הירשם כדי להצטרף לקהילה שלנו!
עליך להתחבר כדי להוסיף פוסט.
אנא הסבר בקצרה מדוע לדעתך יש לדווח על שאלה זו.
אנא הסבר בקצרה מדוע לדעתך יש לדווח על תשובה זו.
אנא הסבר בקצרה מדוע לדעתך יש לדווח על משתמש זה.
אם יש לך שאלה בהלכה כאן תוכל לשאול ולקבל מענה מדוייק ומפורט.
קו תוכן למידע ומענה: 03-6703111 להוראות שימוש
שכיחא שאלות המצויות בהלכה
הדין מבואר ביו”ד קצד ד ששיליא בפני עצמה מחייבת י”ד ימי טומאה ושיליא לאחר ולד תוך כ”ג יום אינו מחייב בעוד י”ד ימי טומאה, אבל כ”ז בולד חי, אבל לאחר נפל השיליא מחייבת בעוד י”ד ימי טומאה משום ספק ...קרא עוד
הדין מבואר ביו”ד קצד ד ששיליא בפני עצמה מחייבת י”ד ימי טומאה ושיליא לאחר ולד תוך כ”ג יום אינו מחייב בעוד י”ד ימי טומאה, אבל כ”ז בולד חי, אבל לאחר נפל השיליא מחייבת בעוד י”ד ימי טומאה משום ספק נקבה.
קרא פחות
מה ששאלת למה מטטרון נזכר בשם זה מאחר שיש לו ע’ שמות כמ”ש באותיות דר”ע, הנה לפעמים יש שם אחד והשאר כינויין, כמו שמצינו בר”פ כיצד מעברין עי”ש ובעוד מקומות, ועי’ במדרש גבי משה אמר הקב”ה מכל שמות וכו’ אלא ...קרא עוד
מה ששאלת למה מטטרון נזכר בשם זה מאחר שיש לו ע’ שמות כמ”ש באותיות דר”ע, הנה לפעמים יש שם אחד והשאר כינויין, כמו שמצינו בר”פ כיצד מעברין עי”ש ובעוד מקומות, ועי’ במדרש גבי משה אמר הקב”ה מכל שמות וכו’ אלא משה וכו’ ושם יש טעם בדבר וכנראה ג”כ כאן, ויעוי’ סנהדרין לח ע”ב וברש”י שם, דמבואר שם ששם מטטרון העיקרי הוא כשם רבו ומטטרון הוא כינוי, ומ”מ הוא כינוי עיקרי, דבלאו הכי אין שמות למלאכים אלא כינויין כמ”ש רז”ל עה”פ והוא פלאי.
ולפי מה שמבואר שם שהכינוי הוא ע”ש השליחות צ”ל דהשליחות העיקרית של מטטרון היא שליחות ששייכת לשמו מטטרון, ומאידך גיסא במקומות שנזכר על עניינים אחרים נזכר בשם השייך לאותו ענין כמו יפיפיה שר התורה שהוא ג”כ מטטרון, ועי’ בחיבורי על האותיות דר”ע.
לענין עוד שמות שמצינו בחז”ל על מטטרון שלא נזכרו שם אה”נ גם שבעים שמות של הקב”ה ושבעים שמות של ישראל אינם כוללים כל השמות שמצינו בכל מקום, וכנראה יש מכנה משותף על השמות שנזכרו שם באותיות דר”ע על מטטרון.
בלב דוד להחיד”א פרק יט יש משמעות קצת שגם באופן זה חוזר בגלגול (ולפי מה שכ’ הגר”א במשלי שגם הנגזל חוזר א”כ גם הגוי יחזור ואה”נ מצינו הרבה גלגולים בגוי בשער הגלגולים להאר”י ובשאר ספה”ק ועי’ בספר גלגל החיים). אולם מסתבר ...קרא עוד
בלב דוד להחיד”א פרק יט יש משמעות קצת שגם באופן זה חוזר בגלגול (ולפי מה שכ’ הגר”א במשלי שגם הנגזל חוזר א”כ גם הגוי יחזור ואה”נ מצינו הרבה גלגולים בגוי בשער הגלגולים להאר”י ובשאר ספה”ק ועי’ בספר גלגל החיים).
אולם מסתבר דזה רק לדעת השו”ע בחו”מ סי’ שמח ס”ב שסובר בפשטות שהוא איסור מן התורה, ובבהגר”א שם ציין לדברי התוספתא ב”ק פ”י ה”ח חמור גזל הגוי מגזל ישראל וכו’, אבל להרמ”א באה”ע ר”ס כח שהוא רק משום קידוש השם מסתבר שאינו חוזר בגלגול (ועי’ תוס’ חגיגה יח ודוק).
ואמנם כבר הקשו הנו”כ (הש”ך והגר”א בחו”מ שם והח”מ באה”ע שם) על הרמ”א שבמהר”י ווייל לא נמצא כדברי הרמ”א, אבל כבר ציין בבהגר”א שם שברש”י סנהדרין נז ע”א נקט בפשיטות שאיסור גזל מגוי הוא רק מדרבנן, וכן הכריע היש”ש פ”ק פ”י סי’ כ’ וכן הביאו הש”ך סי’ שנט סק”א ועי”ש בהגהות רע”א.
והדעות ברמ”א חו”מ שם שסוברות שמותר להטעותו לכתחילה במקום שאינו יודע ניחא ג”כ אם סוברים שגזל גוי הוא דרבנן מחמת קידוש השם.
וכן לפי שי’ הנתה”מ שם שאיסור גזל גוי מדאורייתא הוא רק בגזילה אבל לענין ההשבה ההשבה רק מחמת קידוש השם פשיטא שאינו חוזר בגלגול.
ומשמע שיש דעות בראשונים שסוברים שגזל גוי הוא מדאורייתא ומכללם הרמב”ם כמ”ש בבהגר”א שם (ומה שציין שם טור צע”ק לענין להטעותו דעת הטור ואכמ”ל).
ויש לציין דברמב”ם (פי”ג מה’ גניבה הי”ג) כ’ שהגונב את הגוי אינו נמכר לעבד עברי מחמת כן, ויעוי’ באבן האזל שם שכ’ שאין זה דין גניבה אלא מחמת שלקח ממונו צריך להחזיר, אבל אין להביא ראיה משם לדמות משכון עצמו על ידי מכירה לעל ידי גלגול, דגלגול נאמר גם על גניבה ולא על כל גזילה מסוג אחר, וגניבה מגוי אינה מוגדרת כגניבה אלא כגזילה (משא”כ בישראל מישראל שגניבה כוללת גם גניבה וגם גזילה כמו שהרחבתי בתשובה אחרת).
ומ”מ יש שלמדו אחרת בדעת הרמב”ם, יעוי’ בש”ך סי’ שנט שם שהרחיב בזה.
לסיכום הדברים, להסוברים גזל גוי מדרבנן מפני קידוש השם מסתבר שאינו חוזר בגלגול, וגם להנתה”מ שסובר שהוא מדאורייתא אבל ההשבה רק מפני קידוש השם מסתבר כנ”ל, אבל להסוברים שגם ההשבה מדאורייתא יש משמעות קצת בחיד”א שחוזר בגלגול, וכך משמע מסתימת הגר”א במשלי יד, כה שתלה זה בהעדאת עדים ובהוצאת הב”ד הגזילה מידו, ואינו כ”כ תמוה שהרי יש כמה חטאים שבאים עליהם בגלגול כמבואר בזוהר (פ’ משפטים) ובמקובלים (שער הגלגולים ושבחי האר”י) וגזל הגוי הוא חטא גדול כמשנ”ת, ועדיין צל”ע בזה.
מה שהבאתם בשם הגראי”ל (מספר עובדות פנינים והנהגות) שאין חזרה בגלגול בגזילה מגוי מכיון שאין בזה חיוב השבה, יתכן שמה שכתב שאין חיוב השבה הכונה מדאורייתא לולא שיש קידוש ה’, ואזיל בשי’ רמ”א ויש”ש וש”ך שפסקו כן כפרש”י וכדרכו של הגראי”ל שהולך בדרך הש”ך.
