מועדים

באחרונים נזכר מנהג זה, ובלקט יושר הובא בשם רבו התה”ד שהקפיד שלא ללבוש בגד חדש, ויעוי’ גם בדברי מלכיאל (ח”ג סי’ יג ד”ה ומה) ובמקור חיים לבעל החו”י (סי’ תצג ס”ג) ועוד, וכן הביא מנהג זה הבן איש חי (בספרו אורח חיים על הגדש”פ הל’ ספה”ע אות כח) שכך מנהג בגדד, וכן הובא במועד לכל חי להמהר”ח פלאג’י (חודש ניסן סי’ ו’ אות יז) שהוא מנהג טוב, וכן הו’ ביפה ללב (ח”ב סי’ תצג) וביוסף אומץ למה”ר יוזפא שמש.

ויש שכתבו שאין צריך להקפיד על זה (עי’ אול”צ ח”ג פי”ז תשובה ב ע”פ המאמ”ר ועיקרי הד”ט דלהלן).

יש באחרונים שנקטו שכל טעם המנהג להמנע מבגד חדש בימי הספירה הוא משום שהחיינו (כן מבואר באורח חיים לבא”ח וביפה ללב ומועד לכל חי הנ”ל, וראה גם גנזי יוסף סי’ סט בשם עוללות אפרים לרבו של התוי”ט ח”ב מאמר קז ששם הזכיר רק ענין שהחיינו ולא נכנס לנידון בגד חדש).

אבל כמה אחרונים כתבו שיכול לברך שהחיינו בימי הספירה (עי’ מאמ”ר סי’ תצג סק”ב, עיקרי הד”ט סי’ כא אות יז, זבחי צדק החדשות סי’ קיט) וכן נקט המשנ”ב (סי’ תצג סק”ב) שאפשר לברך שהחיינו בימי הספירה.

ויש לציין דבמשנ”ב שם לא הזכיר מנהג זה לגבי לבישת בגד חדש, אבל הזכיר שאם נזדמן לו פרי חדש בימי הספירה יכול לברך שהחיינו [ודנו פוסקי זמנינו אם הכונה רק באקראי או גם לכתחילה, ורובם נקטו שה”ה לכתחילה, עי’ ביאורים ומוספים שם], אבל האחרונים שנקטו שכל טעם המנהג להמנע מבגד חדש בימי הספירה הוא משום שהחיינו לכאורה יוצא לפי שיטתם שהכרעת המשנ”ב להקל בזה, עכ”פ באופן שהזדמן לו בגד חדש באקראי, כמו שהקיל המשנ”ב לגבי פרי חדש, עכ”פ כשהזדמן לו פרי חדש באקראי.

אבל עדיין לכאורה הטעם הנ”ל שכתבו שהוא משום שהחיינו אינו מוכרח שכן בגד חדש הוא יותר חמור מפרי חדש לענין בין המצרים וימי אבלות, מאידך גיסא אם נדמה את זה לימי בין המצרים יהיה אסור גם לכבס וללבוש מכובס, וזה ודאי שאין מנהג כזה, מאידך גיסא בגד חדש יש מקום להחמיר בו יותר מבגד מכובס, אבל מהיכא תיתי שכוונת המשנ”ב להחמיר בזה אם לא נזכר בו.

ולכן לכאורה יהיה תלוי בנתון דלהלן, שאם המשנ”ב ראה דברי אלו שנקטו לתלות המנהג על בגד חדש בשהחיינו, נמצא שהמשנ”ב בא לומר שהמנהג יותר עיקרי להתיר הדבר, אבל אם המשנ”ב לא ראה את אלו שנקטו בטעם המנהג על בגד חדש שהוא משום שהחיינו, נראה שהמשנ”ב לא נכנס לדון ולהזכיר מנהג זה משום שלא הכירו, או שלא ראה על מנהג זה שהתפשט והתקבל די מספיק בשביל שיהיה צורך ומקום לדון בו.

