סוכות

ב”י אה”ע סי’ לז ומ”ש בשם הרמ”ה וכו’, נדחק בפירוש הגמ’ לפ”ד הרמ”ה ויל”ע למה לא פי’ כי עביד עובד במכחשתו דהוא דחייה ור”ל דהטעם שהקפיד שמואל משום שעשה עובדא במכחשתו וממילא עבד דלא כרב ודלא כשמואל ולכך קפיד שמואל, וזה מיושב לפי”ד הרמ”ה שפירש דרב קאמר רק בשלא מכחשתו, ונראה דהטעם שלא רצה הב”י לפרש כן משום דלפ”ז נמצא דהגמ’ הדרה בה ממאי דקאמרה עבד עובדא כוותיה דרב והוא דחוק דמשמע שעיקר הדיוק ממה שנמסר מפי חכם דההוא עובדא הוה כוותיה דרב והשתא נמצא שהדברים לא נמסרו כהוגן.

*

אה”ע סי’ לט ס”ד בהג”ה י”א דנכפה וכו’ אין חילוק בין מרחץ בעיר או לא, ומבואר בנו”כ דהטעם שיכולה להשמר בזמן מועט כזה, ושמעתי שהנכפה מרגיש שהדבר עלול לבוא עליו ולכן יש בידה להזהר שלא תלך למרחץ בזמן זה, וצ”ב דא”כ תזהר גם שלא תלך ברה”ר בזמן זה ונמצא שנכפה גם בלא וסת קבוע הוא כמומין בסתר ודלא כמ”ש בהג”ה דבכה”ג הוא כמומין שבגלוי, וי”ל דשמא כולי אי א”א להזהר ועבידא שתלך לרה”ר דסברא דמציא מוקיא נפשה משא”כ במרחץ, וצע”ק מאי שנא במרחץ דוקא, ואולי באמת י”ל דכל מש”כ הרמ”א שאין חילוק במרחץ מיירי ביש לה וסת קבוע ואז אין חילוק בין יש מרחץ ובין אין מרחץ הו”ל מומין שבסתר, אבל באין לה וסת קבוע בכל גווני הו”ל מומין שבגלוי בין יש מרחץ ובין אין מרחץ, ומש”כ הנו”כ הטעם דבכה”ג יכולה להזהר זמן מועט מיירי על ריח הפה, אבל לגבי נכפית הוא מטעם אחר כנ”ל, אבל עדיין צ”ב דא”כ גם בריח הפה מ”ש בין מרחץ לשאר מקומות דאם הטענה שבזמן מועט יכולה להזהר הרי ריח הפה שוה מרחץ לשאר מקומות, וצריך ביאור בכל זה.

*

אה”ע סי’ לח סי”ח בהג”ה אמר לה על מנת להביא לה ר’ זוז דינו כמו בעל מנת שאראך, משמע דלמ”ד בשאראך שצריך להיות בזמן אמירתו א”כ גם כאן צריך לדעה זו, והי’ מקום לדחות דהוא דינו כמו שאראך רק לענין מה דמסיים שצריך להיות משלו, אבל לשון הרמ”א וצריך וכו’ אפשר דמשמע שהוא עוד דין, ועכ”פ בח”מ סקכ”ט ובב”ש סקל”ח מוכח דגם הנידון אם צריך שיהיה לו הזוזים בזמן האמירה תליא בפלוגתא דלעיל, וצל”ע מנ”ל דשמא שאראך משמע שאראך מה שיש אבל שאביא משמע דטרחנא להביא מה שאין לי עכשיו.

*

אה”ע סי’ לח ס”כ הרי את מקודשת לי ע”מ שיש לי בית כור עפר במקום פלוני וכו’ ואם לאו מקודשת מספק וכו’, לכאורה פשוט דמיירי באופן דליכא לברורי חלק מהקרקעות שם של מי הם אבל בדאפשר לברר שבשעת קידושין כל הקרקעות שבאותו מקום היו של אחרים א”כ אפי’ קידושי ספק אין כאן.

*

אה”ע סי’ מד ס”א לפיכך אם בא פקח וקידש אשת חרש הפקחת הרי זו מקודשת לשני קידושין גמורים, ומ”מ פשיטא דאסורה לשני כיון שמדרבנן מקודשת לראשון, וכן מוכח ממה שדנו כאן בב”ש ובבית הלל אם נישואי שני יאסרוה על הראשון או לא, ואין להקשות דאם אסורה לשני למה היה צד לגזור משום קידושין גרידא דהגזירה משום שנראית כמחזיר גרושתו אחר שנתקדשה לאחר, ועי’ גיטין פט ע”ב ולקמן סי’ מו ס”ה.

*

אה”ע סי’ מד ס”ט, ישראל משומד שקידש וכו’ ואפי’ זרעו שהוליד משנשתמד וכו’ קידושיו קידושין ודוקא שהולידו מישראלית אפי’ משומדת וכו’, יל”ע מאי רבותא אשמעי’ באב משומד דלכאורה אם יש רבותא הוא רק לגבי אם משומדת דהרי באב אפי’ גוי אין בזה נפק”מ כלל וכדמסיים הרמ”א, (ואולי כ”ז כלול בתמיהת הח”מ סוף סק”י), ואולי עיקר הלשון כאן במקורו אזיל למ”ד דאזלי’ גם בתר האב ולא שינה השו”ע הלשון מאחר שמ”מ הדין נכון גם לדידן וצל”ע.

