילה ו’ ב’ עיין ביעב”ץ והגר”א) לא נזכר אלא שהם מבני עשו, אבל לא מזרע עמלק, ואמנם בכמה מקומות בחז”ל נכללו כל זרע עשו בקללותיו של עמלק [עי’ פסדר”כ פ’ ג’ זכור], ומ”מ גם אם מסתבר שמעורב בבני גרמניה זרע עמלק, אבל עכ”פ לדידן לא נאמר מצות מחיית עמלק אלא בזרע עמלק עצמו.

ומ”מ מדינת גרמניה גם אם אינם בודאי עמלק, עליהם נאמר ג”כ בַּת בָּבֶל הַשְּׁדוּדָה אַשְׁרֵי שֶׁיְשַׁלֶּם לָךְ אֶת גְּמוּלֵךְ שֶׁגָּמַלְתְּ לָנוּ, אַשְׁרֵי שֶׁיֹּאחֵז וְנִפֵּץ אֶת עֹלָלַיִךְ אֶל הַסָּלַע (תהלים קלז, ח-ט).

מי שהיה מזרע עמלק ונתגייר, על אף שאין מקבלין גרים מזרע עמלק, כמ”ש במכילתא ס”פ בשלח ובתנחומא ועוד, מ”מ אם נתגייר דנו הרבה פוסקים מה דינו, דמחד היו מחכמי התלמוד שהעידו עליהם שהיו מזרע עמלק ונתטהרו, ומאידך יש מקומות דמבואר להדיא דעמלק שנתגייר נהרג הוא וזרעו.

והנני להביא מה שכתבתי בביאורי על המכילתא דרשב”י סוף פרשת בשלח, דגרסינן התם רַבִּי אֶלְעָזָר הַמּוֹדָעִי אוֹמֵר, נִשְׁבַּע הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּכִסְאוֹ, שֶׁאִם יָבֹאוּ מִכָּל אֻמּוֹת הָעוֹלָם לְהִתְגַּיֵּר יְקַבְּלוּ מֵהֶם יִשְׂרָאֵל, וּמֵעֲמָלֵק לֹא יְקַבְּלוּ מֵהֶם יִשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל הַנַּעַר הַמַּגִּיד לוֹ אֵי מִזֶּה אָתָּה וַיֹּאמֶר בֶּן אִישׁ גֵּר עֲמָלֵקִי אָנֹכִי (ש”ב א יג).

בְּאוֹתָהּ שָׁעָה נִזְכַּר דָּוִד מַה נֶאֱמַר לוֹ לְמֹשֶׁה רַבּוֹ, שֶׁאִם יָבֹאוּ מִכָּל אֻמּוֹת הָעוֹלָם לְהִתְגַּיֵּר יְקַבְּלוּ מֵהֶם יִשְׂרָאֵל, וּמֵעֲמָלֵק לֹא יְקַבְּלוּ מֵהֶם יִשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר וַיֹּאמֶר אֵלָיו דָּוִד דָּמְךָ עַל רֹאשֶׁךָ כִּי פִיךָ עָנָה בְךָ וְגוֹמֵר (שם טז).

וכתבתי שם, מבואר כאן להדיא לפ”ד המכילתא דגם אחר הגיור לא אהני להו מידי הגרות ועדיין יש למחותן, ולכך הרגו דוד אע”פ שאביו כבר נתגייר, כך הוא פשט המכילתא, וצ”ע הא דגרסי’ גיטין נ”ז ב’ מבני בניו של המן למדו תורה בב”ב, ובגי’ הע”י שם נוסף, ומנו רב שמואל בר שילת, והחינוך מצוה תכ”ה הנדמ”ח גרס ומנו ר’ עקיבא, וכ”כ בס’ פנים מאירות על הירושלמי יבמות פ”ח ה”ב, [דאשכחן בסנהדרין ל”ב ב’ שלמד בבני ברק, אכן עי’ מנורת המאור נר ה’ כלל ג’ ח”ב פ”ג דר”ע היה מב”ב של סיסרא, וכ”כ ר”נ גאון ברכות כ”ז ב’, וכ”ה ברמ”ע מפאנו עשרה מאמרות חקור דין ח”ה פ”י ופ”ג, ואריז”ל שער הגלגולים הקדמה ל”ו ל”ח ל”ט, ושל”ה מס’ שבועות קצ”ד ע”ב, ומהרש”א יבמות ט”ז ב’, וס’ יוחסין מע’ ר”ע], וא”כ מוכח להדיא דס”ל לגמ’ שאחר הגירות כבר לא אכפת לן, מה שהיה אביו עמלקי, דגר שנתגייר כקטן שנולד דמי, ואין לומר דעכ”פ אתיא כמ”ד שאין נוהג בזה”ז, דמ”מ איך נתגדל בתורה כ”כ אם היה מחוייב מחייה, דעמלק הוא זוהמא כמבואר, ולא יתכן שנתגדל כ”כ אם היה לו בדינו דין עמלק, וגם אם לא היה נוהג דין מחיית עמלק, ושמא ס”ל דר”י דמכילתין פליג עליה עכ”פ לאחר גירות דהא דריש לה לקרא למילתא אחריתי.

