מועדים

בשו”ע ומשנ”ב סי’ תקנב ס”ט וסק”כ מבואר דרק סעודת קבע נחשבת סעודה המפסקת ולפ”ז נקטו האחרונים דבעי’ דוקא סעודת פת (בצל החכמה ח”ד סי’ נה ח”ג פכ”ח תשובה א), ויש להוסיף דגם בסוגיות של קביעת סעודה נזכר הענין של ברהכמ”ז כמבואר בפ”ו דברכות ובאו”ח סי’ קסח, ויש בזה נפק”מ לב’ דברים:
הנפק”מ העיקרית הוא לדינים שאסורים להיעשות בסעודה המפסקת שהם מותרים אם אוכל עוד סעודה לאחר סעודה המפסקת, כמבואר בתענית דף ל ושו”ע סי’ תקנב שם, וזה דוקא אם הסעודה שאוכל לאחריה היא סעודת קבע.

והנפק”מ הנוספת בזה היא לענין המנהג לאכול סעודת תשעה באב, והביאו לזה מקור מירושלמי פ”ד דתענית המובא בב”י משנ”ב שם סקט”ז שכרב היה אוכל פת באפר אומר זהו סעודת ת”ב, וכתב הכה”ח סקל”ו בשם ההלק”ט שיש ללמוד שיש קצת מצוה לאכול סעודה מרה קודם כניסת הצום, ובמקור חיים כתב שאף שאין חיוב מדינא לאכול סעודה המפסקת מ”מ מנהגם של ישראל תורה היא
וטעם נוסף כ’ בשו”ת שבט לוי ח”י סי’ פג שבסעודה המפסקת יש דינים שאפשר לקיימם כמו איסור ב’ תבשילין וישיבה על גבי קרקע ועוד.

וכן באחרונים הנ”ל שהזכירו לאכול פת משמע שהוא גם לקיים סעודה המפסקת.

ויש להוסיף עוד דברמ”א שם הביא מנהג שהיו נוהגים להרבות בסעודה שקודם סעודה המפסקת וכו’ אבל אם משום זה משמע ברמ”א שם שיותר טוב שלא לעשות כן אף שיש סמך למנהג ועי’ עוד במשנ”ב שם, אם כי הם דברו בעיקר על מי שמרבה בסעודה זו שבזה יש עדיפות שלא לעשות, אבל לאכול פת בשביל לקיים המנהג הזה לחוד אפשר שהוא רק טוב אף מצד ענין זה של סעודת ערב ת”ב שהביא הרמ”א המנהג, ומ”מ אפשר שאין מקיים המנהג אם אין מרבה בסעודה דעיקר המנהג הוא להרבות בסעודה זכר למה שהיה בזמן בהמ”ק יו”ט ולזכור הנחמה כמ”ש בסידור יעב”ץ שערש לכת שער סור אשנב ג אות א וכעי”ז המג”א סי’ תקנב סקי”א.

ומיהו לענ”ד אין ברור הראיה מהירושלמי דז”ל הירושלמי רב מן דהוה אכיל כל צורכיה הוי נסיב וכו’ וכן באיכ”ר ג יד אי’ רב מן דהוה אכיל כל מאכלו נסיב חד פחית ויהב עליה קטם ואמר זו היא סעודת ת”ב, ומבואר בפוסקים (ראה מג”א שם סקי”ב) דכדי להתיר לו לאכול יותר קודם לכן הוצרך לייחד הפת עם האפר בסוף למטרת סעודת ת”ב, ויתכן לומר דאכל ב’ תבשילין וכיו”ב מה שאסור מדינא בסעודה המפסקת, וכיון דמייחד הפת האחרונה לסעודה המפסקת סגי בזה להתיר התבשילין שאכל קודם לכן, ואפי’ אם תימא דלא אכל ב’ תבשילין אלא רק רצה להדר שהפת עם האפר תהיה לסעודה המפסקת ולא שאר הסעודה אפי’ לא תבשיל אחד, אבל עדיין יש טעם למה אמר זה סעודת ת”ב לייחד אכילתו, לסעודת ת”ב מתוך כל מה שאכל אבל איניש אחרינא שאינו אוכל כלל סעודה המפסקת או שאינו אוכל אלא דבר שברכתו מזונות או דבר אחר מנ”ל שיש ענין לאכול דוקא פת, ואולי מ”מ יש לומר דעכ”פ כשרוצה להפריד סעודתו ולייחד רק פת יכול להפריד ואולי צריך להפריד בברכה אחרונה ולאכול פת בפני עצמה כדי שיחשב על ידי זה סעודת ת”ב.

במאמר המוסגר (כהמשך לשאלתך) לעתים יהיה חובה לאכול פת בסעודה המפסקת, במקרה שאכל קודם לכן סעודה עם שני תבשילין או שלא כהלכות סעודה המפסקת, אז במקרה כזה יצטרך לאכול סעודה עם פת לאחר מכן, כדי שהסעודה הראשונה לא תיחשב סעודה המפסקת שאכלה שלא כמצותה.
 

****

הנה מצינו בפוסקים שהזכירו איזה היתרים לצורך מצוה.

ראשית כל מצינו היתר של נטילת ציפורניים לצורך טבילת מצוה או לכבוד שבת [משנ”ב סי’ תקנא סק”כ], או לצורך מילה [קצש”ע סי’ קכב ס”ה וכה”ח סי’ תקנא סקמ”ט] וכן נטילת ציפרניים לצורך חציצה בנט”י באופנים מסויימים [שו”צ מהרי”ל דיסקין קו”א סי’ ה ס”ק סג].

אולם במשנ”ב שם משמע שהקיל רק מטעם צירוף מאחר שנטילת ציפרניים בלאו הכי לדעת המג”א אין בהם איסור אפי’ בשבוע שחל בו.

ובאמת צורך שבת אע”ג דמדינא דגמ’ שרי מ”מ למנהגנו לדעת כמה פוסקים אינו מותר בכיבוס ותספורת בשבוע שחל בו אפי’ לצורך שבת [עי’ משנ”ב סי’ תקנא סקל”ב], ואעפ”כ הותר לגבי ציפרניים מטעם זה.

וכן היתר של קניית תפילין לצורך מצוה [אג”מ או”ח ח”ג סי פ] וציצית אסר שם כיון שהוא בגד וכ”ש טלית גדול שיש בו גם שהחיינו, ובשם הגריש”א [אשרי האיש או”ח ח”ג פס”ט ס”כ] הובא שמותר לקנות טלית, ודין קניית בגדים חדשים למדוהו הפוסקים מדיני כיבוס.

