שבת

בסי’ קפג ס”ג לענין כוס של ברכה כתב השו”ע צריך לחזור אחר כוס שלם, (והוא לכתחילה כמ”ש המשנ”ב שם סק”י), וכתב שם המשנ”ב סקי”א (ושעה”צ סקי”א) שלא יהיה גוף הכוס שבור ולא פגום בשפתו אפילו חסרון מועט, ובנסדק יש להקפיד לכתחילה אפי’ בלא חסרון כלל ואפי’ אין היין נוטף דרך הסדק וכו’ עי”ש בכל הפרטים.

ולענין חסרון מועט הנ”ל כ’ ע”ז בשעה”צ שם סק”ט בשם הא”ר שאפי’ רק חסרון כדי חגירת ציפורן ושהפמ”ג כ’ ע”ז דחומרא היא עכ”ד.

ומ”מ באופן שאמנם אינו חסרון אבל סדק הנראה לעינים הוא אינו רק חומרא אלא בכלל מה שפירש דברי השו”ע שיש לחזר אחר כוס שלם לכתחילה.

ולענין אם אפשר לשים כוס חד פעמית בתוך כוס זו כדי שלא ייחשב כמקדש בכוס פגומה, נראה שאינו מתקן בזה הרבה, וכמו שהארכתי בטעמים לזה בתשובתי על המנהג של קידוש בב’ כוסות חד פעמיים יחד.

ולענין שימוש בכלים שבורים שיש בזה פגם ע”ד הסוד, עי’ בספר שמירת הגוף והנפש מה שהביא בזה, ויתכן שעיקר הקפידא בכלי שבור ממש כגון גיסטרא ולא סדק כל שהוא כחגירת ציפורן.

קרא פחות

אוכל מותר ויש אומרים גם כלי אוכל ושתיה הקבועים, אך שאר דברים שמלאכתן להיתר שלא לצורך כלל אסור לעשות מזה עסק, ולצורך שמירה אע”פ שאינו צריך לו היום אבל מכיון שהיה צריך לו קודם לכן, וכרגע עומד להפסד יתכן שמותר להחזירו וכן כל דבר בודד שמוציא ורוצה להחזיר אף שאין בו צורך כבר יתכן שמותר.

מקורות:

הנה כאשר מפנה את השולחן משום שרוצה עכשיו עדיין להשתמש בשולחן ויותר נוח לו שהשולחן מפונה הוא בודאי מותר משום שהוא לצורך שבת, וזה מותר בודאי באוכלין ואף בכלים שמלאכתן להיתר, עי’ סי’ שח ס”ד, ויש כאן אולי אפי’ הגדרה של צורך מקומו, אך הנידון כרגע כאשר רוצה לפנות את השלחן לצורך חול או משום שרוצה לשמור את המאכלים בקירור, ואינו צריך כלל את השימוש בשולחן, וכגון שיוצא כרגע ללכת למקום אחר.

והנה כאשר רוצה לשמור את המאכלים בקירור לצורך שימוש בהמשך היום בשבת, יש כאן ודאי צורך שבת, אך כאשר רוצה לשמור את המאכלים לצורך קירור מפני שצריך אותם לחול בלבד, הוא מוגדר כטלטול שלא לצורך כלל כמבואר במשנ”ב סי’ שח סקכ”א בשם הט”ז, ואעפ”כ לגבי מאכלים מבואר בשו”ע שם ס”ד שמותר לטלטלם בשבת אף שלא לצורך כלל כיון שבהם לא גזרו ולא שייך בהם מוקצה כלל.

והמשנ”ב שם סקכ”ג הביא דיעה דהוא הדין כוסות וקערות וצלוחיות וסכין שעל גבי השלחן דתדירין בתשמיש לא חלה עלייהו תורת מוקצה כלל והם כאוכלין ומותרין לטלטלם אפי’ שלא לצורך כלל, והביא שיש חולקים לענין כלים אלו וסבירא דכלים אלו אין דינם כאוכלין אלא ככלי שמלאכתו להיתר שההיתר הוא רק לצורך כגון לצורך גופו או מקומו או לצורך הכלי שישמר אם צריך להשתמש בו עדיין באותו יום.

אך יש לדון לגבי כלים שמחד גיסא אינם כלי אוכל כנ”ל (או שרוצה לחשוש לשיטות שמחמירים בכלי אוכל כנ”ל), ומאידך גיסא אינם מוקצה, ומאידך גיסא אינו צריך להם עוד כלל היום, ומאידך גיסא אם ישאירם על השולחן עלולים להיפסד או להינזק (כגון כלי זכוכית במקום ילדים קטנים) או להתלכלך וכיו”ב.

ולכאורה לאור הנ”ל אין שום היתר לטלטלן דהוא מוגדר כטלטול דבר שמלאכתו להיתר מחמה לצל שלא לצורך שבת.

אבל יתכן לצדד כאן היתר חדש, והוא דהתירו סופן משום תחילתן כמבואר במשנ”ב סי’ תקיח סק”ו שיש דעות שביו”ט מתירים אפי’ הוצאה משום תחילתן משום שהוא נחשב צורך יו”ט להתיר עבורו הוצאה גם עבור החזרת הדבר, וא”כ לענייננו מכיון שהיה צורך שבת בהוצאת הדברים יתכן שיהיה צורך גם בהחזרת הדברים אם יש חשש שיפסדו כשהם נשארים כאן על השלחן (בדברים שאינם אוכלים דבהם יש להתיר כנ”ל).

ואמנם לגבי יו”ט נקטינן להתיר זה למעשה רק בצירוף עוד צדדים [עי’ בתשובתי ד”ה האם מותר לקחת עמו ספרים וכו’], והצד שנאמר שם שכשמצטער עליו שייגנב יש בו שמחת יו”ט להדיא לא נאמר לגבי שבת במשנ”ב סי’ שח סקכ”א להתיר מחמת צער שמצטער עכשיו כשאינו צריך הדבר היום, ויתכן שגם אי אפשר לצרפו כאן.