אבל באמת נראה שהמשנ”ב ראה האחרונים שהזכירו טעם המנהג משום שהחיינו, שהרי מקור המשנ”ב הוא מהמאמ”ר, ושם נזכר גם ענין מלבוש שהמנהג הוא משום שהחיינו, והמשנ”ב הרי פסק דברי המאמ”ר.

אלא שהתמיהה עולה שבעתיים, מאחר והמאמ”ר בא להפקיע גם המנהג של פרי חדש וגם מלבוש חדש, והמשנ”ב העתיק דבריו להלכה, א”כ למה הביא המשנ”ב דבריו רק לגבי פרי חדש, דאדרבה לשמעי’ רבותא טפי, דהרי המנהג על מלבוש חדש הוא יותר ידוע מהמנהג על פרי חדש, וגם הבא”ח החמיר להדיא רק בבגד חדש ולהדיא לא החמיר בפרי חדש, וגם במועד לכל חי וביפה ללב וכן ביוסף אומץ למה”ר יוזפא שמש כולם לא הזכירו אלא רק חומרא דבגד חדש, וכמדומה שגם בלקט יושר הנ”ל, וגם לענין בין המצרים מצינו שבגד חדש חמור יותר מפרי חדש, ולמה השמיט המשנ”ב דברי המאמ”ר על מלבוש חדש ולא הזכיר אלא רק דבריו על פרי חדש, שהוא חידוש יותר והוא ג”כ נזכר בדברי המאמר מרדכי.

א”כ בתכלית וסיום הדברים אפשר שהמשנ”ב קיבל עיקרי דברי המאמ”ר בזה, ולהלכה למעשה נקט כמותו לענין פרי חדש, אבל אישתמיט ונמנע מלהכריע כמותו גם לענין מלבוש חדש, ובזה לא רצה להכריע, אם משום שכמה אחרונים הזכירו המנהג, ואם משום שמנהג זה התפשט יותר, ואם משום שצירף לכל הנ”ל גם את העובדה שמנהג זה לא התפשט ונקבע מספיק בשביל להיכנס לנידון בפני עצמו עליו במקום שהיה עדיפות למשנ”ב שלא לדון בו וכנ”ל.

עכ”פ כל הנידון כאן רק מצד מנהג, וגם המשנ”ב אפי’ לענין פרי חדש יש מקום להסתפק ולומר שלא בא להכריע המנהג במקום שיש מנהג אחר, מכיון שגם בבין המצרים החומרא היא בתורת מנהג וגם שאר מנהגי ספירת העומר הם בתורת מנהג, וגם המאמ”ר (שהוא מקור המשנ”ב) שבא להפקיע המנהג אפשר שלא דיבר באופן שיש מנהג קבוע וידוע, וצל”ע בזה (ולא עיינתי מספיק בנקודה זו בדבריו), וגם גוף דברי המאמ”ר שעיקר תמיהתו על המנהג היא שלא נמצא מנהג זה בשום ספר, אפשר שאם היה יודע שעל בעל התרוה”ד הובא כבר המנהג וכן בעוללות אפרים אפשר שלא היה מתרעם על המנהג.

ומצד הדין הוא תלוי במנהג בלבד, ובמקום שידוע שאין מנהג בזה אין צריכים להקפיד בזה, וה”ה במקום שיש כמה מנהגים ואין לך מנהג מאבותיך בזה ואתה מבקש להקל בזה תוכל להצטרף להמקילים בזה אם יש מקילים בזה במקומך, ומי שמנהגו להחמיר ורוצה להקל בזה ויש במקומו מקילים בזה יוכל להקל אך יתכן שיצטרך התרת נדרים, ובמקום שנהגו להחמיר בזה לכאורה אין להקל בזה, שמנהג זה נזכר בכמה רבוותא ויסודתו בהררי קודש, ובאופן כללי כמדומה שכהיום נתפשט המנהג הזה קצת יותר ממה שהיה בזמן המשנ”ב והאחרונים.

