הנהגות

איני יודע אם יש מקור ברור לזה, אבל יש שציינו לזה לדברי הגמ’ בנדרים מא ע”ב ובמפרש שם לענין בורדם או בורדס שהיא חולי שיש סכנה להזכירה, (והוא רק למפרש שם אבל לא לפירוש התוס’), וכן ציין לזה בנשמת אברהם על יו”ד סי’ שלח סק”ב, ובבן יהוידע שם כ’ דהממונים על חולי זה מידתם שמכבידים החולי כששומעים בני אדם אומרים אותו ושלכך רז”ל הקפידו שלא לומר צרעת אלא דבר אחר.

וכן בספר טעמי המנהגים עמ’ תקע כ’ בשם המאור הגדול שלא להזכיר שם המגפה עי”ש, וציינו סמך לזה גם בפי’ הרמב”ן על נחש הנחושת עי”ש, וכן בשו”ת מהרי”ט ח”ב אה”ע סי’ יד כ’ שהצרעת נקראה דבר אחר מפני חומר שיש בה לא רצו להזכירה בשמה.

וכבר העירו שהרבה חליים אחרים נזכרו בגמ’ ובדברי רז”ל, ואפשר דבצרעת שהיא דבר טומאה הרחיקו משפתותיהם יותר על דרך פסחים ג ע”א, ואולי רק בכתיבה הקילו וכשהיו מוציאין בפה היו מוציאין בכינוי על דרך יככה בשבועות דף לו שהיו אומרים בכינוי.

ויתכן לומר שעיקר הקפידא שלא להוציא המחלה בשמה היה מחשש שמא יאמרוה באופן שיפתחו פה לשטן או בלשון קללה וכיו”ב עי’ ברכות ס לענין פתיחת פה לשטן וכן בהרבה מקומות ברז”ל מצינו שקודם שאדם נענש הוא מוציא הדברים בפיו, כמו שאמרו עה”פ לא נעלה, וכמ”ש בזוהר פ’ דברים על מה שהוציאה חוה לשון מיתה ואז יכול היה לה הנחש, וכן כנגע נראה לי ולא נגע שלא לפתוח פיו לשטן (תי”ט נגעים פי”ב מ”ה).

ויתכן עוד שיש בזה לשון נקיה שלא להוציא דבר מגונה מפיו, וצל”ע למה מחלה הוא פחות מגונה מסרטן, דאם סרטן הוא מגונה מחמת שמבשר על חולי א”כ מחלה ג”כ, ואולי משום שהבעל חי סרטן (שעל שמו נקרא המחלה) הוא בעל חי טמא, ומבואר בפסחים דף ג’ שצדיק אינו אומר זנב הלטאה, וכן נזהרו חז”ל לקרוא לחיה רביעית דבר אחר ולא בשמה.

ואאמו”ר שליט”א לא ניח”ל במה שכתבתי שצרעת הוא דין מיוחד בטומאה וכתב לי יש צרעת רוחני עם הפרשה של טומאה ויש בש”ס הרבה צרעת מחלתי שתוקף את עור האדם ואח”כ מערכת העצבים שלו ואח”כ האיברים מתנמקים מחלה זו לא קשור לצרעת מטמא עכ”ל.

ויעוי’ בברכות ה ע”ב לעניין נגעים דשם משמע שהוא אותו צרעת שהיה גם בזמן הגמ’ רק שבבבל לא היו נוהגים דיני שילוח, ואולי שם הוא רק על נגעים ודבר אחר בגמ’ הוא ענין אחר.

נראה דמצד ההנחייה אין מלמדים לתלמיד שאינו הגון, עי’ תענית ז ע”א וחולין קלג ע”א, ואעפ”כ אם התלמיד מצד עצמו ילך וילמד רק טוב ייצא לו מזה כמו שאמרו בפתיחתא דאיכ”ר הלואי אותי עזבו ותורתי שמרו וכמ”ש בע”ז כא (ועי’ בספר צמאה נפשי) תורה מביאה לידי זהירות.