עש”ק פ’ כי תצא תשע”ה בגדר מצות ושימח את אשתו, שחידש ספר החינוך מ”ע תקפ”א תקפ”ב שלא יצא למסחר ולא למדינה אחרת ע”ש, ותמהו עליו האחרונים איך יוכל לחדש מצוה בלא מסורת חז”ל, ע”ש במנ”ח וז”ל, ומנ”ל להרהמ”ח וכו’ כיון דלא ...קרא עוד
עש”ק פ’ כי תצא תשע”ה
בגדר מצות ושימח את אשתו, שחידש ספר החינוך מ”ע תקפ”א תקפ”ב שלא יצא למסחר ולא למדינה אחרת ע”ש, ותמהו עליו האחרונים איך יוכל לחדש מצוה בלא מסורת חז”ל, ע”ש במנ”ח וז”ל, ומנ”ל להרהמ”ח וכו’ כיון דלא מצינו זה בש”ס ובשום מקום לא נוכל לדרוש דינים מעצמינו מפשט המקרא רק פירוש קבלת חז”ל וכעת לא מצאתי בר”מ ואין עולה על זכרוני בשום פוסק ד”ז דחתן שנה ראשונה לא יעמוד זולתה ימים רבים כמ”ש הרהמ”ח ודברי הרהמ”ח צ”ע כעת עכ”ל.
ויש לידע דאי”ז חידוש של ספר החינוך דכ”ה גם בשאר מוני המצוות, וכ”א בס’ המצוות להר”מ (עשין רי”ד ל”ת שי”א) ובעוד מוני המצות כמו שציין במקורות וציונים על הר”מ שם, וגם החינוך עצמו הזכיר שיש אומרים וכו’ וזוהי הלכה בפרטי הדין הזה ע”ש, ומבואר דאי”ז חידוש שלו.
ואע”ג שלא נזכרו עיקר פרטי המצוה בש”ס לק”מ, דתלמודא לא מיירי אלא גבי מלחמה דעלה קאי אבל ה”ה דהיא מצוה כללית, על כל דבר כדמפרש קרא, וכתיב ושימח את אשת וזיל בתר טעמא.
ואף שי”א שאין נוהגת מצוה זו בזה”ז, עיין בחת”ס, מ”מ בלשונות הראשונים מוני המצות ז”ל משמע לכאו’ שאין חילוק בזה.
ובגדר מצות השמחה, אף דברגל משמחה בבגדי צבעונין, כדאי’ בפסחים ק”ט א’, מ”מ לא מסתבר שזוהי מצות ושמח את אשתו לקנות לה בגדי צבעונין בכל יום ויום משנה ראשונה, אלא היינו לשמחה בדברים ולדבר עמה ולא לפרוש מעמה.
וכלשון החינוך מצוה תקפ”ב, שנצטוינו שישמח החתן עם אשתו שנה אחת, כלומר, שלא יסע חוץ לעיר לצאת למלחמה ולא לענינים אחרים לשבת זולתה ימים רבים, אלא ישב עמה שנה שלמה מיום הנישואין, וכו’.
וכתב עוד, ועובר על זה ופרש ממנה תוך שנה לעמוד זולתה ימים רבים ואפילו במחילתה ביטל עשה זה עכ”ל.
ועיין עוד במושב זקנים ובעה”ט ובשאר הראשונים כאן ובבראשית ג’ ט”ז דהיינו לשמוח בעניני תשמיש, וכמבואר מדברי הת”י והתי”ר כאן בפסוק ו’, ויעויין בארחות רבינו ח”א מ”ש שבתחילת הנישואין יש יותר להרבות בתשמיש.
והנה יש לידע בזמנינו היום אשר מנהג ישראל הכשרים כולן שתורתן אומנתן, האם יש לשמח את אשתו גם על חשבון הת”ת ומהו השיעור, ידוע מ”ש החז”א דמ”ש אל תרבה שיחה עם האשה לא בשנה ראשונה דברו, ונראה דמילתא דפשיטא היא דכיון שציותה התורה לספר עם האשה לא יתכן שיזהירו חכמים היפך מזה, דאדרבה כמה שידבק עמה טפי מעלי, וכלשונו שם בסה”ח, וז”ל, על כן גזר עלינו העם אשר בחר להיות נקרא על שמו שנשב עם האשה המיוחדת לנו להקים זרע שנה שלמה מעת שנשא אותה כדי להרגיל הטבע עמה ולהדביק הרצון אצלה ולהכניס ציורה וכל פעלה בלב, עד שיבא אצל הטבע כל מעשה אשה אחרת וכל עניניה דרך זרות, כי כל טבע ברוב יבקש ויאהב מה שרגיל בו, ומתוך כך ירחיק האדם דרכו מאשה זרה ויפנה אל האשה הראויה לו מחשבתו ויוכשרו הוולדים שתלד לו ויהיה העולם מעלה חן לפני בוראו עכ”ל.
והנה ז”פ שכ”ז הוא גם על חשבון תורתו, דאם הוא מחוייב אליה ואסור לו לצאת אף למסחר, לאו כל כמיניה שיפרוש מלדבר עמה משום שרוצה לעסוק בתורה, וכ”ז בעומדת וצווחת אבל הרבה תנאים ואמוראים אשכחנא שיצאו מיד אחר הנישואין ללמוד תורה, והויא כעין לצאת ימים מועטים בהסכמתה דשרי כמובא בסה”ח וה”נ שרי, ואמרינן התם בכתובות חדש יהיו בלבנון וכו’ עי”ש, והצורך לנסוע ממש בזמנינו שייך פחות מאז מכמה טעמים, אך כל שהוא בביתו אם ישמח את אשתו בגבול ובקצבה ודאי שפיר עביד ואין לו לחוש בזה.
[ויתכן ג”כ שעיקר דברי החזו”א הם על חובת מיעוט השיחה ואף התיבות, שכן מוטל על האדם שלא ישיח עם האשה ולמעט כמה דאפשר, עיין בעירובין סוף דף נ”ג, אבל מ”מ על לקבוע זמן לשיחה זהו ענין בפ”ע, ואין אגרתו לפני כעת].
ובענין אם נגמר מיד אחר כלות השנה או לא, הנה לגבי הפטור שיש לו מן המלחמה לא נראה ששייך חילוק בזה בין בנ”א, וכן לגבי שהשמחה במעונו בזמן הש”ס בכתובות ח’ ב’, לא מסתבר שיוכל להמשיך אחר יב”ח גם אם שמח טובא, וכן מצינו בכל שיעורי התורה וחכמים דכל מידות חכמים כן, בארבעים סאה הוא טובל ובמ’ פחות קורטוב אינו יכול לטבול בהן, ולגבי דינא דהכא ג”כ י”ל דדין ושמח תם אחר יב”ח, אכן כל ערום יעשה בדעת ודרשינן טעמא דקרא ופעמים שהצורך לזה מתמשך עוד ומה לי משום הא ומה לי משום וידעת כי שלו’ אהלך, וכולהו תרי”ג מצוות תרי”ג עטין נינהו כדאי’ בחז”ל, ועשית הישר והטוב עי”ש ברמב”ן.
אשה כשרה עושה רצון בעלה
יש להסתפק מה נכלל בגדר המצוה לעשות רצון בעלה, דלכאורה הכל בכלל.
וראיתי מובא בשם הקה”י זצ”ל דמ”ש אשה כשרה עושה רצון בעלה היינו דוקא רצון בעלה ולא שגעון בעלה, ר”ל שאם בעלה מבקש דבר שאינו בקו הנורמה אין ענין בזה שתשמע לו.
ויש להעיר על דברים אלו, דהרי המעשה דבבא בן בוטא בגמ’ דנדרים ס”ו ב’ מיירי על שטות גמור, דהנה בבא בן בוטא החשיב לה למצוה מה שסברה שקיימה את צואת בעלה לזרוק את הנרות על ראש בבא, וזהו שטות גמור, וצ”ע.