*

אה”ע סי’ מח ס”ד והאם אסורה על קרוביו, צע”ק למה לא נקט אסורה בקרוביו כעין לעיל ס”א וס”ב, ובפרט דהאיסור היא מחמת האיסור דשווייה אנפשה וגם האיסור דמוטל עליהם הוא מחמת איסור שלה, ושמא הא גופא אתי לאשמעי’ שאם תינשא לאחד מהם יעברו איסור דאיסור שווייה חל על גם על זולתה כדמוכח בכתובות כב ומיהו רק במעשה הנוגע אליה ממש.

*

אה”ע סי’ לז ס”א בהג”ה י”א דאין קידושין תופסין בנפל ואם קבלו אביו בו קידושין והמקדש קידש אח”כ אחותו צריכה גט ע”כ, ויל”ע למה נקט גט שנזכר בהרבה מקומות לגבי ספקות או לגבי ספקות אם חל קידושין או שיש איסור ערוה ולא נקט מותר לישא אחותה ומשמע דלא ברירא ליה לדינא שמותר לישא אחות הנפל ואולי הכרעתו דלא כהיש אומרים אבל הלשון צ”ע דמשמע שהכל הוא מדברי היש אומרים ולהלכה עי’ בנו”כ מש”כ בזה.

*

אה”ע סי’ לח ס”ג אבל אם קדשה ונתאלמנה או נתגרשה כמה פעמים קודם שתבגר חוזרת לרשות אביה עכ”ל, וצ”ע דאו משמע מעשה אחר א”כ כמה פעמים קאי גם על אלמנות, ומ”מ מצינו שלפעמים כשנחתו לדיני איסור והיתר הזכירו גם אופנים שלא יחששו לדיני סכנה, ואם ניישב דכמה פעמים קאי על נתגרשה קשה דא”כ מאי “או” דמשמע דברישא לא נתגרשה ואם נתאלמנה רק פעם אחת מאי נפק”מ שחוזרת לרשות אביה, ויש ליישב שחוזרת לנישואין שיהיו מכאן ולהבא או למעשה ידים וכיו”ב, או בדוחק יש ליישב דר”ל אם עברה ונישאת קטלנית הדין כן, וכן יש ליישב דיש אופנים של אלמנות שאין בהם דין קטלנית כמבואר במקומו וגם כתבתי בזה במקו”א.

הערות על הסדר 101 שני

*

באו”ז ח”ב סי’ רעו הובא מעשה דר’ אמנון ממגנצא (ונדפס בהרבה מחזורים בסילוק ונתנה תוקף), וכתוב שם שביקש מקרוביו לשאת אותו לבית הכנסת עם כל פרקי אצבעותיו המלוחים עכ”ל, ושמעתי מי שביאר שכדי לצערו הניחו שם מלח על בשרו אחר שחתכו, אבל לענ”ד לא נזכר שם שמלחו גופו אלא רק איבריו החתוכים, וגם לא נזכר גבי ההגמון שם שהניח מלח על בשרו אלא רק אח”כ גבי מה שהביאו האיברים לבהכנ”ס נזכר שהיו מלוחים, הלכך נראה דהמלח היה רק כדי לשמר האיברים כדי לשמרן מחמת שחשש שלא יתקלקלו בבהכנ”ס ולא כפי’ הנ”ל.

נראה דיש לחשוש למשנ”ב והאחרונים המחמירים בזה, אבל יכול להאריך את הדופן הדרומית עם צוה”פ (או בעומד מרובה) אחרי שכבר יש בה כשיעור.

מקורות:

הנה הנידון כאן באופן שאין ב’ דפנות שלמות בסוכה והנידון האם בעינן ב’ דפנות שלמות או דילמא דסגי שיש ב’ דפנות שיש בכל אחת מהן כשיעור, ואפי’ דבב’ דפנות כשיעור לחוד לא סגי (דזה מפורש בסוגי’ דפסל היוצא אחר סוכה [המובא בסי’ תרלא] דלא סגי בכה”ג אם המשך הסוכה אינה כנגד דופן), מ”מ עדיין יש מקום לומר דסגי בב’ תנאים, האחד שיש ב’ דפנות שכ”א מהן יש בה שיעור סוכה והב’ שיישב באויר ב’ דפנות, אבל ב’ דפנות שלמות לכל אורך הרוח שלהם לא בעינן.
אלו צדדי הספק.

ויעוי’ בביאור הלכה סי’ תרל ס”ב ד”ה שיעמיד שהביא בשם הר”ן סוכה ב ע”ב דבפחות מב’ דפנות שלמות ושלישית טפח וצוה”פ, פחות מזה לא מהני אפי’  אם יעשה כל הדפנות על ידי צוה”פ עכ”ד, ומלשונו משמע שזה הוא תנאי דבעינן ב’ דפנות שלמות, כלשון הגמ’ שנים כהלכתן ושלישית אפי’ טפח, ולפ”ז לא סגי במה שיושב בכל מקום באויר ב’ דפנות, אלא בעינן להכשר סוכה לכל הפחות ב’ דפנות שלמות והשלישית צוה”פ כדיני דופן שלישית כמבואר בסי’ תרל ס”א וס”ב (וכשיש בה שיעור סוכה א”צ צוה”פ, עי’ משנ”ב סקי”ז), ויש לציין דגם אילו הוה מכשרינן צוה”פ בכל הדפנות (ועי’ בהמשך הבה”ל הנ”ל דיש צד שמדאורייתא מועיל ורק מדרבנן אינו מועיל), מ”מ כאן ג”כ אינו ברור שנחשב צוה”פ אפי’ הדפנות מגיעות לסכך, יעוי’ במג”א סק”ב ומשנ”ב סקי”ג, אלא אם כן יעשה צורת הפתח חדשה.

