יש לציין שבמקרה הנוכחי המצבר עשה רעש משונה באמצע הלילה וכמה מכשירי חשמל כבדי צריכה יחד עמו בבית נדלקו ונכבו כעין הבהוב כל הזמן ועשו רעש גדול ומשונה כולם יחד, ודבר זה גרם לפחד לנוכחים, שהמצבר עומד לפני פיצוץ, עכ”פ ...קרא עוד
יש לציין שבמקרה הנוכחי המצבר עשה רעש משונה באמצע הלילה וכמה מכשירי חשמל כבדי צריכה יחד עמו בבית נדלקו ונכבו כעין הבהוב כל הזמן ועשו רעש גדול ומשונה כולם יחד, ודבר זה גרם לפחד לנוכחים, שהמצבר עומד לפני פיצוץ, עכ”פ לאנשים שאין להם הבנה בחשמל, וכבר התכוננו לשריפה מכל המובנים (ולא היה מוטל עליהם לברר היכן יש מומחים בשעה מאוחרת לברר האם יש בזה סכנה כיון שהזמן היה קצוב והשואל הרי זה שופך דמים כמ”ש באו”ח שכח ב).
ויש לציין שכ’ האג”מ שמי שמפחד אף מדבר שאין דרך החכמים לפחד ממנו אבל כל שאין דרך להוכיח שאין כאן שום חשש והוא מפחד באמת עי”ש מש”כ בזה.
ולגופו של ענין במידה ויש חשש אמיתי שהמצברים עומדים לפני פיצוץ חשמל יש כאן סכנת נפשות, גם אם יתרחקו משם כל הסובבים את החשמל, לפי מה שפסק הרמ”א ס”ס שלד שדליקה בזמנינו יש בו משום פקו”נ, וכמ”ש החזו”א דגם האידנא [ארחות רבינו ח”א קסד וראה עוד בחוט שני ח”ב לה ג א ובביאורים ומוספים על הרמ”א שם].
ולענין אם יכבו כל מפסק בנפרד או רק את המפסק הראשי פשוט שמה שמותר להם הוא לכבות רק את המפסק הראשי וכמבואר בשו”ע שכח טז לענין תלישת גרוגרות עי”ש, ואפי’ שאם כשיכבו חלק מהדברים, המצבר בודאות יצא מכלל סכנה, ואף שיאמרו שזה עדיף להם כדי שיוכלו להשתמש במצבר למה שיישאר דלוק, אעפ”כ אי אפשר להתיר להרבות במלאכת שבת לצורך דבר שאינו פיקוח נפש.
ולענין אם יש שם גוי ויכול לעשות זאת במקום בודאי עדיף לעשות על ידי גוי לפ”ד הרמ”א שכח יב, וכן אם יש שם קטן עדיף על ידי קטן כמ”ש המשנ”ב שם סקל”ו.
ולענין לכבות החשמל על ידי שינוי אע”פ שאינו מוסכם לכו”ע שבמלאכה מסוג זה מועיל שינוי, ויש דעות שרק בכתיבה והוצאה הדין כך כמ”ש באו”ז [והרב גנחובסקי האריך בזה], מ”מ ודאי שלעשות בשינוי גם במלאכה זו יש בו הקל הקל, כיון שלחלק מהפוסקים ודאי הועיל שאינו דאורייתא, ובפרט שכך נפסק להלכה שמלאכה בשינוי אינו דאורייתא, וכמ”ש הרמ”א הנ”ל שאם אפשר לעשות על ידי שינוי עושה וקאי בכל המלאכות.
מה שציינתם לדברי הגרשז”א (ראה שש”כ פרק לב סעי’ סה הערה קס”ו, ובשו”ת מנחת שלמה קמא סי’ ז’) שאין אדם צריך לוותר ממון משלו כדי שימנע חבירו מלחלל שבת, יש לציין שיש סברא כעין זה לגבי טומאת כהן ברמ”א ביו”ד הל’ אבילות שהזכיר שאע”פ שאם יש אחרים שיטפלו במת כל צרכו אין זה מת מצוה אבל אם הכהן אינו מוצא אלא בדמים ממילא דין המת כמת מצוה ויכול הכהן להיטמא, ואינו מחוייב להוציא דמים, ואעפ”כ יש מקום לחלק בין אם הצלת הממון הוא דרך לשנות את המצב ובפועל עושה כרגע רק לצורך ההיתר (הפיקו”נ או המת מצוה) לבין אופן שמצד המצב כרגע הצורך של ההיתר (הפיקו”נ או המת מצוה) אינו כרוך בו איסורים נוספים אם לא לצורך הצלת ממון (או נוחות) שדורש איסורים נוספים, דכיון שהמצד המצב כרגע שלא נדרש ממנו לטפל בחשמל יותר מצורך ההיתר ומרבה בטיפול לצורך הממון (או הנוחות) וזה כבר אינו אותו הדבר ממש (כלומר להרבות במעשה עצמו שעושה, לצורך ממון או נוחות, זה לא בהכרח אותו הדין שמצינו שאינו מוטל עליו לשנות את המצב על ידי פתרון של איבוד ממון), וגם יתכן לחלק בין איבוד ממון לבין נוחות שיתכן שנוחות כן נדרשת מן האדם לוותר עליו לצורך מניעת חילול שבת של פיקו”נ גם לפי סברת הגרשז”א (ועכ”פ ויתור על נוחות מראש נזכר בגמ’ בנדה על חסידים הראשונים וכו’ ובדברי הספר חסידים סי’ תתנה המובאים במשנ”ב סי’ של סק”א, ואמנם שם הוא מידת חסידות, אבל שם מיירי בויתור על נוחות מראש, אבל ויתור על נוחות בשעת הטיפול בפיקו”נ הוא ענין אחר).
