הנהגות

יש בזה דבר טוב.

מקורות: ענין יש בזה ודאי מכיון שהאותיות שע”ג הקבר גורמות לשכחה כמבואר בהוריות יג ע”ב [ושם נזכר ללימוד ולא לשכחה כמו שהעיר הרע”א בהגהות לשו”ע יו”ד סי’ שעו, אבל הוא מהצנזורה דבמקור כ’ לתלמוד ומ”מ בספרים אי’ שקשה לשכחה], והיינו אם הן בולטות (כדלהלן), ומכיון שהאותיות נועדו בשביל שיקראו אותם א”כ מסתבר שיש בזה ענין של אחריות מסויימת שלא ליצור מראש מצב של דבר שקשה לשכחה, וכמ”ש השל”ה [שבועות נר מצוה קה] ומטה משה [שער ד] וכשיהיו נזהרים בדברים אלו תלמידי חכמים יגדיל תורתן ויאדיר ע”כ, וכמובן שהמסייע לרבים במצוה יש לו סיוע ג”כ בזה מן השמים (עי’ בספ”ג דיומא).

אולם חובה אין בזה למנוע דברים כאלה, גם אם יש איסור לעשות דברים הקשים לשכחה [עי’ בספר הזכרון להגרח”ק], בפרט שחלק מהדברים שקשים לשכחה מותר לעשותם כשיש בהם צורך, ובפרט שראינו בכמה סוגיות שיתכן שבאופנים מסויימים שלא כ”כ נזהרו בחלק מהדברים שקשים לשכחה [עי’ בריש פ”ז דיומא גבי מניחין אותן תחת ראשיהם וכו’ וביבמות טז ע”ב איני אוכל זיתים וכו’ ולא משמע גם ביומא שם דטעם מה שלא העמידו כן הוא משום דקשה לשכחה וגם ביבמות שם מה שאינו אוכל זיתים משמע שם שאינו משום דקשה לשכחה, וכן מוכח בברכות לח ע”ב א”ר חייא בר אבא אני ראיתי את ר’ יוחנן שאכל זית מליח וכו’, וכן בירושלמי ברכות פ”ו ה”א, וכן בעוד סוגיות משמע שאכלו זיתים אע”פ שיש לטעון שאכלו באופן שאינו קשה לשכחה מ”מ גם זה אינו מוסכם ועי’ בספר מעולפת ספירים], ולמעשה הכל לפי הענין.

והנה כל זה אם נקבל דברי האר”י [ספר הכוונות ז ע”א, שער המצוות ואתחנן הקדמה לב ע”א] ועוד כמה אחרונים [הובאו בילקוט ביאורים על הגמ’ שם] שכל מה שקשה לשכחה הוא רק באותיות בולטות ולא באותיות שוקעות, וכ”כ כה”ח [סי’ ב סק”ג] וקצש”ע [קכח יג].

אבל בגמ’ בהוריות שם אי’ כתב שע”ג הקבר ומשמע כל כתב, דמסתמא לא חילקו בין צורה בולטת לשוקעת אלא במה שחילקו בהם (וגם שם לגבי צורות אסורות יש שנקטו דכתב מצוייר אסור אע”פ שאינו בולט והארכתי בזה בתשובות אחרות), ועי’ גם במשנ”ב סי’ ב’ סק”ב שהעתיק סתמא דברי הגמ’, ומ”מ אי אפשר להביא מזה ראיה ברורה.

וכן בביאור האגדות לה”ר ידעיה הפניני [נדפס באוצר הפירושים על הגמ’ שם] כתב בטעם מה שהקורא כתב שע”ג הקבר שהוא ע”י שיבוא לידי צער ממת קרובו וישכח תלמודו, ולפ”ז אין הבדל אם הוא בולט או שוקע.
ומ”מ יש לציין דאם נימא שיש כאן גם דבר סגולי וגם דבר פשטיי א”כ י”ל שהדבר הסגולי אינו קיים כשיש כתב שוקע ועדיין צריך להיזהר מהדבר הפשטיי שלא לעסוק בדבר שמסיח דעתו מן הלימוד, וכעין מה שאמרו העוסק בצרכי ציבור משכח תלמודו.

וכמובן שהכל לפי הענין דה”ר ידעיה מיירי שם על מת קרובו, שבאמת הוא תופס המוח בזמן שקורא בו ומרגש מאוד את האדם, ועושה היסח הדעת מן התורה, והתעיף עיניך בו ואיננו [עי’ בפ”ב דמגילה], וכמו כן כמובן שעיקר הדבר נאמר בקורא כתב שע”ג הקבר שבזה יש היסח הדעת טובא עקב המצב והמאורע אבל בקורא סתם כתב של פלוני אלמוני שמת אינו כ”כ היסח הדעת, שהרי אין כ”כ תפיסת המוח בזה (היפנוט בלעז), והכל לפי הענין ולפי מה שהוא אדם והרבה בני עליה מקפידים שלא לקרוא עיתון כלל (עי’ סנהדרין ק ע”ב) או עכ”פ בדרך קבע ותלמודם מתקיים בידם, וידוע מה שהתפלל הגרח”ק בכל תפילה שלא יזכור שום דבר חול, וכן אמרו במדרש שכל דבר של חול ששומע אדם הוא כנגד דבר של תורה שיוצא ממנו עי”ז.