ואולי יש לדון ולהכשיר מדין מבוי שאינו מפולש בצירוף פס ד’, עי’ בשו”ע ס”ד שם בשם הר”ן, והיינו שנחשיב העומד כנגד הדופן הצפונית החיצונית כמי שעומד במבוי שאינו מפולש כיון שעומד באויר ב’ מחיצות, וממילא סגי להחשיב הדופן הפנימית הדרומית כפס ד’ להכשירו, אבל למעשה אינו שייך לכאן דשם סו”ס מוקף מחיצה מכל רוחותיו, עי”ש בשעה”צ מה שפסק דברי מג”א, ובלאו הכי אפשר דמיירי בחצר המועלת, עי’ להלן בשו”ע ס”ז (וע”ע בריטב”א סוכה ז ע”א), אבל פשטות הר”ן [ממה שכתב “ולא הצריכו פס ד’ אלא בסוכה שהיא מפולשת ואין דופן אמצעי כנגדה”, עי”ש] דסגי בכל דופן שלישית כנגדן (גם לפי מה שלמד המג”א בדבריו) ולאו דוקא במבוי או החצר שיש בו דיני חצר ומבוי, וכן משמע בבית מאיר, וממילא צע”ג בענייננו אם יש לטעון כן ג”כ, ולכאורה בענייננו כ”ש כיון דבניד”ד המחיצות דעריבן הוא במקום כשר ועדיף מהנידון בר”ן שם דהעריבן הוא מחוץ לסוכה, אבל יש לדחות דבמקרה של הר”ן סו”ס עומד באויר ג’ מחיצות משא”כ כאן שעומד באויר ב’ מחיצות בלבד, ועוד יש לציין דהמקרה של הר”ן עדיף מהמקרה שלנו דבמקרה של הר”ן יש ב’ דפנות עריבן לדופן האמצעי משא”כ כאן שיש רק עריבן פעם אחת (עי’ במשנה אחרונה שם שהביא פלוגתת אחרונים בדעת הר”ן לפי ביאור המג”א אם דבר זה הוא תנאי בהיתרו של הר”ן או לא), וצריך להתיישב בדבר.

והנה ברמ”א סי’ הנ”ל ס”ה מבואר שאף שפירצה אינה פוסלת בפחות מעשרה כשעומד מרובה על הפרוץ מ”מ צריך שלא יהיו הפרצות בקרנות כדי שיהיו המחיצות מחוברים כמין ג”ם, והג”ם הוא כמו האות רי”ש שלנו, וכן מבואר במשנ”ב שם דסגי לענין דין הזה של הרמ”א שיהיו ב’ דפנות בלבד מחוברות זב”ז וא”צ דוקא ג’ הדפנות, והוא פשוט ע”פ דיני דופן שלישית שנתבארו לעיל בס”ג.

אבל עדיין אין בזה כדי להכשיר סוכה דנן, דהרי המשנ”ב כאן מיירי באופן שיש ב’ דפנות שלמות דבאופן זה אם הדופן הג’ עשויה כדינה אין צריך שתהיה מחוברת לדופן האמצעית, אבל ב’ הדפנות גופא צריכות להיות שלמות כמבואר במשנ”ב כאן סקכ”ב.

ולכן הפתרון שב’ הדפנות המחוברות יהיה בהם עומד מרובה על הפרוץ ויהיה בהם המשך עד סוף הסוכה או בצוה”פ בפירצה עד י’ (לחוש להרמב”ם דיותר מי’ לא מהני צוה”פ), ובזה גם להר”ן המובא בבה”ל הנ”ל בס”ב מהני צוה”פ אם יש כבר בדופן שיעור סוכה כמ”ש בשעה”צ סקכ”ד, ובזה מהני אפי’ בפרוץ מרובה כל שהפרוץ הוא עם צוה”פ (כן מוכח דאילו עומד מרובה א”צ לבוא לחידושו של השעה”צ הנ”ל, ומה שכ’ כן השעה”צ סקכ”ה רק לדעת החולקים על הרמב”ם היינו משום דבא להשמיע חידוש זה בפירצה יתר מי’, דהכי קאמר השעה”צ דכיון דלהרמב”ם בפירצה פחות מי’ הדין דמהני צוה”פ אפי’ פרוץ מרובה א”כ גם להחולקים יהני בכה”ג אפי’ ביותר מי’, דוק ותשכח שזו כוונת דברי השעה”צ, ואילו לשי’ רמב”ם מה שפרוץ פחות מי’ המרובה על העומד ניתר בצוה”פ לא הוצרך השעה”צ לאשמעי’ דאל”כ אלא תאמר שמתיר רק בעומד מרובה א”כ צוה”פ מאי אהני, ולא הוצרך השעה”צ לאשמעי’ דין זה אלא רק ליותר מי’ להמכשירים בזה ע”י צוה”פ, דוק ותשכח, וקיצרתי).