אבל מ”מ יתכן שכאן הוא קל יותר משום שכאן לגבי הנידון על טלטול כלי שמלאכתו להיתר שלא לצורך היום אין כאן לתא דאורייתא כלל, הלכך יתכן שכאן יהיה אפשר לסמוך לחוד על סברא זו כדי להתיר דבר שמלאכתו להיתר שאין לו צורך עוד היום כיון שהיה בו צורך מעיקרא כשהוציא הכלי לצורך שבת.

ושוב נ”ל יותר שגם שם בהל’ יו”ט לא הוצרכנו לצרף מה שיש לו צער היום, וסידרתי טענותי בתשובה הנ”ל, ולפי מסקנתי שם נמצא דא”צ עוד צירוף בזה וסגי במה שהבאת הדבר מתחילתו היה בו היתר ועכשיו יש בו חשש נזק, (והיינו חשש נזק בלבד ולא נוחות בעלמא כמבואר שם), ולפ”ז לכאורה יש מקום להתיר גם כאן.

ואע”פ שעיקר היתר של התירו סופן משום תחילתן נאמר לגבי יו”ט בפ”ק דביצה מ”מ נאמר בעוד מקומות, כמבואר שם, וכמבואר גם בפ”ח דיומא, וכן בשו”ע או”ח סי’ תקכו ס”ו לענין מת ביו”ט שני שאם יצאו עם המת חוזרין למקומן עם הכלים דנמאת מכשילן לעתיד לבוא, ואע”פ שאין בידינו כח לחדש דינים, מ”מ לענייננו אולי יש לומר דהכל נכלל בסברא של צורך שבת גם מה שיצטרך אחר כך להחזיר הכלי כדי שלא ייגרם לו נזק, מאחר שאם לא יוכל לעשות בהם שימוש הרגיל כולל ההחזרה כנהוג, הרי באופן זה לא ירצה לעשות בהם השימוש כלל כבר מלכתחילה, וא”כ הכל כלול בצורך שבת, וגם במשנ”ב סי’ תקיח הנ”ל הזכיר סברא זו גם לגבי הבאת המחזורים ביו”ט דאם לא לא יביאם וכו’ ולא לגבי שמחת יו”ט, ויתכן שכוונתו שיבטל מן התפילה מחמת זה, ויל”ע בזה.

אולם יש לדון מסוגי’ דפ”ק דביצה ומייתי לה בפי”ז דשבת וכן פסק בשו”ע הל’ יו”ט ושוין שאם קצב עליו בשר אסור לטלטלו ושם לפי חלק מהדעות מיירי בכלי שמלאכתו לאיסור, ומבואר דעכ”פ כלי שמלאכתו לאיסור לא אמרי’ ביה אפי’ ביו”ט שהתירו סופן משום תחילתן.

ואולי יש לחלק בין להתיר דבר מוקצה של איסור לבין דבר שעיקרו הוא היתר ורק לשוות לו צורך היתר סגי לזה משום תחילתו, (ולפי הצד דשם האיסור הוא רק שלא לצורך שמירת הכלי, בלאו הכי לא דמי לכאן שהוא לצורך שמירת הכלי), אבל אין שום הכרח לומר חילוקים אלו, דיש לומר שלגבי טלטול דבר האסור לטלטלו בשבת לא נאמרה הסברא דהתירו סופן משום תחילתן דהרי בזמן הטלטול כבר אינו צורך ולא אמרי’ התירו סופן משום תחילתן אלא רק במקום שקבעו חכמים לומר כן.

ומ”מ באמת המנהג הוא שכל מי שמוציא ספר או כלי מהארון בשבת מחזיר אע”פ שאין בו שום צורך עוד בשבת ואפי’ נוחות בעלמא, (שאפי’ שם ביו”ט לא הותר הוצאה בסופן משום תחילתו משום נוחות בעלמא כדמוכח במשנ”ב שם וכמו שכתב להדיא בחוט שני יו”ט פ”ו סק”ב עמ’ עט, אלא רק כשחושש מגניבה), ואולי בשביל לשוות לזה הגדרה של צורך סגי שכך הוא הדרך שכל מה שמוציאין הדרך הוא להחזיר מיד למקומו.

ויעוי’ במשנ”ב סי’ רנד סקמ”ג דאפי’ טלטול בעלמא אסור כשהוא בשביל חול כמו שכתבו הפוסקים דאסור להביא יין בשבת לצורך מוצאי שבת עכ”ל.

ועי’ עוד סי’ שכא סקכ”א [ובתשובה אחרת לענין לימוד למבחנים בשבת צידדתי דיתכן שדברי המשנ”ב הנ”ל בסי’ שכא האיסור הוא רק באופן שניכר שעושה מלאכת לצורך חול].

אולם ראיתי בשם הגרשז”א (שש”כ פכ”ח הערה קצ ובח”ג שם) הטעם שכלי שמלאכתו להיתר מותר בטלטול מחמה לצל (סי’ שח ס”ד) אע”פ שהוא לכאורה לצורך חול, [ולהמשנ”ב הנ”ל בסי’ רנד מה שלצורך חול אסור], היינו משום שכל פעולה שאין בה טירחא וגם רגילים לעשותה מבלי לחשוב אם תצא ממנה תועלת לימות החול אינה נחשבת כהכנה לימות החול עכ”ד.

ודבריו צ”ע מה נתקשה כלל דהרי לגבי כלי שמלאכתו להיתר דהרי שם מבואר במשנ”ב סי’ שח שם בשם הט”ז שההיתר הוא רק אם צריך לו לשימוש בהמשך היום כל עוד שהוא עדיין שבת, ולולא זה חשיב כשאינו לצורך כלל.

אבל מאידך גיסא יל”ע דלגבי שינה בשבת לצורך חול מבואר בדברי המשנ”ב [סי’ רצ סק”ד] דהאיסור הוא רק אם מפרש שהוא לצורך חול, ומשמע דאפי’ הכנה אסור רק כשניכר שהוא לצורך חול, וכן מבואר במשנ”ב ריש סי’ שו וסי’ שז סק”מ עי”ש שלא כל פעולה לצורך חול אסורה אם אין ניכר שהוא לצורך חול, ועי’ עוד גם במשנ”ב סי’ שמ סקכ”א.