ולענין המנהג הרצוי בזה במקום שאין שום מנהג בזה, מה יש להעדיף בזה בענין קביעת המנהג, לפי המבואר לעיל שכמה קדמונים ופוסקים קלסוהו למנהג זה, וגם המאמ”ר עיקר דברים שהזכיר הוא מחמת שלא נזכר הענין בפוסקים והרי נזכר, ובפרט שהמשנ”ב השמיט דבריו לענין בגדים, א”כ יש לציין שהמנהג להימנע מבגדים חדשים הוא מועדף יותר מהמנהג להימנע מאכילת פירות חדשים, אבל לא בתורת שמחוייבים לחזר אחר קיום מנהג הזה במקום שיש בזה טירחא או קושי, שכן המנהג הזה לא נתפשט כ”כ בספרי האחרונים כמו מנהגים אחרים של ימי הספירה וגם רבו אלו שלא סברו ממנהג זה.

קרא פחות

****

אם הכלור מוגדר כדבר שמזיק או מפריע מותר לרחוץ ממנו, שהרי אפי’ בת”ב מותר לרחוץ כדי להעביר מעליו לכלוך כמ”ש בשו”ע סי’ תקנד ס”ט לגבי רחיצת ידיו, ובמשנ”ב שם סקי”ט שלא אסרו אלא רחיצה של תענוג, ולגבי רחיצת גופו מזיעה מרובה ביו”כ עי’ משנ”ב סי’ תריג סק”ב ובשעה”צ שם סק”ד מה שהביא הדעות בזה, ועי’ משנה אחרונה על המשנ”ב סי’ תקנא ברמ”א סט”ז ובהערות שם ומה שהביא שם בדעת המשנ”ב להלכה לענין ת”ב דמשמע שהוא קל יותר וכ”ש בענייננו, ומה שדן שם בשם החזו”א ושאר פוסקים מה הגדרה של זוהמת זיעה המתרת.

ויש לציין דיש מהפוסקים שהתירו לשטוף גופו מזיעה מרובה, ונקטו שאם יכול שירחץ אבר אבר (שבט הלוי ח”ז סי’ עז, הליכ”ש ניסן פי”ד הערה סב, אשרי האיש ח”ג פס”ט סל”ו סל”ז), ועכ”פ לא יותר ממעוט הגוף בפ”א, [ואפשר דרצו לחשוש לדעת הב”ח ושאר פוסקים המחמירים ברחיצה מזיעה כמבואר במשנ”ב סי’ תריג שם], וכאן יהיה תלוי אם חשיב כלכלוך או רק כזיעא מרובה, דבלכלוך נקט המשנ”ב בסי’ תריג סק”א שאם גופו מלוכלך בכמה מקומות יכול לרחוץ כל גופו בפעם אחת אם יש צורך ובלבד שלא יכוון להנאת רחיצה.

אבל איני יודע המציאות בזה של הגדרת המיאוס או הסיכון שיש בכלור, ומ”מ כמובן שמי שאלרגי לכלור והוא צורך רפואה עבורו יכול לשטוף הכלור דלכלוך גמור מותר לרחוץ כל גופו אם יש בכך צורך אפי’ ביו”כ ובלבד שלא יכוון להנאת רחיצה כמ”ש המשנ”ב סי’ תריג סק”א.

והיה מקום לומר שאם הכלור גורם לו חוסר נעימות במידה מרובה יתכן לפי הענין דחשיב כלכלוך גמור, אולם מצינו דהפר”ח והפוסקים שהחמירו בזיעא [שהביא המשנ”ב שם ברי”ס תריג] לא קבלו סברא זו, וכן החזו”א וסייעתו שנקטו דרק בזיעא מרובה שמזוהם מאוד מיירי המשנ”ב ולא בכל זיעא [עי’ קרא עלי מועד פ”ג עמ’ לא, דברי יציב או”ח ח”ב סי’ רלז אות ד, אול”צ ח”ג פכ”ז אות ה, חוט שני יו”ט עמ’ שמו] ג”כ לא קבלו סברא זו, ומ”מ באופן שהכלור גורם חוסר נעימות באופן חריג מאוד אצל אדם מסויים אפשר שיחשב כלכלוך וכן באיסטניס שסובל מאוד מזיעה החשיב החוט שני שם כלכלוך [ועי”ש עוד עמ’ שמז] (ועי’ גם בחוט שני ר”ה עמ’ תיד שכתב לחדש דשיעור בגד מלוכלך כדי להתיר לבישתו אחר כיבוס בט’ הימים הוא כ”א כפי הרגשתו).

