ברכות

אם התכוון להדיא לפוטרו נפטר ואם לא התכוון להדיא לפוטרו אינו נפטר אפי’ אם היה לפניו.

מקורות:

הגריש”א (בשיעורי מס’ ברכות עמ’ תמט וספר וישמע משה ח”ה עמ’ מט) על יסוד דברי הרמ”א סי’ ריא ס”ה בשם הרשב”א ומשנ”ב שם סקל”ב, שמי שבירך על דבר שאינו חשוב במקום הדבר החשוב צריך שיהא דעתו להדיא לפטור החשוב.

וכן בעל הוזאת הברכה (בספר ליבון הלכה עמ’ 68) נקט שצריך לחזור ולברך מזונות אם לא התכוון להדיא לפטור את העוגה, אף שלגבי דברים אחרים לא חשש שם לחומרא זו מחמת צירופים נוספים שאין ברור בהם דין קדימה עי”ש, מ”מ לגבי מקרה זה נקט שיש לברך שוב על העוגה.

וכן הוא בשוע”ר סדר ברכת הנהנין פ”ט ס”ז לגבי מעשה קדירה שאינו פוטר פת הבאה בכסנין, ועי’ שטמ”ק ברכות מב ע”א דנקט בפשיטות לענין אופן אחר דמעשה קדירה כולל אורז ע”פ הגמ’ שם לז ע”א, וצל”ע אם כוונת השוע”ר ג”כ לזה, אלא שלמעשה נקט השוע”ר שלא לברך משום שיש חולקים ע”ז, ויל”ע אם כוונתו באופן שלא כיוון לפטור וכנ”ל, ומ”מ להמשנ”ב לכאורה באופן שלא כיוון להדיא לפטור אינו פוטר וכנ”ל.

קרא פחות

הפתרון המועדף הוא שיברך קודם בורא נפשות על האורז ולאחר מכן על המחיה על הבורקס.

מקורות:

יש מהפוסקים שכתבו שעל המחיה פוטרת הברכה האחרונה על אורז (הלק”ט ח”א סי’ מ, מחזיק ברכה סי’ רח סק”ז, שע”ת שם סק”ט, בא”ח פנחס סי”ח, כה”ח ר”ח סקמ”א, ועוד) מ”מ הוא מחודש ואינו ברור להלכה (עי’ שבט הלוי ח”ט ס”ה).

ולפ”ז יש נידון בפוסקים אם הוא לכתחילה כשמברך על המחיה על מיני דגן יכוון לפטור את האורז (כן דעת הבא”ח שם וכה”ח שם), או שרק בדיעבד אם בירך בטעות על המחיה אחרי אכילת אורז יצא (כן מפורש בשע”ת שם שהפטור הוא רק בדיעבד).

[והיה מקום לומר לכאורה דאין על המחיה פוטר אורז כשלא התכוון לפטור מאחר ורוב ברכות שמצינו שפוטרות רק בדיעבד כשהתכוון לפטור מ”מ לכתחילה אין מכוונים לפטור בהם גם כאשר בירך על דבר אחר ברכה זו, אבל מאידך מצינו שברכת על הפירות דמעין ג’ פוטרת שאר פירות, ולכן יש מהפוסקים שנקטו דה”ה בניד”ד כיון שאורז הוא מיני מזונות שייך לומר בו על המחיה (כ”כ שם השע”ת וכן הכה”ח שם בשם מהר”י מולכו, וכעי”ז מתפרש בהלק”ט) ורק שא”צ ג’ ברכות.

רק דבאמת לא נתבאר בגמ’ מה הטעם שברכת על המחיה לא נתקנה אלא על מיני דגן אם הוא מחמת שאורז אינו מין מחיה או שאינו מחייב בג’ ברכות כיון שאינו לחם וממילא לא נתקן עליו גם לא מעין ג’, והפוסקים הנ”ל משמע שנקטו שהוא מין מחיה ורק לא נתחייב בג’ ברכות כנ”ל, וא”כ דינו מקביל לדין שאר פירות לענין מעין ג’ דעל הפירות כנ”ל, אבל צע”ק דלענין מזונות נתבאר בגמ’ שאורז הוא בכלל מיני מזונות אבל לענין מחיה מנא לן, דאדרבה נזכר בגמ’ לז ע”א דרק לר’ יוחנן בן נורי מברך על המחיה על אורז, וצ”ל שסוברים דר’ יוחנן בן נורי מחייב במעין ג’ משום דגבי בהמ”ז נזכר לחם וסובר דאורז מין לחם, אבל לדידן חיוב ג’ ברכות אין אבל כמו דאורז מהני לענין שהוא מסעד סעיד להחשב כדגן לענין מזונות כך מהני להחשב כדגן לענין על המחיה ועל הכלכלה, ומ”מ יעוי’ להלן דעדיין לכאורה אינו מוסכם להחי”א.