ואולי באמת יש לומר דבהזזה פורתא שאדם מזיז דבר לפי דרכו המשנ”ב לא מיירי בסי’ רנד שם, ולא מיירי אלא בטלטול שיש בו מעשה כמו רדיית הפת שם בסי’ רנד וכן הבאת יין שהוא הבאה ממקום למקום שיש בו דינים שונים כמבואר במשניות בביצה ובגמ’ פרק מפנין ובגמ’ ריש פרק משילין ובמשנה דמו”ק לגבי מפנין מבית לבית ובסוגיות פרק משום שנהגו לגבי מוליכין ומביאין כלים מבין האומן, חזי’ שהבאה ממקום למקום יש בו מעשה, ובכה”ג אפשר דאסור לצורך חול, אבל לולי זה אם לא מינכר אפשר דשרי, ויל”ע.

ולפי סברא זו מי שעושה עסק של איסוף ספרים בשבת לצורך חול יהיה אסור, (ואפי’ שיעור פינוי המותר בפרק מפנין הוא רק אחר שיש צורך מצוה ועצם הדבר כבר מותר אעפ”כ יותר מכשיעור אסור כמבואר שם), אבל מי שדרך סיום לימודו מחזיר הספר לארון אפשר דשרי גם בספר שאינו כתבי הקדש [שאין בו היתר של צורך חול וכמובן באופן ולדעות שמותר לקרוא בו בשבת ואכמ”ל] כיון שהוא מצורת השימוש בו, על דרך הסברא של סופן משום תחילתן.

והנה כל עיקר הנידון בתשובה זו הוא לגבי כלי היתר, אבל לגבי טלטול שיירי סעודה לאחר הסעודה באופנים המותר לפנותם לאחר הסעודה כמבואר בתשובה אחרת, חלק מההיתרים כאן לא שייכים בכל האופנים המותרים לפנות השיירים הנ”ל כשהוא כבר סוף שבת ואינו צריך את השלחן, והוא נידון בפני עצמו.

קרא פחות

עי’ בתוס’ סנהדרין עח ע”ב דמחלל שבת בפרהסיא ככופר בעיקר דכופר במעשה בראשית, ושם כתבו בביאור מה שהסתפק משה שמא הוא בסקילה ולא היה פשיטא ליה שהוא בחנק כמו בשאר מיתות, ומ”מ דבריהם מתפרשים גם למסקנא שמחלל שבת אכן דינו בסקילה כעובד ע”ז, ועיקר הרעיון שהמחלל שבת הוא ככופר מבואר גם ברש”י חולין ה וכן חלק מזה בספר החינוך מצוה כד ומצוה לב, והוא כפי המבואר בחולין שם עירובין סט ע”ב שמחלל שבת בפרהסיא דינו כמשומד לע”ז וכן נפסק בשו”ע יו”ד סי’ ב לענין ששחיטתו של מחלל שבת כשחיטת גוי כמשומד.

וכן בספר מחנה ישראל להחפץ חיים פ”ז הרחיב בענין זה וביאר כנ”ל שהטעם שהמחלל את השבת בסקילה הוא מטעם שהוא כופר במעשה בראשית ודינו כעובד ע”ז.

קרא פחות

למרות שבהתחלה כשמצאוהו מקושש היה קודם התראה אבל שוב התרו בו ועדיין היה מקושש כמבואר בסנהדרין מא ע”א ובספרי במדבר קיג וברש”י עה”פ ס”פ שלח (במדבר טו, לג).

ועי’ ברש”י בסנהדרין שם וכן ביד רמה שם מ ע”ב כמה ביאורים איך נלמד מן הכתוב שהיה שם התראה, ועי’ בספרי שם שיש דעות בדרשא.

ומו”ח הגר”ד בלומנטל שליט”א העירני מדברי התוס’ בב”ב דלר’ יהודה לא היה ההתראה וכנראה כוונתו לדברי התוס’ בב”ב קיט סע”א ד”ה שנאמר דמבואר שם דלר’ יהודה לא הודיעוהו באיזו מיתה הוא נהרג וממילא לא היתה התראה כהלכתה, אלא הוראת שעה היתה ועיקרי הדברים מבוארים בסנהדרין פ ע”ב.

אבל עדיין שלא לאפושי פלוגתא יש מקום לטעון שהיתה התראה אבל לא היתה התראה כהלכתה כדין שלא הודיעוהו באיזו מיתה הוא נהרג, ויתכן לומר הגדרה בזה דההוראת שעה היתה להחשיב התראה כזו להתראה, וממילא גם ר’ יהודה יודה להך דרשא שהתרו בו ועדיין הוא מקושש.

אבל במהרש”ל על התוס’ בב”ב שם כתב להדיא דלר’ יהודה לא היתה התראה כלל שהוא חייב מיתה.

וצריך לומר להמרש”ל דעיקר דרשא דהתרו בו ועדיין הוא מקושש לא הוצרך אלא לענין ללמוד התראה לדורות, אבל לר’ יהודה שא”א ללמוד מזה התראה לדורות כיון שלא היתה התראה כהלכתה ממילא לא דרש לה להתראה כלל.

אולם גם המהרש”ל לא נקט שלא היתה התראה כלל אלא שלא התרו בו שהוא חייב מיתה, וזה מוכח בחשבון שהרי לר’ יהודה לא שייך התראה שחייב מיתה בלא שיאמר בהתראה איזו מיתה יתחייב, דכיון שאינו מתרה באיזו מיתה יתחייב אין כאן תוקף של התראה כלל ואינו מתחייב מיתה.

ועי”ש במהרש”א.

ובתשלום הדברים יש לציין דאמנם גם פרש”י בסנהדרין שם פירש כפי’ התוס’, אבל ברמ”ה שם פירש באופן אחר דהוראת שעה ר”ל שמאחר שלא נאמרה עדיין מיתתו של המקושש ממילא לא היה צריך בהתראתו לומר באיזו מיתה ימות, ולפי’ הרמ”ה לא פליג ר’ יהודה אדרבנן כלל לענייננו שנהרג המקושש בהתראה.