וכן היתר של לבישת לבנים ואפי’ כיבוס לבנים לצורך מצוה בימי ליבונה [רמ”א סי’ תקנא ס”ג] ואפי’ בשבוע שחל בו [משנ”ב סק”ל].

ויל”ע למה לצורך שבת לא נהגו להתיר בכל גוני [וגם המשנ”ב שם בסקל”ב מה שהתיר למעשה בשופי משמע שהוא רק בגדי פשתן ורק כשאין לו] ולצורך ימי ליבונה התירו, ואולי לצורך שבת החמירו יותר מאחר והוא מתכוון להתנאות דוקא בבגדים אלו, דבזה עיקר צורת קיום המצוה הוא להתנאות בבגד טוב ונקי, אבל בימי ליבונה צורת המצוה היא שיהיה בגד נקי בר בדיקה, ממילא הוא קל יותר דאין כאן כ”כ צורה ומטרה בייפוי הבגד אלא בהכנתו לבדיקה, ולפי חילוק זה לכאורה היה מקום לדמות טלית לבגד של שבת, דטלית ג”כ הוא בגד חשוב ויש מצוה ביפויו, כמ”ש בשבת קלג ע”ב, ומיהו יש ליישב גם לשיטת הגרי”ש דדין ימי ליבונה נוהגים גם בבגד אע”פ שנהנית מנקיונה ועילויה, וגם בטלית עיקר המצוה הוא הציצית אע”פ שיש מצוה גם ביפוי הבגד, הלכך כל שאין עיקר קניית הבגד למטרת יפוי מותר.

שוב נראה לומר חילוק אחר בין בגדי שבת לימי ליבונה דמכובסים בימי ליבונה הוא יותר נחוץ בדרגת החיובים מבגדים מכובסים בשבת, ולפ”ז בטלית היה צריך להחמיר דציצית לאו חובת גברא לענין שיתחייב לקנות בגד.

וגם האידנא דנהגו להקל ללבוש בגדים מכובסים בשבת חזון אבל לא נהגו לכבס (ובשעה”צ סקמ”ו משמע שם לכאורה לפי החשבון דבזמן המשנ”ב לא נהגו גם ללבוש בגדים מכובסים בשבת חזון וכן מוכח מהמשנ”ב סקל”ב ובה”ל ריש ס”ו דרק כתונת הקילו).

ואולי טעמו דהגריש”א כיון דמדינא דגמ’ מותר לכבס לצורך שבת א”כ הבו דלא לוסיף עלה על המנהג להחמיר בכיבוס לצורך שבת אבל לקנות לצורך מצוה מתיר וכמו שגם בשבת לא נהגו באיסור לבישת מכובסים.

וגם הגריש”א אפשר שהקל רק בצירוף שקניית בגד הוא קצת יותר קל מחמת שלא נזכר בגמ’, אבל כיבוס ממש שהוא איסור מדינא דגמ’ יל”ע אם היה מתיר בזה מחמת מצוות ציצית, ואולם במשנ”ב בסקמ”ד בשעה”צ שם יש קצת משמעות דבגדים חדשים חמירי לגמרי ואין בהם צד קולא, ויל”ע.

ואולי סובר דקנין חדשים דינו לא חמור יותר מלבישת מכובסים, ולפ”ז יל”ע מה סובר לענין קניית חדשים לשבת חזון ואמנם השעה”צ הנ”ל בסקמ”ו החמיר בזה [מלבד כתונת כמבואר בבה”ל שם בריש ס”ו ע”פ המשנ”ב לעיל סקל”ב דכתונת כשאין לו מותר בשבת וכעי”ז במשנ”ב לעיל סק”ו מנהג הרמ”א], אבל למנהגינו שמקילים במכובסין בשבת חזון כמנהג הגר”א [כמ”ש קרא עלי מועד עמ’ מה הערה יט בשם הגריש”א, ועי’ משנ”ב סק”ו] יל”ע בדין חדשים שלכאורה יהיה מותר ג”כ דזה לא נלמד אלא ממכובסין (עי’ בה”ל ריש ס”ז בשם הבהגר”א), ולא נתבאר בגמ’ להדיא לאסור חדשים.

ומכיון שדעת האג”מ להחמיר בקניית טלית אפי’ טלית קטן, א”כ גם כיבוס אינו יותר קל מקניית בגדים חדשים כיון שכיבוס נזכר להדיא בגמ’, ואדרבה מצינו שדעת הגר”י קמינצקי (אמת ליעקב תקיג) להחמיר בכיבוס יותר מקניה לענין בגדי קטנים, ואף להגריש”א שסבר שכיבוס מותר בקטנים לכתחילה וא”צ לקנות, אבל מסכים שאין קניה יותר קלה מכיבוס, ויודה דלדעת האג”מ שקניה נאסרה גם כיבוס נאסר, אבל לדעת הגריש”א גופיה שסובר שקניה הותרה לצורך מצוות ציצית יש לעיין מה סבר בזה לענין כיבוס.

ושוב ראיתי שבשאלת יעב”ץ סי’ פב דן בטלית חדשה והקיל שם רק בהרבה תנאים ומהם שאין לו ציצית אחרת ורק בזמן התפילה שלא יהיה כמעיד עדות שקר בעצמו ועי”ש, ומאחר דדברי האג”מ נראים דאזלן כפי המנהג שלא לכבס וגם כך דעת היעב”ץ ואפי’ הגריש”א דמקל בחדשים יש מקום גדול לומר דלא הקל לכבס ממש א”כ אין להקל בזה.

ומה ששאלת במקרה שרוצה לכבס ציצית של לילה כדי ללובשו בלילה שכן אינו רוצה לישון עם הציצית של יום מחמת שחס עליו, כמדומה שהוא אותו נידון כמו נידון האג”מ הנ”ל, דכיון שדעת כמה פוסקים שיש בזה מצוה ללון עם הציצית ממילא יש בזה נידון של צורך מצוה, אבל כבר נתבאר שההיתר להתיר לצורך מצוה אינו ברור.

זה יותר טוב לשמוע בטלפון משלא לשמוע כלל ובזום לא כדאי.

להלכה יש בעיות בשמיעה בטלפון, ראשית כל שאין זה ברור שנחשב הקול של האדם, שנית שיש דבר טינוף מפסיק בין הקורא לשומע, והסכמת הפוסקים שאי אפשר לסמוך על קול כזה (ראה דעת תורה להמהרש”ם סי’ תרפט ס”ב והליכות והנהגות פורים עמ’ 14 בשם הגריש”א, יבקשו מפיהו עמ’ א בשם הגריש”א, הליכות שלמה ח”א פכ”ב הט”ז, מנחת שלמה ח”א סי’ ט, מנח”י ח”א סי’ לז סק”ז, וע”ע שבט הלוי ח”ה סי’ פד), והסברא נותנת שכזה קול נחשב כמו שמשמיע קולו על ידי הקלטה ולא כמו קולו של האדם, דהרי בהקלטה ברור שאינו יוצא גם אם הוקלט והושמע תוך כדי דיבור, וכ”ש שמבואר במשנה שאין יוצא בקול הברה, וכאן הרי גרוע מקול הברה כיון שהוא קול שנעשה על ידי אדם, ויל”ע בזה, ולכן אין ראוי כלל לסמוך על זה.