ומ”מ אולי יש להביא ראיה לפוסקים הנ”ל ממ”ש רש”י שם לגבי מה שעל אורז מברך ולא כלום כלומר אין טעון מברכות פירות ארץ ישראל ולא כלום אלא בורא נפשות רבות ככל מידי דליתיה משבעת המינין עכ”ל, ומשמע דבורא נפשות הוא קולא ולא חומרא דבמעין ג’ בודאי יוצא, ומ”מ אין מזה ראיה ממש, דהנה בעל הפירות פשיטא דאינו יוצא, אע”פ שהוא מעין ג’ ג”כ, וכמו כן בעל המחיה אינו מוציא יין כמ”ש השו”ע סי’ רח, הלכך א”א להביא ראיה מרש”י זה, דאמנם רש”י נקט שיש חשיבות לפירות א”י שצריכים מעין ג’ אבל לא שהברכה הפוטרתן תפטור את הכל, וצריך לברר האם אורז הוא בכלל המחיה או לא, וזה יהיה תלוי בנידון אם אורז מיסעד סעיד, כמ”ש בהלק”ט הטעם לפטור אורז בעל המחיה משום דמסעד סעיד כמו לחם, ולפי הנשמ”א שיוצא במזונות בכל דבר שפסקו המשנ”ב לפי ביאורו של הנשמ”א שטעם הדבר הוא משום שמזונות לדידן שיוצא באורז א”כ כל דבר הוא מזונות, בחשבון יוצא שלא יוכל לצאת בעל המחיה בכל דבר, וכן יש להעיר עוד דבהל’ ברכות להריטב”א פ”א ה”ח מבואר דלא יצא אם בירך המוציא על פת אורז, ומבואר דאינו פת, ואולי סובר דאינו מסעד סעיד גם לגבי על המחיה, וכן יש להעיר דמבואר בפוסקים דלאורז אין חשיבות ע”י כל שהוא בתבשיל כמו למיני דגן וכן מוכח בחשבון הדברים בגמ’ עי”ש, ובאמרי נועם לתלמיד הגר”א בברכות לז ע”א סיכם דבג’ דינים חלוק אורז מדגן, לענין פת אורז שאינו בהמוציא, לענין ברכה אחרונה בנ”ר, ולענין חשיבות בתערובת עכ”ד, ומאחר שמצינו שאין לו חשיבות כמו דגן, אולי גם לא חשיב מחיה לענין לפטרו בעל המחיה].

ולכן להלכה ראוי לחשוש לכל השיטות, ויש ב’ פתרונות שנזכרו בפוסקים לחשוש לכל השיטות הנ”ל.

הפתרון הראשון הוא לברך בורא נפשות על האורז לפני שמברך על המחיה על הבורקס (שיעורי הגרי”ש אלישיב ברכות עמ’ תפז בשם חסד לאלפים סי’ רח סקי”ט), ויש קצת חסרון בפתרון זה מחמת שמשנה את סדר קדימת הברכות.

והפתרון השני הוא לברך על המחיה ולכוון שלא לפטור את האורז (ויעוי’ בביאור הלכה בהל’ ציצית לגבי בית המרחץ פתרון בענין אחר שהוא קצת מעין פתרון זה עי”ש), אך גם בפתרון זה יש חסרון מכיון שאינו ברור לגמרי שאפשר לכוון בברכה אחרונה שלא תפטור אחד מן הדברים (עי’ ביאור הלכה סי’ רא ובתשובה שאציין להלן בסמוך הארכתי עוד בנידון זה לענייננו).

ואמנם יש מהפוסקים שהזכירו כנ”ל שיכוון להדיא בעל המחיה שיפטור האורז, אבל זה אינו פתרון לפי הצד שעל המחיה אינו פוטר אורז, וכ”ש דלהדיא הזכירו חלק מהפוסקים דעל המחיה פוטר אורז רק בדיעבד, ולכן לדידן אינו כדאי לכתחילה לסמוך על פתרון זה.

(ויש מהפוסקים שאף משמע שנקטו שמעיקר הדין אינו פוטר על המחיה אם אינו מכוון לפטור, עי’ שבט הלוי ח”ט ס”ה, אם כי הפוסקים שכתבו שיכוון בעל המחיה לפטור גם את האורז, ע”כ שהם סברו שיש עכ”פ צד שעל המחיה פוטר את האורז לכתחילה כשאכל גם דגן עם האורז, דאל”כ למה יעשה לכתחילה דבר שהוא רק בדיעבד, ואם משום שזה עדיף מלהיכנס לספק ברכות א”כ למה לא יעשו פתרון אחר מהפתרנות כאן, ועי’ בתשובתי ד”ה אכל בורקס וכו’ שציינתי להלן בסמוך).

ואם כי מעיקר הדין אפשר לסמוך גם על הפתרון השני כי כשמברך ברכה שעל דבר אחד הוא לכתחילה ועל דבר אחר הוא בדיעבד נקט המשנ”ב שאינו פוטר הבדיעבד אפי’ בסתמא וכ”ש כשמכוון שלא יפטור, והמשנ”ב מיירי על ברכה ראשונה ויש לומר דה”ה ברכה אחרונה, וממילא מכיון שברכת על המחיה על האורז פוטר רק בדיעבד לרוב הצדדים, לכן אינו מוציא בזה האורז כשאינו מכוון לפוטרו וכ”ש כשמכוון שלא לפוטרו [ע”ע בתשובתי ד”ה אכל בורקס ואורז ובירך על המחיה על הבורקס האם יכול להמשיך אחר כך לאכול מהאורז].

אבל הפתרון הראשון הוא מועדף יותר כיון שיוצא מכלל ספק ברכה לבטלה לגמרי, (משא”כ בפתרון השני אינו עושה כדין לפי הצד שעל המחיה באורז הוא לכתחילה באופן שאכל גם מין דגן), ועל אף שנכנס כאן בפתרון הראשון לבעיה בקדימה בברכות וכנ”ל, מ”מ בנידון דידן אין סדר הקדימה כ”כ בעיה משום שמפורש בדיני קדימה שאם מקדים ברכה מאוחרת למוקדמת מכיון שיש צורך עכשיו לברך את הברכה המאוחרת אין כאן פגם בדיני קדימה ואפי’ בדיעבד אין כאן [עי’ רמ”א סי’ ריא ס”ה ומשנ”ב שם בריש הסימן, (והבאתי בתשובתי ד”ה מי שיש לו ב’ חלות בשבת אחת טרייה וטעימה מהיום של כוסמין ואחת ישנה מאתמול של קמח חיטה, מאיזה חלה יבצע), ויש לומר דה”ה במקרה כזה].

בדיעבד כשבירך על המחיה קודם אפי’ בסתמא יותר טוב לצאת בורא נפשות באופן אחר מאחר והוא מחלוקת הפוסקים אם פוטר אפי’ בלא כיוון לפטור (דבכה”ח שם משמע שאפי’ בלא כיון לפטור פוטר), אבל בפשטות לרוב הפוסקים יכול לברך בורא נפשות על האורז כמו שהרחבתי בתשובה הנ”ל [ד”ה אכל בורקס וכו’], ועי’ שם מה שכתבתי בזה עוד למעשה.