קרא פחות

תמצית הדברים שהתבארו במקורות הם:

ספרי חכמות החמיר המשנ”ב לירא שמים.

לימוד למבחן הוא חמור יותר כיון שאין המטרה הנאה עצמית אלא צורך חול והסתפק בזה הגרשז”א.

הרהור בשבת בעסק חול אינו ראוי.

התעסקות בשבת לצורך דבר שהוא חול (אם ניכר אסור ואם אין ניכר מחלוקת ולהמשנ”ב מותר ולהכה”ח אסור).

ומובטח לנו מגמרא שהמהדר בזה לא יפסיד כמעשה דאותו חסיד וצלף.

ומ”מ לענ”ד מעיקר הדין לפי המנהג להקל בספרי חכמות אין איסור לקרוא בזה בשבת.

אלא אם הוא מקצוע של מלאכה האסורה בשבת שאז בודאי אסור.

מקורות:

הנה עצם מקצועות חול בשבת (ללמוד למטרת ידע והנאה ולא לשם מבחן) אם אינם על מלאכות האסורות בחול אלא דברי חכמות יש מהפוסקים שהתירו, ובדרכי משה סי’ שז משמע שעיקר ההיתר שסמך עליו הוא בצירוף שספרי החכמות כתובים בלשה”ק [והרחבתי בזה בתשובה אחרת המדברת על תשובת הרמ”א בספרו], וברמ”א סי’ שז סט”ז משמע שנקט הקולא של לשה”ק גם בלא דברי חכמות, (ויש מפוסקי זמנינו שסוברים שבזמנינו אין מקום להתיר ספר מחמת שהוא כתוב בלשה”ק, מחמת שבזמנינו הכל מכירים לשה”ק כאן בא”י ואין לומדים לשה”ק מתוך הספר).

ולענין ההיתר של דברי חכמות הכריעו האחרונים שאמנם המנהג להקל אבל אינו היתר גמור ופשוט וירא שמים יחמיר, וכמו שיובא להלן מדברי המשנ”ב.

ובמקרה שלנו שלומד לצורך מבחן אם הוא רק לצורך מבחן ולא לצורך ידיעה לתועלת או הנאה, יש לדון אם היתר הפוסקים הוא גם באופן זה.

ובפרט אם המבחן הוא באופן האסור בשבת, יש לדון דשמא הוא חמור יותר דחשיב כמי שלומד לצורך דבר איסור, ומ”מ אין מקור לאסור לימוד לצורך דבר אסור כשלא ניכר האיסור (והגרשז”א והגרנ”ק נחלקו לענין הגדרת ספרי בישול אם נחשב ספר שלימודי איסור מכיון שא”א להכין האוכל בלא לעבור האיסור בישול או לא, אבל באופן שאין ניכר האיסור יתכן שלדעת המשנ”ב סי’ שו לענין סייר נכסיה שהוא אסור רק באופן הניכר יהיה מותר גם כאן אם אינו ניכר, אולם יש לדחות הראי’ משם דכאן בספרים גם ספרי חולין אסור כמ”ש בשו”ע סי’ שז וצריך טעם להתיר והראשונים שהתירו ספרי חכמות הוא מחמת התועלת שיש בזה אבל אם אין לו תועלת של זה לעכשיו ורק לומד למטרת חול מנ”ל להתיר, ושאני ספרי בישול שהתיר הגרשז”א משום שעכשיו מעשיר את דעתו בקריאה ולומד להעשרת עצמו, ואולי אה”נ גם הלומד למבחן עיקר המטרה היא להעשיר עצמו בזה, שהרי בד”כ הסיבה למה בחר להיבחן על זה הוא כדי להעשיר עצמו).

ועי’ בספר שמירת שבת כהלכתה שהביא בשם הגרשז”א להסתפק אם אפשר ללמוד בשבת לצורך מבחן, ועי”ש עוד.

ואע”פ שהיה מקום לומר שמכיון שהוא ספק יש להקל בדרבנן, אבל כאן מאחר דבלאו הכי חלק מהפוסקים החמירו בחכמות וכך נקטו האחרונים להחמיר ביר”ש ומאחר דבלאו הכי יש כאן כמה טעמים לצרף להחמיר, לכך לכאורה לא היה כדאי למהר להקל בזה.

אולם הנה באמת יש לדון בגדרי איסורי שטרי הדיוטות, דהנה מצינו ג’ דרגות בזה, הדרגא החמורה ביותר היא שטרי הדיוטות ממש, וכלול בזה שטרי חוב (דלשון הדיוט בגמ’ הכוונה ללשונות שטרות).

והדרגא השניה הם דברים שנאסרו להדיא במשנה ובגמ’ מחמת שטרי הדיוטות גזרו עוד דברים כמבואר בפרק השואל, והם ב’ דברים שנזכרו שם ובשו”ע שנאסרו משום שטרי הדיוטות, מנין האורחים מן הכתב וקריאת כתב שתחת התמונה.

והדרגה השלישית הם דברים שלא נאמר בהם להדיא איסור בגמ’ ודנו בהם בפוסקים אם יש לאסרם או לא.

והנה אגרות וספרי חכמות הם בכלל הדרגא השלישית שלא נזכר בהם בגמ’ איסור להדיא ודנו בהם הפוסקים.

ולגבי אגרות כ’ התוס’ בשם ר”י ור”ת (ראה בדרישה סי’ שז) דטעם ההיתר דלא דמי לשטרי הדיוטות כיון שיצטרך מהם ידיעות לפעמים,  ודנו הפוסקים בטעם זה להלכה עי’ בטור שם ובשו”ע.

ולגבי ספרי חכמות בטעם ההיתר להמתירים בזה כתב האגור (הובא בב”י ס”ס שז) בשם הרשב”א והרמב”ן מפני שחכמה היא ולא דמי לשטרי הדיוטות.

ומשמע מזה דלפי שיטתם ההגדרה בזה היא שספרי חכמה אינה שטר הדיוט, ולפ”ז לכאורה אין כאן חפצא דאיסורא של שטר הדיוט ולא משנה לענין זה מטרת הלימוד.