ועי’ עיון יעקב סנהדרין צ”ו, עין זוכר להחיד”א מע’ ג’ סק”א, יעיר אוזן להחיד”א מע’ גרים, שו”ת שואל ומשיב מהדו”ד ח”ג סו”ס רט”ו, אבנ”ז או”ח סי’ תק”ח, מהרש”ם ח”ג סי’ רע”ב, חזו”א יו”ד סי’ קנ”ז, הגרי”פ על סה”מ לרס”ג ח”ב דף רע”ט, ועוד רבים, והנה בסי’ יוחסין שם יעוי”ש דמבואר לכאו’ שאמו מישראל היתה, והעירו בבהמ”ד דלפ”ז י”ל שגם אם היה מזרע עמלק מ”מ י”ל דגם לדעה זו היתה אמו מישראל, וא”כ בזה בודאי שלא יהא חייב מיתה דאפילו קודם גירות קי”ל הולד כשר ע”כ מה שכתבתי שם.

לכאורה מצד הדין כל אחד נאמן במסיח לפי תומו לומר שהוא עמלקי על מנת שיהיה חיוב להרגו (כך נראה מהפסיקתא דר”כ סוף פסקא זכור ועוד), אמנם בזמנינו אין להרוג עמלקי בשום אופן מחשש לפיקוח נפש, שלא לעורר חמת הגוים הצמאים לדמינו בכל מיני עלילות, ועד היום אנו בפני האומות ככבשה בין שבעים זאבים.

בענין האם עמלק עצמו כיום הוא רוחני, אמנם יש קליפת עמלק בודאי, והוא כח הרע, ויעוי’ בראב”ד ור”ש על התו”כ דע”י סיפור המגילה מקיימים מצות מחיית עמלק, היינו מצות מחיית זכרון עמלק, שכן מצוות מחיית עמלק הביאו כל הראשונים [כמ”ש הב”י באו”ח הל’ מגילה] דהוא אף מן העצים ומן האבנים, היינו גם אם כתוב עמלק על העצים ואבנים ומוחהו מקיים מצוות מחיית עמלק, וא”כ כאשר אדם מגלה בדעתו ובפיו על כל מעשה הגון שעושה למעט מקרבו את היצה”ר שהוא אל זר שבגופו של אדם (עי’ שבת ק”ה ב’), ומגלה במפורש שהוא מתכוין למעט כח הרע של הסט”א דהיינו עמלק יתכן שיוכל לקיים בזה מצוה זו, אמנם כמדומה שמעולם לא ראינו אצל רבותינו שנהגו בכך, ולכל עת וזמן.

לסיכום, מחיית עמלק בבני אדם היום אי אפשר לקיים, אמנם ניתן לקיים מצוה זו ע”י איבוד שם עמלק מן העולם.

יש לציין שדעת הרמב”ם כמו שנתבאר בהגרי”ז ואחרונים שמצוות מחית עמלק הוא רק בשעת מלחמה, בחיבורי על המדרשים הרחבתי בזה עוד.

קרא פחות

בענין תיקוני תשובה, הנה בקדמונים הובאו הרבה תיקוני תשובה לזה ולכיוצא בזה, עי’ בריש ס’ הרוקח ובשע”ת לר”י ש”ג וארחות צדיקים שער התשובה, ועי’ עוד במנחת יהודה לר”י פתייה תלמיד הבא”ח, מה שהביא דברי האר”י ומה שהוסיף ע”ז, אכן בזמנינו כבר כתב מרן הסטייפלר דאין הסיגופים נוגעים להיום שהדורות חלושין, ויוכל להרבות בהתמדת התורה, ולחזור על הלימוד דצער חזרת הלימוד הוא מועיל במקום הסיגופים.

והנה הורו רבותינו, כמו מרן הגרח”ק שליט”א, שאדם הנכשל באיזה חטא עליו ללמוד היטב ההלכות הנוגעים לזה, כמו אדם הנכשל בהלכות שבת ילמד הלכות שבת, אמנם כאן בעניניו הוא אונס גמור, ויש לדעת האם צריך כפרה עבור זה.