והנה בבא”ח שם כ’ הטעם דלפי דעתו יברך רק על המחיה משום דספק ברכות להקל ואם מקדים בנ”ר לעל המחיה מברך ספק ברכה שאינה צריכה, אולם מאחר ונתבאר דלפי פוסקים אחרים אם יעשה כהבא”ח יכנס לספק נהנה מן העולם בלא ברכה ממילא אם מתחייב בעוד ברכה אין כאן ברכה שאינה צריכה מעין מש”כ השו”ע על שתיה קודם הסעודה לחוש לדעת הרמב”ם שמחייב בברכה על המים בסעודה עי”ש וקיצרתי.

קרא פחות

מה שנפוץ שלא לברך בהרבה מקרים ברכה זו, יתכן שהוא מבוסס על הבנה שאי אפשר לברך ברוך שחלק על אדם מזמנינו מכיון שדרגות של ת”ח אמיתי לא שייך היום כמ”ש הש”ך בכ”מ בשם המהרי”ל, אמנם יש לציין דבחכמת אדם מבואר שיש יוצא מן הכלל, וגם יש להוכיח בפשיטות דגם בזמנינו שייך ברכה זו למי שמוגדר כחכם מחכמי ישראל (ועי’ בחיי אדם, ויעוי’ במנחת תודה מה שהובא שם בשם הגרח”ק בזה), דהרי הדין הוא גם בחכם מחכמי אומות העולם, וא”כ מי שהוא מופלג בחכמת הרפואה או האסטרונומיה באופן מעורר התפעלות אפשר לברך עליו ברכת שנתן מחכמתו וכו’ של או”ה (ושמעתי בשם הגראי”ל שמי שהמציא שיטה בניתוח בחכמה גדולה אפשר לברך עליו ומ”מ הכל לפי הענין), וחזינן שענין החכמה שאפשר לברך עליה הוא דבר שהוא בר השגה, דהרי אם הוא דבר שאינו מושג כלל ואינו בהבנה שלנו וכו’ א”כ היאך שייך לצייר שיברך על חכמי או”ה, א”כ כ”ש שהמופלג בחכמת התורה באופן מעורר התפעלות יש לברך עליו, וכידוע שרוב ברכות השבח של הראיה ההגדרה והטעם של הברכה הוא לברך על דבר שמעורר התפעלות.

ושמעתי שיש מי שנקט שמי שאינו בקי בחכמת הקבלה א”א לברך עליו ושוב הוא תמוה כנ”ל דהנה בחכמי או”ה פשיטא שמי שחכם מופלג באופן המעורר התפעלות בתחום מסויים סגי בזה וא”כ כ”ש בחכם מופלג בחכמת התורה באופן המעורר התפעלות ושמו יצא לקצוי ארץ לשם דבר שיכול לברך עליו, ובגמ’ וחז”ל מצינו בהרבה מקומות ששייך על אנשים שתחום חכמתם ולימודם יהיה בחלק מסוים של התורה.

(והוא סתם דבר תמוה מאוד שאם יזדמנו לפנינו כמה מגדולי הראשונים שחכמי ישראל לדורותיהם חרדו לרגליהם (עי’ הוראות והנהגות לר”ח מואלז’ין בשם רבו הגר”א שלא ישא פנים לשום מחבר וכו’), ומי שיפסוק נגד דבריהם חשיב כטועה בדבר משנה, ולא ידוע לנו על חלקם שעסקו בקבלה (עי’ ביאור הגר”א ביו”ד סי’ רמו), וכי מחמת כן לא נוכל לברך עליהם ברוך שחלק, והוא דבר שקשה מאוד לנקוט כן).

ולכן מצד הלכה מעיקר הדין חכם מופלג שחכמתו מעוררת התפעלות ושמו יצא לקצוי ארץ כדוגמה לחכמה מעוררת השתאות ודוגמה להשגות גדולות בתורה, אפשר לברך עליו, אבל במקרה שיש ספק המנהג למעט בברכות אלו כמ”ש הפוסקים על ברכת שהחיינו על בשורות טובות וגם על ברכת הראיה כתבו כן ואע”פ שתמהו על זה המנהג האחרון אבל מ”מ במקום שיש ספק ספק ברכות להקל.

קרא פחות

מעיקר הדין על בשורות רעות מברך דיין האמת, אבל לענין הברכה על בשורות טובות המנהג למעט בברכות אלו כמ”ש המשנ”ב סי’ רכב סק”א בשם הפמ”ג (ונזכר שם בהקשר לנידון מסוים אבל ההתבטאות היא כללית דבכל דבר שיש שאלה וספק יש למעט בברכות אלו) ונראה דקאי גם על ברכת דיין האמת שנזכר בסמוך לו, וכתב הערוה”ש דהברכה על בשורות טובות הוא רק בבשורה טובה ששמח בה הרבה, ולכן בענייננו צריך לשקול בעצמו כמה היקף הנזק וכמה מצטער ואם יש נזק רב ומצטער הרבה עד ששקוע ותפוס ומהורהר בצערו נראה שמברך.

ובביאור הלכה סי’ רכב כתב דפשוט שאם נשרפו לו נכסיו או שמתה בהמתו כל כה”ג שדרך האדם להצטער בו שמברך דיין האמת.

ולענין אם יש ביטוח שודאי ישלם את כל הנזק (ובהרבה פעמים אינו כן גם אם יש ביטוח רשמי) היה מקום לומר ג”כ שיברך דבתר השתא אזלי’ כמ”ש בברכות נד לגבי שטף בשדהו והובא בשו”ע סי’ רכב ס”ד, אבל הוא תמוה דלמה יברך אם נלקח ממנו ויוחזר דכמה צער כבר יש בזה.