משל לספר נימוסין של מלך, לא יתנוהו למופקר המתגולל באשפה, שהוא ביזיון לספר הנימוסים של המלך, אבל אם המופקר הזה יקח ספרו של מלך וילמד בו בודאי שיעלהו מדרגתו יותר.

וברז”ל אי’ שהתפללו ישראל השיבנו ונשובה דתחילה יקרבנו הקב”ה, ולא רק באופן דשובה אלי ואשובה אליכם, שהוא תנאי באיתערותא דלתתא מתחילה, ואפשר דעדיין לא נתקבלה תפילה בשלמותה דתפילה עושה מחצה, ועי’ בפרק בתרא דר”ה לב ריש ע”ב כל כי האי ריתחא לריתח עלן ולפרוקינן ודוק, ועי’ עוד בקידושין סוף דף ע על חילוק בין ישראל לגרים ודוק והבן.
(ואעפ”כ המתרחק מעצמו בידים חמור מן הכל כמ”ש בירושלמי ספ”ט דברכות כדכתיב במגילת חסידים).

ואמנם לא תמיד זוכים לקבל כל סגולת התורה, דיש המיימינים ויש המשמאילים, עי’ שבת סג ע”א, ושם פח ע”ב, ועי’ בקריינא דאגרתא לבעל הקה”י דיש תלמידים שלולא התורה היו רוצחים, אבל עדיין אין מקבלין סגולת התורה האמיתית שהיא מגדלתו ומרוממתו על כל המעשים (ברייתא פ”ו דאבות), מאחר שאין לומדים אותה בקדושתה כראוי לה.

ויש דרגה של סמא דמותא כמ”ש בגמ’ בשבת הנ”ל וכן לא זכה נעשית לו סם המות בתענית שם, אבל היא דרגא גרועה יותר שלומד בשביל לחטוא להכעיס, ע”ד מלמדה תפלות בסוטה כ ע”א, וע”ד מש”כ התוס’ בפסחים נ ובברכות יז ע”א ובשאר דוכתי לענין הלומד על מנת לקנטר, וכנ”ל באדר”נ גבי תלמידיהם של צדוק וביתוס תלמידיו של אנטיגנוס איש סוכו שהוציאו ד”ת להכעיס, וכמנשה שהיה דורש דרשות של דופי בחלק, וכאחר שהשתמש בחכמתו להרע כמ”ש התוס’ בפ”ב דחגיגה בשם הירושלמי, ועליה אתמר ולרשע אמר אלהים מה לך לספר חוקי כמ”ש בגמ’ שם, וכ”ז הוא במתכוון להכעיס ולהוציא דברי תורה לדברי הבאי או לשאר עבירות, אבל בסתם אדם ע”פ רוב משמע באיכ”ר שם שהרווח הוא יותר בסופו של דבר גם כשהאדם הוא רשע.

ראיתי בשם הגריש”א (עץ השדה פרק יח הערה כא) דגם מה שאמרו אין מעבירין על האוכלין אינו באופן שהפת מונחת על הארץ שבמצב זה אדם לא יאכלנה בזמנינו, ויש להוסיף דגם לגבי טומאה איכא למ”ד שאם נמאסה לגר משתנה דינה, וגם לענין חמץ נוקשה בפסח נשתנה דינו אם אינו ראוי, ועי’ עוד חו”ד ריש סי’ קג, ולכן היוצא מכ”ז שדבר שהיה בעבר אוכל וכיום אינו אוכל אין לו חשיבות של אוכל או של פת.

ועי’ פמ”ג סי’ קעא באשל אברהם סק”ג שדבש שאינו ראוי לאכילה אין בו משום ביזוי אוכלין, וע”ע בשעה”צ סק”כ דיש שיטה שסוברת שחיטין לא חשיבי אוכל לענין המבואר שם עי”ש, ועי’ במאירי ברכות נ ע”ב שכתב מעין זה דהחיטים עדיין לא הוכנו לאכילה שלא נעשו קליות.