והנה בזמן שבהמ”ק היה קיים אם אדם היה חוטא גם בשוגג היה מביא קרבן, והטעם הוא משום שגם בחטא שוגג היתה עליו איזה תביעה, וכמו שכתב הרמב”ן וביאר הענין עוד בחיי עולם להקה”י, דאם היה האדם ירא מאוד מן העבירה לא היה נכשל גם בשוגג, וכמו אם היה יודע שיש בעבירה זו מחלת סרטן היה בודק הרבה יותר, אמנם אם היה הוראת חכם יש בזה דין אחר, וקי”ל גבי חטאת שיחיד שעשה בהוראת ב”ד פטור, אבל אם עשה בהוראת חכם שלא בב”ד אי”ז פוטר אותו, ומיהו יתכן שאולי בודאי שיהיו אופנים שחשיב אונס גמור ואפ”ה צריך להביא קרבן חטאת, וכמו בענינינו שנשמע מהמעשה שיש כאן אונס גמור.

ואיתא בקידושין דף פ”א ב’, וז”ל, ולא ידע ואשם ונשא עונו כשהיה רבי עקיבא מגיע לפסוק זה היה בוכה ומה מי שנתכוין לאכול שומן ועלה בידו חלב אמרה תורה ולא ידע ואשם ונשא עונו מי שנתכוין לאכול חלב ועלה בידו חלב על אחת כמה וכמה איסי בן יהודה אומר ולא ידע ואשם ונשא עונו על דבר זה ידוו כל הדווים ע”כ.

וכתב ברש”י כל הדווים, שיש להם לב לדוות ידוו על זה שאינו מתכוין ויש כאן נשיאות עון.

הנה יש לציין דיש מקומות שמצינו פטור מקרבן בעשה כהוראת ב”ד, אבל יש בזה כמה הגבלות, דלא מיירי בב”ד שאינן מומחין וגם לא מיירי בטעות במציאות, כמבואר בסוגי’ דיבמות גבי הורו ב”ד ששקעה חמה וכו’, וא”כ ממה שהעושה הוראה ע”פ חכם צריך להביא קרבן מבואר דצריך כפרה בזה, ואמנם כאן היה אונס גמור כיון שהיה כאן גניבת זהות, ומצינו פוסקי זמנינו שכתבו שאפשר להסתמך על תעודת זהות בתורת חזקה, ממילא אין צריך לחשוש לגניבת זהות, והו”ל אונס גמור.

ואע”פ שבאונס גמור אין קרבן חטאת, דבשוגג קרוב לאונס אין חטאת, וכ”ש באונס ממש, מ”מ משמע כאן שבאונס כזה ג”כ שלא היתה צריכה לחשוש לזה גבי המקרה שם אעפ”כ צריך כפרה.

והטעם שגם באונס גמור צריך לישא עונו הוא משום שהיה כאן ‘קלקול’, וכמו לענינינו הנה בבא על הגויה יש קלקול [עי’ בזהר ובזוה”ח פ’ בהר שהנבעלת לגוי קשורה בו ככלב ומגברת מידת הדין שהיא מצד הדין והגוי מצד הדין, ובזהר אי’ שהכהן גם בא מצד הדין ואכמ”ל], ולהכי יתכן שא”צ כפרה, אלא יתפלל מלפני ה’ שלא ימציא לו מכשולות שוב, ובגמ’ מבואר שיש הבטחה לאדם המיישר דרכו שלא יבוא לידי חטא, כמו מי שלא חטא ג”פ הובטח כן, והיינו ששמר עצמו ג”פ כשהיה יכול לבוא לידי חטא, וכן המזכה את הרבים אי’ בספ”ג דיומא שאין חטא בא על ידו.

והנה אם היה מדובר כאן בישראל הייתי אומר דאולי אפשר שא”צ כפרה מכל וכל, וגם לא לצאת ידי שמים, דהנה איסור זה של הבא על הגויה שלא בפני עשרה הוא איסור דרבנן, וגם לא היה כאן שום חילול ה’ מכיון שלא נודע שהיא גויה, וידועים דברי הנתיבות המשפט דבכל איסור דרבנן לא שייך עבירה בשוגג, דעבירה בשוגג שייך רק בדאורייתא, ואיסור דרבנן שייך לעבור רק במזיד, [וכמו שמצאנו שספק דרבנן לקולא ג”כ].