ואפשר דהברכה הוא רק בספק אבל בדבר שטבעו של עולם שחברת הביטוח תשלם לו אין מברך, עי’ משנ”ב שם סק”ה בשם פהמ”ש להרמב”ם שכתב (לגבי מצא מציאה ומתיירא שמא ישמע למלך) כי אין לנו להסתכל בעתיד שאאפשר שלא יהיה כן ע”כ.

ויל”ע אם הכונה שאין מתחשבים כלל בעתיד שמא תשתנה המציאות או משום שבאמת הוא ספק ומלשון השו”ע משמע שהוא באמת ספק שנקט שירא שמא יבוא לו רעה וכו’ וירא שמא ישמע למלך וכו’, ואע”פ לגבי המקרה ההפוך לא נקט שמא אלא שיבוא לו טובה ממנו, יתכן שסמך ארישא, אבל יותר נראה דהוא סוג מקרה אחר דלגבי הטובה גבי מציאה אם ישמע המלך תתבטל הטובה שהיתה לגמרי, אבל לגבי שטף נהר שדהו מה שאחר כך משקה שדהו אינו מבטל הרעה לגמרי אלא מוסיף טובה על הרעה כך שבסופו של דבר יתכן שישתלם לו מה ששטף נהר או עכ”פ גם אם לא ישתלם מ”מ יש כאן גם טובה מהדבר, ובזה יתכן שגם שהוא בודאי יקרה שתצמח לו טובה מזה, מ”מ אינו מברך מכיון שהטובה לא תבטל את הרעה שהיתה, אבל באופן שהטובה היא ביטוח על הרעה ותפקידה לבער הרע ובאופן שהוא ודאי, מסתבר שאין לברך, ויש למעט בברכות אלו וכמשנ”ת.

קרא פחות

הנה בגמ’ ברכות יא ע”ב מוכח שכל אחד מהדברים צריך את ג’ הברכות, דנחלקו אמוראי על מה צריך לברך ולא נזכר שהמצריכים גם על משנה מצריכים ברכה אחרת וכיו”ב, ושוב הובא אחר כך מחלוקת אמוראים מה צריך לברך, ולדוגמא מי שסובר שיש לברך אשר קדשנו בלבד לא נזכר שהוא רק למקרא, אלא פלוגתא דאמוראי הוא האם לברך ברכה זו או ברכה זו, וכן בעובדא שהובאה שם בגמ’ על רב שבירך על לימוד הספרי דבי רבי לא נחתו שם בגמ’ לחקור איזה ברכה בירך.

וגם רב פפא דקאמר במסקנא שם על כל הנוסחאות (כגי’ הרי”ף והרא”ש) הלכך נימרינהו לכולהו הוא לא מחמת שיש מקרא ומשנה ותלמוד, אלא כך שיטת רב פפא בכל מקום בש”ס לפחות בכעשר מקומות שכשיש כמה נוסחאות של אמוראים בברכות יש לומר את כולם, והטעם הרחבתי במקום אחר דרב פפא סבר שהעיקר לומר טופס ברכות שתקנו חכמים ואחרי שיש טופס ברכות שתקנו כבר אומרים, ובזה מיושב למה תקנו אל ההודאות ורוב ההודאות בפ”ק דתענית, דהרי קושי’ הגמ’ שם דרוב ההודאות משמע ולא כל ההודאות, ומה התיקון לומר שניהם, ויש מי שתירץ דאחר דאמרי’ אל ההודאות יש כבר במשמעו כל ההודאות והוא דחוק, אבל בלאו הכי מה שאומרים שניהם נצרכים לדברינו דאחר שיש טופס ברכות מכמה חכמים לדידן אין ההסתכלות על זה כמו פלוגתא דרבנן אלא כמו כמה טופסי ברכות שיש לומר את כולם, ובזה מיושב דר’ יהודה במתני’ רפ”ו דברכות קאמר בורא מיני דשאים ובגמ’ שם מוסיף ר’ יהודה בורא מיני זרעים ולא קיימא לן כוותיה ואילו בפ”ד דסוכה דף מז נחלקו ר’ יהודה ורבנן בהיו לפניו כמה מצוות אם אומרים על המצוות או מברכים בפירוט ושם הלכה כר’ יהודה אבל בברכות שם אין הלכה כר’ יהודה, אע”ג דבב’ הסוגיות קאמר בגמ’ שטעם ר’ יהודה הוא מאותו טעם דכתיב ברוך ה’ יום יום בכל יום תן לו מעין ברכותיו, והטעם דבהא קיימא לן כר’ יהודה משום שהכלל להלכה שכל טופס ברכה שתקנו חכמים יכול לאומרו ולכן אחר שכבר תקנו חכמים ברכה על כל מצווה כשעושה אותה לחוד יכול לברך על כל מצוה בפרטות לברך על כל אחד כשעושה אותם כולם יחד, אבל בבורא מיני זרעים ובורא מיני דשאים שהם ברכות שנפסק ונתקבל שלא לאומרם בזה אין אנו יכולים לחדש ברכה שנפסק שאינה טופס ברכות (ולא דמי לשאר נוסחאות כגון מודים דרבנן דקא”ר פפא נמרינהו לכולהו כיון שלא נפסק דלא כחד מהם), ולהכי גם ברוך שעטני מעיל דר’ יהודה בנדרים לא מברכינן, ולפ”ז מיושב עוד בפ”ו דברכות גבי ברכת המוציא דאמרי’ זהו שאומרים עליו אדם גדול הוא וכו’ וקשה דהרי אמרי’ שם בגמ’ דלרבנן יוצא גם במוציא ולמה כ”כ מופקע שלא הכריע בין הדעות דהרי בהרבה מקומות מצינו שיר”ש חושש לכל הדעות בשבת סא ובפסחים קטו וברכות לט, ולמה מופקע שיאמר הנוסח שיוצא לכו”ע אלא נראה שכבר הוקבע בבהמ”ד לומר המוציא לחם כמו שהוא במשנה ובמקומות אחרים, ולא היה ספק בזה דודאי הלכה כרבנן, ושכך טופס ברכות האידנא לומר המוציא, וממילא מפסיד בזה טובא לשנות טופס ברכות כדי לחשוש לדעה שלא נפסקה וק”ל.