ועוד ראיתי בשם הגריש”א (הובא בעץ השדה סי’ טז הערה יג וכן בסי’ יז בהערה) דשיירי משקין שאין דרך בני אדם לשתותן ועומדין לזריקה מותר ליטול בהם מים אחרונים, דאין בהם חשיבות של משקין.

הנה המשנ”ב בסי’ קעא חילק בין פת שהזריקה בו אסורה בכל גווני לבין שאר מיני אוכלין שאיסור הזריקה שלהם הוא רק באופן שנמאסין או נפסדין, כגון ע”ג מקום מלוכלך או באוכלין רכין שנמאסין בזריקתן, וע”ש במקור הדברים בב”י שכך דעת התוס’ והרא”ש ואילו לעיל מינה הרי”ף ורב האי ואפשר ג”כ הרמב”ם שלא חילקו בין פת לשאר אוכלין ואולי גם הרשב”א בשם תוס’ שהיו לפניו.

והנה לגבי זריקת חיטין מבואר בסי’ הנ”ל מהתוס’ גופייהו שהקילו בזה בזריקה במקום נקי, וזה אף דשייך לאכול גרעיני חיטה כמבואר בברכות לו ע”א, ואף יש להם חשיבות של פרי שאין מברכין עליו שהכל אלא בפה”א (עכ”פ בזמן הגמ’ ולענין זמנינו כתבתי בזה בתשובה אחרת), מ”מ חשיבות של לחם אין לזה, ובעלמא הזכירו הפוסקים (ש”ך יו”ד סי’ פח סק”ב וסי’ קיב סקכ”ו ועוד) הלשון דעל הלחם יחיה האדם.

והנה דעת רוב האחרונים ומכללם החי”א וקצש”ע (כמו שהרחבתי בנידון זה בתשובה אחרת) שאם בירך על הפת הבאה בכסנין המוציא יצא, ומבואר משיטתם שפת הבאה בכסנין הוא ג”כ בכלל לחם, ולפי שיטתם גם פת זו תהיה בכלל פת לענין כבוד הפת שיהיה אסור לזרקו לדידן אפי’ באופן שאין מפסידו.

אולם יש מהאחרונים שסברו דאין יוצא בברכת המוציא בפת זו ומבואר דס”ל דאין זה פת ורק אם קבע עליה סעודה עשאה כפת לעצמו, אבל כל עוד שלא אכלה אין לזה דין פת, וממילא לאותם פוסקים לא יהיה בזה לכאורה איסור זריקה כמו בלחם.

הרבה פוסקים ומקובלים כתבו שלא להסתכל בלבנה ומשמע בין שהיא חסרה ובין שהיא מלאה, ויש לזה סמך מדינא דגמ’, ואולם אפשר דיש משמעות במשנ”ב ע”פ הכנה”ג דלפי מנהג העולם אין בזה איסור, ולצורך כגון לצורך הברכה או לצורך רפואה יש להתיר, ועי’ להלן.

מקורות:

כעי”ז איתא בגמ’ [פ”ב דחגיגה] שהמסתכל בקשת ראוי לו שלא בא לעולם ע”ש הכתוב כמראה הקשת אשר יהיה בענן וגו’ הוא דמות כבוד ה’ ואראה ואפול על פני וגו’.

והנה גם לבנה נזכר במקובלים שרומזת לשכינה, ולפ”ז היה מקום לומר דגם בלבנה אין להסתכל.

ואע”ג דמצינו בהרבה מקומות שהיו מסתכלין בלבנה לקדש החודש, יש לומר דלצורך שאני, דגם בקשת מותר להסתכל כדי לברך עליה ברכתה הראויה לה [כה”ח סי’ רכט ס”ה] וכנ”ל לענין ברכת הלבנה יש לראות הלבנה קודם שמברך [רדב”ז שו”ת ח”א סי’ שמא בשם מ”ס פ”כ ה”א].