ויש להוסיף דבריש סי’ תרל בשעה”צ הביא פלוגתת הלבוש ולבושי שרד אם צוה”פ בעי על כל הדופן או לא, בדופן ג’ הניתרת ע”י צוה”פ, והמשנ”ב להלן נקט כהלבושי שרד להקל בזה, והחזו”א החמיר בזה, אבל גם להמחמירים הוא רק מצד דצוה”פ בטפח שוחק הוא מחיצה גרועה כיון שניתר בשתי בלא ערב על פי צוה”פ וכמ”ש בבהגר”א בס”ג, וכדעת המג”א בריש הסי’ (הובא שם במשנ”ב וכן להלן בס”ה במשנ”ב) דלבוד לא מהני בשתי בלא ערב אלא רק אם יש ד’ דפנות, ולהחזו”א אפי’ בד’ דפנות לא מהני מחיצת שתי בלא ערב, הלכך כיון שיש כאן מחיצה גרועה לא מהני בלא צוה”פ על כולו, דכך צריך לצאת גם לדעת המג”א בסק”ג לענין מחיצה אמצעית בטפח שוחק דלשיטתו הוא רק אם יש בו לבוד לב’ הדפנות שבב’  הצדדים, והוא משום שהוא מחיצה גרועה כמבואר שם וביד אפרים ועי”ש בבהגר”א, אבל אם האמצעי היה פס ז’ סגי גם להמג”א בב’ דפנות דעריבן ושלישית שכנגדן שלמה ומרוחקת מהן, כמפורש בגמ’ בסוגיא דפסל כמו שציינתי לעיל בריש התשובה, ולכך כ’ הרמ”א בס”ג והמשנ”ב שם סקי”ז דלכל הדעות בשו”ע שם אם הדופן השלישית יש בה ז’ טפחים א”צ צוה”פ אפי’ להדעה בשו”ע שצריך צוה”פ לגבי טפח שוחק באופן המבואר שם, ומה שא”צ צוה”פ מבואר שם שהוא לא רק באופן של סוגיא דפסל שיש ב’ דפנות שלמות דעריבן, אלא גם באופן שב’ הדפנות השלמות הם זה כנגד זה והדופן השלישי עומד ברוח האמצעית בצד אחד מהם ובריחוק מחבירו (ראה שם משנ”ב סקי”ח).

ומ”מ שם קולת הרמ”א הוא באופן שלכה”פ הדופן האמצעית עומדת ליד דופן אחד מהדפנות בצדדין (דבלא זה חסר ב’ עריבן), ובענייננו אם נאמר קולא זה הוא חידוש יותר מכיון שכאן הדופן הקטנה היא עומדת בפני עצמה שלא ליד שום דופן, ומ”מ הניד”ד הוא מעין הנידון שם, דגם בנידון של הרמ”א הדופן השניה מן הצד (שאינה נוגעת בדופן האמצעית) עומדת בפני עצמה, ומאידך גם במקרה שלנו יש עריבן מחמת ב’ הדפנות השלמות (אחר שמחבר דופן דרומית עם צוה”פ עד סוף הדופן) ועי’ מה שציינתי לעיל מהמשנ”ב סקכ”ה דסגי בב’ דפנות עריבן, כל שהדופן השמאלית הצפונית עומד מרובה על הפרוץ, ואפי’ אם בניד”ד נחשוש עוד מאיזה טעם שלא יהיה מ”מ עדיין יכול לתקן על ידי שיאריך הדופן השמאלית הצפונית עד הדופן האמצעית עם צוה”פ, ואז כמדומה דחשיב כאילו שלמה ע”פ מה שנתבאר לעיל מהשו”ע ורמ”א ומשנ”ב בסעי’ ה’ אחר שכבר יש בה ז’ טפחים.

עד כאן ביררתי דעת המשנ”ב שסוכה כמו שלך לכאורה יוצא שלדעתו שפסולה כיון שאין ב’ דפנות שלמות, ובפשטות ב’ דפנות שלמות הכונה שלמות לגמרי כמו שהתבאר, והתיקון לזה על ידי הארכת הדפנות בצוה”פ, או אם עומד מרובה כדלהלן, אולם יעוי’ בחזו”א סי’ עה סוף סק”י שלפי דבריו סוכתך תהיה כשרה, אולם גם המבואר שם דמיירי באופן שב’ דפנות אלו מוכשרות על ידי צוה”פ או עומד מרובה, ויעוי’ בחידושים וביאורים סי’ ב סק”ט וסקכ”ב מה שכתב.

והנה לשי’ המג”א סק”ג היה לכאורה צריך לצאת דגם אם היו כאן ב’ מחיצות שלמות מ”מ המחיצה הצפונית לא היתה מכשרת כיון שאינה תוך ד’ לדופן (עי”ש באריכות וביד אפרים), אמנם למעשה גם להמג”א אין כאן חסרון דכל מה שהחמיר המג”א הוא רק כשהמחיצה השלישית משלימה שיעור על ידי לבוד באופן שהיא מחיצה גרועה, משא”כ בניד”ד דלא פליג המג”א להחמיר, עי”ש בבהגר”א, דהחסרון מצד שניתר על ידי לבוד.