עכ”פ נחזור לענייננו דג’ ברכות הללו קאמר רב פפא בברכות שם שצריך למימרינהו משום דבעי’ לומר כל טופס ברכות של חכמים, ובאחרונים בפר”ח ובשאג”א מבואר שהוא תקנת חכמים גמורה שצריך לומר כל הג’ ברכות ואם אמר רק חלק מהם לא יצא התקנה והחובה דרבנן עי’ במשנ”ב ריש סי’ מז, וע”ע במשנ”ב סי’ קלט דמבואר שצריך לחזור ולברך הברכה שלא בירך (והיינו באופן שברור שלא בירך דאילו בספק יעוי’ בסי’ מז שם), ועכ”פ אינו שייך לנידון מקרא ומשנה וגמ’.

ומ”מ כתבו תלמידי רבינו יונה ה ע”ב מדה”ר דכנגד אלו הג’ ברכות התקינו לומר שלש ענינים מקרא ומשנה ומדרש, דברכת אשר בחר בנו למקרא וברכת הערב למשנה וברכת על דברי תורה למדרש עכ”ד בקיצור, ויש להוסיף דגם על קריאה”ת שהיא מקרא מברכי’ אשר בחר בנו.

וכעי”ז כ’ בשיטת ריב”ב על הרי”ף שם דג’ הברכות הם כנגד תורה ומשנה ומדרש ולכן אומרים בבוקר מקרא ומשנה ומדרש אבל בס”ת אנו תופסין כדרב המנונא שהיא מעולה שבברכות.

ולפי שי’ הסוברים שהם ב’ ברכות כ’ שם הר”י ששתי הברכות הם כנגד תורה שבכתב ותורה שבע”פ.

ומ”מ אף שהזכיר הר”י תקנה לומר מקרא ומשנה וגמ’ (ובתו’ ברכות יא ע”ב הביאו מנהג זה וחלקו ע”ז לפי שיטתם שא”צ ללמוד אחר ברכה”ת), מודה הר”י שאינו לעיכובא כלל כמ”ש המשנ”ב בסי’ מז ובסי’ קלט בשם הפר”ח וכמו שנהג הגר”א כמבואר במעשה רב לומר פרשת התמיד אחר ברכה”ת, וכעי”ז בריא”ז המובא בשלה”ג על הרי”ף שם, וכן מוכח מלשון הירושלמי שהובא בפוסקים והוא ששנה על אתר ולא אשתמיט חד מינייהו לומר דבעי’ מקרא ומשנה ומדרש, ומיהו יש לדחוק דבאהבה רבה שהיא ברכה אחת כו”ע מודו דא”צ מקרא ומשנה ומדרש, ולא הזכירוהו אלא על ג’ ברכות.

וגם הר”י גופיה אפשר דמודה דעיקר התקנה לומר ג’ ברכות היא משום שיש כמה נוסחאות ולא קאמר שתקנו לומר כולם אלא כעין רמז, דהא קאמר הר”י וז”ל ומסקנא כדרב פפא דאמר נימרינהו לכולהו וכנגד אלו שלש ברכות התקינו לומר בבקר ג’ ענינים וכו’ עכ”ל, ומשמע שעיקר התקנה הוא לומר כל הנוסחאות ואחר שתקנו כבר לומר כן אזי נהגו וכו’, ומ”מ בסיום דבריו כ’ שם וברכת אשר בנו וכו’ למקרא וברכת הערב למשנה וכו’ עכ”ל וזה יותר משמע שהוא רמז לעיקר תקנת ג’ ברכות, וכן במהרש”א משמע שהבין בדברי הר”י שדבריו הם רמז ותקנה לטעם שמברכים ג’ ברכות, ויש לומר דלולא שיש רמז בדבר לא היו מתקנים חילוק ברכות, דהרי לכל דעות האמוראים אין אומרים אלא ברכה אחת (ויש להעיר בזה נקודה נוספת דלהראשונים שגרסו ור’ יוחנן מסיים בה הכי הערב וכו’ ס”ל שהוא המשך הברכה כדמוכח הלשון ‘מסיים בה הכי’, וכמ”ש רש”י דהוא ברכה אחת עי”ש, ואילו הרי”ף שגרס ור’ יוחנן אמר הערב וכו’ יסבור שהיא ברכה בפני עצמה, נמצא דבין למר ובין למר סוף סוף ר’ יוחנן מברך רק ברכה אחת), א”כ צריך ליתן רמז בדבר למה הוסיפו בברכות, ולכן כ’ הר”י שהוא כנגד מקרא משנה ותלמוד, והמהרש”א כ’ בזה רמז אחר עי”ש, ועי’ בפמ”ג סי’ מז בשם הלבוש טעם אחר בזה.

ובשו”ע סי’ מז כ’ דנהגו לומר ברכת כהנים, ולא הזכיר המנהג לומר מקרא משנה וגמ’ מיד אחר ברכה”ת, אבל המשנ”ב שם הביא המנהג אבל לשונו שם לא נתבררה שכ’ כדי לקיים מקרא משנה וגמרא ולא פי’ להדיא שהוא כנגד ג’ ברכות כמ”ש הר”י וצע”ק מהו לקיים דמה חסר כאן כדי לקיים, ואולי הו”ל למימר כדי שיחולו הברכות אם יש צד שהוא לעיכובא או כנגד ג’ ברכות אם אינו לעיכובא כלל אלא רמז כנ”ל, ואולי המשנ”ב מיירי כמ”ש הטור לע”ה שילמדו בכל יום מקרא משנה תלמוד כמ”ש התוס’ בקידושין ושו”ע יו”ד סי’ רמו וכלל לא מחמת ג’ ברכות התורה וקצת דוחק דלמה נימא שאין כוונתו כמ”ש הר”י ואולי משום דמבואר בכל הפוסקים שאינו לעיכובא ודלא יבואו לטעות דבעי’ על כל ברכה חלק התורה המכוון לה לעיכובא עכ”פ לחומרא לכך נקט בלשון זו דלא לשתמע כך.