אבל מכיון שמדובר בכהן אי”ז פשוט כלל, דהנה איתא בתמורה כ”ט ב’, דאמר אביי זונה עובדת כוכבים אתננה אסור מ”ט כתיב הכא תועבה וכתיב התם כי כל אשר יעשה מכל התועבות האל מה להלן עריות שאין קדושין תופסין בה ה”נ אין קדושין תופסין בה וכהן שבא עליה אין לוקה עליה משום זונה מ”ט דאמר קרא לא יחלל זרעו מי שזרעו מיוחס אחריו יצא עובדת כוכבים דאין זרעו מיוחס אחריו זונה ישראלית אתננה מותר מה טעם דהא קדושין תופסין בה וכהן שבא עליה לוקה משום זונה מ”ט דהא זרעו מיוחס אחריו ורבא אמר אחד זה ואחד זה אתננה אסור וכהן הבא עליה לוקה משום זונה מ”ט ילפי מהדדי מה זונה ישראלית בלאו אף זונה עובדת כוכבים בלאו ומה אתנן זונה עובדת כוכבים אסור אף אתנן זונה ישראלית אסור עכ”ל.

ופסק הרמב”ם בפי”ב מהל’ איסו”ב ה”ג ופי”ז ה”ו שכהן הבא על הגויה חייב משום זונה, ודעת הב”ש סי’ ו’ סקט”ז וסי’ ט”ז סק”ג בדעתו שגם אם לא זינתה הו”ל זונה, אך הביא דעת התוס’ ביבמות ס”א א’ ד”ה אין דרק אם זינתה, אכן המג”א סי’ קנ”ג ס”ק מ”ח ס”ל בדעת הרמב”ם התוס’ דרק אם זינתה.

אכן מ”מ איכא איסורא אחרינא, כדדרשינן בקידושין ע”ח א’ מקרא דכי אם בתולות מזרע ישראל וגו’, ודעת הראב”ד בפי”ח מאיסו”ב ה”ג והרשב”א בימות ס’ ב’ ד”ה אמר דמהתם ילפינן לאיסורא דגיורת לכהן, וס”ל דהאיסור מה”ת כמבואר בדבריו שם, אע”ג דיחזקאל אמרה, וכן מבואר מדברי הראב”ד שם פט”ז ה”ב.

ומ”מ גם אם היה רק מדברי קבלה קי”ל לדידן בהל’ מגילה דדברי קבלה הו”ל כדאורייתא, (ואכמ”ל בענין זה כעת).

וע”ע תוס’ סנהדרין פ”ב ב’ ד”ה ואידך וע”ז ל”ו ב’ ד”ה משום באיסור גיורת שנלמד מעמיו.

ולהכי בכהן א”א לומר כן, וגם דינו של הנה”מ איני יודע אם הוא מוסכם.

שלום רב!

האם כשמוזכר בגמ’ פחות משווה פרוטה – האם יש גם פחות פחות משווה פרוטה? כגון: להשכיר מגוי את חצרו שלא יאסור בעירוב חצרות, שאפשר להשכיר ממנו בפחות משווה פרוטה.

מה הדין אם נותן לו שומשום אחד, או פירור פרג וכיו”ב, או חתיכת אבן שלכאורה אינה שווה כלום.

או נותן לו מטבע של אגורה אחת – האם מהני? או שמקרי פחות פחות משווה פרוטה?

בתודה

אהרן אריה כהן

***

תשובה

שלום רב

איני יודע גדר ברור בזה, ורק אפשר לומר בבירור שכל מה שגוי יקפיד יועיל, לדוגמא דאם שייך לומר שגוי יקפיד שלא לקחת שומשום מתוך קערה של שומשום שיש לפניו א”כ אפשר לשכור רשות ממנו, דהרי הטעם ששכורין ממנו הוא משום שגזילה אצלם הוא גם בפחות מש”פ כמבואר בעירובין סב ע”א.

***

ב”ה

רציתי לשאול האם יש איסור להתרפא על ידי מח אחד.

האם מותר לשאול במטולטלת?

עקיבא יוסף לוי

התשובה בקצרה

אין להתרפאות בכל מה שאינו ברור שהוא כדרך הטבע [או שהותר ע”י מורי הוראה באופן מיוחד], ובכלל זה גם מח אחד.

***

תשובה

בע”ה

‏יום שני ט”ז אלול תשע”ו

לכבוד הג”ר עקיבא יוסף לוי שליט”א

שלום רב

הנה מח אחד הוא דבר הפועל לכאורה ע”פ כוחות על טבעיים בין היתר וע”פ עקרונות לא – יהודיות, ובעצם שאלה זו דנו כבר רבים וכן שלמים, ובאמת יש בזה ממש חשש איסורים דאורייתא, ובעוה”ר אין מספיק מודעות בציבור ויש נערות תמימות ההולכות ללמוד ענין זה ולהתפרנס מזה בהמשך, ואין דורש ואין מבקש.