ויעו’ ביוסף אומץ לה”ר יוזפא [עמ’ שמא] שכתב וראיתי מדקדקין מניחין אבן על גבי המצבה (בס”א קודם הקריאה), ואומרים שמועיל שלא תהיה קריאתה קשה לתלמוד, ואפשר שקבלה היא מקדמונים, ומפני שכתוב בספר הכוונות שאין זה בכתב שוקעת נראה לי לצרף שתי הסברות יחד, שבכתב שלנו השוקע יש לסמוך על הנחת אבן כנ”ל, ועל כל פנים הירא דבר ה’ ותלמודו חביב עליו אל ישליך דברים אלו אחרי גוו ויזהר בהן בכל האפשר עכ”ל, וכן הובא הצירוף שלו בספר הזכרון להגרח”ק [אות כו], ועי”ש שהסתפק באופן שאינו לא בולט ולא שוקע.

ויש לציין דגם כאן בדברי ה”ר יוזפא רואים שיש ענין לוודא שהקבר אינו גורם לשכחה שהרי עושים בזה ב’ צירופים כדי למנוע הסגולה הרעה, ומ”מ לפי הגירסה קודם הקריאה אין ראיה שהרי מדובר על אדם הבא לקרוא ולא על האחראי על המצבה, ולכן מסיים ועכ”פ הירא וכו’ כיון שמדבר על האדם הבא לקרוא.

אחר שכתבתי כ”ז שוב ראיתי בספר שמירת הגוף והנפש סי’ רו שהביא שם בשם דרשא מהיעב”ץ שהביא בשם האר”י להיפך דבכתב בולט אין בו משום כתב שע”ג הקבר ובכתב שוקע יש בו הבעיה הנ”ל, והביא לזה ראיה מגמ’ פ”ב דגיטין דף יט שרק כתב שוקע חשיב כתב ולא כתב בולט, ועיקר מה שהביא מהאר”י לא חיישי’ לה דהרי בכתבי האר”י מבואר להיפך וכן מבואר בעוד כמה עשרות מחברים בשם האר”י, אבל בעצם הראיה מ”מ יש לדון דלשון תורה לחוד ולשון חכמים לחוד, וכתב בלשון חכמים אפשר שהוא כל מה שנקרא כתב בלשון בני אדם, ועל אף שכ’ שם שהיא ראיה ברורה אפשר שכל הראי’ היא רק אחר שכן סבר בדעת האר”י אבל אם היה לפניו כתבי האר”י והיה רואה אפכא יתכן מאוד שהיה דוחה הראיה הנ”ל.

יעוי’ במשנ”ב סי’ רמב סק”ד בשם ספר חסידים דמי ששלחו לו דבר מאכל לשבת ימתין לאוכלו עד שבת, ועל כן יש מקום למי שמקפיד דמאכל החמין שמכינים לשבת כדאי שלא יאכלו ממנה קודם הזמן, אף שאין מזה ראיה ברורה שכן אין מייחדים החמין לשבת, מ”מ טוב לייחד מה שמכין לשבת לצורך שבת כמ”ש הפוסקים בשם האר”י.

ועוד יש להוסיף דבדין הכנה לצרכי שבת כבר הזהיר המשנ”ב סי’ רנ סק”ב דיש להכין ביום ו’ היכא דאפשר ולא ביום ה’ לפי הענין ואם ביום ה’ יש חסרון נוסף שמכין המאכלים לצורך אותו היש בזה חסרון נוסף שהוא שלא לצורך שבת, ועי’ בחוט שני שבת ח”א פ”ד סק”א דמי שמקפיא אחת לכמה שבתות אינו נחשב כראוי שמכין לצרכי שבת, ולכאורה כ”ש מי שמכין לשבת ולחול ביחד.

אולם יש לעיין מלישנא דקרא דכתיב והיה ביום השישי והכינו את אשר יביאו והיה משנה על אשר ילקטו וכו’, ויל”ע אם והכינו כולל גם מה שמכינים לאותו היום, ובגמ’ בביצה ב ע”ב משמע שכולל את מה שמכין למחר [ועדיין יל”ע בזה], וכן שם טו ע”ב ובמכילתא פרשת בשלח שלמדו מפסוק את אשר תאפו אפו ואת אשר תבשלו בשלו דאין אופין אלא על האפוי מבשלין אלא על המבושל, ומשמע דקאי על ההכנה של יום למחר.