ובב”ח סי’ מז בביאור דעת הטור נקט שברכה שניה היא שבח ולא ברכת המצוות, ויש להעיר דרב המנונא בגמ’ שבירך רק ברכה זו הרי סבר שהיא ברכת המצוות, ורב פפא דאמר לברך לכולהו מנא ליה להוסיף שיש ברכת השבח על התורה מלבד ברכת המצוות, דהרי בסוגי’ קודם לכן בדברי האמוראים הקדמונים (שעליהם קאי רב פפא) לא נזכר אלא שמברך ברכת התורה קודם הלימוד.

ובדוחק יש לומר דאחר שיש כמה נוסחאות אמרי’ לכולהו באיזה אופן שיהיה אפשר ליישבן ומאחר ששייך ליישבו כברכת השבח סגי, ויל”ע אם סובר הב”ח דברכה אחרונה אינה לעיכובא ללמוד קודם, דהלבוש סי’ קלט סובר כן דלא כרוב האחרונים [הארכתי בתשובה אחרת ד”ה האם מותר להפסיק בהלכה פסוקה בין ברכה ראשונה של ברכת התורה לברכה שניה] והפמ”ג במשב”ז סי’ מז כ’ דאזיל הלבוש לשיטתו בסי’ מז דברכה ראשונה קאי על אתמול וברכה אחרונה קאי על למחר, ואם תמצא לומר אפשר דהב”ח סובר כעין אפכא מהלבוש שעיקר הברכה קודם הלימוד היא ברכה ראשונה, וברכה אחרונה לבד להב”ח אפשר דלא מהני אם לא דנימא שגם הב”ח מודה ללבוש שאם בירך ברכה אחרונה דאשר בחר בנו בלבד עשאה כברכת התורה כמאן דבירך בגמ’ רק ברכה זו (או דהב”ח סובר כשאר אחרונים שיש תקנה לברך כולם וממילא לא יוכל לסמוך על דעה ההיא דהב”ח יפרש את התקנה לברך את כולם שהוא רק באופן שברכה ראשונה היא ברכת המצוות והאחרונה היא ברכת השבח).

תשובות שנזכרו בתשובה זו:

האם מותר להפסיק בהלכה פסוקה בין ברכה ראשונה של ברכת התורה לברכה שניה

קרא פחות

במשנ”ב סי’ קפח לגבי ספק בסעודה שלישית מוכח שנקט שהוא דרבנן עי”ש.

קרא פחות

אין לעשות כן מכמה טעמים ובדיעבד יסיים ברכה שניה ואינו חוזר ומברך מחמת כמה צירופים.

מקורות:

הנה ראשית כל אמנם פלוגתא הוא דשו”ע ובהגר”א בסי’ מז אם מותר לומר הלכה פסוקה לפני ברכה”ת או לא, אבל בניד”ד שאומר בין ברכה ראשונה לשניה, הרי ממ”נ לא עשה כדין.

דהנה אם הלכה פסוקה נחשב ד”ת אסור לומר קודם ברכה”ת האחרונה, שהרי מדרבנן מחוייב לומר גם הברכה השניה כמבואר במשנ”ב ריש סי’ מז בשם השאג”א וכ”ד הפר”ח וכמבואר גם במשנ”ב סי’ קלט במשנ”ב סקל”ב וכדמוכח גם דעת השו”ע שם דלא כהלבוש, והכרעת הגמ’ בברכות יא ע”ב (והרי”ף ועוד ראשונים גרסו רב פפא בהכרעת הגמ’ שם) שמחוייב לומר ב’ הברכות לכאורה כלול בזה שלא לומר ד”ת לפני ב’ הברכות, ובסי’ קלט שם שיכול לעלות לתורה לפני שסיים שניהם הוא משום דלא אפשר, (ונראה חילוק מהותי שיבואר בו מ”ט בסי’ קלט מותר לומר רק ברכה אחת, דהכלל הוא שיכול לומר כל ברכה שנתקנה על התורה וללמוד אחר כך, וכמ”ש גבי אהבה רבה ואהבת עולם כדלקמן, ולכן יכול לברך אשר בחר בנו על התורה כיון שנתקנה לומר ברכה זו, אבל ברכה אחת מברכות התורה אי אפשר לומר כיון דלהלכה נפסק שצורת ברכת התורה היא לומר כל ב’ הברכות וכהכרעת רב פפא בגמ’ שם, נמצא דמי שאומר ברכה אחת מב’ הברכות (או ג’ הברכות למאן דאית ליה שהם ג’ ברכות) הרי אומר חצי מהתקנה ודומה למי שמברך ו’ ברכות בחופה במקום ז’ ברכות, ומ”מ בקריאה”ת גופא התירו לו לקרות אחר ברכה זו כיון שברכת אשר בחר בנו נתקנה לומר קודם ברכה”ת ועושה כפי התקנה, אבל אינה פוטרתו לענין שאר לימודים כיון שלגביהם יש לו חיוב ברכת התורה רגיל, וילע”ע בזה ואינו מוסכם שהלבוש חולק על המחבר כדלקמן), ויל”ע.

ואילו לפי הצד השני אם הלכה פסוקה אינו נחשב ד”ת, א”כ חשיב הפסק בין הברכה לד”ת כיון שהברכה על הד”ת שמחוייב לברך עליהם ברכה”ת, שהרי פסק זה אין מחוייב עבורו לברך ברכה”ת, וא”כ בניד”ד אפי’ אם אומר ד”ת אחר הברכה השניה אבל בין הברכה הראשונה לבין הד”ת היה הפסק, ואף שאם היה אומר ההלכה פסוקה עם הטעם היה הכל דבר אחד אבל כשאמר הלכה פסוקה והפסיק ואמר ברכה אפשר דאינו דבר אחד אלא כל אחד מהם לחודיה קאי.