ואציין מקצת המקומות שדנו בזה להלן בתשובה, ראה להג”ר יעקב משה הלל שליט”א בספרו תמים תהיה מה שכתב באריכות בכל ענין הרפואות העל טבעיות, ובענין המטולטלת, ומאידך ראה במאמרו הארוך של הג”ר שמואל יצחק רוזנבלאט בכתב עת פעמי יעקב סח תשס”ח עמ’ קי – קיח, שם דן באריכות בכל הנושא של מח אחד, [ומ”מ אפשר ללמוד ענין זה ם רק על מנת להבין ולהורות ולא על מנת לעשות, מכיון שיש בזה חשש אל תפנו אל האלילים, וגם ללמוד גרידא יש בזה איסור, וכמו שיתבאר בפסק הדין שיובא להלן], וכן ראה במאמרו של הג”ר יעקב שלמה מוזסון שליט”א בכתב עת אור ישראל (מונסי) מח, תשס”ז, עמ’ סד – עח, ונדפס גם בקובץ בית אהרן וישראל קלא תשס”ז, עמ’ מט – עד {ודברתי עם בעל מקצוע ידוע שם בארה”ק בתחום טיפולי הנפש, ולדבריו ענין זה של מח אחד מלבד שזוהי שיטה שאינה אמיתי דיה, היא עלולה גם להזיק ולהכניס בלבולים בנפש האדם, וביאר את הענין היטב ואכמ”ל.

} .

ורק יש לסכם שדעת כמה פוסקים שיש במח אחד חשש ע”ז, וכדלהלן:

בפסקי דין של ביה”ד בירושלים לדיני ממונות ובירורי יוחסין (ח”י פס”ד המתחיל בעמ’ של”ב, [כל מה שמובא להלן עד דברי הרב מורגנשטרן הוא מתוך פסק הדין]) דנו בזה באריכות אודות אשה שבאה ללמוד מח אחד ולאחר תקופה שמעה שיש בזה איסור ורצתה והפסיקה בטענה שהיא חוששת שהמדע הזה כולל ניחוש שאסור מן התורה באיסור “לא תנחשו”, זאת לאחר שנוכחה ב”ניחוש” של המרצה ושל אחת התלמידות על תופעות ומקרים שלא היו לפניהן – על פי הסתכלות בפני תלמידה שעמדה לפניהן.

כמו כן כולל המדע ניחוש מרחוק על פי תנועות אצבעות, כגון אם קיים “פקק” בכביש פלוני.

גב’ א’ התיעצה עם רבנים ונאמר לה שהיה מי שעורר על מדעים אלו שמקורם בסין ובארה”ב שיש בהם משום איסור אביזרייהו דעבודה זרה.

עוד היא טוענת שלימודי הקורס כוללים שאלות שהמטפל שואל את המטופל על בעיות משפחתיות רגשיות בשפת רחוב זולה וניבול פה, וטיפולים של נשים ע”י גברים ולהיפך, וכשביקשה לתקן ולעדן את הנוסחאות הללו נענתה בשלילה.

גב’ א’ תובעת לפטור אותה מתשלום עבור יתרת הקורס, וגם עבור השיעורים שהשתתפה בהם.

מאמרים שנתפרסמו בענין בעבר בקבצים הלכתיים, מגלים, שהקינזיולוגיה מלמדת את המטפל לאבחן בעיות רגשיות ורפואיות אצל המטופל ע”י אבחנה בשרירי הגוף שלו המקבלים “הוראות” מהשריר שבמרכז המוח.

הריפוי של המטופל נעשה ע”י התחברות רוחנית של המטפל עם המעטפה הרוחנית העוטפת את הגוף של המטופל, ומשם אל המוח שלו.

המדע גם כולל אבחנה רפואית לאנשים שאינם נמצאים אצל המטפל ע”י אבחנה בקרוב משפחתם הנמצא לפני המטפל, וזאת ע”י התחברות רוחנית.

הנושא של “התחברות רוחנית” עומד על גבול האמונות הטפלות, ומכאן החשש ההלכתי לכשרותו.

לאחר מתן פסק הדין השיגה התלמידה חומר פרסומי של מדע הקיניזיולוגיה ועל אנרגית הצ’אקרות, הכלול בלימודי המכון (בדף מידע על החומר הלימודי שחולק במכון נמנים שבעה מרכזים לאנרגיה הצ’קרית, והראשון שבהם הוא הכתר).

לפי אותם פרסומים קיניזיולוגיה היא תנועת גוף הבאה לביטוי דרך טונוס שריר במשוב מהגוף – שיחה לא מילולית עם הגוף והנפש.

הצ’קרות מוזכרות בכתובים הודיים קדומים שגילם בערך 2600 שנים.

המילה צ’קרה פירושה “גלגל”, והכוונה לצורת השמש המעניקה חיים ושולטת בעולם (עפ”ל).

הצ’קרות המרכזיות בגוף האדם הן שבעה מרכזים רוחניים של אנרגיה, בהתאם לפילוסופיה של המדיטציה היוגית.