וכ”כ בשל”ה [שער האותיות ק’ אות יח ואות לח, וכעי”ז בהגהות יש נוחלין פ”ד הגהה לז, והמג”א בסי’ תכו סק”ה ציין בקיצור לדברי השל”ה] בשם ה”ר מאיר הלוי בספר שושן סודות [אות שמז] שאין להביט בלבנה אלא בזמן שמברך עליה כמו שאסור להסתכל בקשת, וכעי”ז הובאה שי’ החרדים בכנה”ג [או”ח סי’ תכו בהגהות הטור אות ה’] וכ”כ בעולת שבת [סי’ תכו ד], וע”ע בקנאת ה’ צבאות להרמח”ל [ח”ב כי המקומות בקדושה וכו’] נראה דכוונתו שם לרמוז לענין זה דהרי זה גופא כ’ השושן סודות שם שהפגימה היא משום התאחזות הקליפות [וע”ע לשם שבו ואחלמה ח”ב דף פח].

וכן בחרדים [פרק מה אות ה] הביא דה”ר מאיר הלוי שבספר שושן סודות שלא להסתכל בלבנה כמו שאסור להסתכל בקשת.

(והיינו ר”מ הלוי המובא בשושן סודות, דהשושן סודות כתב כן בשם “אחד מחכמי הקבלה האחרונה”, והכוונה לספר אוצר הכבוד ר”ה כא שהזכיר שם ענין זה בשם ר”מ הלוי, וכן הובא בשער הרזים אות שסא, ולא כדמשמע ריהטת לשון השל”ה שם שר”מ הלוי חיבר שושן סודות, דשושן סודות חיברו ה”ר משה בן יעקב נכד הרמב”ן, ולכשתדקדק בלשון החרדים תראה דג”כ לא נתכוון לזה).

אלא דיש חילוקי דעות באחרונים הנ”ל אימתי יסתכל בלבנה, דלהשל”ה יסתכל פ”א קודם הברכה, ומעין זה כ’ במורה באצבע להחיד”א (אות קפו) וחסד לאלפים (סי’ תכו אות ו’) והבא”ח (שנה שניה ויקרא הכ”ג) דרק קודם שאומר פסוק כי אראה שמיך וגו’ יסתכל פ”א ולא יותר, ולהחרדים כל זמן הברכה, ובכנה”ג שם הביא מנהג העולם דמסתכל כל זמן הסדר, וציין שבחרדים נקט דרק בזמן הברכה יכול להסתכל.

ובמשנ”ב סקי”ג הביא ג’ הדעות וציין [שעה”צ סקי”ד בשם הא”ר סק”א] דפשט הלשון בשו”ע משמע דמסתכל עד סוף הסדר (ועי’ כנה”ג שם).

[ולגוף הראי’ מלשון השו”ע זה צ”ע אם השו”ע כלל סבר מאיסור ההסתכלות בלבנה (וע”ע רדב”ז מגן דוד אות י’ ד”ה וכאן), אבל יש ליישב חדא מתרתי, או לומר דממ”נ סבר השו”ע דבזמן זה מותר להסתכל, או דמאחר שסובר השו”ע שהוא דבר טוב בזמן זה להסתכל בלבנה ממילא אין בזה איסור כיון שהוא לצורך המצוה, ואחר הדקדוק בדברי המשנ”ב יש קצת משמעות דלפי הצד שיסתכל כל הברכה באמת אין האיסור חמור להסתכל בלבנה לפי צד זה, וכן יש לפרש בלשון הכנה”ג שם וז”ל, אמר המאסף פשט הלשון נראה דמסתכל בה משהתחיל לברך עד שיסיים כל הסדר והכי נהוג עלמא אבל שמעתי בשם ספר חרדים שכתב שלא יביט בה כי אם בשעת הברכה בלבד ואחר כך אסור להביט בה כמי שמסתכל בקשת ע”כ, ויש לפרש דלפי מנהג העולם אין איסור להסתכל בלבנה כמו בקשת].