ומידי דברי בזה אכתוב כאן נידון נוסף לענין כתב שתחת התמונה ששיטת הגריש”א להתיר בתוך ספר מחמת שאינו שטר הדיוט, ונתחבטתי הרבה בזה דהרי בכל הפוסקים שדנו בכל מיני ספרי מספרי תענוג ועד ספר יוסיפון ועד ספרי חכמות ועד עיתונים  ועד ספרי לשה”ק וכו’ (עי’ בכ”ז במשנ”ב ושעה”צ סי’ שז ובכל הפוסקים שהביא שם), לא הזכירו כלל סברא זו שספר אינו שטר הדיוט.

וכעין דברי הגריש”א אי’ ג”כ בשער אפרים לענין שמות שמקריאים הגבאים מתוך דפים שאם יכרכו ויחברו הדפים יחד לפנקס וספר לא יהיה בזה איסור שטר הדיוט, וצ”ע כנ”ל דאם איתא להיתר זה למה לא הזכירוהו הראשונים והאחרונים שדנו לענין סוגי ספרים שונים לענין שימוש בשבת, דהרי לא נזכר בגמ’ דין ספר והוא רק נידון אם דמי לשטרי הדיוטות או לא.

והנראה לומר בזה דיש חילוק עצום בין הדרגא השניה הנ”ל שהם דברים שנאסרו להדיא בחז”ל משום שטרי הדיוטות, לדרגא השלישית הנ”ל שהם דברים שלא נאסרו להדיא ורק הנידון אם הם עצמם דומים לשטרי הדיוטות, דבדבר שיש בו גזירה שמא יקרא ממילא הגזירה אינה פוקעת ממנו גם אם הוא עצמו אינו מוגדר כשטר הדיוט.

דהשער אפרים מיירי במי שמונה את אורחיו שהוא גזירה הנזכרת במשנה כמבואר בגמ’ שם דאיכא למ”ד שמא יכתוב ואיכא למ”ד שמא יקרא בשטרי הדיוטות, וקי”ל שהוא משום שמא יקרא בשטרי הדיוטות, וגם הגריש”א מיירי בכתב שתחת התמונה שהוא איסורא מדינא דגמ’ ג”כ משום דינא שטרי הדיוטות, א”כ הם הרבה יותר חמורים מסתם ספר.

ולכן סתם ספר יש להתיר בטעם כל דהוא שאינו מוגדר כשטרי הדיוטות, להרמב”ן והרשב”א סגי שהוא ספר חכמה, ולהמג”א סגי שנהנה, ולהרמ”א סגי שהוא כ’ בלשה”ק, ולשאר אחרונים סגי שיש דברי מוסר במהלך הספר, וכ”ז מפקיע מהספר הגדרה של שטרי הדיוט והוא יוצא מההכללה של שטר הדיוט.

אבל כתב שתחת התמונה או הקראת אורחים מן הכתב לא סגי במה שהופקע מהם הגדרה של שטר הדיוט, שהרי יש גזירה מיוחדת עליהם שלא לקרוא בהם שמא יקרא בשטרי הדיוטות, וא”כ כדי להפקיע גם גזירה זו בעי’ שלא יהיה דומה לצורה של שטרי הדיוטות כמו כתוב על הכותל וכו’ וה”ה אם כתוב בספר.

(ומה שיש כמה דפים בתוך קופסה אינו מפקיע האיסור דגם בשטרות מצינו בגמ’ שהיו מניחין בחפיסה או בדלוסקמא אבל בעי’ שיהיו מחוברים יחד בחיבור כגון הידוקים).

ולכשתדקדק תמצא שדבר פשוט הוא שהגריש”א לא התכוון להתיר כתב שתחת התמונה מחמת שהוא בספר אם הוא ספר של דברי חולין, דאטו כתב שתחת התמונה יהיה קל יותר מכל מה שכתוב בספר דהרי ספר חולין כל הספר נאסר מחמת שהוא ספר חולין וממילא בודאי שכתב שתחת התמונה שבתוך הספר לא יהיה קל יותר מהספר עצמו, וא”כ ע”כ שהגריש”א מיירי רק בספר שמצד עצמו היה מותר לקרוא בו כגון ספרי קודש וכיו”ב לפי כל שיטה ודעה כדאית להו ספרים שמותר לקרוא, ורק כדי שלא יהיה בכלל איסור כתב שתחת התמונה לזה הוצרכו שיהיה באופן שאין לגזור בו משום שטרי הדיוטות (ומה שלא גזרו ספר שאינו של חולין משום ספר של חולין, (כמו שגזרו כתב שתחת התמונה משום שטר הדיוט), אפשר שזה כבר חשיב כבר כעין גזירה לגזירה, משום שעיקר שטרי הדיוטות אינם כרוכים כספר, ולא גזרו אלא אטו שטרות הרגילים, ואפשר עוד דכיון שמצויין בריבוי ספרים שאינם של חולין לא גזרי’ משום ספר של חולין).

וכיו”ב השער אפרים דמיירי לגבי להקריא המתפללים לעלות לתורה ולמי שבירך, דבזה אינו בכלל איסור קריאת שיחת חולין כלל ורק מחמת שהוא איסור קריאת האורחים מן הכתב ולכן בשביל זה סגי כשיחברם יחד לספר ופנקס, אבל ספרי חולין לא מהני לחברם יחד לספר ופנקס וכמפורש בשו”ע שאסור לקרוא בהם אע”פ שהם ספר.