ולענין שי’ המג”א בריש הסימן דבלבוד לא מהני אם אין ד’ דפנות (והחזו”א מחמיר גם בד’ דפנות) אם יש מחיצה גרועה של שתי בלא ערב, הנה ברמ”א ס”ה גבי  ג”ם משמע דאם יש עומד מרובה מהני עומד מרובה גם בב’ דפנות, בחשבון הדברים, (דלולי דמהני עומד מרובה בעלמא בב’ דפנות בג”ם לא הוה להרמ”א לומר דבכה”ג במקום קרנות לא מהני), וכן מבואר בחזו”א  סי’ עה סקי”ז שפס ד’ טפחים אינו בכלל מחיצה של שתי, ועי’ משנ”ב סי’ תרל סקכ”ג  ושעה”צ סק”כ, ובפשוטו יש שם צד שבעומד מרובה אפי’ בפס פחות מד’ חשיב מחיצה מעולה, ועי’ באריכות במשנה אחרונה שם ובהערה קסט וקעג וספר הסוכה ח”ב פנ”א הערה יא ובירורים סי’ ח, וצל”ע ברש”י עירובין טו ע”ב גבי כלי בהמה, וצריך להתיישב בדבר ובסוגי’ שם.

הוספה

לגבי מה ששאלת על מקרה כזה שהדופן השמאלית היא גדולה ויש בה עומד מרובה על הפרוץ הדין הוא כדלהלן:

הנה ב’ דפנות דעריבן הם לעיכובא, כמבואר בגמ’ פ”ק דסוכה וכך נקט המשנ”ב סקכ”ה דבעי’ לכה”פ ב’ דפנות שהן מחוברות, ולכן הדופן השמאלית מכיון שאינה מחוברת אינה יכולה להיחשב עריבן כיון שיש רווח בקרנות דלהמשנ”ב אינו מועיל, ולכן אי אפשר להכשיר על ידי שנחשב אותה עד סופה כאילו היא קיימת, דלענין עריבן אינו מועיל כיון שיש כאן רווח ומשמע להדיא בחשבון הדברים ברמ”א בס”ה דגם מה שיש כאן עומד מרובה אינו מועיל.

ואילו הדופן הימנית הקצרה יותר הנה היא לכשהיא לעצמה אינה דופן שלימה ואינה יכולה להשלים אחת מב’ הדפנות העיקריות בסוכה המתירות את הסוכה בדין שתים כהלכתן, אלא רק כדופן שלישית תוכל להיחשב אחר שיהיו כבר ב’ דפנות שלמות מלבדה.

אולם באמת יש מקום לומר דבמקרה שהדופן השמאלית העומד שלה מרובה (ורק יש רווח בינה לבין הדופן האמצעית) תיחשב הדופן העיקרית השניה כדופן שלמה כיון שיש רוב עומד ואילו הדופן הימנית תועיל לענין עריבן, דלענין העריבן א”צ שיהיה דוקא הדופן השלמה מב’ הדפנות השלמות כמבואר ברמ”א ס”ג ובמשנ”ב שם סקי”ז וסקי”ח לגבי סוכה מפולשת דגם הדופן האמצעית שאינה דופן שלמה יכולה להיות דופן.

כ”ז באופן שהדופן השלישית היא אכן עומד מרובה על הפרוץ ועי’ מה שכתבתי בתשובה בפנים לענין זה בסוף הקטע המתחיל ומ”מ שם קולת הרמ”א.

רוב התשובה מתייחסת לשאלה ברמה הרעיונית לפי המתואר בתחילת התשובה ולא נכנסתי לפרטים שיש עומד מרובה על הפרוץ בדופן השמאלית למרות שהתייחסתי לזה בדרך אגב בקטע הנ”ל, ועכשיו בהוספה הנוכחית דנתי בשאלה הזו להדיא.

וע”ע מה שכתבתי בד”ה ולכן הפתרון ושם הוא פתרון אפשרי, אבל עכשיו הוספתי הנידון לגבי הפתרון השני.

ויש לשים לב לגבי עומד מרובה על הפרוץ שנכנסים בזה לנידון האם הולכים בכל דופן לגופו או בכלל הדפנות יחד או עכ”פ בכלל ג’ הדפנות ועי’ במשנ”ב ופוסקים בנידון זה.

עוד הוספה

מה שהעיר כת”ר על מה שכתבתי מתחילה במהדו”ק [בקטע ד”ה אולם באמת] שדופן הקצרה היא פסולה לאו דוקא אלא ר”ל שפסולה להיחשב כאחת מב’ הדפנות השלמות כהלכתה, והכונה שאינו מב’ מחיצות העיקריות שבהן תלוי כשרות הסוכה, ותיקנתי כעת הלשון כדי שלא ישמע שיש כאן צד פסול בדפנות אלו.

לגבי מה שהערתם על סוכה מפולשת שהוכשרה בפס ד’ בדופן אמצעי כמ”ש בסי’ תרל ס”ג דאם נימא דבעינן ב’ מחיצות שלמות א”כ גם בסוכה זו לא תוכשר אלא אם כן ב’ המחיצות האחרות מב’ צדדיה יהיו שלמות לאורך כל הסוכה [כפשטות דברי הבה”ל בדעת הר”ן], יעוי’ בחזו”א הנ”ל בסי’ ה סוף סק”י, דמבואר בדבריו דבעי’ צורת הפתח בב’ דפנות אלו או עומד מרובה ומלבד זה בעי’ דהחיבור בין אמצעית לימנית יהיה באופן של עריבן בתנאים המבוארים שם שצריך שיהיה עריבן בפס ז’ או בפס ד’ על ידי לבוד וכל שאר ב’ דפנות אלו סגי להתירן על ידי עומד מרובה או צוה”פ.