אבל בודאי שאם אין אפשרות אחרת מהבחינה ההלכתית יותר טוב לשמוע בטלפון משלא לשמוע מכיון שיש איזה צד בהלכה שיוצאים בזה (ראה אג”מ או”ח ח”ב סי’ קח וח”ד סי’ קכו וח”ד ס’ צא סק”ד ומקראי קודש פורים סי’ יא ובמכתבו של בעל המקראי קדש בשו”ת מנח”י ח”ב סי’ קיג, ויעוי’ גם הליכות והנהגות שם הערה 4 בשם החזו”א שיש להסתפק בזה, וכן במנחת שלמה שם בשם החזו”א שאין זה פשוט, ומ”מ העירו בבי מדרשא שלא הוברר מה היה ידוע בזמן החזו”א בזה), ולכן אם החייל רוצה לדעת מה יותר טוב מצד הלכה התשובה שיותר טוב לשמוע בטלפון מלקרוא לבד ממגילה מודפסת, ויתכן שאף מחוייב בזה כיון שיש כאן ספק מדברי קבלה שבספק כזה יש להחמיר כמ”ש המשנ”ב בשם הפמ”ג, אבל המקיל בזה אין למחות בו מאחר שיש כאן כמה צדדים (היינו בצירוף הדיעה העיקרית שאינו יוצא בזה ידי חובה ובצירוף דעת כמה ראשונים שספק דברי קבלה להקל ובצירוף מה שהמשנ”ב ג”כ הזכיר דבר זה ברמז במקו”א ואכמ”ל).

אבל רק צריך לשים לב שלא ייעשה בצורה שיגרום לפעם הבאה להיעשות במקום קריאה אמיתית כשיהיה אפשר לקרוא קריאה אמיתית, כמו שאמרו לא מצא אתרוג לא יביא לא רימון ולא פריש וכו’ עיין שם, והחכם עיניו בראשו.

ומ”מ מכיון שמעיקר הדין הסכמת רוב הפוסקים האחרונים (ובפרט שפעלו לאחר התפתחות הטכנולוגיה צעד נוסף לאחר הטלפון) והמנהג שאין נחשב שקורא מגילה בזה בין לקולא ובין לחומרא, לכן אינו נפטר על ידי זה בקריאת המגילה קודם זמנה לפי תנאי הדינים המבוארים בפוסקים [כגון בי”א וי”ב וי”ג ועי’ בפוסקים עוד לענין מתחילת החודש], ומ”מ אם החייל אינו קורא אז יש לו על מה לסמוך כיון שיש כאן צירופים מסויימים שיוכל לסמוך עליהם (דהיינו צירוף דעת האג”מ שיוצאים בשעת הדחק בטלפון עם צירוף הצד שאין חיוב לקרותה קודם זמנה אף באופן שאי אפשר לקרותה בזמנה).

לענין זום לא כדאי כלל שכן יש מקום גדול לומר שזה כבר נחשב כהקלטה גמורה המועברת ממחשב למחשב.

קרא פחות

יש ג’ טעמים שלא לדבר אז, הא’ משום דבעי’ לכתחילה כזית בבת אחת כמ”ש המשנ”ב בסי’ תעה סק”ט, ולכן לכה”פ שלא להפסיק בדיבור כיון שאינו יכול לאכול אז, וידוע שהגר”א והחזו”א נמנעו מלנשק הציצית בק”ש משום הפסק, דהגדרת ההפסק בזה הוא שאינו יכול לומר ק”ש אז וכמו שהובא בשם החזו”א בזה.

והטעם הב’ דגם אם לא אכפת לן ההפסק מצד האכילה או דנימא דדיבור אינו הפסק לענין אכילה בבת אחת, מכל מקום יש כאן הפסק בין הברכה לבין חלק מן הכזית, דהרי לענין הפסק בברכת המצוות מצינו בכל מקום שדיבור הוי הפסק עכ”פ בדיבור שאינו לצורך, ולכתחילה ראוי שכל כזית החיוב יהיה עם הברכה.

ומבואר בשו”ע סי’ תעה ס”א שגם עד כורך שלא לשוח כדי שהברכה תחול על הכורך ג”כ (מעין מה שמצינו בתפילין שלא לשוח אחר ברכה של יד עד אחר הנחה של ראש), אע”פ שהוא מדרבנן דאפי’ על נר שני דחנוכה שהוא רק הידור ואינו חיוב מעיקר הדין לכתחילה אין לשוח כדי שהברכה תחול גם על הנר השני ושאר נרות של מהדרין.

ויעוי’ בשו”ע הגר”ז סי’ תעה ס”ט שבדיעבד אפי’ שח באמצע כזית ראשונה אינו חוזר ומברך, וזה פשיטא דלכתחילה שלא ישוח (גם אם אינו יודע לבלוע כל הכזית בבת אחת ממש).

והטעם הג’ משום הדגול מרבבה בהל’ סעודה שלא לדבר כלל אפי’ בסעודת חול בכזית ראשון, והמשנ”ב בהל’ סעודה חשש לדבריו לחומרא.

והנה בענין הטעם הב’ הנ”ל בנידון אם מותר לעשות הפסק בדיבור בין הברכה למצוה לאחר שקיים חלק מן המצוה, הנה מצינו לענין קריאת המגילה דלכתחילה אסור להפסיק אע”פ שקרא המגילה קצת (אע”ג דבנידון זה שקרא המגילה קצת לא יצטרך לברך שוב אם שח באמצע כיון שהיה לברכה על מה לחול, מ”מ לכתחילה לא יפסיק דלכתחילה בעי’ שהברכה תחול על כל הקריאה), ומאידך גיסא לענין ציצית ותפילין (דיבור שאינו קלות ראש ודברים בטלים) אחר שקיים קצת מותר לשוח.