לגוף הענין הנ”ל עיקר תשובה זו נאמרה לענין הנוהגים להקל בטבילת עזרא או בטבילת תוספת קדושה בימי בין המצרים, אבל הטובלים במקווה לכבוד שב”ק הוא יותר קל, אע”ג דאי’ בשל”ה לקצר בזה, מ”מ מכיון שעכ”פ חלק מהפוסקים החזיקו ענין זה כרחיצת נקיות המותרת, דהחזו”א סבר (והוא דלא כהמשנ”ב) להתיר אפי’ בסבון, וממילא לענין טבילה כזו שההיתר שלה הוא מחמת נקיות יש אולי מקום לומר עכ”פ לדעת החזו”א דכלול בזה כל מה שכלול בדרך בני אדם בכלל חובת רחיצה ובכלל זה שטיפת הכלור מהגוף.

הוספה מלאחר זמן

ואמנם שוב חשבתי דאמנם כן אפשר לטעון דאם גדר ההיתר הוא משום שאינה רחיצה של תענוג כיון שהוא צורך מצוה א”כ יש לכלול בזה כל הרחיצה, אבל אם הגדר שהמצוה דוחה את מנהג איסור הרחיצה א”כ שמא אין הכל דוחה, ויש יד עוד לדון בזה דמצד הגדר אין לחלק בין זל”ז דהמתירים טבילת עזרא וכיו”ב הוא ג”כ משום שסוברים מעיקר הדין שאינו מחמת תענוג, אלא דיש לטעון שמא טעם ההיתר שלהם לא מחמת שאי”ז תענוג אלא מחמת שמצות הטבילה דוחה המנהג שלא לרחוץ בימים אלו, אבל יש לטעון גם לגבי המתירים בע”ש שזהו טעם ההיתר, ומה שהותר רק למי שרגיל בו הוא משום שאם רוחץ עכשיו אינו לכבוד שבת כיון שמבטלו ורק רחיצה לכבוד שבת הותרה, או בנוסח אחר דכיון שאינו חשוב לו מספיק לטרוח לזה בזמן אחר גם לא התירוהו לדחותה מפני מנהג איסור רחיצה בט’ הימים, אבל אכתי יש לטעון דאולי מ”מ יש יותר מקום להחמיר בטבילת עזרא שרבים נהגו להחמיר דהבו דלא לוסיף עלה עוד קולא בדבר שאינו ברור להקל לגמרי, וכמו”כ יש לדון (וזה כנראה עיקר מה שהתכוונתי לכתוב בפנים התשובה) דלפי כל הצדדים בטבילת עזרא כל המצוה שמקיים הוא רק בעצם הטבילה ואח”כ כלתה לו מצוותו וכל השאר יש לדון לכל היותר מצד מכשירי מצוה או מצד התירו סופן משום תחילתן, אבל ברחיצה של ע”ש יש בזה כבוד שבת גם בהעברת הכלור מגופו כיון שהמצוה בע”ש הוא נקיות והעברת הכלור הוא ג”כ חלק מן הנקיות.

מותר מכיון שאין דיני הקנאה בחוט של האגד, כל שאין חשש שהאגד גזול.

מקורות:

יעוי’ במשנ”ב סי’ תרמט סקי”ד ושעה”צ סקט”ו שיותר טוב שהקטן פחות מבן י”ג לא יאגוד את הלולב והתבאר עוד בבה”ל בסי’ יד ד”ה להצריך.

אולם לפי המבואר במשנ”ב הנ”ל ובבה”ל הנ”ל הוא חומרא שאינה מעיקר הדין, דקי”ל לולב א”צ אגד וגם קי”ל מעיקר הדין כהדעות שקשירה אינה מעכבת שיהיה דוקא על ידי בר חיובא.