וכן אי’ במשנ”ב סי’ רנ סק”ב לגבי טועמיה שיש לטעום ממאכלי השבת ולא נזכר שיש לאכול סעודה בע”ש ממאכלי השבת, ויש ליתן טעם בזה דמה שאוכל בע”ש כבר אינו תאב לו בשבת.

וכן אי’ בגמ’ בפ”י דפסחים שאני רב ששת דאי טעים מידי בצפרא לא אכיל ללילה לתיאבון וכו’, וכמובן שאין איסורא מדינא דגמ’ דבגמ’ לא נזכר אלא על אכילה הכללית שתהיה לתיאבון אבל תן לחכם ויחכם עוד וזיל בתר טעמא שיש דין עונג שבת שצריך להרגיש העונג כל אחד כפי כוח.

וכעי”ז אי’ שלא יאכל מצה בער”פ כדי שיאכל מצה לתיאבון בלילה וכן כ’ חלק מהפוסקים על עוד דברים, ותן לחכם ויחכם עוד לשמור תיאבון למאכל העיקרי של שבת (ע”ע בריש פרק ערבי פסחים דיש ענין של תיאבון גם בסעודת שבת).

ויעוי’ עוד בגמ’ בשבת קיט אמרו ליה בני פפא בר אבא לרב פפא כגון אנן דשכיח לן בישרא וחמרא בכל יומא וכו’, ומבואר שם שהדרך הנכונה היא לייחד לשבת מאכלים טובים שיהיו ניכרים לשבת, ורק בלית ברירה אמר להם לעשות היכר כל דהוא לשבת מחמת שהיו כאנוסין, אבל לכתחילה טוב לייחד מאכלים טובים לשבת גרידא.

ויש לציין עוד דאמרי’ במכילתא שבכל יום היה המן משובח ובשבת ביותר, כדכתיב לחם משנה ודרשינן לחם משונה, ומשמע שצריך שמאכלי השבת יהיו משונים משל יום חול וכמבואר בגמ’ שם.

ועוד יש לציין למעשה דר’ אבהו ששייר בשר משבת למצו”ש ונענש דאכל אריא בהמה שלו (שבת קיט ע”ב) ואפשר דעיקר הענין לשחוט בשר מיוחד למוצ”ש הוא כדי לייחד למוצ”ש דבר בפני עצמו והכל לפי הענין.

ובאמת ענין של מי שאין בידו להמתין ההמתנה הראויה לאוכל מצינו שהוא דבר שלא שבחוהו חכמים, כמו שאמרו על אדה”ר שהיו ראוי לאכול מעץ הדעת (והיה מאכל לשבת והיה מתוקן לשבת) אלא שאכלה פגה ואכל ביום שישי ביום רשות (ועי’ הליכות קדוש עמ’ מב) וכן עשו אמר הלעיטני נא.

מ”מ הכל לפי הענין דיש חילוק בין אם אוכל ממאכל השבת עצמו לבין אם אוכל ממאכל אחר ויש חילוק בין אפשר ללא אפשר.

ובמאמר המוסגר יש להוסיף על כל הנ”ל שבהרבה ישיבות מצוי שראשי הישיבות מזהירים שלא לעשות כהנהגה זו שלא להכניס אוירה של התעסקות בעניינים אחרים וענייני הנאת עוה”ז בישיבה שעלולה להשפיע גם על רציפות הלימוד בזמן ליל שישי ובערכי הישיבה והכל לפי הענין.

הוספה לתשובה על הנהגת אכילת חמין של שבת בליל ששי

בחוט שני שבת פ”ג עמ’ נג הלובש בגדי שבת בימות החול כגון לשמחות של רשות וכדו’ ממעט בזה את הענין של בגדי שבת עכ”ל.

וכתב שם בהערה עי’ מג”א סי’ רס”ב סק”ב מה שהביא בשם הכתבים, וז”ל הבאר היטב בשו”ע אבן העזר סי’ ס”ה ס”א כבוד לחתן וכלה עדיף מכבוד הרגל ונפ”מ שאם יש לו איזה מלבוש חדש ללבוש בחופה ופגע בו הרגל קודם החופה לא ילבישנו ברגל אלא יניחנו עד יום החופה ע”כ וע”ע רמ”א או”ח סי’ תקנ”ט סעיף ח’ עכ”ל החוט שני.

ועי’ עוד במשנ”ב סי’ רמב בענין דברי הספר חסידים על מאכל ששלחו לשבת אם מותר לאכלו בחול, ובתשובה אחרת הרחבתי אם הוא מדין כבוד שבת או מדין מעביר על דעת בעה”ב.