ויתכן לדחוק בדבריו דסגי באחד מהם אבל צריך לדחוק שם בשביל לפרש כן דהרי מתחילה בא לשלול שא”צ ששניהם שב’ הדפנות בצדדין שכהלכתן יהיה עומד של זה כנגד עומד של זה או פרוץ של זה כנגד פרוץ של זה, כל דאיכא ז’ עומד והשאר יהיה ע”י צוה”פ או עומד מרובה, עכ”ד, ודוחק לומר דמה שחזר ואמר כל דאיכא וכו’ כבר מדבר רק על דופן אחת מב’ דפנות אלו, וצל”ע למעשה.

לגבי מה שהערתם שיש כאן בעיה להכשיר את הדופן השמאלית כשרובו עומד שהרי כנגד הפרוץ שבו עדיין אין כאן סוכה כלל, והיאך שייך שדופן ייחשב פסל היוצא מן הסוכה כשאין דופן זה ממשיך דופן של סוכה שלמה, ואם כן היאך שייך לומר דין פסל היוצא מן הסוכה יחד עם דין עומד מרובה, כיון שכל העומד כאן מתחיל רק כשכבר כלה הדופן הימני שכנגדו.

הנה יתכן שמה מפריע לכת”ר הוא שיש כאן ב’ דינים יחד, דיש כאן דין פסל עם דין רובו כעומד יחד, ויש דעת רע”א ואחרונים דאין אומרים ב’ דינים בסוכה בהדי הדדי כמו שציינתי בתשובה אחרת (לגבי הנידון על סוכה שחציה תחת מבנה).

אבל אינו מוכרח דבגמ’ הובאו כמה שיטות בביאור ענין פסל ועל ביאור זה הקשו בגמ’ דפשיטא ורק אמרו דס”ד שלא עשה למטרת ישבת סוכה קמ”ל שלא, וא”כ אינו ממש שנתחדש דין בפסל היוצא מן הסוכה לענין זה, אלא רק גלויי מילתא שלא נימא שהסיח דעתו חלק זה מהסוכה (וכ”ש אם הדופן הימנית היא שבעה טפחים בדיוק שאז גם להמבואר בגמ’ שם אפי’ ס”ד אין בזה, עי”ש ברש”י, וגם יש ללמוד מהנ”ל לענייננו בארוכה ימנית יותר מז’ קצת דאין כאן פסול אלא שהיה צד שחשיב שלא עשה ההמשך לחלק מן הסוכה).

וגם דין עומד מרובה מצינו שהוא טוב יותר מדין לבוד לענין סוכה ג’ דפנות להמג”א (עי’ בפנים התשובה כאן), אם כי זה אינו ראיה, דלא כל דבר שכשר להמג”א בג’ דפנות אינו בכלל דין בסוכה (לענין נידון הרע”א הנ”ל).

ויתכן דכוונת כת”ר בדינים כאן מצד דהלכתא גרעתא לדופן שלישית ואוקימתה אטפח כמ”ש בגמ’ פ”ק דסוכה, ומקשה היאך שייך לצרף הלכתא דגרעתא לשלישית עם הלכתא דעומד מרובה של דופן שכנגדה, ואמנם יש לפלפל בזה, אבל להלכה הוא כמבואר מתוך דברי השו”ע סי’ תרל ס”ה שסוכה מתכשרת גם בצירוף דינא דשלישית אפי’ טפח בצירוף דינא דעומד מרובה בדופן אחרת, וא”כ גם בענייננו מה בכך שאנו משתמשין בהדי הדדי בב’ דינים אלו.

וכי תימא דכאן הוא גרוע יותר מכיון שבאותו דופן גופא אנו משתמשים בב’ הלכות אלו, מ”מ אינו באותו דופן גופא, דהרי שלישית אפי’ טפח אנו משתמשים בדופן ימנית (והוא יותר טוב מטפח דהוא ז’ טפחים) ולענין עומד מרובה אנו משתמשים בדופן שמאלית, וגם אם יש דעות (כדלהלן בהמשך הדברים) שגם הדופן של טפח מתחשב עם כל הסוכה לענין שלא יהיה פרוץ מרובה, מ”מ הוא חומרא שנאמרה בדופן זה ולא קולא דלולא דין זה הוה עבדינן פורתא ותו לא מידי.

ואמנם יש נידון אחר שצריך בהחלט לדון כאן בגדרי עומד מרובה על הפרוץ בדופן עצמו (היינו ברוח הצפונית עצמה), האם סגי במה שרוב רוח שמאלית צפונית היא בעלת מחיצה כדי לומר שרוח צפונית העומד שבה מרובה על הפרוץ או דבעינן שיהיה פס ד’ בתחילת דופן צפונית (במערבית שבו דהיינו בקרובה לדופן אמצעית מערבית), כדי שיהיה התחלה לדופן צפוני ורק אז חשיב עומד מרובה על הפרוץ.

והנה במקרה הפוך שהסכך ממשיך הלאה למזרח אחר שמסתיימת כל הסוכה לא שייך לומר כאן שרוב רוח צפונית יש לה דופן כדי להחשיב אחר סיום הדופן צפונית והלאה כאילו יש כאן דופן שהרי אינו שייך לסוכה כלל כיון שאינו באויר מחיצות כלל, אבל בניד”ד גם בלא פס ד’ מ”מ היושב בקרן צפונית מערבית יושב באויר ב’ מחיצות דעריבן דהיינו מחיצה מערבית ומחיצה דרומית שישנה שם.