הצ’קרה השביעית היא צ’קרת הכתר האחראית על התקשרות הרוחנית וכו’ וכו’.

עפ”ל.

כמו כן הגיע חומר מדעי נוסף המלמד שמקורם של המדעים הללו הוא באמונה בע”ז ע”כ.

ולא ניכנס בזאת לדיני החושן משפט שדנו שם בזה, אבל הובאו שם שמועות מהגרי”ש אלישיב בקשר לשאלה הנ”ל, ובעיקר הדברים בענין זה של המח אחד הפנה הגרי”ש את בית הדין לבירור הדברים להגאון רבי דוד אריה מורגנשטרן שליט”א “שהוא יודע בזה”.

בית הדין דן בענין, והפנה את השאלה להגאון רבי דוד אריה מורגנשטרן שליט”א, כהוראת מרן (שליט”א) [זצ”ל], כל כך משום שהמדע המדובר חדר לאחרונה בחוגים חרדיים שונים שהולכים לקבל ממנו מרפא לנפש ולגוף, והוא נושא הנלמד בהשתלמויות שונות למורות חרדיות.

וזו היתה תשובתו (ביום טו כסלו תשס”ז):

לאור בקשת בית הדין לברר את נושא הרפואות האלטרנטיביות והיתר השימוש בהם על פי ההלכה, הנני להשיבו לאחר מו”מ קמיה דמו”ר מרן הגרי”ש אלישיב שליט”א והבאת הדברים בכתב לפניו.

ואלו הם הדברים אשר עלו בידי:

אין היתר להשתמש ברפואות אלטרנטיביות שמקורם בדעות עובדי עבודה זרה ויסודם בפעולת כחות לא טבעיים – אלא אם כן אפשר להוכיח שהוא עובד בדרך “הטבע” בדרכי הבירור, ולא סגי בכך שהעוסקים ברפואות אלו מאמינים שהוא “טבע”.

ויש לחוש בזה משום קוסם קסמים מעונן ומנחש, או משום דרכי האמורי.

וקל וחומר אם לא השמיטו מכלל הלימודים את חלק הע”ז שבדבר, שיש בזה איסורי ע”ז.

ע”כ.

יצויין, שהגר”ד מורגנשטרן חקר רבות במדעים כאלו מעין הקיניזיולוגיה ומח אחד והצ’קרות, האם נכונה טענת כמה מהמשתמשים בהם שהם פועלים בדרך הטבע, והגיע למסקנה שאין הוכחה לטענתם זו [ע”כ מתוך דברי בית הדין].

ובסוף הכרך (עמ’ תקל”ה) הובא המשך הדברים מהרב מורגנשטרן שליט”א, וזה תורף דבריו:

גם דבר שלא ידוע שמגיע מהגויים, אם היא פעולה שאין לה הסבר בדרכי הטבע המוכרות, יש בו משום איסור ניחוש וקוסם וכו’, ע’ סנהדרין סה ב בפירוש מנחש, ובב”י יו”ד ר”ס קעט בשם סמ”ג בפירוש קוסם, ועוד הרבה כיוצ”ב.

ויש בזה אריכות לרשב”א בתשו’ ח”א סי’ תיג בדעת הרמב”ם, אמנם ביסוד העקרוני הזה אין הבדל ביניהם, ונחלקו רק בהגדרת הדברים הנכללים במסגרת טבע העולם כמציאות השדים וכיוצ”ב.

וכדי לקבוע שדבר פועל בדרכי הטבע, צריך אחת משתים.

א.

או שיתברר ע”פ “דרכי ההקש וההגיון” שהיא טבעית, דהיינו שזה משתלב ומתאים במסגרת כללי הטבע המוכרים בזמנינו, וכדי לקבוע זאת צריך ידיעה מסויימת במסגרת הטבע – שמידתה המדוייקת של ידיעה זו צ”ע, (ולמרות שאין המדע או הרפואה המערבית הבעה”ב על הטבע וקביעת דרכיה, שהרי גם הם מודים שאינם מבינים הכל, אבל לפחות דבר שמקובל אצלם ניתן להניח שמתאים למסגרת הטבע המוכרת, ואפי’ אם הדבר אינו מובן לגמרי מצ”ע, אבל בנוי על יסוד הנחות מוכרות.

אבל בדבר שאינם מודים בו, צ”ע מי יכול לקבוע את גדרי הטבע).

ב.

דבר שהוכח עובדתית שהוא “עובד”, למרות שא”א להסביר בדיוק איך, ודאי נחשב טבע, וכמו הדוגמא שהביא הרשב”א מאבן השואבת – המגנט.