והיה מקום לומר כמה חילוקים בזה, כמו שהיה מקום לחלק ששם הדיבור אינו הפסק כיון שבכל רגע מקיים המצוה גם אם ידבר, אבל אינו נכון דהרי שם הדיבור הוא הפסק לענין הפסק בין הברכה למצוה, מכיון שלגבי הברכה יש הפסק בדיבור, (וכן מצינו בברכה”ת שאם למד קצת [לדעת רוה”פ שצריך ללמוד אחר ברכה”ת דלא כהתוס’] יכול אח”כ לדבר וללמוד שוב בלא ברכה, אע”ג דשינת קבע הו”ל הפסק להרבה פוסקים, ושם מותר לדבר אחר שלמד קצת אע”פ שאינו יכול ללמוד בפה עם הדיבור [עכ”פ לרוה”פ שברכה”ת היא רק ללימוד בפה] ומבואר מזה דהנידון אינו רק שדיבור אינו מפסיק במצוה שהיא במעשה שלא בדיבור, דהא התם הלימוד הוא בדיבור, ומיהו ברכה”ת הוא נידון נפרד לגבי הפסק בבהכ”ס).

ונראה דעיקר החילוק בזה משום שבציצית ותפילין כבר נגמר חיובו שחל מן הברכה וכל מה שעושה הוא למצוה מן המובחר, ממילא לא רמי’ עליה שלא לדבר, אבל דבר שעדיין לא סיים לקיים חובת המצוה עדיין כמו במצה אסור לו לדבר, וכן בציצית כל שבירך ועדיין לא עבר עליו בלבישת הציצית שיעור מהלך ד”א שעדיין לא חל עליו הברכה (כמבואר בפוסקים שצריך להמתין ד”א בשיעור עיטוף משום דחיישי’ להמהר”ח או”ז בזה וכמו שנתבאר בחזו”א), עדיין אין לו לדבר אז.

קרא פחות

יעוי’ ברמ”א סי’ קט ס”ב ובמשנ”ב שם סקי”ז, דמבואר שם לגבי אם היחיד בשמונ”ע של שחרית שיכול לומר עם הש”ץ קדושת כתר כשמתפלל שמונ”ע של שחרית עם הש”ץ שמתפלל מוסף, וכ”ש לענייננו שאין היחיד באמצע תפילה שאין בה כתר שהיה צד באופן של הרמ”א לומר שהיא מונעת אותו מלומר כתר, אבל כאן אין צד כזה כיון שאינו עומד בתפילה (ועוד כ”ש כאן במי שאינו מתפלל שמונ”ע עם הש”ץ שאינו יכול לחדש נוסח שלא מחמת הש”ץ כיון שאינו באמצע ברכת אתה קדוש אלא אומר קדושה מכח הש”ץ שאומר קדושה וכמו שיתבאר, משא”כ שם שהיה צד שהיה יכול המתפלל לטעון שמאריך בברכת אתה קדוש דנפשיה (דקדושה הוא אריכות ברכת אתה קדוש, כמו שיתבאר) ואע”פ כן נקט הרמ”א גם באופן שם שאומר כהש”ץ כיון שלא תקנו קדושה ביחיד, כמ”ש בגמ’, וממילא גם יחיד המתפלל שמונ”ע עם הש”ץ אינו אומר אלא מכח הש”ץ), ואע”פ שיש סברא להיפך שכשאומר שמונ”ע עם הש”ץ צריך לומר קדושה עם הש”ץ ממש כיון שההיתר שלו הוא שמתפלל עם הש”ץ, ויש הרבה מהפוסקים שהזכירו שגם שכל אדם אינו אומר נקדישך עם הש”ץ כמנהג הקדמונים מ”מ יחיד האומר שמונ”ע עם הש”ץ אומר עמו נקדישך דכמתפלל עם הש”ץ דמי (עי’ מאמ”ר סי’ קכה סק”ב, וכך דעת המשנ”ב בסי’ קט סקי”א שבמתפלל עם הש”ץ יאמר מילה במילה אף דבסתם אדם השומע קדושה מהש”ץ נקט עיקר הדין בבה”ל שם ובסי’ קכה דאינו אומר נקדישך, וראה מאירי ברכות כא ע”א דהטעם שצריך לומר מתחילת קדושה עם הש”ץ משום שצריך שיראה עושה עצמו טפל לתפילת החזן, והגר”ז סי’ קט ס”ג וסי’ קכה ס”א כ’ דכשאומרה בלחש עם הש”ץ חשיב כאחד עם הש”ץ ולא הוי כיחיד), אעפ”כ חזי’ ברמ”א שנוסח הקדושה תלוי בש”ץ ובזה סתם יחיד העונה לש”ץ לא עדיף מיחיד המתפלל שמונ”ע עם הש”ץ, ועי’ ברמב”ם בסה”ת דמשמע שנוסח הקדושה הוא הארכת ברכת אתה קדוש ולכן אין כח ליחיד לומר דלא כהש”ץ גם למנהגינו שהיחיד אומר נקדישך עם הש”ץ, וכ”ש למנהג הקדום שהיחיד אינו אומר עם הש”ץ.

ולחידוד וביאור הדברים הוא דכל החילוק הוא שהיחיד שמתפלל עם הש”ץ לפי שי’ הרמ”א יכול לומר כתר, אבל מה שאינו יכול לומר נוסח אחר מהש”ץ זה פשיטא שהרי מאיזה דין יהיה יכול לומר נוסח אחר מהש”ץ כיון שאין קדושה נאמרת ביחיד, הלכך גם המחבר וגם הרמ”א בסי’ קט תרוייהו מודו דאותו היחיד אינו יכול לומר נקדישך כמו בשחרית, וכל הנידון אם יכול לומר כתר אם ש”ץ או שמותר לו רק לשתוק, הלכך ביחיד שאינו מתפלל עם הש”ץ אין עדיפות שיוכל לומר נקדישך באופן אחר מהש”ץ, וכן ראיתי בשם כמעט כל האחרונים ובכללם האג”מ והנצי”ב והגרח”ק ומנח”י (הובאו בביאורים ומוספים סי’ קכה) דצריך לומר נקדישך או נקדש כנוסח הש”ץ אם יש חילוקי נוסחאות ביניהם, כגון ספרד ואשכנז, ומי שמתפלל שמונ”ע עם הש”ץ כ”ש שצריך לומר כנוסח הש”ץ כיון שהוא טפל להש”ץ וראה מה שהביאו בביאורים ומוספים סי’ קט סקי”א בשם הגרח”ק והגרשז”א, (ולענין שאר תוספות של קדושה עי’ להלן בשם המשנ”ב שאינם מעקר הקדושה, אבל עדיין יש מקום לטעון שבמתפלל עם הש”ץ שצריך להיות טפל לש”ץ וכנ”ל אפשר שיצטרך לומר כמו הש”ץ, כיון דסו”ס הכל מסדר הברכה דהש”ץ ואם אומר בנוסח הקצר שאינו תוספת נמצא שאומר חלק מן הברכה שלא באופן שהוא טפל להש”ץ).