ומיהו להלכה דנקטו האחרונים דפסוק אחד סגי לומר אחר ברכה”ת כמ”ש המשנ”ב (וראה גם בסי’ קלט במשנ”ב סק”ל בשם הפר”ח), ואולי דגם הלכה פסוקה סגי לומר אחר ברכה”ת, ואולי יש לחלק בין פסוק אחד להלכה פסוקה, כיון שמכוון לת”ת בפסוק אחד בסתמא, משא”כ בהלכה פסוקה בסתמא כשאינו מתכוון להדיא לת”ת בהלכה פסוקה זו.

ויש לציין דלגבי פסוד”ז משמע במשנ”ב לפו”ר דפסוד”ז אינם נחשבים כד”ת לענין לאומרם אחר ברכה”ת למי ששכח ואמר ברכה”ת באמצע פסוד”ז, ויש לדחות דשם ההיתר שלא לומר ברכת כהנים הוא מחמת שהוא חלק מנוסח ברכה”ת ולא מחמת שאינו יוצא בפסוד”ז אבל יותר נראה דאם לא היה צריך לומר פסוקי ברכת כהנים לא היו מתירים לו לומר אבל מאחר שעיקר אמירת הפסוד”ז לשבח לכן אפי’ אם נימא דמהני כוונה מ”מ חיישי’ שלא יכוון כדמיבעי ולכן טוב שיאמר פסוקים בפני עצמם, אבל במשנ”ב סי’ קלט סקכ”ט משמע שקריאת התורה סגי לקרות אחר הברכות, (ומה שבס”ק לב שם כ’ שיאמר אחר כך ברכת כהנים מיירי במי שמשלים חלק מן הברכות אחר שמסיים קריאה”ת שבזה צריך שיהיה להם על מה לחול), ויש לחלק דקריאה”ת נתקן שיעסקו בתורה כדאמר בס”פ מרובה, ולכך תקנו ברכה מלפניה על התורה, וכן פרשת התמיד דמבואר בפוסקים שמועיל לאומרו אחר ברכה”ת (עי’ מעשה רב) הוא משום שעיקרו נתקן לעסוק בתורת פרשת התמיד עי’ מנחות קי ע”א, וזה הרי אסור לומר קודם ברכה”ת, אבל בפסיקת דין אפשר דלא חשיב לימוד לחומרא, כיון שמותר לאומרו קודם ברכת התורה, ויל”ע.

ומ”מ גם אם נימא דהלכה פסוקה חשיב כלימוד תורה לענין להחשיבו כלימוד אחר הברכה כפשטות הלשון והוא ששנה על אתר, דמשמע ה”ה הלכה פסוקה, (עי’ בריש פרק אין עומדין), ואפי’ אם נימא דאין מחוייב לחשוש לדעת הגר”א לאסור הלכה פסוקה קודם שמברך ברכה”ת והיינו קודם שמברך כל ברכה”ת, מ”מ יש לדון עוד מטעם אחר, דלכאורה אחר שתקנו לומר ג’ הברכות אין להפסיק ביניהם ויש לומר כולם יחד, וכמו שאר ברכות שתקנו לומר יחד כשיש נוסחאות של כמה אמוראים כגון מודים דרבנן וכן רוב ההודאות ואל ההודעות וכן זוכר הברית ונאמן בבריתו וקיים במאמרו, כ”א מהברכות שתקנו לומר כל הנוסחאות יחד, וברוב המקומות הוא רב פפא דקאמר הלכך נימרינהו לכולהו, וגם לגבי ברכות אלו בברכות יא ע”ב גרסו הרי”ף והראשונים אמר רב פפא הלכך נימרינהו לכולהו, וא”כ יש לאומרם כולם בתורת ברכה אחת קודם הלימוד כמו בכל שאר מקומות דקא”ר פפא נימרינהו לכולהו.

ואע”פ ששם אין חילוק ברכות ביניהם וכאן יש חילוק ברכות ביניהם, אבל עדיין הרי מצינו בכמה מקומות שיש ברכות שנתקנו לומר יחד כגון ברכהמ”ז ושבע ברכות (ועי’ בתהלה לדוד דלקמן שמדמה דין ברכות אלו לז’ ברכות לענין שאין הסדר מעכב עי”ש), וברכות שבבית האבל וברכות של ק”ש, וכל מקום שאמרו ברכה הסמוכה לחברתה, ואע”פ שעיקר הנוסח לא נתקן בנוסח של ברכה הסמוכה לחברתה אבל נתקן עכשיו לומר כולם, א”כ אין מפסיק ביניהם.

(ואף שבק”ש יש דין של בין הפרקים אבל הותר רק בשלום ואף בזה כבר נקט במשנ”ב דהאידנא גם זה אסור).

דהרי אין דין לומר כמה ברכות על ברכה”ת והדין הוא לומר ברכה אחת רק דמכיון שיש כמה נוסחאות מכמה חכמים אמרי’ לכולהו דזה כללא דרב פפא בהרבה מקומות שכשיש טופס ברכות מחכמים אמרי’ לה וכשיש כמה נוסחאות מכמה חכמים יש לכולם דין של טופס ברכה ואמרי’ לכולהו, ולכן אמרי’ לכולהו כדין ברכה”ת אחת שהיה צריך לומר מעיקר הדין, [והרחבתי בביאור שיטתיה דר”פ בענין טופס ברכות בתשובות אחרות ושם נתבאר].

ויעו’ במשנ”ב ריש סי’ מז שדן לגבי ספקות דיש להקל לברך רק אשר בחר בנו, וכ’ שם בשם השאג”א (והוא מח’ בין השאג”א סי’ כד כה לבין הפר”ח) דכיון שמדאורייתא סגי בברכה אחת והשאר מדרבנן א”כ יש להקל בספק לברך רק ברכה אחת שהיא מדאורייתא.