בגמ’ סוף הוריות אי’ בין ב’ נשים, ולא נתבאר שם מה הטעם, אם הוא משום כשפים או משום רוח רעה או מטעם אחר, ובגמ’ בערבי פסחים נזכר על ב’ נשים שמביטות זל”ז בפרשת דרכים שהעובר ביניהן מסוכן לכשפים, אבל מהסוגי’ ...קרא עוד
בגמ’ סוף הוריות אי’ בין ב’ נשים, ולא נתבאר שם מה הטעם, אם הוא משום כשפים או משום רוח רעה או מטעם אחר, ובגמ’ בערבי פסחים נזכר על ב’ נשים שמביטות זל”ז בפרשת דרכים שהעובר ביניהן מסוכן לכשפים, אבל מהסוגי’ דהוריות והדברים שנזכרו יחד עם העובר בין ב’ נשים לא משמע שהוא מחמת כשפים אלא שהוא דבר סגולי שמזיק לאדם, ואפי’ אם האשה ישנה לכאורה יש בזה רוח רעה.
וכן בגמ’ בפסחים קיא ע”א גבי ג’ אין ממצעין ואין מתמצעין משמע שיותר שייך לדינא דהוריות שם שאינו מצד כשפים, אבל יעוי’ במהרש”א בהוריות שם שמשמע שלמד שהוא אותו הדין המבואר שם בפסחים לגבי כשפים והוא סכנתא ועי”ש.
ומאחר דבכמה מקומות מבואר דאשה שייך גם בקטנה, כמו בפ”ד דקידושין דף ע אין משתמשין באשה בין גדולה בין קטנה וכן בנדה אשה בת יום אחד מטמאה וכו’ ואשה כי תזוב וכו’ ת”ל ואשה, כמ”ש בנדה לב ע”א וע”ב, משמע דאשה שייך במשמע גם בת יום אחד, ואולי דוקא שם הוא ריבוי מיוחד, מאחר דנלמד מוא”ו כדמוכח מסוגי’ שם וכמ”ש רש”י שם סוף ע”א, ומאידך יש לומר דאחר ששם נזכר אשה על קטנה יש ללמוד מזה, וגם יש לטעון דלשון תורה לחוד ולשון חכמים לחוד (עי’ קידושין ב ע”ב), ומאידך גיסא גם הך דאין משתמשין באשה משמע בגמ’ דלולא שנתפרש להדיא בין גדולה בין קטנה הי’ מקום לחלק בזה, ומיהו יש לחלק בין קירוב דעתא לדבר סגולי של רוח רעה, ומאידך גיסא ציין הגרח”ק בקונטרס הזכרון לדברי הגמ’ יבמות סא ע”ב דמשמע שקטנה אינה אשה, וכ’ דאפשר דה”ה לענייננו.
ומ”מ מאחר שבענייננו הוא ספק היה מקום להחמיר דחמירא סכנתא, ובפרט שהוא דבר סגולי שאם הוא מזיק מסתמא שמזיק בכל גיל כל עוד שלא נאמר לך בענין אחר, וכן הובא (בתשובות גם אני אודך מהר”מ גבאי להר”ג רבינוביץ) מתשובת הגרח”ק שהקפיד בזה למעשה משום שהדברים אינם מבוררים ושכך הקפיד הגרח”ק גופיה ושכך כבר נהג אביו בעל הקה”י (ארחות רבינו הנדמ”ח ח”ד עמ’ קמא).
ויעוי’ בתשובות גם אני אודך הנ”ל שהביא עשרות מ”מ בנושא, והביא שם דעות שונות בזה, ובשם החוט שני [אבה”ע סי’ כא עמ’ סט] הובא שם שנקט להקל בזה, ובשלמת חיים [סי’ תתנח] חילק בין הגיע זמנה לראות ללא הגיע זמנה לראות.
ומאחר דנתבאר שיש נטיה להחמיר בזה מאחר שהוא משום רוח רעה כמו שנתבאר, וגם דיש מקומות שאשה משמע סתמא בכל גיל לכן נראה למעשה דתלמידי הגר”א והחזו”א הנוהגים ברוב ענייני הסכנה כבזמן הגמ’ כמו בגילוי משקין ובזוגות ובדברים שנזכרו בספ”ק דמו”ק יא ע”א (עי”ש ג”כ בתוס’) וכיו”ב יש להם יותר מקום להחמיר בזה מסתימת הדברים שאינם מבוררים וכנ”ל, דבספק סכנה יש יותר להחמיר כמ”ש הרמ”א ביו”ד סי’ קטז.
ומאידך גיסא הנוהגין כדעת התוס’ להקל בגילוי וזוגות ומים אחרונים וכיו”ב (שיש לזה גם מקור מהגאונים להקל בענייני סכנה דנשתנו הטבעים, ועי’ עוד תוס’ מו”ק יא ע”א) וכ”ש אם גם סוברים שזהירות זו גם בזמן הגמ’ לא נאמרה בתורת איסור, יש להם יותר לנקוט להקל גם בזה, כיון דבלאו הכי סוברים שאינו איסור, אלא אם כן רוצים להחמיר ויזכו בזכות זהירות זו לס”ד בזכירת תלמודם.
לכבוד הג”ר חיים יוסף מישקובסקי שליט”א שלום רב ע”ד השאלה האם אפשר למנות אביו שליח למול את בנו שהוא נכדו, ורצה כ”ת לומר דאע”ג דקי”ל בקידושין מ”ה ב’ לא חציף איניש לשויי לאבוה שליח וכו’. ואפילו לקידושין שהם דבר מצוה, ...קרא עוד
לכבוד הג”ר חיים יוסף מישקובסקי שליט”א
שלום רב
ע”ד השאלה האם אפשר למנות אביו שליח למול את בנו שהוא נכדו, ורצה כ”ת לומר דאע”ג דקי”ל בקידושין מ”ה ב’ לא חציף איניש לשויי לאבוה שליח וכו’.
ואפילו לקידושין שהם דבר מצוה, אבל במילה לא נחמיר בזה, מכיון שיש בזה כבוד.
הנה ראשית כל גם בקידושין יש כבוד, עיין גיטין פ”ט א’, כדי שיהו נרות דולקות ומטות מוצעות ובני אדם נכנסין ויוצאין וכו’, ורב מנגיד אמאן דמקדש בשוקא או בלא שידוכי, כמ”ש בקידושין י”ב ב’, והגם דבמקרה שבקידושין מ”ה שם לא היה קידושין בדרך כבוד, מ”מ בשעת מינוי השליחות לא היה דוקא בדרך בזיון אלא אמאי לא ניחוש שמינהו להיות שליח לקידושין סתמא שהם דרך כבוד, ואפ”ה לא חיישינן [ע”ש בגמ’], וז”ל הבן איש חי בשו”ת תורה לשמה סי’ רס”ח, כל שהבן משוה שליח לאביו או לרבו הוי קצת זילותא לדידהו ודבר זה נקרא חציפות בלשון חכמים ואפילו שהוא עושהו שליח לדבר מצוה דהכי איתא בגמרא דקדושין דף מ”ה ע”ב אמרי ליה רבנן לרבינא ודילמא שליח שויה לא חציף איניש לשויי לאבוה שליח ע”ש ואף על גב דקדושין הוי מצוה עכ”ז קרו ליה חציפות משמע דזילותא קצת איהו לגביה להיות שליח של בנו וא”כ ה”ה בכל הנך גווני הנז’ בשאלה לא אריך למעבד עכ”ל.
ומסתימת דבריו נראה שלא היה לו חילוקים בדבר אלא בכל גוני יהיה אסור.
[ועיין ג”כ במשפטי השלום פכ”א לאאמו”ר שליט”א].
ויש להעיר מדברים אלו על מ”ש הגר”י זילברשטין בחשוקי חמד ברכות ס’ א’ דאולי לצורך מצוה מותר ע”ש.
אכן ראיתי בילקוט יוסף שובע שמחות ח”ב פ”ה ה”ד שכתב, מותר לאבי הבן למנות את אביו [הסבא של התינוק] כשליח למול את בנו, דאף על פי שאמרו (קידושין מה ב) לא חציף איניש לשויי לאבוה שליח, הכא שאני לפי שעושה הסבא מצוה במילת נכדו, ושייך הוא במצוה זו יותר מאדם אחר.
וציין שם בהערה ד, כן כתב בשו”ת תורה לשמה (סימן רסח).
שבכל מקום אמרו בני בנים הרי הם כבנים, וכמו שכתב הגאון רבי עקיבא איגר בתשובותיו (סימן מב).
ע”ש.
עכ”ל.