ואע”פ שיש לטעון ולחלק בין אופן דהרמ”א לניד”ד דשחרית ביום של מוסף הוא יותר שייך לכתר כיון שיכול להתפלל אז מוסף ולומר כתר, מ”מ אין בקדושת כתר שום דבר ששייך ליום חול, והרי זה כפיוט וכאריכות נוסח הקדושה כמו שכ’ הרמ”א הנ”ל בסי’ קט “דשניהם קדושת שמונ”ע וקדושתן שווה”,ומצינו בשבת שמוסיפין כמה תוספות בקדושה כמ”ש המשנ”ב סי’ רכה סק”א (ואע”פ שלגבי נעריצך כתב שם שהוא מעיקר הדין ושהציבור צריך לשמוע משא”כ במה שמוסיפין בשבת שאינו מעקר קדושה, וא”כ ה”ה כתר להנוהגים בכתר, מ”מ ההיתר לשנות מנעריצך לנוסח אחר הוא מטעם ההיתר לומר פיוט, יעוי’ במשנ”ב סיש סח סק”א מה שהביא הגדרים השייכין לזה בשם רשב”א, ואילו הגר”א במעשה רב שהחמיר לומר נעריצך אחר פיוט הולך לשיטתו שסובר כדעת הרמב”ם פ”א מהל’ ק”ש והרמ”ה המובא בטור סי’ סח וכפסק המחבר שם שאין לומר פיוטים בברכות כמ”ש במעשה רב לומר הכל קודם מי כמוך, ולענין איך מותר להמחבר לומר כתר יעוי’ להלן בסוף התשובה), וכדקי”ל כהרמ”א בסי’ סח שמותר לומר פיוטים ואינו הפסק, וגם שבר”ח חולצין התפילין בכתר היינו שלא יתנאה בכתר כשמקלס הקב”ה בכתר כמ”ש המשנ”ב ס”ס כה, אבל כשאין לו תפילין מאי אכפת לן, ובלא”ה השע”ת שם הביא בשם הפר”ח שאם לומד בתפילין ושומע הציבור אומרים כתר יכול לענות אפי’ בתפילין וכ”ש בעניננו.

ולחדד הדברים יש לבאר דהנה אין איסור כלל להוסיף בפיוט בתפילה אלא לכל היותר דלדעת הרמב”ם ורמ”ה ושו”ע הו”ל משנה ממטבע שטבעו חכמים בברכות, ולדידן אף משום הא ג”כ שרי, אבל נוסח כתר אפשר דאפי’ פיוט לא הוי, ולכך אף ספרדים אומרים כתר, אבל גם לפי הפשטות שהוא כדין פיוט הרי שרי, ולכל היותר אין ראוי ליחיד לשנות ולומר בחול פיוט של שבת ויו”ט, משא”כ כאן כיון שמתפלל עם ציבור ושליח ציבור שע”פ המנהג שלהם ושלו דינם שאומרים כתר א”כ למה שלא יוכל לומר דלא הוי שינוי משום מנהג.

ואע”פ שהמחבר בסי’ קט ס”ג לא סבירא ליה כהרמ”א הנ”ל אלא סובר שמי שעומד בשמונ”ע של שחרית אינו אומר כתר עם הש”ץ אלא שותק ושומע ומכוון למה שהוא אומר, מ”מ שם עיקר הבעיה הוא הפסק כיון שכתר אינו שייך לשחרית אבל בניד”ד שאינו עומד בתפילה ואינו הפסק.

אבל מטעם אחר אתי’ עלה לדעת המחבר, דהרי מנ”ל להמחבר שקדושת כתר אינו שייך לשחרית, אלא אפשר דהמחבר לשיטתו שסובר שאסור לומר פיוטים בברכות, וממילא קדושת כתר כך נתקנה שאינה נאמרת כך בשחרית והרי זה כמברך בריך רחמנא דהאי פיתא שאסור לכתחילה כיון שמשנה ממטבע אם אומר כן בשחרית, אבל עדיין יש לטעון גם להמחבר דכל הבעיה בזה הוא רק אם אוחז באמצע שמונ”ע של שחרית שאז מאחר שבא להאריך בברכת אתה קדוש (דקדושה היא אריכות אתה קדוש כנ”ל בשם הרמב”ם ואחר שגילו לנו הגאונים דשרי לומר עם הש”ץ כשמתפלל עם הש”ץ נמצא דהיחיד מאריך באתה קדוש כמו הש”ץ ועי’ לעיל בשם המאירי, א”כ אסור לו להאריך שלא כנוסח הברכה), ומ”מ אינו נכון לומר דבני”ד יוכל לומר כתר עם הש”ץ דהרי המחבר בסי’ קכה סובר שיחיד שאינו מתפלל עם הש”ץ אינו אומר נקדישך או כתר עם הש”ץ, אבל אם תמצי לומר דלענין זה המנהג כהט”ז שכל יחיד אומר נקדישך וכתר כמו שנהגו אף בני ספרד האידנא ע”פ השעה”כ דף לט סע”א, א”כ בניד”ד אפשר שיוכל לומר כתר להמחבר בסי’ קט וכ”ש להרמ”א שם.

ומ”מ מאחר והמנהג הקדום המובא בפוסקים בשו”ע סי’ רכה ס”א וכ”כ במשנ”ב שם סק”ב שהמנהג נכון הוא הוא שהציבור אין אומרים נקדישך עם הש”ץ אלא שומעים ושותקים (וכ”כ הוא בבה”ל סי’ קט ס”ב שכך עיקר הדין, דלא כט”ז), א”כ יכול לשתוק כשהש”ץ אומר כתר, ובזה מרויח גם הצד שלא שייך לומר כתר בחול כיון שמעיקרו לא נתקן אלא ליו”ט (אבל אם עומד בשמונ”ע אינו ברור שיכול לשתוק בכתר ולומר ההמשך, עי’ בבה”ל בסי’ קט הנ”ל, ומ”מ בדיעבד נקט הבה”ל בסעיף שאחר זה מהגר”ז בס”ס קט להקל שאם לא אמר נעריצך עונה קדוש ג”כ אף בשמונ”ע וכ”כ הבא”ח תרומה אות ט).

קרא פחות

הנה דין זה שאסור לכבס במוצאי תשעה באב מצד מנהג כשר, נזכר בפוסקים (משנ”ב סי’ תקנח סק”ג בשם המהרש”ל), ומאידך גיסא נזכר לגבי כמה עניינים בפוסקים (משנ”ב שם סק”ב, ביאה”ל שם ד”ה שלא בשם המאמ”ר, שמעתתא דמשה להאג”מ עמ’ תלז ועוד) שיש חילוקין בין ליל עשירי באב לשאר דיני שבוע שחל בו ת”ב ובחלק מהדברים שנזכר בפוסקים מבואר שהוא קיל בדברים מסויימים אף מט’ הימים.