ויש לציין סמך לדברי המורים שבזמנינו אין היתר של לשה”ק ממש”כ הד”מ והמ”א והמ”ב סי’ שז סט”ז שגט מותר לטלטלו מכיון שיכול ללמוד ממנו, ואם נימא שזו הגדרת ההיתר בכתובים בלשה”ק שההיתר הוא משום שיכול ללמוד ממנו (ויעוי’ בלשון המשנ”ב ס”ק סג שכ’ דהלשון בעצמו יש בו קדושה ולומד ממנו ד”ת, ויל”ע דאם לומד ממנו ד”ת מה צריך לטעם שהלשון יש בו קדושה, ואולי הוא טעם למה יש בו קדושה, אולם בראשונים ברמב”ם וברמב”ן וכן ברמ”א בהל’ גיטין ובשו”ת וכן ברמח”ל לא נראה שרק זה טעם הקדושה ללשה”ק, א”כ לכאורה הם ב’ טעמים, וצ”ע באופן שיש נפק”מ בין הטעמים, ובהמשך דברי המשנ”ב לענין שאלת שלום משמע שטעם ההיתר הוא רק כדי ללמוד ממנו לשה”ק), נמצא שבזמנינו אין היתר כזה כמעט אלא רק באופנים שבאמת הספר מלמד אותו לשה”ק לפי הענין (כגון בעל תשובה שמכיר רק העברית המדוברת כיום וקורא ספר סיפורים הכתוב בשפת לשה”ק התלמודית, וכיום יש ספרי סיפורים שנכתבו בזמנינו הכתובים בארמית להנחלת לשון הארמית, ולרמ”א בהל’ גיטין ובשו”ת משמע דארמית הוא כמו לשה”ק, ומש”כ המשנ”ב ס”ק סג על גט שאע”פ שכתוב בלשון לעז וכו’ משמע דכל גט כתוב בלשון לעז, וא”כ ארמית אינה כלשה”ק, אבל יש לפרש דאדרבה ר”ל לא מיבעי סתם גיטין שיש היתר מחמת לשה”ק אלא אפי’ אם כתוב בלשון לעז יש היתר מחמת שיש ללמוד ממנו וכו’, ואגב אורחא נעיר דהמשנ”ב לא הזכיר שמותר לקרוא בגט אלא לטלטלו שיכול ללמוד ממנו דיני הגט, ואפשר דההיתר הוא רק במתכוון ללמוד דיני הגט, ובלשה”ק לא הזכיר שצריך שיתכוון, להדעות המתירים לשה”ק, ואולי הוא משום שבזה לומד הלשון גם בלי כוונה משא”כ בדיני הגט שלומד רק אם ידקדק בגט).

לגוף דין לשה”ק בשבת לכשלעצמו (עכ”פ בלא צירוף נוסף, ועי’ להלן מה לגבי צירוף של ספרי חכמות) המשנ”ב ס”ק סד הביא שהרבה אחרונים אוסרין, ומשמע שכך סבר לעיקר הדין.

מש”כ המשנ”ב ס”ק סג בעיתון שהרבה אחרונים אוסרין משום שיש בהם ידיעה מעניני משא ומתן עדיין אינו דומה לגמרי למבחן מכיון שבמבחן אין הדבר ניכר שלומד לשם מבחן אם אין הלימוד דבר על משהו האסור בשבת (כגון לימוד נהיגה), אבל עדיין יל”ע בזה, דמצד שני עיתון יותר טוב לענין שיש שם ידיעות הטובות לשבת, משא”כ לימוד זה כולו לשם המבחן.

לגבי לימוד חכמות נוהגים להקל ויר”ש יחמיר (משנ”ב ס”ק סה).

ולא נחית המשנ”ב לדון בענין ספרי חכמות הכתובים בלשה”ק דמשמע בד”מ שזה עיקר המנהג להתיר בזה, שיש בהם ב’ צירופים שהם ספרי חכמות ושהם בלשה”ק.

וקצת פלא דלא נחית לדון בדבר הנידון בד”מ, אם כי אינו מפורש להדיא בד”מ שם.

וכמו כן קצת פלא דלגבי ספר יוסיפון וכיו”ב נחית המשנ”ב לפרש דההיתר הוא גם בלשון לעז וכן לגבי גט נחית לזה, ואילו לגבי ספרי חכמות לא נחית לנידון באיזה לשון הם כתובים.

וא”כ מסתימת לשונו לכאורה משמע דמה שנהגו היתר הוא אפי’ בלעז (וכן מוכח מדבריו על האצטרולו”ב שאינו לשה”ק), ומאידך גיסא יר”ש יחמיר אפי’ בלשה”ק, ובזה מתיישבים כל הקושיות הנ”ל, ויל”ע.

אם הלימודים יש בהם דברי קדושה ומוסר מצד הלימודים עצמם הם היתר גמור (עי’ משנ”ב ס”ק נח), רק שאם לומד לצורך חול יש בעיה של הכנה לחול ולצורך מלאכה וסייר נכסיה, ובפשטות סי’ שז סק”ט ומשנ”ב סק”מ והכרעת המשנ”ב וביאור הלכה ריש סי’ שו (דלא כהחי”א שהביא שם) אם אינו ניכר להדיא שעושה לצורך חול מותר.

ובמשנ”ב סי’ שמ סקכ”א הזכיר ג”כ איסור לילך לבית גוי בשבת בכוונה בשביל ללמוד ממנו אומנות אפי’ אם אינו מדבר עם הגוי, ונראה דהאיסור שם כשהמלאכה היא אסורה בשבת (וכאן בלאו הכי אסור לקרוא מתוך הספר אם הספר מלמד מלאכה האסורה בשבת כמבואר בפוסקים) וגם אפשר שהאיסור שם משום דמוכחא מילתא כמו שציין שם המשנ”ב לסי’ שו ס”א דמיירי שם האיסור לדעת המשנ”ב רק היכא דמוכחא מילתא, אבל באקראי שהתיר המשנ”ב בסי’ שמ מותר משום דלא מוכחא מילתא, ויל”ע.

לסיכום בלימודים עצמם (בלא שלומד למבחן) יש ג’ דרגות, אם הם עם דברי ירא”ש הם היתר, אם הם דברי חכמה המנהג להקל ויר”ש יחמיר, אם הם לימודי נהיגה וכדו’ מדברים האסורים בשבת אסור.

ומצד מה שעושה להכין למבחן, אם אין ניכר שעושה למבחן, ובפרט אם יש בלימודים אלו גם תועלת והנאה לעצמו, נראה דמצד זה אין איסור, אבל עדיין יש להסתפק אם על ידי שלומד רק למטרת מבחן חשיב כלומד לצורך דבר האסור בשבת או שלומד בשבת דבר שאין בו תועלת עצמית לשבת, ולפי מה שנתבאר מצד שטרי הדיוטות יש מקום לומר שאינו נחשב שטרי הדיוטות ומצד סייר נכסיה בשבת לחול הכרעת המשנ”ב שאין איסור כשאינו ניכר (ולענין הנידון מסי’ שמ שיש שהבינו שכון שקובע עצמו אסור אבל לא נמצא דין כזה להדיא אלא יותר נראה שהוא מחמת שמוכח כמו שנתבאר לעיל).