ולכאורה נכנסים כאן לשאלה מה הגדר של עומד מרובה ולפ”ז יצטרכו לבדוק אם צריך המשך לדופן (אולי לכה”פ ד’ טפחים דלא ליתי אוירא וכו’ עי’ עירובין טו ע”ב ועי’ מג”א ריש סי’ תרל) בסוף הדופן.

ויתכן ששאלה זו תהיה תלויה בנידון האם העומד מרובה על הפרוץ הוא בכל דופן לגופו או בכל הדפנות (דבבה”ל סי’ תרל ד”ה העשויות נקט בפשיטות דבעי’ עומד מרובה בכל הרוחות, וכן דעת העה”ש סי’ שסב סעי’ כג כט וסי’ שסג סי”ז, ואילו בסי’ שסא בשעה”צ סקי”ד וסי’ שסב במשנ”ב סקמ”ה ושעה”צ סקכ”ט ובבה”ל שם ס”ח ד”ה פרוץ משמע דאזלי’ בכל דופן לגופיה, ויתכן דתרתי בעינן, ועי’ חזו”א סי’ עה סק”ג מש”כ כן בדעת רש”י), ומ”מ אף אם נימא דבזה אזלי’ בכל דופן לגופיה מ”מ אכתי יש מקום אולי לומר דההסתכלות היא כללית על הרוח ולא דוקא על מחיצה וצל”ע.

ויעוי’ במשנ”ב סי’ תרל סקכ”ה לענין פירצה בקרנות דמבואר שם מתוך דבריו שאפי’ כל הסוכה פרוצה בקרנותיה חוץ מקרן אחת (ששם עריבן המחיצות) הוא כשר, כל עוד שיש כאן מחיצות עשויות בכשרות בעומד מרובה, אע”ג דבס”ה לכשנחשב הדברים במוחינו נמצא דיש כאן רוח מערבית שפרוצה במקצתה בקרן צפוני שלה ורוח דרומית שפרוצה בקרן מזרחי שלה, ורוחות מזרחית וצפונית שפרוצות באיזה אופן שיהיה בקרנותיהן, ולו יצוייר שקרן מערבית של דופן צפונית פרוצה ג”כ, מ”מ סגי במה שקרן מערבית דרומית שלמה, והרי אין כאן פס ד’ כלל לקרן מערבית של דופן הצפונית הפרוצה, ומבואר מזה דא”צ פס ד’ בתחילת הדופן (דהיינו בקרן המערבית של הדופן הצפונית) כדי לשייך לסוכה את הדופן הצפונית הזו, ואז יתכשר אפי’ בסוף קרן צפונית במזרחה כנגד היכן שפרוץ כנגדו ברוח דרומית בקרן מזרחית שלו.

ומבואר מזה דחשיב שיש כאן ב’ דפנות שלמות לכה”פ [שהוא לכה”פ הכשר סוכה כמ”ש הבה”ל לעיל ס”ב ד”ה שיעמיד בשם הר”ן] כיון שיש כאן רוב עומד בהנך ב’ דפנות, אע”ג שאין פס ד’ בתחילת הדופן.

לא.

מקורות:

(מתוך מכתב) מש”כ כת”ר שלשי’ הב”ח (המובא בשעה”צ סי’ תרמג סק”ד) האוכל בעמידה כאוכל חוץ לסוכה הוא מחודש מידי ולענ”ד אינו מתיישב כ”כ בסוגיות דמבואר בכל דוכתי שהאיסור לאכול מחוץ לסוכה ושהמצוה לאכול בתוך הסוכה ותו לא, (וגם יצא לפי זה עוד חומרא גדולה שגם אחר שבירך אסור לעמוד ולאכול והוא תמוה טובא היכן נרמז בגמ’ דין כזה מלבד בנוסח הברכה, וכל דברי הב”ח הוא רק שלא לאכ,ול כל אכילת בעמידה שאז מפקיע עצמו מן הברכה), אלא פשוט שכוונתו שהברכה נתקנה על הישיבה כיון שזה הוא “עיקר המצוה” (כמ”ש הב”ח לשון זו גופא לעיל בתירוץ הראשון, רק שא”א להביא ראיה מדבריו שם כמו שיתבאר להלן), ועל שימוש אחר שאינו עיקר צורת המצוה לא תקנו ברכה, וממילא כשאינו עושה בדרך ישיבה מונע עצמו מלברך ברכה המוטלת עליו, וזהו כל האיסור.

וכן מוכח בלשון הב”ח שכתב וז”ל, וגם זה אפשר ליישב ולומר דסבירא ליה להרמב”ם דאין הכי נמי דבאוכל מעומד אינו מברך לישב בסוכה דהא עומד הוא ואינו יושב, ומכל מקום אינו רשאי לאכול מעומד בלא ברכה שאסור לאכול בקבע בלא ברכה, אלא צריך לישב ולברך ולאכול, ואם אינו יושב דאינו יכול לברך אינו רשאי לאכול בלא ברכה עכ”ל, והרואה יראה בדבריו דכל החשש הוא מצד שאוכל בלא ברכה ולא מצד שאוכל שלא כמצוות אכילה בסוכה, ואדרבה מעצם מה שכתב שכל האיסור הנעשה כאן הוא שאוכל בקבע בלא ברכה א”כ שמע מינה שיש בו שם של אכילה בסוכה, ורק מחמת זה אינו עושה כדין שנפקע מן הברכה.