ולא הבנתי מה מצא בדברי התורה לשמה הנ”ל בסי’ רס”ח, ואדרבה התול”ש בסי’ רס”ה דן על בני בנים הרי הם כבנים ונראה שם שלא ס”ל הכי לגבי סתם מצוות שבתורה, להחשיב אבי אביו כאביו מדאורייתא, וצל”ע עוד שם.
ומה שהביא משו”ת רע”א, לא הבנתי ג”כ מה רצה להביא משם, וז”ל השאלה שם, ע”ד שאלתו ביתום שרוצים להכניסו בברית של אברהם אבינו ואבי אביו יהיה המוהל, ורצון רומ”פ שאבי אביו יברך להכניסו, ומתנגדים לנגדו ואומרים דהתופס התינוק יברך להכניסו כדכתב הטור והראב”ד והרמ”א ע”כ.
ובתשובה שם לא הכריע אלא שיש שייכות לאבי האב יותר מסתם אחרים, אבל לא הזכיר שם נידון זה מינוי אבי האב לשליח ע”י האב.
ובספר דרך שיחה (פרשת יתרו עמ’ רפ”ג) הביא דנשאל הגאון ר’ חיים קנייבסקי שליט”א, מה הדין כשאביו הולך למסור משלוח מנות בפורים עבור עצמו, אם בנו יכול לשלחו גם עבורו, אם הדבר פוגם בכיבוד אב, ותירץ לא יעשה כן, אלא יגיד לאביו שצריך גם הוא למסור, וזהו “ארצויי קמיה” שאז נעשה לו אביו שליח מאליו.
וכתב שם עוד, שכשהדפיס את ספרו השם אורחותיו על ספר ארחות חיים להרא”ש היה מגיהו והוצרך לשלחו לדפוס, ואביו בעל הקהלות יעקב זצ”ל נכנס אליו, וסיפר לו שהולך עתה למדפיס עם הגהותיו על ספר שלו, ואמר לאביו כי גם לו יש הגהות.
ואמר לו אביו שאמסרם לו.
ומסר לו, וזמן ההדפסה של הספר ארך כמה שנים הרבה יותר מהמשוער.
ואמר לו אביו יודע אתה מדוע ארך זמן כה רב? כי מסרת אותם לי, ושאל אותו הרי לא בקשתי למסור רק אמרתי שיש לי הגהות, וענה לו אביו, בכל זאת לא היית צריך לשלוח על ידי.
וכן הביא הגר”י זילברשטיין בחשוקי חמד מגילה דף טז ע”ב.
ומיהו רציתי להביא ראיה לאידך גיסא ממ”ש בשו”ת באר שבע סי’ מ”ט, וז”ל, נשאלתי על מה סמכו העולם בגלילות אשכנז וצרפת שהרב מברך ברכת אירוסין תחת החופה אפילו שהחתן מקדש שם האשה ולמה אין החתן עצמו מברך כמו בשאר כל המצות שמברך עליהן דוקא אותו אדם העושה המצוה ולא אדם אחר וכן נוהגין בארץ המערב שהחתן עצמו מברך ברכת אירוסין כמו שכתב הסמ”ג במ”ע מ”ח.
תשובה הן אמת דבפ”ק דחולין משמע שהחתן מברך ברכת אירוסין כשהוא בעצמו מקדש אשתו מדקאמר שם תלמיד חכם צריך שילמוד ברכת חתנים ולמה לא אמר ברכת אירוסין אלא משום דאין מברך ברכת אירוסין כי אם החתן כשהוא בעצמו מקדש אשתו או שלוחו כשמקדש האשה הלכך לא הוצרך לומר ת”ח צריך שילמוד ברכת אירוסין דהא כל חתן בעצמו מברך ואף אם אינו ת”ח כשהוא בעצמו מקדש אשתו ולאו אורח ארעא לשוויא לת”ח שליח לקדש אשה כדאיתא בפרק האיש מקדש לא חציף איניש לשויא לאבוה שליח וה”ה לת”ח עכ”ל, וע”ש בהמשך התשובה.
והנה בחולין שם דף ט’ א’ איתא בזה”ל, ואמר רב יהודה אמר רב תלמיד חכם צריך שילמוד ג’ דברים כתב שחיטה ומילה ורב חנניא בר שלמיא משמיה דרב אמר אף קשר של תפילין וברכת חתנים וציצית עכ”ל.
א”כ ת”ח יכול להיות שליח במילה ואין בזה זלזול, ואעפ”כ להיות שליח בקידושין א”א, א”כ לדעת הב”ש לא יהא האב חמור מת”ח לענין זה, דאם על האב אין חילוק בין לשויי שליח בקידושין לבין לשוויי שליח למילה, א”כ איך יוכל להוכיח מזה לת”ח דמה מצינו פריכא הוא, כיון שת”ח אפשר לעשותו שליח למול.
והנה בכל זה יש לדון בעוד ב’ אופנים, הראשון הוא מה הדין באופן שהאב רוצה למול את נכדו, ובפרט כאשר הוא יצטער אם לא יכבדוהו, ב’ יש לדון בכה”ג בבן תורה דקי”ל שא”א לקבל ממנו אף אם משרת מעצמו לגמרי, מה הדין בכה”ג.
והנה לגבי להעיר את אביו משנתו, כאשר יודע שאביו יצטער אם לא הקיצוהו, כתב בפסקי הגרי”ש (ישראלזון) הל’ כאו”א עמ’ קל”ב-קל”ג, שצריך להקיצו, בין לשיחת טלפון, ובין לק”ש של המ”א, כל היכא שיודע שאביו יצטער אם לא הקיצוהו, וכן לענינינו כתב בחוט שני הל’ כאו”א עמ’ שי”ח, מותר לבן לבקש מאביו הת”ח שיברר לו שידוכים וכיוצ”ב, אם ידוע שאם לא יבקש הימנו ויבקש מאדם אחר אזי יפגע אביו מכך שיחשוב אביו שאינו סומך עליו בזה ע”כ.
וכתב עוד הגרי”ש שם עמ’ קל”ה, בן המבקש מהוריו שיעשו עבורו איזה דבר, לא מספיק שיאמר להם שימחלו לו, אלא צריך לומר ‘האם רצונכם לעשות כך וכך עבורי’, כדי שיחשב שעושים כן בגלל רצונם, דרצונו של אדם זהו כבודו עכ”ל.
וציין עוד בחוט שני שם ללשון הספר חסידים סימן תקס”ב וז”ל, ואם רואה הבן שהאב יותר שמח שיאמר לו הבן תעשה זה כגון אם הבן הולך יחידי בלילה והאב צעור על זה והאב שמח שיאמר לו הבן תלך עמי אז יאמר הבן לאביו אם תחפוץ תלך עמי וכל כיוצא בו ובלבד שלא יאמר לאביו בפני העולם שלא יאמרו הבן משעבד את אביו ואם רוצה האב שיאמר לו בפני העולם רצון אביו יעשה עכ”ל.
ובאופן שאין מבקש להדיא א”צ כלל להיתר בזה, אם רק ארצויי ארצי קמיה ושתיק, כמ”ש בגמ’ קידושין שם.
א”כ לענינינו באופן שהאב הוא מוהל ובפרט אם האב נחשב מוהל מומחה בעיר, ובודאי ירצה לשמש כמוהל במילת נכדו, בכה”ג בודאי יכול להציע לו ולשאול אם רצונו לשמש כמוהל, ולא מצד שיש בזה מצוה, דגם במצוה לא הותר לבקש מאביו, אלא מצד שאביו עצמו רוצה בכך, ויתכן שאפשר גם לשאול להדיא בכה”ג.
וגם בת”ח לכאורה יש היתר הזה.
אם לא הקפידו כלום צריכים עכשיו המתנת חמישה ימים. ואם הקפידו על עצם המעשה ורק לא הקפידו על הרחקות, יש מי שמצינו בדבריו בנידון דומה להחמיר בזה ויש לדון לענייננו, אולם מרהיטת דברי כמה אחרונים המשמעות הפשוטה שלא חשבו להחמיר בזה, ...קרא עוד
אם לא הקפידו כלום צריכים עכשיו המתנת חמישה ימים.