וכן לגבי הכנה אם אינו מוכח שרי כמבואר במשנ”ב סי’ רצ סק”ד (בפרט אם נהנה בשבת מהלימוד).

והנה בגוף שי’ המשנ”ב שהכריע בבה”ל ריש סי’ שו דאיסור סייר נכסיה הוא רק במוכחא מילתא, הנה חלק מעיקר הכרעתו של המשנ”ב לזה הוא משום שסבר שאיסור זה הוא מדרבנן כמבואר בדבריו שם, אבל כבר העירו דבתוס’ שבת קנ ע”א ד”ה ודיבור נקטו שהוא דאורייתא, וכך הבין בדבריהם הפמ”ג סי’ שז מש”ז סק”א, אולם הרע”א על התוס’ שם נקט דאינו דאורייתא, ומה שהביא החת”ס בחו”מ סי’ קפה דברי הרמב”ן עה”ת ויקרא כג כד עי”ש, והובא גם בריטב”א ר”ה לב ע”ב, ברור שאין כוונת הרמב”ן לעשות כל הדרבנן לדאורייתא אלא לברר כוונת התורה ורצון התורה, ומ”מ לגוף הבה”ל הנ”ל להסוברים שאיסור זה הוא איסור דאורייתא יש קצת מקום לחוש להחי”א וכך בכה”ח סי’ שו סק”ב נקט כהחי”א, אם כי הבה”ל צירף גם שאין הכרח שיש דעות ראשונים האוסרים, אבל אפשר שעיקר הקולא בזה הוא בצירוף מה שכתב קודם לכן דלבאו הכי מאחר שיש מקילים והוא דרבנן יש לנו לילך אחר המקילים.

ומ”מ לכו”ע אינו טוב לעסוק בזה בשבת, כמ”ש השו”ע סי’ שו ס”ח דאפי’ הרהור טוב שלא להרהר בעסקיו בשבת, וכמעשה באותו חסיד בגמ’ בשבת וכדאמרי’ במכילתא פ’ יתרו והובא בפוסקים דבשבת יהא בעיניך כאילו כל מלאכתך עשויה.

קרא פחות

בשו”ע או”ח סי’ שח סכ”ז שפירורים שאין בהם כזית מותר להעבירם מעל השולחן, ופירש שם המשנ”ב שמפני קטנותם סתמא עומדים רק למאכל בהמה ועופות, ומשמע מזה בפשטות שאם אין שם בהמה ועופות פירורים אלו נחשבים מוקצה, וכמבואר בשו”ע שם סכ”ט שאם אין מצויים בעלי חיים כאלה ואין לו ממינים אלה ויש שם מאכל הראוי לבעלי חיים הללו אסור לטלטלו בשבת.

(ואע”פ שהיה אפשר לדחוק שרק כאשר מצויין בעלי חיים הם מיוחדים להם וכאשר אין מצויים בע”ח אין מיוחדים להם, מ”מ א”א לומר כן, דהרי אי’ במשנה מעבירין מלפני השלחן פירורים פחות מכזית מפני שהוא מאכל בהמה, ומשמע שמאכל אדם הוא בודאי שלא, וגם דאיכא למ”ד בגמ’ דכל מידי לחזי לאיניש לא מקצי לבהמה, וממילא לא מסתבר שדבר שאם אין בהמה ראוי לאדם אם יש בהמה לא יהיה נחשב ראוי לאדם).

ומה שיש בעלי חיים הפקר שמסתובבים אינו מועיל להחשיבן מאכל בהמה, שהרי אסור להאכילם בשבת (תהלה לדוד סי’ שכד סקי”ד וחוט שני ח”ג פס”א סוף סק”א, ויש להוסיף דגם בשו”ע סי’ שח סכ”ט לכאורה מבואר כן דהרי כתב השו”ע שאם אינם מצויים אז אם יש לו מותר ואם לאו אסור ומשמע שאם אינם מצויים ויש רק בהפקר אינו מתיר), ובכלב הפקר יש שכתבו להתיר משום שיכול להאכילו בשבת שמזונותיו מועטים (תהלה לדוד שם ע”פ השו”ע שם, וכ”כ בשלמי יהודה פ”ז סק”ו בשם הגריש”א).

היוצא בזה שיש ג’ אופנים להחשיב הפירורים כראויים לאכילת בהמה:
א) אם מצויים בע”ח האוכלים פירורי לחם (מלבד בע”ח של הפקר), ולא צריך דוקא שיהיה לו אלא מספיק שמצויים רבים שמגדלים בע”ח כאלה (ראה מנח”י ח”ז סי’ טז וחוט שני שם, וכן מוכח מלשון השו”ע סי’ שח סכ”ט).

ב) אם יש לו עצמו בע”ח שאוכלים פירורי לחם, אף אם אינם מצויים.

ג) אם יש כלבי הפקר יש מתירים.

כמו כן יש אופנים אחרים שמותר לטלטלם אפי’ אם אין ראוים כלל למאכל בהמה (כמבואר בשו”ע סי’ שח סכ”ז).

א) אם יש פת על השולחן מותר להגביה משום שהם בטלים לפת.

ב) אם צריך למקום השלחן.

ג) כמו כן יש בטלטול בגופו יש פוסקים שמתירים לטלטל ותלוי במחלוקת הפוסקים באופנים מסויימים (והרחבתי הדברים בתשובה ד”ה “האם מותר לתלות דבר” וכו’ ועוד בד”ה “סיר מוקצה המונח” וכו’), כמו כן לענין טלטול מן הצד (כגון על ידי כלי) יהיה גם תלוי במחלוקת (ראה בתשובות הנ”ל) אלא שההיתר של טלטול מן הצד הוא רק לצורך דבר המותר (כגן שצריך לקחת דבר היתר שנמצא מאחורי המוקצה) ונתון זה לא שייך בענייננו בד”כ.