וכוונתו ביתר הרחבה, דמכיון שחכמים תקנו ברכה על אכילת קבע א”כ אינו ראוי לאכול אכילת קבע באופן שלא יוכל לברך, ואע”פ שיש לטעון שאוכל באופן שלא חלה עליו חובת הברכה, מ”מ מאחר שגילו לנו חז”ל ברכה על אכילת קבע בישיבה ש”מ שאכילת קבע הוא דבר הראוי לברך עליו, וממילא אין ראוי לאכול אכילה כזו באופן שאינו מברך עליו, וע”ע ברכות לה ע”ב דורות הראשונים וכו’, וכאן הוא חמור יותר מכיון שכאן חל בו חלות שהיה ראוי לברכה רק דלא חל באופן מעלייתא שע”ז נתקן הברכה, משא”כ שם באופן המבואר בברכות שם לא חל כלום, ואעפ”כ נזכרו דורות האחרונים לגנאי בגמ’ שם, ומ”מ עדיין זה פשוט שאם אוכל בעמידה ומחמת זה לא בירך (לשיטה זו) הוא פחות חמור ממי שאכל בישיבה ונתחייב בברכת לישב ולא בירך.

אולם בב”ח בתחילת דבריו קודם שביאר קושיית הרא”ש ותירוץ הרמב”ם על זה משמע שם בדבריו שאכן למד שלהרמב”ם אין מצוה בעמידה גרידא בסוכה, כלשונו שם “אבל בכניסתו לחוד אינו עושה המצוה”, וגם מה שכ’ אחר כך שעיקר המצוה היא הישיבה אין ללמוד מזה היפך מזה, כיון שהשווה הדברים לתפילין שמברך אחר הנחתן קודם קשירתן, ושם אין מצוה כלל קודם הקשירה, אבל יש ליישב חדא דשמא זה גופא מה שנתחדש אחר שהביא קושיית הרא”ש והתירוץ ע”ז, ועוד דשמא גם אם בעמידה גרידא אין מצוה כלל, כיון שלא עשה שום מעשה ישיבה בסוכה דכתיב בסוכות תשבו, אבל כשאכל בעמידה עשה מעשה שיש בו צורת ישיבה, למרות שלא על זה תקנו הברכה כיון שאינו עיקר צורת קיום המצוה, והראיה שעמידה הוא ג”כ צורת ישיבה ממה שאסור לאכול חוץ לסוכה גם בעמידה.

לא.

(מכתב) לגבי מה שכתבת שנשים שבירכו שהחיינו בהדלק”נ יברכו שוב על הסוכה אינו מוסכם לדינא לכו”ע, דיש צדדים בראשונים ברא”ש ואבודרהם שאין יותר משהחיינו אחד על כל מצוות המועד גם מצווה שקודם המועד כבדיקת חמץ, והארכתי בזה בשו”ת עם סגולה בכמה תשובות, ועי’ עוד תוס’ סוכה מו ע”א לאידך גיסא שברכת שהחיינו על הסוכה קודם המועד פוטרת המועד, ומאידך גיסא לענין ברכת שהחיינו תקיעת שופר אין אומרים כן.

ולמעשה יש שהורו שלא תברך (עי’ כה”ח סי’ תקיד ס”ק קיב והליכ”ש סוכות פ”ט ארחות הלכה אות מג, ושה”ל ח”ג סי’ סט), ויש שהורו שתברך (ראה בשו”ת זכר שמחה סי’ לד ובשד”ח אס”ד מערכת ברכות סי’ א אות יח סק”ה כ’ בשם ר”י מיגאש דמ”מ שהחיינו אדרבנן אינה פוטרת דאורייתא, ועי’ לוח א”י ועוד שחילקו בין אופן שהדליקה בסוכה לחוץ לסוכה), ולכן הכלל בזה דלכתחילה ראוי לצאת מאחר או בבגד חדש וכיו”ב ובדיעבד ספק ברכות להקל, בפרט דסברת הרא”ש והאבודרהם כמדומה שנוהגת למעשה בעניינים אחרים כמבואר שם ולכן על מה נסמוך כשתבוא עכשיו לברך.

והיה מקום לומר דהמברכת אין בזה הפסד גדול כ”כ כיון שיש קצת משמעות בעירובין מ ע”ב ששייך לברך שהחיינו בנדבה וכן דעת הב”ח ס”ס יט, אולם למעשה א”א לסמוך על זה דבגמ’ שם לא נזכר אלא על רב יהודה שעשה כן, וחכמים עצמם יש בהם כח לחדש ברכות, כמו שהוכחתי בכ”מ דהגדרת מטבע שטבעו חכמים הוא מה שבירכו ותקנו חכמים ולא מה שמסברא יוצא שצריך לברך עליו, ואפי’ לשי’ הב”ח הנ”ל הרי כל מה שהזכיר הוא שאם שמח שיכול לברך, אבל על דבר שכבר בירך עליו שיברך שוב זה לא יעלה על לב להתיר, וממילא כאן דלשי’ כמה פוסקים חשיב שבירכה על כל מצוות היום ממילא מה שייך לברך עליו שוב מכח שי’ הב”ח הנ”ל.