והנה כל הנידון הנ”ל הוא לגבי סיום הקשירה אבל לגבי הטבעת או הקוישיקעל שבו קושרים את הד’ מינים לא נאמר בו כלל דיני “לכם” שצריך להקנותו, וכמו שגם דיני מומין אחרים של ד’ מינים לא נאמרו בו ומדינא מותר גם מכל מין לעשותו כמבואר בשו”ע סי’ תרנא ס”א (אף שיש גם מקורות למנהגינו לקשור בעלי הלולב כעין שי’ ר”מ, עי’ מהרי”ל תפילות חג הסוכות ס”ה, רבינו מנוח פ”ז מהל’ לולב הי”ב, כפות תמרים סוכה לו ע”ב, ואכמ”ל), וגם אינו לעיכובא כלל כמבואר שם, הלכך אין איסור לקנותו מקטן אם הוא של הקטן, מלבד היכן שיש חשש של גזילה וכיו”ב.

ויש לציין דגם השעה”צ בסי’ תרמט הנ”ל שכ’ שאם אגדו קטן שיתירנו מאגדו ויאגוד אותו שנית לא כ’ שיביא חוט אחר ויאגדנו, אע”פ שמסתמא מיירי גם באופן שהקטן הביא החוט.

ראוי לשמוע מילה במילה, בפרט אם נוהג כדעת המחבר, ואם יכול לקחת איתו מגילה כשרה ולקרוא אשרי לו, (אע”פ שיש צד שאין כאן דין ציבור), מ”מ במי שמקיל בזה לצאת ידי חובה גם באופן שחולם יש לו על מי לסמוך.

הנה בגמ’ אמרי’ שגם מי שאינו מבין המגילה כלל יוצא ידי חובה, דאין זה אלא מצוות קריאה ופרסומי ניסא, אבל בב”י ריש סי’ קכד לגבי חזרת הש”ץ נקט בדעת הטור שם שהיוצא ידי חובת תפילה בשמיעת חזרת הש”ץ יכוין ויבין את מה שאומר הש”ץ, ומשמע מדבריו שלא יועיל באופן שחולם בהקיץ, וכן יעוי’ במשנ”ב גבי ברכת מעין שבע בליל שבת שהזכיר שצריך לכוון מראש ועד סוף, ואמנם מגוף דברי הטור ע”פ הרא”ש וגם מה שהביא שם בשם רב שרירא ורב האי אין הכרח שצריך שלא יחלום, דיש לומר שהכוונה שלא יפסיק, וזה לשון הטור וכתבו רב שרירא ורב האי שצריך שיכוין לכל מה שאומר ש”ץ מראש ועד סוף כאדם שמתפלל לעצמו ואין מפסיקין ולא משיחין ופוסעין שלש פסיעות לאחוריהם עכ”ל, א”כ יש לפרש בדבריו שהכונה הנצרכת היא לענין שלא יפסיקו ולא ישיחו ועוד מבואר בדבריו דהכונה הנצרכת היא כמו שמתפלל בעצמו, וכמו שהמתפלל בעצמו יוצא ידי חובה גם בלא כוונה מראש ועד סוף וגם באופן שחולם בהקיץ מלבד ברכת אבות, כך כאן ג”כ אין מוכח שצריך יותר מזה, אלא שיהיה פנוי לשמיעת הש”ץ.

אולם למעשה נקטו המג”א והמשנ”ב ריש סי’ קכד שהיוצא בחזרת הש”ץ צריך להבין לשה”ק אף שהמתפלל בעצמו יוצא גם אם אינו מבין מלבד בברכה ראשונה.

וכן לענין ברכת המזון נקט המחבר בסי’ קצג ס”א שמי שאינו מבין לשה”ק אינו יוצא ידי חובת ברכה”מ מאחר, והמשנ”ב הביא שיש חולקים על זה ושהמנהג להקל בזה מעיקר הדין, ועי’ גם בסי’ קפג סקכ”ח דמשמע שנקט מעיקר הדין לקולא בזה.