אבל צריך שזה יהיה “מוכח” בצורה ודאית (כעובדת שאיבת הברזל ע”י המגנט) ע”פ כללי חזקה וסטטיסטיקה ברורים ושלילת כל הגורמים הצדדיים וכו’, ולא ע”פ סיפורי מעשיות.

(כ”ז עולה מדברי הראשונים, והרפואות המובאות בדבריהם נחשבו אז כעומדות בכללים אלו.

וראה דעת מרן הגרי”ש אלישיב שהובאה במכתב הנדפס בגוף התיק, וכן הסכים הגר”נ קרליץ שליט”א על מכתב זה, וכן דעת האגרו”מ שפרסם חתנו במכ”ע “המאור” רע”ב תשמ”ג עמ’ 34 ובמנח”י ח”ו סי’ פ).

כל זה גם אם באים לעשות דבר בסתם, שאין יודעים איך הוא פועל, שמאחר שאין לו מבוא בדרכי הטבע נחשב ממילא שזה נעשה ע”י כוחות לא טבעיים.

אם מסבירים את פעולת הדבר ע”פ “כוחות” “רוחניים” לא “חושיים”, הנושא מסתבך הרבה יותר.

ראשית, א”כ הרי יש לחוש להדיא שאין כחות אלו נחשבים טבעיים.

שנית, “אם” כוחות אלו אכן קיימים, הרי שצריך לקבוע שאין

השימוש בהם נחשב לכישוף וכו’, (בסה”כ זה בדיוק מה שאמרו המכשפים בזמן חז”ל, ואף בזמנינו), ושוב לא יעזור גם אם “יוכח” שזה “עובד”.

ובהגה”ה שם: בטוטו”ד (הובא בדרכ”ת סי’ קעט ס”ו) נקט בפשיטות דשאלה בשולחן (שהמסובים מניחים ידיהם על השולחן ושואלים, והשולחן מתנענע לפי התשובה ומצביע ברגליו על אותיות של הלוח) הוי כישוף או קוסם, ולא חשש לומר שיש לזה מבוא בדרכי הטבע אלא שנעלם מאיתנו, וכ’ שם “עוד אני אומר כיון שאין זה דבר טבעי לפי המחקר והשכל ודאי אחת מהנה או בכלל קוסם או בכלל כישוף” וכו’, (ובתשורת שי, הובא בדרכ”ת שם חשש בה משום קוסם, ומשום מעשה שדים, וכ’ שם “חוששני שזה בכלל קוסם שהרבה מיני קסם יש וכו’ וכל מה שאינה בדרך הטבע והשכל הוו קוסם”).

וכן בכל דבר שיסודו בצורה לא טבעית, אף שהוכח שעובד, עדיין אי”ז הוכחה שפעולתו במסגרת הטבע, (ומשא”כ בדבר הנעשה בסתם, והוכח שעובד).

וע”ע קריינא דאגרתא ח”ג ו ושבט הלוי ח”ג סי’ קז ע”כ.

והמסקנות להלכה הכתובים בפסק הדין הנ”ל בסופו ז”ל: א.

מדעי הקינזולוגיה ו”מח אחד”, ו”צ’קרה של הכתר”, מקורם באמונה בעבודה זרה, ופועל שלא בדרך הטבע על גוף האדם אלא בכח האנרגיה שמסביב לגוף באופן סגולי, ואלו המשתמשים בו כמקורו, הרי זו אמונה בעבודה זרה ממש, ואסור באיסור עבודה זרה.

ב.

גם אלו שמסננים ומצנזרים את המדע משם העבודה זרה, ומשתמשים בתחליפים אחרים, הרי זה אסור באיסור קוסם קסמים מעונן ומנחש, או משום דרכי האמורי, שהרי אינו פועל בדרך הטבע אלא באופן סגולי.

כל זה משום שה”רפואות” קינזיולוגיה, מח אחד וצ’קרות, אין בהם כל בסיס מוכח של ריפוי בדרכי הטבע.

ג.

כשם שאסור להשתמש במדע זה, כך אסור ללמוד אותו, מה גם שהקורסים המלמדים מדעים אלו הם לצורך ולתועלת, ולא כתיאוריה בעלמא, וע”י הלימוד משתמשים בהמשך ברפואה האסורה, וגם תוך כדי הלימוד מבצעים תרגילים שהם בכלל איסורי תורה אלו.

ובנוסף, כיון שהביטויים הנלמדים לקוחים מע”ז, כל התיאוריות שסביבם גם המוגהים, יש בהם רוח טומאה שצריך להרחיקם ולהתרחק מהם.

עה”ח: אברהם דוב לוין.

פסק דין שם: אין ללמוד את ה”רפואות” הנ”ל.