ואם הקפידו על עצם המעשה ורק לא הקפידו על הרחקות, יש מי שמצינו בדבריו בנידון דומה להחמיר בזה ויש לדון לענייננו, אולם מרהיטת דברי כמה אחרונים המשמעות הפשוטה שלא חשבו להחמיר בזה, ועי’ בפנים בסוף התשובה.
אבל אם מה שהקפידו היה רק מחמת ענייני רפואה וכיו”ב ולא מחמת הדין מבואר בפוסקים (אג”מ דלהלן דלא כהבאר משה דלהלן) שלא מועיל וצריכים עכשיו להמתין חמישה ימים.
הנה אם לא הקפידו כלום פשיטא שצריך להמתין ה’ ימים ולא דוקא אם היה מעשה דאז בחלק מהאופנים מדאורייתא חיישי’ לפולטת (ובזה החמיר גם הב”י שלא קיבל מנהג המתנת ה’ ימים בלא שמשה), אלא אפי’ אם לא היה מעשה עצם מה שלא הקפידו מחשיבם למצב שאינם מקפידים למנהגינו דמחמירים המתנת ה’ ימים גם בלא שמשה, וממילא מצד המנהג יש להמתין ה’ ימים ככל שהיו במצב שלא הקפידו.
וכן יש ללמוד ממה שדנו הפוסקים לענין מקרה שהתחילו הרחקות מחמת כתם שנתברר שהיה טהור מה דינם האם עצם מה שהחשיבו הרחקות חשיב כמו שהיה פרישה או מכיון שלא היה מחמת איסור לא חשיב הרחקה (עי’ אג”מ ח”ד סי’ סח וע”ע פתחא זוטא סי’ קפח סק”ט, ביוסף דעת ס”ס קצז בהשמטות ומש”כ עליו בשו”ת מהר”י שטייף סי’ קכח), וכן מהנידון לגבי נמצא כתם מבגד שלפני יום או יומיים דלא מחשבי’ להו אלא מזמן מציאת הכתם כיון שלא פרשו עד עכשיו (עי’ דעת תורה סי’ קצו ד”ה אפי’ ומיירי אף באופן שפרשו מהמעשה עכ”פ שלא בשעת וסתה וכ”ש בענייננו שלא פירשו מהמעשה), ומדברי כולם נלמוד דהקובע בזה הוא אם פרשו עד עכשיו ואם לא פרשו יש להחמיר עליהם הרחקת ה’ ימים.
אבל הספק הוא במקרה של זוג מסורתיים שאינם יודעים חומר ענין ההרחקות ושמרו רק מעצם המעשה, רק לא שמרו ההרחקות מה דינם לענין אם באו לפני החכם האם עלה להם המתנת חמישה ימים באותן הימים שלא הקפידו על ההרחקות או לא.
ומסברא פשוטה היה מקום לומר דהמנהג בזה כולל דכל שלא פרשו כדין חיישי’ דהרי לולא המנהג הוה סגי ביודעים שלא עשו מעשה או בבדיקה המבוארת בשו”ע (אם בקיאין בבדיקה) והמנהג בא לחדש דגם אם לא היה מעשה צריכים להמתין חמישה ימים אטו מה שלפעמים עשו מעשה ולאו אדעתייהו.
ממילא המנהג לכאורה כולל כל מי שלא נהג דיני שמירה כמנהג גוברין יהודאין וכדת יהודית.
ואמנם בזמן שהונהג מנהג זה (של המתנת חמשה ימים בכל גוני) עדיין לא היה מצוי מצב כזה שמקפידים רק לגבי חלק מדיני נדה, ולכן א”א לומר שיש מנהג ברור במצב כזה, אבל מ”מ מסתימת המנהג בא לכלול שצריכים חמשה ימים להקפיד בכל דיני נדה כדי שתוכל לאחריהם להמתין ז’ נקיים ולא סגי שיודעים שלא עשו מעשה.
אבל עדיין אינו פשוט דמאידך גיסא יש לדון ולומר דהמנהג לא בא להוסיף ולהחמיר אלא רק על מי שיודע שלא עשה מעשה מכיון שלא נזהר על זה מתחילה ועלול לבוא לידי מכשול, אבל מי שנזהר ונשמר מראש שלא לעשות מעשה מנא לן דיש להחמיר עליו שלא להחשיב לו ימים אלו.
ומ”מ לפי ב’ הצדדים באופן שמה שלא עשו מעשה הוא רק מחמת מוגבלות גופנית ולא מחמת האיסור בכה”ג בודאי שיצטרכו עוד המתנה של ה’ ימים, דגם לפי הצד שמועיל מה שנשמר ממעשה עצמו הוא רק אם היה בזה מחמת החיוב והדין ולא מחמת עניינים אחרים, וכמבואר בש”ך וט”ז ורוב הפוסקים בס”ס קצו להחמיר אף באין בעלה בעיר, (ועי’ לעיל לגבי נידון האחרונים לגבי פרשו מחמת כתם טהור ואכמ”ל), וכן נמצא באג”מ [דלהלן] דפרישה מחמת רפואה לא חשיב.
ויש להעיר לפי הצד הנ”ל דבלא שמירת דיני ההרחקות אין מועיל המתנת החמשה ימים א”כ אנשים המכונים מסורתיים במקרה שאינם מקפידים על דיני ההרחקות לכאורה נמצא דגם טבילתם היא שלא כמצוותה, דהרי מעולם לא המתינו המתנת חמשה ימים בהרחקות, ומ”מ מאחר שדין המתנת ה’ ימים שלא במקום מעשה עצמו אינו אלא מנהג ויש צד בפוסקים שאינו לעיכובא בדיעבד אחר שכבר טבלה עכ”פ לענין כתם (חת”ס סי’ קפח), ואם נחמיר עליהם ונגלה להם שהטבילה אינה כמצוותה לא יטבלו כלל ויעברו איסור כרת דאורייתא, הלכך יפה שתיקה לחכמים (וכ”ש בני ספרד שיש לצרף עבורם איזה צד רחוק לומר שלא קבלו מנהג זה בתורת חיוב כמו בני אשכנז ואכמ”ל).
ויעוי’ באחרונים [פרדס רימונים מ”ז סק”ח נסתפק בזה, והחמירו בזה בשו”ת דור רביעי סי’ כב ע”פ זקנו החת”ס סי’ קע, משמרת הטהרה פ”ט ס”ט, והקילו בזה אג”מ ח”ד יז סקכ”א וכן בלבושי עוז סי’ קצו סק”ח בשם הגריש”א בוסת שהוא מן הדין] שדנו לגבי אשה המחמירה לפרוש בשעת וסתות כל המעת לעת, האם אפשר למנות ימי פרישה אלו למנין חמשה ימים, ולמעשה רוב האחרונים נקטו להחמיר שלא למנות יום זה עם החמשה ימים, מטעמים שונים, ולכאורה אפשר ללמוד מזה דלהמתנת ה’ ימים בעינן פרישה מהמעשה עצמו בלבד, דהרי אם בעינן פרישה מהרחקות מאי ס”ד כלל להקל בזה, ואולי יש ליישב דר”ל שאפי’ הנוהגים לפרוש בימי וסתה מכל דבר ג”כ צריכים להחמיר בזה ומאידך המקילים בזה אפשר דמיירי בפורשין מכל דבר, והוא דחוק מאוד.
אולם בשיעורי שבט הלוי סי’ קצו סי”א סק”ג כתב טעם אחר להחמיר בזה משום שבזמן וסת אינה פורשת מהרחקות וכיון דקיל להו לאינשי הוה בכלל פולטת ש”ז וא”כ א”א להחשיבו להמתנת ה’ ימים, וסיים בצ”ע, ומצינו בזה חומרא שיש בה חידוש, דלפי המנהג של המתנת ה’ ימים בעי’ ג”כ המתנה מהרחקות, ולפ”ז כ”ש לענייננו שהיו מחוייבין בהרחקות ולא הקפידו ע”ז באיסור, וגם אם אינו כל שכן דלא שייך כאן קנס מ”מ לא עדיף מזה.