ואעפ”כ לענין מי שחלם בכל ברכת המזון נקט בריש סי’ קצג בביאור הלכה שלא יצא אם עכ”פ לא יודע ששמע מה שמעכב השמיעה בברכת המזון, ובפשוטו סבר שזה גרוע מאינו מבין שזה אינו שומע כלל.

וא”כ לפי זה באופן של קריאת המגילה שבזה לכו”ע אין מעכב שיבין לשון הקדש, ואעפ”כ משמעות המשנ”ב דגם להשיטות שמשוות ברכת המזון למגילה מחמירים אם לא שמע.

וכן מבואר בביאהגר”א שם (שציין לו המשנ”ב בסוף דבריו לענין דין ששומע מתנמנם לא יצא) שלמד דין השו”ע שצריך לכוון למברך מילה במילה לכל מה שיאמר מדין קריאת מגילה שאם קראה מתנמנם יצא ואם שמעה מתנמנם לא יצא כדאי’ בסי’ תרץ סי”ב.

והיה מקום לומר דטעם מה ששמעה מתנמנם לא יצא דחיישי’ שמא החסיר דבר ולאו אדעתיה, אבל בירושלמי שהוא מקור דין זה (כמו שהביא הב”י שם בשם המרדכי) אי’ שטעם מה שהשומע מתנמנם לא יצא הוא משום שלא כיוון.

אולם המשנ”ב שם בסי’ תרץ סקמ”א כתב בטעם מה שלא יצא משום שודאי חיסר כמה תיבות, וא”כ מפרש גם מה שכתוב בירושלמי שלא כיוון דהכונה שלא כיוון לשמוע כהוגן, וכעין מה שתירצו בגמ’ דידן ברפ”ב דמגילה יז ע”א מאי כיון לבו לקרות עי”ש, וכעין מה שכתבתי לעיל שיש מקום לפרש כוונת רב האי.

וא”כ כדי שלא יהיה סתירה ביו הביאה”ל בסי’ קצג לבין המשנ”ב בסי’ תרצ אולי יש לבאר עוד דגם דברי השו”ע בסי’ קצג מפרשי יכוון דהיינו יכוון לשמוע ומה שנקט שם המשנ”ב שהוא לעיכובא היינו אם לא שת לבו ששומע הכל, כגון שיש הפרעות לשמוע או קול המברך חלש וכיו”ב שיתכן שאינו שומע מה שהמברך אומר וע”ז נקט המשנ”ב שזה לעיכובא לכוון לשמוע מילה במילה ועכ”פ הדברים שהם לעיכובא בברכהמ”ז, ואם הגר”א מפרש דברי הירושלמי כהמשנ”ב בסי’ תרץ א”כ גם דבריו בסי’ קצג יתכן לפרש כהנ”ל בדעת המשנ”ב.

אולם השו”ע עצמו בודאי לא התכוון לזה כדמוכח בב”י ריש סי’ קכד שפירש שם דברי הטור לענין כוונה דהיינו כוונה כפשוטה.

ומצד שני א”א לדייק מדברי המשנ”ב בסי’ תרץ שמי שחלם יצא שכן יש מקום לומר דהחולם הוא בכלל מתנמנם באותה דרגא דכמו שמתמנמם בודאי הפסיד כמה תיבות ה”ה החולם בהקיץ.

אמנם יעוי’ בתשובה חדשה להיעב”ץ מה שהקיל בזה מאוד בענין מי שאינו מכוון מילה במילה להש”ץ עי”ש בכל דבריו והיא תשובה חדשה שנשמטה משו”ת שאלת יעב”ץ ונדפסה לאחרונה בקובץ עץ חיים שנזדמן לי בעבר לראותו ואינו לפני כעת.

ויש לציין דגם להיעב”ץ שאין מחוייב לכוון לכל מילה של הקורא מ”מ אם חולם כ”כ באופן שאם מישהו יעורר אותו מחלומו לא יזכור כלל היכן הוא נמצא ויקח לו זמן לתפוס שהוא נמצא בקריאת המגילה אפשר דגם היעב”ץ מודה בזה דלא חשיב שומע כעונה, והו”ל כעין מתנמנם בשמיעה שלא יצא.