ועל החתום: אברהם דוב לוין אב”ד, יהושע ווייס, מרדכי אהרן הייזלר [ע”כ מהפסק דין הנ”ל].

וע”ש עוד בפסקי דין כרך יא (פס”ד בעמוד תקכו) וז”ל, האשה א’ הצהירה בבית הדין “איני ניזונית ואיני עושה”.

הגב’ א’ מרויחה כסף ממכון לימודים שהיא מנהלת, ובמכון מלמדים קורסים של “מח אחד” ו”קינזיולוגיה” ו”צ’אקרות”, שנתברר בפסקי דין ירושלים כרך י עמ’ שלב ואילך, ועמ’ תקלה ואילך, שמדעים אלה אסורים באיסור ע”ז, וגם אם השמיטו מחומר הלימודים את חלק הע”ז שבדבר, עדיין יש לחוש בהם משום קוסם קסמים מעונן ומנחש או משום דרכי האמורי.

יצויין שאת השכר עבור הלימודים משלמות התלמידות בתחילת הלימודים עכ”ל.

ורצו מתחילה לומר שהרווחים נחשבים ככספי ע”ז ויהיו אסורים בהנאה עי”ש.

לסיכום הדברים שנתבארו בכ”ז שלא להתעסק בדברים הללו של מח אחד, אשר יש בהם חשש מדאורייתא, וחשש ע”ז החמורה, שכל המודה בה ככופר בכל התורה כולה כמו שאמרו חז”ל.

***

{בס”ד י”ז חשון ע”ו, עש”ק וירא}

שאלה – איתא בבראשית רבה פרשת וירא פרשה מט ד, [בראשית יח, יט] כי ידעתיו למען אשר יצוה, ר’ עזריה בשם ר”י מתחלה צדק לבסוף משפט, הא כיצד אברהם היה מקבל את העוברים ואת השבים, משהיו אוכלים ושותים אמר להם ברכו, אמרו ליה מה נאמר, א”ל אמרו ברוך אל עולם שאכלנו משלו, אם מקבל עליו ובריך הוה אכיל ושתי ואזיל, ואי לא הוה מקבל עליה ובריך, הוה א”ל הב מה דעלך, ואמר מה אית לך עלי, הוה א”ל חד קסיט דחמר בעשרה פולרין, וחד ליטרא דקופר בי’ פולרין, וחד עיגול דריפתא בי’ פולרין, מאן יהיב לך חמרא במדברא, מאן יהיב לך קופר במדברא, מאן יהיב לך עיגולא במדברא, מן דהוה חמי ההיא עקתא דהוה עקי ליה הוה אמר ברוך אל עולם שאכלנו משלו הה”ד לכתחלה צדקה ולבסוף משפט, למען הביא ה’ על אברהם וגו’, עכ”ל.

וצ”ע דכיון שמתחילה נתן להם שלא על דעת תנאי זה א”כ איך יוכל לבסוף לתבוע מהן תשלומין, וא”כ לא היה כאן ‘משפט’ אלא כפיה שלא כדין.

תשובה – יתכן שלא היתה כונתו אלא לבקשם שיברכו, אך לא שאם לא היו מברכים היה נוטל מהם ממון, ובפועל לא היה מי שלא בירך.

ועוד נראה דכיון שהיה ידוע ומפורסם המנהג בביתו של אברהם, כל הנכנס לשם לבקש לאכול נכנס על דעת שחייב לאברהם לברך לה’ או לשלם באופן זה, דהנה בלשון המדרש לא נזכר כלל שנתן להם את האוכל אלא שהיה מקבל אותם והם היו אוכלים ושותים, יתכן שהיו המאכלים מונחים ע”ג השלחן, ויתכן שהיו שכירים שהיו נותנים לפניהם את האוכל [‘מלצרים’], ובכל כה”ג מקובל המנהג בבתי ההארחה שיש תשלום בסוף שכל המבקש מן השכיר או נוטל מהמאכלים הוא על דעת שישלם ובבית אברהם נטלו משום שידעו שלא יהיו צריכים לשלם, אך זה לא פטרם מחיובם השני.

עוד נראה לפמ”ש שם במדרש, מן דהוה חמי ההיא עקתא דהוה עקי ליה הוה אמר ברוך אל עולם שאכלנו משלו, פי’ כשהיה רואה שצרתו צרה היה אומר ברוך וכו’, והיינו שהיה כופה אותו לברך.

ולכפות אדם לעשות המוטל עליו אין בכך שום איסור (עיין יש”ש רפ”ג דב”ק), דהנה הם היו כופרים והיו בלא”ה מחוייבים להודות שהקב”ה ברא העולם, ובכה”ג מותר לכפותם, וגם לולא כך המינים מורידין ואין מעלין ומותר גם להורגם וא”צ לבוא לזה.