עוד מצינו שדנו באחרונים לענין פרשו מחמת אבלות [דרכ”ת סי’ קצו סקפ”ו בשם תוספות ירושלים סי’ הנ”ל דן בזה, ועי’ באר משה ח”א סי’ נב סק”ו, והקלו בזה בחשב האפוד ח”א סי’ יח, וכן נקט מו”ר כדבריו במשמרת הטהרה פ”ט ס”ט, ועי’ גם באג”מ שם] או מחמת ת”ב ויוה”כ [משמרת הטהרה שם] דכתבו להקל בזה, ומבואר מזה דהפרישה הנצרכת היא מחמת המעשה עצמו בלבד, דהרי בימי אבלות אין מחוייבין בכל ההרחקות [יו”ד סי’ שפג ס”א], וכן ביום ת”ב [עי’ משנ”ב סי’ תקנד סקל”ז לגבי ת”ב דביום יש להקל, ועי”ש בשעה”צ דהט”ז מקיל גם בלילה ואפי’ ביו”כ מבואר בשעה”צ שם דאינו מדין יו”כ אלא מחמת דמקושטות ודעת הט”ז בסי’ תרטו להקל אפי’ ביו”כ], ומבואר בזה שהבינו האחרונים דסגי במה שפרשו מהמעשה עצמו, וכן משמע מלשון האג”מ שם שעיקר הנידון בפרישה מתשמיש, ודלא כמו שנקט בשיעורי שבט הלוי הנ”ל.
(ודבר חידוש מצאתי שכתב נכד החת”ס הנ”ל שיכול לאסור עצמו מעיקרא בנדר מתשמיש ביום וסתה על דעת רבים כדי להחשיב יום הראשון שהיה פרישה מחמת איסור).
ואולם כמה אחרונים נקטו להחמיר בפרישה מחמת אבלות (וכ”ש מחמת נדר) שלא היתה הפרישה מחמת איסור נדה [חוט שני דינים העולים סי’ קצו אות י, לבושי עז שם סק”ח בשם הגריש”א, וע”ע באג”מ ח”ד סי’ יז סקכ”א מה שכ’ דביום החמישי בלבד יש להקל בזה], אבל גם הם הטעם שמחמירים הוא לא מחמת ההרחקות אלא משום דבעי’ שהפרישה תהיה מחמת איסור שכך היתה עיקר התקנה דבעי’ שינהגו פרישה מחמת איסור נדה ולא פלוג.
עוד מצינו באחרונים שדנו לענין מי שלא שמשו מחמת ציווי הרופאים דאי אפשר להחשיב ימים אלו להמתנת ה’ ימים כיון שלא פירשו מחמת איסור כלל [אג”מ שם דלא כבאר משה שם, וסברתו של הבאר משה על מילתא דלא שכיחא צע”ג, ושו”ר דגם מו”ר במשמרת הטהר קיבל סברת הבאר משה הזו לענין אבלות כדלעיל], וכמו שנקטו הט”ז והש”ך ורוב הפוסקים להחמיר גם כשלא היה בעלה בעיר, ומבואר מזה כנ”ל דכל הנידון בהמתנת ה’ ימים הוא מהמעשה עצמו.
ואמנם היה מקום לטעון דכשלא פירשו כל מה שצריכים לפרוש ג”כ לא קיימו עיקר התקנה, ומאידך גיסא אפשר לטעון דהתקנה אינה שמוטל עליהם לפרוש דהרי ה’ ימים אחר הראיה בלאו הכי מוטלים לפרוש, אלא התקנה היא שא”א לספור עד אחר המתנת ה’ ימים, וממילא לא שייך כאן קנסא כשלא פירשו מהרחקות, ויל”ע בזה, אבל הפשטות מהנידונים ברוב האחרונים הוא לענין פרישה מהמעשה עצמו בלבד וגם דוחק לחדש חומרא חדשה מסברא בענין המתנת חמשה ימים בלא שמשה דאינו אלא מנהגא שגם לא כל הראשונים והב”י קבלוה, והבו דלא לוסיף עלה (ועי’ שו”ת פני יהושע לענין נידון אחר שכתב בתוך דבריו דחומרת לא שימשה היא חומרא יתרה ובכה”ג אסור לנהוג החומרא על זה באופן המבואר שם).
וכן מדברי הדעת תורה להמהרש”ם שהבאתי לעיל לענין מי שמצאה כתם בחלוקה יום או יומיים אחר לבישתה דאינה יכולה למנות ימים אלו דיש לגזור אטו שמשה אא”כ אירע בימי וסתה דבזה פירשה מן הדין ומבואר מזה ג”כ שסבר דהפרישה היא מהמעשה עצמו ולא מהרחקות.
וגם השה”ל גופיה לא פסק בסכינא חריפא דכל שאין הרחקות יש המתנת ה’ ימים אלא נקט דלענין וסתות כיון שאין הרחקות קיל להו וממילא הוא בכלל חשש פולטת, ולפ”ז יש לדון במסורתיים בנדה גמורה דיתכן שסברת השה”ל כבר אינה שייכת בנידון זה.
ולמעשה לענין מסורתיים וע”ה וכיו”ב שאינם מקפידים על הרחקות כדין, יתכן לומר גדר בזה דכל אלו שאין מקפידין על הרחקות מחמת שאין בקיאין בחומר איסורי הרחקות וחשיב אצלם כקלה שבקלות יש מקום לומר מכח רהיטת רוב האחרונים דהעיקר הוא פרישה מהמעשה עצמו ובפרט שבלא היתר זה לא תוכל ליטהר בעוה”ר, או שיבנו במה לעצמם ולא יעשו בהיתר אלא באיסור, אבל באופן שטעם מה שאין נזהרין בהרחקות הוא משום שפוסחים על שתי הסעיפים ומקלם יגיד להם וכל איסורין שבתורה חמורות שבחמורות הם בידיהם כחומר ביד היוצר ברצותם מקפידים וברצותם אינם מקפידים, בכה”ג צריך מראש לפני החמישה ימים שיתנו לבם להמתין ה’ ימים ובלא ששמו לב לזה מעיקרא אפשר דהו”ל כעין פרשו שלא מחמת וסת ושלא מחמת כתם שנקטו הפוסקים שאין להחשיב כיון שיש לגזור אטו שמשה ולפעמים גם הו”ל מילתא דלא רמיא עליה דאיניש.
הנה בטור יורה דעה סימן שט כתב, בכור בזמן הזה אין לו היתר אלא ע”י מום ואפילו אם ירצו הבעלים או הכהן לכונסו לכיפה עד שימות אינם רשאים וכו’. וכתב ע”ז הבית יוסף, כן דקדק הרא”ש בסוף בכורות (ה’ פדיון ...קרא עוד
הנה בטור יורה דעה סימן שט כתב, בכור בזמן הזה אין לו היתר אלא ע”י מום ואפילו אם ירצו הבעלים או הכהן לכונסו לכיפה עד שימות אינם רשאים וכו’.
וכתב ע”ז הבית יוסף, כן דקדק הרא”ש בסוף בכורות (ה’ פדיון הבן סי’ ב) ובפ”ק דע”ז (סי’ יג) וכתב שכן הורה רבינו מאיר ז”ל, היינו המהר”ם מרוטנבורג.
ובאמת כן איתא לפנינו בשו”ת מהר”ם מרוטנבורג חלק ג (דפוס קרימונה) סימן רט”ז, וז”ל, על הבכור שנמכר לגוי בכסף כדברי רש”י [בכורות ג, ב ד”ה קנין גמור ועוד], ולא משיכה כדברי ר”ת [ספר הישר חידושים סי’ תרצג ועוד], אם יש תקנה להקל בו להכניסו לכיפה להאכילו שעורים ותבקע כריסו או שום צד היתר אחר.
אני לא קבלתי שיהא היתר בדבר.
דאף על גב דאמרינן בפרק קמא דעבודה זרה [יג, א] אין מקדישין ואין מחרימין בזמן הזה ואם הקדיש תעקר, ואיזהו עקור נועל דלת בפניה והיא מתה מאליה, הני מילי בשאר קדשים שאין להם לפרנסה היתר על ידי מום, אבל בכור דקדושתו מאיליו ויש לו פרנסה לאוכלו במומו לא שרינן לכונסו לכיפה.
וכן בחידושי אגודה מסכת בכורות פ”ט כתב וז”ל, איזהו עיקור נועל דלת בפניה והיא מתה מאליה.