והנה לגבי מניעת טירחא בכיבוס בתשעת הימים מבואר בפוסקים (נטעי גבריאל פל”ה סקמ”ו בשם הגרשז”א והגריש”א) שגם אם יש מניעת טירחא על ידי זה אינו מתיר הכיבוס (ולענין חוה”מ בשש”כ פס”ו הערה רנה הובא בשם הבאר משה כדברי הגרשז”א והגריש”א ובשם האג”מ בקובץ מבקשי תורה חוה”מ עמ’ תסה-ב הובא להתיר באופן הנידון שם, והנה מלבד שהאג”מ יחידאה בכ”ז ראשית כל יש לדון דשמא באבלות דת”ב החמירו, עי’ שע”ת בהל’ ת”ב בשם הברכ”י בשם נחפה בכסף מה שהביא שם לענין אחר דבת”ב החמירו, וכן אפשר דלעניינים אחרים שהחמירו יותר בת”ב כמו לגבי מי שיש לו חלוק א’ לחלק מהפוסקים כמדומה שהחמירו בשבוע שחל בו יותר מחוה”מ, ומ”מ גם אם נקבל דלא החמירו בת”ב יותר, ויל”ע בזה, אבל מ”מ הרי האג”מ שם לא התיר אלא שלא ליקח עמו בגדים לנסיעה ועי”ז יצטרך לכבס, אבל אז הרי אם יכבס יהיה כדין, והנידון רק אם מחוייב לטרוח למנוע מעצמו שיבוא לידי היתר זה, אבל לא נזכר בדבריו דמותר לכבס לכתחילה למנוע טירחא וכמדומה שהוא פשוט).

והנה במשנ”ב סי’ תקנח סק”ב דן לגבי סעודה שעושין בלילה שלפני החתונה שאם חל במוצאי ת”ב אסור לאכול שם בשר, ועי”ש שחילק כמה חילוקים בזה דיש שכתבו להתיר לגבי החתן והכלה עצמם, וכן לגבי מקום שמשלחין סבלונות אז נקט להקל, אבל בלא אחד מתנאים אלו אסור לאכול בשר, ואף שלכאורה היה מקום לטעון שהוא מקום צורך ושעת הדחק כיון שיש רגילות לעשות סעודה אז מ”מ לא התיר המשנ”ב.

וכן ראיתי בשם הגריש”א (הובא באשרי האיש או”ח ח”ג פע”א ס”מ) שליתן בשר לקטנים במוצאי ת”ב בעת הצורך יש להקל, ומשמע דגם שהוא עת הצורך היקל רק לקטנים שיש בזה עוד סניף להתיר [וכן יש להזכיר כאן עוד מה שדנו הפוסקים על רחיצה בצונן במקום צורך במוצאי ת”ב, אבל קיצרתי בזה כיון שיש לדחות דיש בזה צד לומר דמעיקרא לא נהגו ברחיצה בצונן].

ומאידך גיסא לגבי שעת הדחק בכיבוס ראיתי בשם הגר”ש ואזנר (הובא בקובץ מבית לוי בין המצרים עמ’ לח) להתיר באופן שיוצא למקום רחוק למחרת ת”ב ולא יספיק לכבס ביום עשירי שיכבס בליל עשירי.

ויתכן שיש לחלק בין שעת הדחק גדול לשעה”ד קטן ולא התיר הגרש”ו אלא בשעת הדחק גדול.

או יתכן שטעם ההיתר של הגרש”ו הוא משום שכיבוס אינו מוסכם לאיסור, יעוי’ בביאור הלכה (סי’ הנ”ל ד”ה עד) דיש פוסקים שנקטו שהאיסור הוא רק בבשר ויין ולא ברחיצה ותספורת, וה”ה כיבוס דהוא נזכר בכמה מקומות יחד עם תספורת, הלכך יתכן שבשעת הדחק היקל הגרש”ו לסמוך על פוסקים המקילים בכיבוס בזמן זה, ואולי רק בצירוף שהוא שעת הדחק גדול דיש לצרף איזה צד שאולי מעיקרא לא קיבלו עליהם לנהוג כן בשעת הדחק גדול.

ולענין מנהג בני ספרד בכיבוס במוצאי ת”ב הגר”ח פלאג’י (מועד לכל חי סי’ י סקצ”ב) נקט כהמחמירים בזה וכהכרעת המשנ”ב, והאול”צ (ח”ג פכ”ט תשובה כו) נקט כהמקילים בזה וכמו שהביא הבה”ל שם שכך דעת המאמ”ר בשם הכנה”ג להחמיר בזה, ומ”מ נראה שספרדי בעל נפש יחמיר בזה דבר פלוגתא דהכנה”ג בזה הוא המהרש”ל וכמו שפסק המשנ”ב.

צריך שהשטח תחת כיפת השמים יכלול לכל הפחות [למדידה המחמירה] בערך 70 על 70 ס”מ, וכן ששטח זה הכשר לא יהיה רחוק מהדופן המקורי לפי השיטה העיקרית ד’ טפחים שהוא [למדידה המחמירה] בערך 30 ס”מ, ויש אומרים ד’ אמות שהוא [למדידה המחמירה] בערך 190 ס”מ.

במקרה שחלק מהדופן מרוחק וחלק לא יש לעשות שאלות חכם, וכן במקרה שהשיעורים אינם אפשריים לנהוג לפי המדידות המחמירות יש לעשות שאלת חכם.

מקורות:
צריך שיהיה שבעה על שבעה טפחים מתחת השמים, שהם בערך שבעים על שבעים ס”מ לדעת החזו”א המגדיל בשיעורים, ובדאורייתא נוהגים לחשוש לשיטתו (ואם מדאורייתא צריך ז’ טפחים הוא נידון בפני עצמו, ועי’ בשעה”צ סי’ תרלד סק”ז שהביא מחלוקת ראשונים בזה, דלהרמב”ן פסולו מדאורייתא, וכן משמע דעת הר”ן יג ע”א שהביא שם בשעה”צ סק”א, ואילו לדעת הרי”ף משמע שהוא מדרבנן, ועי’ ביאור הלכה שם ס”א ד”ה פסולה).