ובשם הגרשז”א הובא כמה חילוקי דינים בזה.

ולענין הנידון אם קורא ממגילה כשרה עם הש”ץ אם עושה כדין אע”פ שיש מהאחרונים שחששו שאינו נחשב קריאה בציבור, יש לציין בזה דודאי עושה כדין, ראשית כל דהרי בזה ודאי יוצא ידי חובה וזה עדיף מלחשוש לקריאה בציבור שהוא הידור, ועוד דעיקר דין ציבור הוא משום פרסומי ניסא כמבואר במגילה ג ע”א מכאן סמכו של בית רבי וכו’ ובפוסקים שפירשו ענין ציבור מחמת פרסומי ניסא, וא”כ אפי’ אם אין הגדרת ציבור לעשרה שקורין יחד אבל פרסומי ניסא בודאי יש כאן שזה עיקר חובת קריאה בציבור, ועוד דמבואר בגמ’ שמגילה שלא בזמנה איכא למ”ד בעשרה אפי’ שהעשרה אינם יוצאים מן הקורא בקריאה כיון שיקראו בזמנה, ועוד שכ’ המחבר בסי’ תרץ ס”ד שמי שיש בידו מגילה שאינה כשרה לא יקרא עם החזן, ומשמע שאם תופס מגילה כשרה יקרא ויקרא, וגם הרמ”א שם מבואר דמסכים להמחבר ומיירי שם רק במי שתופס מגילה שאינה כשרה עי”ש, וגם לענין תפילה קי”ל כרוב הפוסקים שבתפילת לחש שהרבה יחידים מתפללים חשיב תפילה בציבור (ויעוי’ חת”ס ליקוטים ג’ אולם סוגיין דעלמא שיש כאן תפילה בציבור גמורה), ודוחק לחלק בין תפילה לקריאה, הלכך בודאי עושה טוב בזה שקורא עם הש”ץ.

וכ”כ המשנ”ב סי’ תרץ סקכ”ו בשם הפמ”ג כל ירא שמים נכון שיהיה לו מגילה כשרה בידו ולקרוא מילה במילה בלחישה שאי אפשר לשמוע מן הש”ץ הכל ובפרט שהנערים מבלבלין עכ”ל.

קרא פחות

אפשר לסמוך ולהקל בזה.

מקורות:

כמה פוסקים התירו בזה (בתשובות והנהגות ח”ב סי’ רי בשם הקה”י וכן דעת האג”מ והגרנ”ק, ביאורים ומוספים סי’ תקנא אות צא), וכך נראה לפו”ר מכיון שיש כאן סעודה של שמחה ששמחים עם בעלי הברית והסעודה נעשית מחמת הברית, והרי אין כאן כל יחיד ויחיד שאוכל מחמת שהיה בברית מילה (דמי שהיה בברית ואחר כך אוכל בביתו בשר ביחידות מחמת זה אינו מועיל להתיר לו) אלא כולם מצטרפים לסעודת הברית ושמחים עם בעלי הברית, וצא ולמד דיש צד בפוסקים להתיר אף בבגדי שבת לכל הקרובים הבאים לסעודה כדי שלא לגרום צער לבעלי הברית (עי’ שע”ת ריש סי’ תקנא), ואמנם להלכה לא קי”ל הכי (במשנ”ב שם) אבל ודאי שיש כאן מושג של שמחה שהוא מחמת הברית ובעלי הברית, וכמו שמצינו בנישואין שברכת הנישואין היא גם אחר הנישואין וגם לאנשים שלא היו כלל בזמן הנישואין, וכנ”ל ברכת אבלים, דענין השמחה או האבלות היא השתתפות עם האדם ששייך למעשה.