בספר יוסף אומץ לה”ר יוזפא אות תעד כ’ דראיה בעלמא בלא הסתכלות מותרת, והביא דבריו יוצ”ח בספר נוהג כצאן יוסף קידוש לבנה אות ד’ דדוקא בהבטה בהבנת הלב אסור אבל ראיה כפשוטה מותר, ובלשונם נראה דהסתכלות האסורה אינו מה שאסור בשאר ראיות אסורות (וע”ע עזר מקודש אה”ע סי’ כא) אלא דוקא התבוננות ממש.

ומ”מ מכל הנך פוסקים שהזכירו שלא יסתכלו אחר הברכה או אחר פעם אחת משמע שאין היתר אם אין מתבונן בה, ובאמת סתם איסור הסתכלות כולל כל הסתכלות בכוונה, וע”ע בכה”ח להר”ח פלאג’י סי’ לה ס”ד שכתב דהמהדר לומר ברכת הלבנה מן הסידור כשי’ המחה”ש סי’ ק מרויח בזה ג”כ שנזהר שלא להסתכל בלבנה.

וגם היוסף אומץ בסוף דבריו הביא ההגהות יש נוחלין דלא יסתכל כי אם קודם שיתחיל לברך.

אולם בארחות חיים [ברכות סי’ נז] נקט כן גם לגבי הסתכלות בקשת דהאיסור הוא דוקא דקדוק הרבה והתבוננות.

בספר סגולות ישראל מערכת ע’ אות לא הביא שמועה בשם בית הלוי בשם הר”ח מואלוז’ין סגולה לכאב עינים בדלקת להביט בלבנה במילואה והדלקת יוצא, ויש לציין דלפי הטעם שהביאו המקובלים [שושן סודות ואוצר הכבוד וחרדים] שהוא כקשת א”כ אין חילוק בין זמן חיסורה לזמן מילואה, אבל כמו שנתבאר שלצורך הברכה מותר כך לצורך רפואה יהיה מותר, אם כי איני יודע אם הספר סגולות ישראל דסמכא הוא או לא.

ראיתי קצת מחברים דהזכירו בזה גם הטעם דמעולם לא ראתה חמה פגימתה של לבנה (ר”ה כג ע”ב), ולא ראיתי מקור לזה בדברי הפוסקים, ולענ”ד אי מהתם אדרבה אפכא מסתברא דהתם אמרי’ מעולם לא ראתה חמה, חמה דיקא, כיון שהיא צרתה בדבר זה, ועל זה קבלה הלבנה דאין שני מלכים וכו’, עי’ חולין ס, נמצא דהקפידא לענין חמה, ועוד דגם אם נקבל טעם זה אין זה מבטל טעם הנזכר במקובלים משום דרומז לשכינתא.

אבל יש להביא סמך לזה מדברי הרמח”ל בקנאת ה’ צבאות ח”ב שכ’ דאין להסתכל בכל מקום דקדושה שנאחזים שם הקליפות והמסתכל שם אינו חס על כבוד קונו, ונראה דרומז למ”ש השושן סודות אות שמח דפגימת הלבנה היא התאחזות החיצונים, ולפ”ז להרמח”ל נמצא שעיקר הקפידא הוא להסתכל בזמן הפגימה, אלא דמ”מ נשאר לנו פשטיה דקרא דמשום שהוא מראה דמות כבוד ה’ לכך ואראה ואפול על פני.

יעוי’ בתשובה שדיברתי מענין אם לברך הטוב והמטיב על מיתתו של נשיא אירן, [ד”ה האם מברכים הטוב והמטיב על מיתת נשיא איראן], ועכשיו הוספתי שם עוד כמה שורות לענין נסראללה לבקשת אחד הלומדים, ועיקר הענין הוא שאין השמחה שלמה, ולא נפטרנו לגמרי מהצרות כעת, ואדרבה חלק מצוררינו כעת כועסים ודואבים ביתר שאת עכשיו, ה’ יצילנו מהם ומהמונם.