ד) על ידי ניפוח נזכר היתר ברמ”א סי’ שח ס”ג.

ועי’ בחוט שני ח”ג פ”ס סק”א שכתב ג’ אופנים שפירורים לא יהיו מוקצה גם כשאין בהמות מצויות:
א) אם שומר הפירורים לאכלם.

ב) בשעת הסעודה גופא (אבל אחר הסעודה משמע במשנה הנ”ל ובשו”ע סי’ שח סכ”ז שהם מוקצה דהרי קאמר מעבירין מלפני השלחן, וזה בד”כ לאחר הסעודה כשבאים לפנות).

ג) פירורי עוגה הדרך להחשיבן לאדם גם בפחות מכזית.

כמו כן [בנוסף על דברי החוט שני הנ”ל] יש לדון דאפשר כשמצטבר כמות של פירורים יחד שיחד הם יותר מכזית יש לדון בזה, דמחד גיסא בסי’ קסח ס”י לגבי דיני המוציא לפי הפרטי דינים שנתבארו שם אין צירוף בין כמה חתיכות פחות מכזית, ומאידך גיסא בסי’ קפ סק”י הביא המשנ”ב דעה דרק כשאין צירוף פירורים יחד לכזית אז אין בל תשחית אבל לולי כן יש בל תשחית כמו שהיה כזית בחתיכה אחת, והוא דעת המהר”ם גלאנטי בחסד לאברהם המובאים שם בשע”ת בשם הברכי יוסף, וכאן לכאורה יש לדמותו לדיני בל תשחית ולא לדיני ברכת המוציא דגם מה שהוא מזונות אין נפסל ממאכל אדם, ובאמת בכל הסוגיות שדנו על חתיכות שאין בהם כזית בברכות לז ע”א וע”ב דוחק לומר דכולם אין חשובין מאכל אדם אלא רק אם חישב עליהם, ואם נימא דהפירורין מצטרפין אם הם יחד ניחא.
(והמשנ”ב בסי’ שח שם ציין לדבריו בסי’ קפ, וכנראה רצה לרמוז לנידון זה)

קרא פחות

לכתחילה אין לקנח בסמרטוט את הדם משום צובע, אלא לשטוף אותו וכו’ (עי’ בשו”ע המצויין להלן) ורק לאחר מכן לכרוך אותו.

ומ”מ בדיעבד כשאין משהו אחר מותר לקנח בסמרטוט לבן את הדם, וכשאין לבן אפשר אף באדום (ע”פ שו”ע סי’ שכח סמ”ח ומשנ”ב שם ס”ק קמו ושו”ת שבט הלוי ח”ח סי’ פד), אבל לכתחילה עדיף לבן מכיון שהוא יותר נחשב מקלקל ופחות מתקן בסמרטוט לבן מאשר בסמרטוט אדום (כן מוכח בל’ המשנ”ב שם וכן מוכח בא”ר שם שאדום קל יותר, וראה עוד משנ”ב סי’ שכ סקנ”ט ובה”ל סי’ רפ).

לגבי טישיו העומד לזריקה יש שכתבו שאין בו חשש צביעה כלל (חידושי בתרא להגרח”פ שיינברג על המשנ”ב שם).

ובחוט שני (שבת ח”ד פפ”ט סקנ”ח) נראה שלא סבר כן, שנכנס בזה לקולא של דרך לכלול בשעת הדחק וכבוד הבריות (בטחורים) ולגבי פצע אחר (שאינו טחורים) הזכיר היתר של נייר לבן רק אם אין ברירה אחרת וגם לא כתב שיש עדיפות כלל בנייר לבן על פני מטלית לבנה, עי”ש, ומבואר שלא סבר שבדבר שדרך לזורקו אין איסור, והטעם דגם בדרך לכלוך אסור לכתחילה שלא בשעת הדחק (כמ”ש המשנ”ב שם ס”ק קמו) דלכתחילה חוששים לשיטות שמחמירות גם בדרך לכלוך (וע”ע משנ”ב סי’ שכ סקנ”ז ובבה”ל שם ד”ה יש).

אבל בשו”ע הרב סי’ שב בקו”א כתב דגם להסוברים שיש איסור בדרך לכלוך הוא רק בבגד שיש רגילות לפעמים לצובעו עי”ש.

(ולעיקר מה שהביא שם ראי’ מנדה יעוי’ בשבט הלוי ח”ח סי’ פד מש”כ לענין היתר בדיקת טהרה בשבת).

ואפשר ליישב דברי השוע”ר גם לדעת המשנ”ב דהרי מבואר במשנ”ב סי’ שכ סקנ”ז שהאוסרים דרך לכלול היינו גם באוסרים פס”ר דלא ניחא ליה, והרי אם המעשה עצמו אינו תיקון לכאורה אינו רק בדרגא של לא ניחא ליה אלא קל יותר, וצריך להתיישב בדבר.
(ואף ששייך צביעה כיום במפעלים של טישיו, מ”מ טישיו כשכבר משתמשים בו לא שייך בו צביעה, שאז הוא מיועד לזריקה, ואולי זו הנקודה בין הגרח”פ לחוט שני אם בתר מעיקרא אזלי’ או בתר לבסוף, אבל יעוי’ להלן הערה כללית על ענין צביעה בדם היום).

גם כיום שמאוד מקפידים בשיטות הצביעה ובחומרי הצביעה ואין שום שימוש בדם פצע לצביעת בגד לבן או אדום והוא רק מזיק אותו בד”כ (וע”ע שבט הלוי ח”ח סי’ פד), מ”מ הבעיה העיקרית כאן שצביעה דרך לכלוך ג”כ אסורה לכתחילה שלא בשעת הדחק, וכמבואר במשנ”ב סי’ שכח שם, וזה שייך גם בנתונים היום, אולם לפי סברת השוע”ר הנ”ל יתכן שאכן כהיום יהיה יותר קל בכל בגד שבודאי הדם אינו מועיל לו, וצל”ע בזה למעשה.

קרא פחות