וכן נראה לכאורה שסבר המשנ”ב שכתב שאותם שמשלחים לבתיהם מסעודת הברית לא חשיב סעודת מצוה לגביהם ואינו מתיר להם לאכול בשר, ומשמע שאם היה בסעודה עצמה סגי בזה, ולא מסתבר שהמשנ”ב מיירי במי שהיה בברית מילה עצמה והלך לביתו ואז שלחו לו מן האוכל, דהמשמעות במשנ”ב היא לענין הנידון מה בכלל ההיתר של הצטרפות לסעודת הברית, וע”ז קאמר דאין להתיר מחמת שהאוכל הוא מסעודת הברית, דלא חשיב שאוכל בסעודת הברית להתיר מחמת זה אלא כשאוכל במקום הסעודה עצמה עם בעלי השמחה, וממילא משמע דכשאוכל בסעודת הברית עצמה אה”נ דהוא בכלל ההיתר.

וגם הפוסקים שהחמירו בזה לגבי סיום (עי’ ביאורים ומוספים שם) שהצריכו שישמע השומע את הסיום עצמו, הנה על אף שהדבר עצמו צריך ביאור ואינו פשוט, דהרי גם הם מודים שאין צריך המשתתף בסעודה שילמד כל המסכתא וסגי שבא מחמת הסיום, וא”כ הענין שהוא שמח בסיום של חבירו ולא שהוא מסיים בעצמו, מ”מ על אף שהחמירו מ”מ לא מצאתי שדברו להדיא אלא על סעודת סיום, ומאחר שיש כמה דינים שנאמרו לגבי ברית שיו”ט שלהם הוא שלא הובאו לגבי סעודת סיום, כמו לגבי בגדי שבת ועוד כמה דברים (עי’ ברמ”א ומג”א ובאר היטב ושע”ת ומשנ”ב בריש סי’ תקנא), ואפי’ תענית ת”ב עצמה התירו לבעלי הברית בזמן שהת”ב נדחה וכן רחיצה התירו מחמת ברית, כמבואר כ”ז בשו”ע הל’ ת”ב, וכן פוטר מתחנון וכן יש דעות בפוסקים שמותר להוסיף עליה לבעל ברית מחמת שיו”ט שלו הוא, וכמה מהדברים שהתירו בברית לא שמענו שהתירו בסיום, וגם דעת היעב”ץ שהביא בבה”ל סי’ תקנא שאין סיום מועיל להתיר אכילה אלא לתמכין דאורייתא וכיו”ב שיש להם שותפות בלימוד ולא לשאר בני אדם הבאים מחמת הסיום, ולכן אפשר שגם אלו שהחמירו בזה לענין סיום הקלו לברית (ויש להוסיף כיהודה ועוד לקרא דיותר מצוי בברית שאנשים באו ממרחק ושכיח שיהיה באופן זה למרות שבודאי באו מחמת הברית ולא רק מחמת הסעודה).

ומאחר שבשל סופרים הלך אחר המיקל וכאן הוא אף מנהג ואילו מדינא דגמ’ לכו”ע שרי והרבה מקילים בזה גם למעשה וכך מסתבר יותר לדינא כמשנ”ת וגם משמע שכך דעת המשנ”ב (וגם המחמירים לא החמירו להדיא לגבי ברית, וכמשנ”ת), בפרט שהוא צער גדול להיות במקום שאוכלים ולא לאכול כמבואר בשו”ע או”ח סי’ קסט ס”א ובמשנ”ב שם לגבי שמש וכן ברש”י ברכות לא ע”ב לגבי תענית בשבת ע”ש (וע”ע במשנ”ב סי’ תקע אסק”ב ומיוסד על דברי הרר”י ביסוד התשובה, וראה מגיד מישרים אזהרות אות טז ופלא יועץ ערך תענית ד”ה והיותר) וחשיב שעת הדחק גדול, לכן נראה לענ”ד שעכ”פ בדיעבד אין צריך להחמיר בזה, וכך אמרתי להם לנהוג בשעת מעשה.

אומרים תיקון רחל בלא תיקון לאה.

מקורות:

בשעה”כ דרוש תיקון חצות דף נח ע”ד ד”ה ודע כתב דבימים שאין אומרים בהם נפילת אפיים אין לומר הקינות (הנקרא תיקון רחל) אלא תיקון לאה בלבד, והובא בכה”ח ס”ק יט ד”ה ואח”כ.