ומלבד זה צריך שיהיו ג’ דפנות כשרות, ולכן אם כל השטח של הסוכה (כולל מה שמתחת מבנה) מכוסה בסכך, כך שיש סכך שמחבר מהחלק הכשר של הסוכה על הדפנות, אז צריך שיהיו פחות מארבע אמות מהדפנות עד האזור שתחת כיפת השמים ששם הסכך כשר, ושיעור זה לפי השיעור הקטן (שגם החזו”א מודה שיש לחשוש לזה מדאורייתא, ראה חזו”א או”ח סי’ לט סקט”ו ד”ה כל) הוא כ196 ס”מ, וראוי להחמיר גם בהפרש של מעט פחות מזה (בשם הגרשז”א ובעל יבי”א ע”פ המדידות האחרונות).

אבל כל זה לפי השיטה האחרונה במשנ”ב סי’ תרלב סק”ד שאומרים גוד אסיק בצירוף עם דופן עקומה, אבל לפי הדעה הראשונה שם, שהיא הדעה העיקרית, (שגם בביאור הלכה שם פסק שצריך ליזהר בזה, וכן נקט בפשיטות בסי’ תרלג משנ”ב סק”כ בסתמא, וכן דעת החזו”א או”ח סי’ עז סק”ז כדעה זו, וכן כתב החוט שני סוכות עמ’ ריט שכך יוצא לדעת רע”א מהדו”ק סי’ יב) אין אומרים דופן עקומה עם גוד אסיק והמשמעות של זה שבמקרה דידן אם אין דפנות הסוכה מגיעים עד התקרה הפסולה שמעליה צריך שלא יהיה ד’ טפחים מהדופן של הסוכה עד השטח הכשר של הסוכה, (שהוא 32 ס”מ לדעה המקטינה, וראוי לחשוש פחות מזה כדלעיל), אבל אם הדפנות של הסוכה צמודות לקיר שממשיך עד הגג הפסול, לכל הדעות השיעור הוא ד’ אמות וכנ”ל.

ואמנם יש לדון כאן בדיני ד’ טפחים וד’ אמות האם הוא גם בסכך העומד בפני עצמו או רק בסכך פסול העומד בצמוד לסכך הכשר, כלומר יש לדון לגבי סכך פסול העומד מעל הסכך הכשר בהפרש ביניהם האם השיעור הוא עדיין ד’ טפחים (כשאין נוגע בדפנות) וד’ אמות (כשנוגע בדפנות), או דכאן מכיון שיש כאן פסול ב’ סככין הפסול הוא שיעור אחר (ואין להביא ראיה ממתני’ על סוכה גדולה שהקיפוה וכוש דאפי’ אם נפרש שהסכך הפסול מונח על הסכך הכשר מ”מ שם מיירי שהונח ממש מעל), ויעוי’ בסוף סי’ תרכז במשנ”ב סקי”ב דמבואר שם לענין סדין שתחת הסכך שמרוחק מהסכך ג’ ד’ טפחים שהפסול שבו הוא בד’ טפחים, וכתב שם המשנ”ב שאם היא באמצע הסוכה היא פוסלת את כל הסוכה, ומשמע שאם היא בצד הסוכה פוסלת רק תחתיה כדין דופן עקומה שאין בה ד’ אמות, ולפי מה שנתבאר יהיה רק אם נוגע הסדין בדופן (וכך מיירי מסתמא מאחר שהסדין תחת הסכך במקביל לדופן בצד הסוכה ולא מעל הסכך), אבל אם הסדין מעל הסכך באופן שאינו נוגע בדופן ואינו סמוך אליו (עכ”פ שמרוחק ג’ טפחים בגובה מן הדין דבפחות מזה נכנסים כאן לנידון המשנ”ב והחזו”א האם אומרים לבוד עם דופן עקומה או לא, עי’ חוט שני סוכות עמ’ ריט וביאורים ומוספים על המשנ”ב סי’ תרלב על המשנ”ב סק”ד, ופשטות גמ’ דשבת שא”א ללקט רה”ר וכו’ שלבוד אינו דין, אבל אפשר דרק ברה”ר נאמר, דאל”כ איך ניישב דעת התוס’ דלא אמרי’ לבוד להחמיר), לא אומרים בזה דופן עקומה לפי מה שהתבאר לעיל בהכרעת המשנ”ב.

השלמה לתשובה על סוכה שבנויה בחלקה תחת גג ואין ג' דפנות תחת כיפת השמים מה דינה

בעיקר הדברים יש להוסיף דהנה בפוסקים נזכר דבדופן עקומה ולבוד או בדופן עקומה וגוד אסיק דנו הפוסקים אם אפשר לצרף או לא (כמו שנזכר בפנים), אבל בנידון שהסכך הפסול עצמו אינו מגיע לדופן רק שיש סכך כשר אחר שמגיע לדופן, בזה הדין הוא ודאי שיש בזה דופן עקומה וא”צ שהסכך הפסול יהיה נוגע בדופן מאחר שיש חיבור משם עד הדופן בסכך כשר, וכן מתבאר בסי’ תרלב במשנ”ב סקט”ו, והוא פשוט דלא יהא אלא סכך פסול שמחבר בין הסכך הפסול לדופן, ולא שייך להחמיר בסכך כשר יותר מסכך פסול לענין זה, ובתוספת חידוד יש לבאר דבעצם א”צ להגיע כאן לשום “דין” של הלכה למשה מסיני כדי לחבר בין הסכך הפסול לדופן דהרי יש כאן דבר בעין המחבר ביניהם.

עוד יש להוסיף דבגוף הנידון על ב’ סככים אמנם אין להביא ראיה מדין סכך פסול דאמרי’ ביה דופן עקומה, דשם לא מיירי באופן שיש ב’ סככים שעיקר דינו נאמר כשיש אוהל ע”ג הסוכה או בתוך הסוכה מתחת הסכך [דלכמה ראשונים הוא מדין אוהל בתוך אוהל עי’ רי”ף ורא”ש ועי’ משנ”ב סי’ תרכז], אבל היה מקום להביא ראיה מדין נוי סוכה דבמופלגין ד’ שהם פסולין מ”מ אמרי’ בהו דופן עקומה כדמוכח במשנ”ב סי’ תרכז סקי”ב, והיינו אף בגבוהה י’ מן הקרקע [דבלאו הכי אם נדמה לה לכילה ולא לקינוף א”כ אין פסול כלל ואכה”מ] ומשמע דגם אין חילוק בין מופלגת י’ מן הגג לאין מופלגת, ואמנם עי’ בקה”י סוכה סי’ ח דסכך פסול למטה גרוע מלמעלה, מ”מ לומר דלמעלה גרוע מלמטה לא שמענו, ומאחר דלמטה לא אמרי’ דגרוע מסכך פסול לענין דלא אמרי’ בסכך כזה דופן עקומה אף אם יש בזה ב’ סככין, א”כ ה”ה למעלה אף שיש כאן ב’ סככין עדיין אמרי’ דופן עקומה.