ועי’ גם בדברי החי”א ח”ב כלל מה מו סט”ו המובאים במשנ”ב סי’ שכט סק”ב דמבואר שם שאם יש קטן שאפשר להוציאו לרה”ר הוא עדיף מלכבות דליקה, ואע”פ שזה ודאי שאם יכבה את הדליקה עי”ז יציל ממנו, וגם אלו שחלקו עליו במשנ”ב שם הוא רק מחמת הנידון בהגדרת הקל הקל מה נחשב קל יותר עי”ש.
ויש לציין גם לדברי הגמ’ ביומא פד ע”ב לגבי ואע”ג דקא מתקן דרגא וכו’ ושאר האופנים שנתבארו שם דמבואר שם שאע”פ שהוא מתקן לצרכו הותר לו החילול שבת אבל לא באופן שמלכתחילה מרבה בשביל דבר שאינו צורך פיקוח נפש, ובמשנ”ב סי’ שכח סקל”ח הוסיף על דין הגמ’ הנ”ל דההיתר הוא דוקא שאינו מכוון לזה וציין שם בשעה”צ שהוא מחלוקת הפוסקים, אך הוסיף שם בשעה”צ דלכו”ע אסור להוסיף בשביל זה במלאכה ושכן נראה ברור, וכמובן שאין כוונת המשנ”ב שעושה מלאכה נוספת נפרדת בשביל המטרה שלו שאינה נצרכת, אלא שמרבה לצורך טובת עצמו במלאכה שעושה לצורך ההצלה.
וכן בסי’ שיח המבשל בשבת לצורך חולה אסור לבריא גזירה שמא ירבה בשבילו, ושם כמובן אסור להרבות לבריא לא רק במקרה שהוא רק הרווחה אלא גם באופן שהוא מניעת נזק כגון שהבשר עומד להתקלקל, ג”כ אסור להרבות לבריא, אפי’ שהבישול הוא מעשה אחד, וכמו כן אם יש אפשרות לשחוט בהמה בריאה או לשחוט בהמה מסוכנת באופן שיצטרך לחלל שבת עוד על המסוכנת לצורך הבדיקה מסתבר שלא יתירו לו לשחוט את המסוכנת אפי’ שיש לו הפסד, וזה כלול באיסור להרבות לבריא.
וגם בשם הגרשז”א הובא שאם החולה צריך נורה ואפשר להדליק נורה גדולה יותר להרווחה זה לא מתיר את זה וצריך להדליק נורה קטנה יותר [ראה שש”כ מהדו”ח פרק לב סכ”ז והערה קעח ע”פ אבנ”ז או”ח סי’ עט והר צבי סי’ קעז].
ולענין האיסור להרבות בב”י סי’ שיח הביא ב’ דעות אם הוא דאורייתא או דרבנן והמשנ”ב שם סקי”ג נקט שהוא דאורייתא (ויש בזה לכאורה סתירות בספרי המשנ”ב עי’ במשנה אחרונה שם), אבל בניד”ד של כיבוי המתגים אם נימא דכיבוי הוא איסור דאורייתא א”כ להרבות בכיבוי מתגים הוא ודאי דאורייתא.
וכן בסי’ שכח סט”ז מבואר דאם יש עוקץ אחד שיש בו ג’ תאנים ועוקץ א’ שיש בו ב’ תאנים וצריכין רק ב’ תאנים קוצצים העוקץ של הב’ תאנים, והוסיף שם המשנ”ב בשם החי”א שמזה יש ללמוד בכל דבר לצמצם כגון בבישול שלא להוסיף בבישול, וכ”ש בניד”ד שאין להרבות בפעולות.
ועי’ שם בביאור הלכה סט”ו דאם אין צורך בשני בני אדם אסור לעשות המלאכה בב’ בני אדם אלא רק באדם אחד כדי למעט במלאכה.
לגבי חשמל אם הוא דאורייתא או דרבנן, רוב פוסקי זמנינו הנודעים נקטו שחשמל הוא דאורייתא כהחזו”א והגריש”א והגרנ”ק ועוד, למרות שיש שנחלקו בהגדרת המלאכה, אבל לגבי מלאכה שאצל”ג יש חילוקים בסוגיות בין בונה למבעיר, ואמנם דרבנן של מלאכה שאצל”ג הוא חמור יותר משאר דרבנן כמבואר בפוסקים וגם מחמת שיש פוסקים כהרמב”ם שפסקו שמלאכה שאצל”ג הוא ג”כ דאורייתא, אבל גם באיסור דרבנן אסור להרבות כמבואר לעיל דכל ריבוי בשיעורין י”א שהוא דרבנן, וגם לשי’ הראשונים (הפמ”ג בסי’ שיח ע”פ הרשב”א) שלא גוזרים לאסור לבריא אם הגזירה היא רק מחמת ריבוי בשיעורין של דרבנן, אבל הריבוי בשיעורין עצמו אסור גם בדרבנן כמבואר לענין התאנים הנ”ל דסי’ שכח וכמבואר בפמ”ג הנ”ל דסי’ שיח גופא דלענין התאנים אין גוזרים מחמתו משום שהוא איסור דרבנן אבל איסורא דרבנן מיהא איכא.
וגם בגוף דברי הגרשז”א שציינתם הנה מאחר ואם שם מיירי בגופים נפרדים (לפי אשר היה נשמע מדבריכם) יותר מובן דבס”ה אין הראשון מחוייב בהקל הקל המוטל על האדם השני, וכל החיוב המוטל על הראשון הוא אפרושי מאיסורא, וזה לא שייך כשלגבי השני הוא היתר גמור, משא”כ כשכל הנידון כלפי האדם עצמו יש כאן הקל הקל.