ומבואר בפוסקים שבמקום שאין השמחה שלמה, ולא נפטרה הצרה, אין מברכים הטוב והמטיב, גם אם נתפס מאן דהוא, כמבואר בתשובה שם.

וגם לענין שאלתך אם יש לקיים פורים ביום זה, הנה זה ברור שאמנם נזכר בפוסקים ענין שרשאין הקהל לעשות פורים ביום שאירע להם בו נס והובא גם במשנ”ב, מ”מ פורים אין עושים אלא ביום שחל בו נס גדול שנצלו בו היהודים מצרה גדולה, אבל עכשיו צער ישראל כדקאי קאי חלה כמבכירה, מבית ומחוץ, וכמו שאמרו [סנהדרין צח ע”ב] ייתי ולא אחמיניה, וגם אם מת הגמון לא בטלו גזירותיו, ואמנם גם לגבי פורים אמרו במגילה יד ע”א אכתי עבדי דאחשורוש אנן, מ”מ שם נצלו ממיתה לחיים, כדאמרי’ התם ומה מעבדות לחרות ממיתה לחיים לא כל שכן, מכל מקום כאן לא נתבטלה שום גזירה ועדיין אנו מוקפים מכל עבר בצוררים המצפים למפלת עצמם, מקרוב ומרחוק מבית ומחוץ, אל תשמחי אויבתי לי, וה’ יעורר רחמיו בקרוב.

ובודאי חסדי ה’ אזכיר כעל כל אשר גמלנו ויראו שונאינו ויבושו, אבל בעוה”ז אין השמחה שלמה (עי’ תוס’ פסחים קטז ע”ב בשם מכילתא ופסדר”כ דשוש אשיש תניינא שכל השמחות יש אחריהם צרה בעה”ז), כדאמרי’ בויק”ר פ’ אחרי ישמח ישראל לעתיד ולא בעוה”ז.

כן.

מקורות:

לכאורה כן דמאי שנא והרי בגמ’ [מו”ק יח ע”א] אי’ ג’ דברים נאמרו בציפרניים, ומשמע דבכל ציפרניים איירינן, וכ”ש שכ’ הרמ”א ביו”ד סי’ קטז שיש להחמיר בספק סכנה דחמירא סכנתא.

וכן מש”כ באר”י (עץ חיים שער פרצופי הזו”ן פ”א) על יניקת החיצונים מהציפרניים (ועי’ זוהר פ’ אחרי עט ע”א), ויש שכתבו להוציא על פי זה הלכה למעשה (עי’ בא”ח שנה א דברים יג), פשיטא דאין בזה חילוק בין גדולים לקטנים.

וכן מוכח בזוהר (ויקהל רח ע”ב) לגבי צורת הציפרניים של היום שהם מקום לחיצונים ולדינים כמבואר שם, ואין חילוק בין צורה זו בין גדולים לקטנים ע”פ המבואר שם.

וכן כתב הגרח”ק (אליבא דהלכתא גליון מ”ו עמ’ כו, שערי ציון ח”ב עמי תס”ג אות ד, מענה ר”ח עמוד מח) ובחידושי בתרא להגרח”פ שיינברג (חידושי בתרא על המשנ”ב סי’ רס סק”ו) דגם בציפרני קטן כך הדין.

ויש להוסיף דלפי השי’ שהוא מחמת מאיסות (יעוי’ במפרשי הגמ’ שם) א”כ פשיטא שאין חילוק בין ציפרני גדול לקטן, רק דהנידון כאן גם באופן שאין מאיסות, ואזי הנידון רק מצד רוח רעה, ובזה הנידון האם גם לקטן יש רוח רעה או דיוסיף דעת יוסיף מכאוב, והפשיטא כנ”ל דגם קטן בכלל קללה זו.