פירש ר”י בבכור בזמן הזה לא שרינן למיעבד הכי לא מבעיא לישראל שיש לו לקיים מצות נתינה ולהמתין לכהן שירצו לקבלו ואפילו יותר משלשים יום בדקה וחמשי’ יו’ בגסה דהא דתנן [לעיל כ”ו ע”ב] עד מתי חיי’ ליטפל בה היינו אפילו בא כהן לקבלו תוך הזמן הזה כדקתני במשנה בהדיא אלא אפילו קבלו כהן לא שרינן לכהן לכונסו לכיפה כיון דשרי בנפילת מום בלא פדיון איכא הפסד קדשים, אבל מקדיש אפילו נפל בו מום לא שרי בלא פדיון ואי פריק ליה משליך הדמים לאיבוד עכ”ל.
וכן פסק בשו”ע יורה דעה סימן שט ס”א, בכור, בזמן הזה, אין בו היתר אלא על ידי מום.
ואפילו אם ירצו הבעלים או הכהן לכנסו לכיפה עד שימות מעצמו, אינם רשאים, אלא צריך הכהן לגדלו עד שיפול בו מום עכ”ל, וציין בביאור הגר”א ס”ק ב, תוס’ נ”ג א’ ד”ה ואיזהו כו’ והרא”ש סוף בכורות ע”כ.
והטעם כתב הט”ז ס”ק א, משום הפסד קדשים שהרי יש לו היתר ע”י נפילת מום כ”כ הרא”ש עכ”ל.
והוסיף בנודע ביהודה חיו”ד סימן פ”א לפ”ז בספק בכור שאפילו במומו אין צריך ליתנו לכהן כי המע”ה רשאי לכנסו לכיפה אך הגאון מוהר”ם פישלש ז”ל נחלק עליו וחזר בו המחבר והודה לדבריו לאסור הכנסה לכיפה אפילו בספק בכור ע”ש בסימן פ”ב ופ”ג.
והובא כ”ז בפתחי תשובה יורה דעה סימן שט, והמנ”ח דלקמן כתב [על דבריו דלהלן], ולפ”ז נראה דגם ס’ בכור אעפ”י דאין נותנו לכהן מ”מ כיון דראוי לאכול במומו לבעלים הוי בזיון קדשים.
[וכן ציין לדבריו של הנוב”י, ועיין בת’ חתם סופר ס”ס שי”ד וס”ס שי”ח מ”ש בזה].
אכן בספר החינוך מצוה יח כתב וז”ל, וענין המצוה, בבהמה טהורה כן, שמצוה על הבעלים להקדישו ולומר הרי זה קודש.
וחייבים לתת אותו בכור לכהנים, ויקריבו חלבו ודמו על המזבח והם אוכלים הבשר בירושלים.
ואינו נותנו לו מיד שיוולד אלא מטפל בו, בבהמה דקה שלשים יום ובגסה חמשים יום.
ובחוצה לארץ שאין לנו מקדש, נועל דלת בפניו ומת מאליו, כדעת קצת המפרשים.
ומהן שאמרו שממתין לו לעולם, ואם נפל בו מום יאכל במום בכל מקום ולכל אדם שירצה הכהן ליתנו, דכחולין הוא נחשב, וכמו שכתוב [דברים ט”ו, כ”ב] [תאכלנו] הטמא והטהור (יאכלנו) [יחדיו] כצבי וכאיל.
וכן כתב הרמב”ן זכרונו לברכה בהלכות בכורות שלו [סוף פרק ה’] עכ”ל החינוך.
ומבואר בדבריו דעכ”פ בחו”ל נועל דלת בפניו והוא מת, וזהו דלא ככל הנך דעות דלעיל.
ויעויין עוד שם במנ”ח, סק”ד שכתב על דברי החינוך וז”ל, ובח”ל וכו’.
לאו דוקא ח”ל אלא בזה”ז כיון שאין מקדש אפילו בא”י וז”פ.
ומ”ש נועל דלת בפניו נראה דס”ל דחיוב הוא לנעול דלת וע’ בע”ז י”ג ע”ב ד”ה נועל הקשו אמאי לא הצריכו לנעול דלת בבכור בזה”ז וע”ש מה שתירצו ומבואר מד’ דאין חיוב, וע’ במרדכי הביא דעת הרא”ם דכתב דמוכח דמותר לנעול דלת ע”ש והמפרשים דס”ל ממתין וכו’ ס”ל דאסור לנע”ד.
ואח”ז הביא עוד הדעות האוסרות דלעיל וז”ל, וע’ תוס’ בכורות כ”ה וברא”ש בכורות סוף המס’ ובט”ז דסובר ג”כ דאסור לנע”ד ל”מ ישראל ודאי אסור דצריך לקיים מצות נתינה לכהן אלא אפילו הכהן אסור מחמת בזיון קדשים והפסד קדשים דכל הקדשים כיון דצריכים פדיון והפדיון יפול לים המלח ע”כ נועל דלת אבל כאן אם יפול בו מום יאכלנו במום אסור להפסיד והוא בזיון קדשים ג”כ עכ”ל.
היוצא מכ”ז דלישראל אסור לכנוס אותו לכיפה כיון שצריך לקיים מצות נתינה, וגם לכהן קי”ל דאסור כיון שאם יפול בו מום יוכל לשוחטו ולאוכלו ונמצא שמפסיד את הבכור, ולענין ספק בכור שא”צ ליתנו לכהן מסקנת האחרונים ג”כ לאסור בזה.
יש בזה תועלת להיות בקי בכיבודים אלו ובשמותיהם, ובזה יהיה לו לתועלת אם ילך לברית מילה ויכבדוהו, וכ”ש אם יבקשוהו להכריז הכיבודים, או שישאלוהו מה צריך להכריז בכיבודים, שלא יהיה בכלל מי ששואלין אותו ואינו יודע שפניו משתנות כמ”ש ועוז ...קרא עוד
יש בזה תועלת להיות בקי בכיבודים אלו ובשמותיהם, ובזה יהיה לו לתועלת אם ילך לברית מילה ויכבדוהו, וכ”ש אם יבקשוהו להכריז הכיבודים, או שישאלוהו מה צריך להכריז בכיבודים, שלא יהיה בכלל מי ששואלין אותו ואינו יודע שפניו משתנות כמ”ש ועוז פניו ישונא (פסיקתא), וטוב לידע מנהגי מילה ע”ד מ”ש בפ”ק דחולין ת”ח צריך שידע מילה, וע”ד מ”ש אתחסם ר”א עי’ מה שכתבתי על זה בביאורי על המדה”ג.
להלן סדר הכיבודים הנהוגים בברית מילה.
א) קוואטער, והוא הבאת התינוק מהאם ונתינתו לאבי הבן, (וכמו כן יש המשך הקוואטער שמקרבים אחרים עוד את התינוק מידיו של הקוואטער אל הכסא של אליהו, ומלפנים היה נקרא חייקה, וכהיום אצל רבים לא נקרא בשם זה, ולא נהגו להכריז כיבוד זה עם הכרזת שאר הכיבודים, וגם לא נהגו שמחזר בעל הברית אחר מי שיתכבד בזה, אבל נהגו כשיש כמה שמבקשים הקוואטער לכבד קצתם בהעברת התינוק מהסנדק לאבי הבן והם הממשיכים במצוה, וכן בשם הגרשז”א הובא שבשאר הכיבודים נוהגים ללבוש טלית מלבד חייקה).
ב) כסא של אליהו, והוא מי שמניח התינוק על כסא של אליהו.
ג) מהכסא, והוא מי שלוקח התינוק מכסא של אליהו ומעבירו לאבי הבן.
ד) סנדקאות, והוא מי שיושב על הכסא ומחזיק התינוק על ברכיו, ונוהגים ליקח חכם וצדיק.
ה) אבי הבן ליד הסנדק, המנהג שאבי הבן מוסרו לסנדק.
ו) מהסנדק, זה מי שנוטל התינוק מברכי הסנדק כדי ליתנו למברך הברכות הגפן ואשר קידש.
ט) עמידה לברכות, הוא המחזיק את התינוק בעת הברכות.
י) ברכות, והוא זה שמברך הברכות.
עי’ בספר ברית קדש מה שביאר בהרחבה כל ענין כל אחד מהכיבודים הללו עם הרבה מקורות וציונים כיד הטובה.