יש בזה ספק מה נכלל בגדר קינוף להיאסר בפחות מגובה י’ כשיש לה גג ישר, ולכן יש להחמיר כל אימת שיש להסתפק שמא נקרא קבוע.

מקורות: יעוי’ בחזו”א או”ח סי’ קנ סקי”ח שהסתפק בזה לגבי קביעות של קינוף, דהרי לא נתפרש שיעורו, ויש לציין דמצינו הרבה דברים לדידן שלא נתפרשו שיעורם ומחמירין בכל דהוא ממש, כמו שיעור שהייה בשחיטה ושיעור דבר שמן וכחוש בנותן טעם, ושיעור מליחה לאסור, וכן עוד דינים, אולם על אף שיש באלה שמצינו בהן שמחמירים אף דברים שודאי אינן בכלל הספק כדמוכח ברמ”א הל’ שחיטה וכמו שביאר שם בביהגר”א, מ”מ לעניננו שלא נודע מנהג להחמיר בזה א”כ אין להחמיר אלא במה שמצד הסברא נכנס בכלל הספק, ומ”מ בספק בדין יש להחמיר עי’ כללי ספקות להש”ך ועי’ חזו”א בקוב”א מ”ש בזה.

ויעוי’ בלשון המשנ”ב שכ’ דקינופות הוא קבוע מאוד, ואולי יש ללמוד מדבריו דרק בקביעות גמור שכך קבע עצמו לישן אסור בזה, ויל”ע, ובמקום שיש ס”ס יש לדון אם לפעמים יצרפו גם דעת הרי”ף (חלק מהפוסקים בדעתו) והרמב”ם שלא פסקו כלל דין זה של קינופות קביעי והם דעה האחרונה בשו”ע, אף שהכריע הבה”ל באופן רגיל כדעה ראשונה להחמיר, והכל לפי ראות עיני המורה.

ולענין דבר שאינו קבוע כ”כ אלא רק קבוע קצת אך יש בו גובה י’ בזה אסרי’ חדא לריעותא מדין נקליטין (וחדא לריעותא היינו שאין שם גג ישר אלא רק גבוה י’), אבל דבר שקבוע קצת ויש לו גג ואין בו גובה י’ צ”ע דמחד גיסא נזכר הלשון במשנ”ב שנקליטין הואיל וקבוע יותר מכילה הלכך נאסר אפי’ בחדא לריעותא, ולפ”ז לכאורה היה צריך להיות דה”ה בקבוע יותר מכילה ויש גג פחות מי’ ג”כ הגג הו”ל חדא לריעותא ואסור, אבל אולי משמע במשנ”ב בתחילת דבריו שלענין יש לה גג ואין לה גובה י’ מחמירין רק באופן שיש לו קביעות מאוד כקינופות, ולכאורה סותר דידיה אדידיה, אבל נראה לומר דאין זו כוונתו בתחילה, אלא יש לפרש אדרבה, שאם יש לו גג ויש לו קצת קביעות הגג עושה לו קביעות טובא וחמור יותר, ועדיין צ”ע לפ”ז למה חילקן לג’ חילוקי דינים.

ולמה לא אמר דבאין קבוע כלל ככילה נאסר רק בתרתי לריעותא ובקביעי יותר מכילה נאסר בחדא לריעותא כגון בקינופות שיש להן גג ובנקליטין שגבוהין י’.

והנה מקור דברי המשנ”ב מהגמ’ דאמרי’ קינופות לגבי נקליטין קביעי,  ומבואר דקביעות נקליטין הוא יותר מקינופות, אבל דברי הגמ’ גופא צ”ב למה לא תירצו שם כמ”ש המ”ב דחדא לריעותא סגי ולכך דין הקינופות שאין גבוהין י’ שוה ממש לנקליטין גבוהין י’, דבשניהם תרתי לריעותא, ונראה ליישב דזהו גופא תי’ הגמ’ דמאחר שקינופות יש להן גג א”כ יש להן כבר צד קביעות אף בלא גובה י’, משא”כ נקליטין שאין להן צד קביעות זה אינם נאסרין אלא בגבוהין י’, ומ”מ האמת קאמר דביש לה גג חשיב קביעות טפי בעצם צורת הדבר יותר מגובה י’ והיינו דברי הגמ’ קינופות לגבי נקליטין קביעי והיינו דברי המשנ”ב הנ”ל.

ואם נימא שאכן זו כוונתו יש לפרש דעצם גובה י’ משוי ליה קביעות מצד צורתו, בתנאי שאינו ארעי ככילה.

ואמנם זה דחוק במשנ”ב (וכ”ש שהוא דחוק בכוונת הגמ’) אבל אם נפרש כן נמצא שאין שום מקור לומר שצריך קביעות רבה לקינופות, אולם כמו שכתבתי שזה דחוק, ויש קצת משמעות במשנ”ב אף שבחשבון קשה להולמו מ”מ מצד הלשון יש קצת משמעות דקינופות קביעי טובא.

אבל מאידך אם אכן נפרש כלשון המשנ”ב (היינו כפשטות לשונו ולא כמו שכתבתי לפרש בדבריו) להלכה יצא דוחק עצום למה לא נתפרש דין דבר שיש לו קביעות מעט כשצורתו כקינופות, אלא ע”כ כמ”ש שהצורה היא עושה את הקביעות טובא, וממילא אין כאן שום לשון הכרעה מהמשנ”ב לספקו של החזו”א.

ואגב שהבאתי דברי החזו”א נפרש סוף דבריו שם כי המדפיסים לא פיסקוהו נכון, דכוונת החזו”א שם הוא דלגבי נקליטין אם אינו רחב ד’ על ד’ אינו פוסל, ואילו לגבי קינוף יש להסתפק אם פסולו הוא רק ברחב ד’ או גם בפחות מזה.

ולענין אם חולק החזו”א על מה שכתב המשנ”ב סי’ תרכז סק”ז דפוסל גם בלא גג, אינו מוכרח שחולק די”ל דמ”מ בעינן שיעור מקום לפסול עכ”פ בגג כל דהוא אפי’ משופע אף שאין שם גג ישר.

הוספה מלאחר זמן

עוד יתכן לומר באופן אחר החילוק בין כילה לעמודים הקבועים במיטה, דכילה היינו דבר שאינו שייך למיטה, אבל עמודים מכיון שהם קבועים ומחוברים במיטה (כמבואר במשנ”ב סי’ תרכז סק”ח, אבל זה אינו חילוק בין נקליטין לקינופות), הלכך חמירי.