ועי”ש שהביא בשם אחרונים שתמהו למה לא נהגו לכבד למעוברת בקוואטער, עי”ש מה שכתב בזה, ויש להוסיף על זה דאולי יתכן ליישב דהוא כעין חדשים לקטורת בואו והפיסו, כיון שנתקבל שיש בהשתתפות בהכנסת תינוק לברית סגולה לזש”ק על דרך מה שאמרו (פסדר”כ פ”ט ותנחומא פרשת אמור) עה”פ מי הקדימני ואשלם, ואולי יש בזה גם חשש עין הרע כשיש המצפות לפרי בטן שלא קבלו את הכיבוד והמעוברת קיבלה.
הנה ראשית כל להביא מים בכלי שיש בו נקב כל שהוא אי אפשר, דלכתחילה אין עושין כן כמ”ש בשו”ע יו”ד סי’ רא ס”מ. ואף דבנקב גמור כשיעור הגדול בשולי הכלי יתכן דיש בזה היתר עי”ש בט”ז ובסוף הסעיף השו”ע, ואפי’ אם ...קרא עוד
הנה ראשית כל להביא מים בכלי שיש בו נקב כל שהוא אי אפשר, דלכתחילה אין עושין כן כמ”ש בשו”ע יו”ד סי’ רא ס”מ.
ואף דבנקב גמור כשיעור הגדול בשולי הכלי יתכן דיש בזה היתר עי”ש בט”ז ובסוף הסעיף השו”ע, ואפי’ אם הביא מים בדיעבד בכל כלי נקוב, אבל עדיין לא שייך שיהיה מקווה במטוס, דהמטוס הוא כלי גדול, ומשנה היא בפ”ד דמקוואות מ”ה שאין מטבילין בכלים וכן פסק בשו”ע [סי’ רא ס”ו].
ואע”פ שכלי שמחזיק מ’ סאה אינו מקבל טומאה אבל לגבי הרבה דיני כלים נחשבים כלי, וכן לגבי דיני מקווה ומים שאובין, כמ”ש בהגהות מרדכי שאחר מס’ קידושין רמז תקס.
ואמנם אין שאובין בשלג וקרח [יו”ד סי’ רא ס”ל], ולפ”ד המחבר שייך לטבול בשלג וקרח גם אם היו שאובין (ויש מחמירין כמבואר ברמ”א שם ועי”ש עוד בש”ך בשם הב”י שאין לעשות מעשה בדאורייתא נגד האוסרין עי”ש).
אבל יש לעיין אם מותר לטבול בהם בזמן שהם בכלי ואינו מחובר לקרקע דאולי דינא הוא שאין מטבילין בכלים כלל גם כשאין דין שאובין.
ונראה דלא, דהרי פסול טבילה בכלי חמור שהוא ודאי דאורייתא וטבילה בשאובין אינו מוסכם שהוא מדאורייתא כמבואר בתוס’ ב”ב סו ע”א ד”ה מכלל.
ויעוי’ בתוי”ט רפ”ה דמקוואות ומה שהביא שם בשם הב”י, ומשמע לפ”ז דדינא הוא שאין מטבילין בכלים גם כשאין איסור שאובין, וכן מבואר ממה שהביא בהגהות זקני רעק”א סי’ רא ס”ז סק”ב בשם הראב”ד המובא בשו”ע סי’ קצח סל”א עי”ש.
(וגם המחבר דעליה קאי קושיית רע”א שם לא מכשיר אלא בקבעו בארץ בצירוף התנאים המבוארים שם).
וכן ראיתי מובא בספר שערי מקוואות בשם האחרונים (צפנת פענח סי’ צא ושו”ת באר משה ח”ז קונטרס אלקטריק סי’ צב) להביא עוד ראי’ לזה מסוגי’ דגל שנתלש (ראה רש”י חולין לא ע”ב) דמבואר שם ג”כ שאין מקווה מטהר אלא כשהוא ע”ג קרקע (וכן ראיתי להגר”י זילברשטיין בספר כנפי רוח פרק כ”ג שציין לעוד כמה ספרי שו”ת שכתבו כן דטבילה במטוס פסולה משום דבעי’ טבילה ע”ג קרקע).
ומ”מ אם עושה מקוה שאובין לטבילת עזרא היה מקום להתיר לעשות במטוס, כיון שטבילת שאובין מועלת לטבילת עזרא כמ”ש המשנ”ב בסי’ פח סק”ד.
אבל יתכן דבעי’ דוקא דרך טבילה במקוה שע”ג קרקע, דלפי מה שנתבאר טבילה בכלי היא פסול נפרד מלבד פסול דטבילה בשאובין, וזה יהיה תלוי בנידון על מה דאמרי’ בגמ’ ברכות כב ע”א דטבילה בט’ קבין בכלי אי אפשר, האם הוא מחמת שהוא בט’ קבין ולא מ’ סאה או מחמת שהוא בכלי ג”כ שאז אינו דרך טבילה.
ושם בגמ’ בברכות כב ע”ב הובא פלוגתא דאמוראי בזה גבי מה דאמרי’ ר’ יהודה אומר מ’ סאה מכל מקום אם בא להכשיר גם בכלי או לא, ובמשנ”ב שם [ושעה”צ סקי”ב] הביא הכרעה להלכה בזה בשם זקני הגרע”א (וברע”א שם הוא בשם המג”א סי’ תרו סק”ט, ובמג”א שם הוא מהב”י סי’ פח וסי’ קנט בשם הראב”ד בהשגות ברכות ו ה) דמ’ סאה בכלי אין מועיל לטבול בו.
ולפי הכרעת המשנ”ב נמצא דגם טבילת עזרא א”א לטבול במטוס.
ויש להוסיף דיש צוואת ריה”ח שלא לעשות מקווה בבית, ומטוס הגדרתו כדירת ארעי ולא כדירת קבע, אבל מכלל דירה לא נפיק שמשמש למקום אכילה ומקום לינה, אע”פ שדר שם רק בזמן נסיעה מחמת הנסיעה ולא בזמן אחר, דקיימא לן דירה בעל כרחו שמה דירה בפ”ק דיומא דף י’.
ויש לחקור טעם ר”י החסיד, ולכאורה נראה דטבילת עזרא הוא משום שלא יהיו מצויין ת”ח אצל נשותיהן כתרנגולין, וכיון שעושה מקווה בביתו שוב לא תיקן כלום, וריה”ח גופיה הקפיד על טבילת עזרא כמ”ש בספר חסידים סי’ תתכז ותתכח, ומ”מ גם לטעם זה יש מקום לומר דגם במטוס אם יש שם דירה לזמן כל שהוא, א”כ בזמן זה אם יש מקוה בביתו הרי שוב יש החשש שבזמן זה יהיו מצויין וכו’, ואע”ג דאין לדבר סוף דא”כ ה”ה מי שדר סמוך למקוה וכיו”ב, מ”מ צריך גדר בזה כמו בכל דבר, והגדר נקבע שלא יהיה בבית.
אולם כבר נתברר שמטוס אינו בר מקוה כלל, ואפי’ לא לטבילת עזרא.
ויש לדון אם כלול בגדר זה גם בית לזמן קצר שאינו קבוע וכן בית מלון ואכסניא.
© כל הזכויות שמורות. תשפ"ד.
אין לפסוק הלכה למעשה מתוך האתר ללא שאלת חכם.
עקב עומס שאלות אין התחייבות להשיב לכל שאלה.
חובה לצרף פרטי יצירת קשר על מנת לקבל מענה
אנא הגדר את הסימנים שישמשו לסינון והפרדת ההערות.
אנא הגדר את הסימנים שישמשו לסינון והפרדת ההערות.
אנא הגדר את הסימנים שישמשו לסינון והפרדת ההערות.
האם אתה בטוח ששלחת שאלה בהלכה?
אם אתה בטוח בזאת, בדוק את מה ששלחת ונסה שוב (חסרות אותיות בעברית).
האם אתה בטוח ששלחת שאלה בהלכה?
אם אתה בטוח בזאת, בדוק את מה ששלחת ונסה שוב (חסרות אותיות בעברית).
כיצד נעשה זאת?
בטופס כאן למטה. בהמשך אולי נחשב את כל התהליך לכפתור אחד במידת הצורך