ולגוף הנידון הנ”ל שיש לומר כולם יחד, הגע עצמך לשי’ התוס’ בפ”ק דברכות יא ע”ב דבברכת התורה אין צריך ללמוד מיד אחריה האם שרי לומר כל ברכה בפני עצמה.

והנה עכ”פ לדידן דקי”ל דלא כהתוס’ אלא שצריך לשנות אחר ברכת התורה א”כ להפסיק במילי דעלמא בין ברכה לברכה לכאורה בודאי אסור, דהרי קי”ל שצריך לשנות על אתר אחרי ברכת התורה, והמספר אחר ברכה ראשונה נמצא שבירך לבטלה, וכי תימא דסומך על ברכתו השניה, אף אם לו יהי כן דנימא שמותר לו לברך רק ברכה השניה, אבל עדיין נמצא דברכה ראשונה זו שבירך היתה שלא לצורך, דהרי זה כמברך על המצוה ושח בין ברכה למצוה, שהוא ההפסק החמור ביותר מדרגות ההפסקים שבתפילה, ובלאו הכי כבר נתבאר שמדרבנן צריך לברך כל הברכות.

ויש לדון מצד בעיה נוספת להפסיק אפי’ בד”ת הוא משום דיתכן דעת הלבוש (יבואר לקמן) דמעיקר הדין אם סיים ברכתו בברכה אחת יצא, דהרי אהבה רבה מבואר בגמ’ שיצא וכן נפסק בשו”ע סי’ מז, ולדעת המשנ”ב בסקי”ג פשיטא שגם באהבת עולם של ערבית דזיל בתר טעמא, דמה שיוצא באהבה רבה הוא משום שיש בה באהבה רבה מעין ברכת התורה (כמ”ש רש”י ברכות יא ע”ב), וכ”כ תלמידי רבינו יונה (הובא בבה”ל שם ד”ה פוטרת) שיוצא גם באהבת עולם.

ולפ”ז י”ל מ”ט בברכה אחת מברכות התורה שנזכרו הגמ’ לא יצא, דהרי לא גרע מאהבה רבה ואהבת עולם, והגם דהכרעת הגמ’ לברך כולם, אבל למה לא נימא דהיינו רק כל עוד שהוא בר חיובא בברכה ועומד בברכתו עדיין, אם כבר סיים ברכתו בברכה אחת והפסיק בד”ת וחלה הברכה ויצא ידי חובה יל”ע אם יכול לברך שוב עוד ברכה, דהרי המשנה ממטבע שטבעו חכמים בברכות קי”ל שיצא בדיעבד, והרי אין דין שברכה”ת צריכה ג’ ברכות, והראיה דיוצא גם באהבה רבה ובאהבת עולם, וא”כ למה לא יוצא בברכה אחת.

(ומהלשון זו היא מעולה שבברכות (בגמ’ שם) על אשר בחר בנו משמע שהיא עדיפה מלעסוק, אין קושי’ דדעה זו לא נפסקה בגמ’ שם אלא דעת ר”פ דבתראה הוא).

אולם למעשה מבואר במשנ”ב סי’ קלט סקל”ב בשם האחרונים (והם ב”ח ומהרש”ל ועוד) שגם אם בירך אשר בחר בנו וקרא בתורה צריך להשלים אחר כך ברכה ראשונה של ברכה”ת ויאמר אחר כך ברכת כהנים.

ושורש הדברים נחלקו בו השו”ע סי’ קלט ס”ט והלבוש שם ס”ט (לענין מי שבירך אשר בחר בנו על קריאה”ת אם צריך לחזור ולברך אחר כך לעסוק, דבשו”ע משמע שהפסיד רק אשר בחר בנו אבל בלבוש משמע שהפסיד כל הברכה, ויש שפירשו (עי’ פמ”ג במשב”ז סי’ מז סק”י) דהלבוש לשיטתו (סי’ מז ס”ו) שסובר שברכת לעסוק קאי על אתמול ואשר בחר בנו על היום [וצע”ג דבגמ’ הם ב’ נוסחאות וע”כ דלכל הדעות שם הוא על היום, ורק אם נימא דלרווחא דמילתא נרמז בזה הודאה על אתמול כדי ליישב למה לנוסחתינו אין כפילות, אבל לא דלא ייחשב ברכה על לעתיד], ויש שהבינו (יעוי’ משנה אחרונה בסי’ מז שם) טעם הלבוש דהוא משום שבירך שלא כסדר, ומשמע דלו יצוייר שבירך רק לעסוק וקרא בתורה לא הפסיד אשר בחר בנו, ויש אחרונים שהבינו בלבוש דבאמת לא בא לחלוק על ב”ח ומהרש”ל (יעוי’ אליה רבא ואליה זוטא על הלבוש שם), אבל אולי יתכן לפרש דעת הלבוש באופן אחר דהוא משום שכבר חלה הברכה וכבר יצא ידי חובה וכנ”ל ולפ”ז אין חילוק כלל.

ויעוי’ בתהלה לדוד סי’ מז סק”ג שהביא דברי הרמב”ם בתשובה (ראה אגרות הרמב”ם סי’ כג הובא בבאר היטב אה”ע ריש סי’ עב) לענין סדר ז’ ברכות שאינו מעכב ודן בדבריו וכתב דלפ”ז אינו מעכב סדר ברכות התורה וכך נקט למסקנא ע”פ השו”ע שם בסי’ קלט, וכ”כ בערוך השלחן סי’ קלט ס”ט שאין הסדר מעכב, ואם נימא דהלבוש אית ליה עיקר הך דינא דסדר ברכות התורה אינו מעכב א”כ ע”כ שהוא מטעם הנ”ל שכבר חלה חובת הברכה.

ובתהלה לדוד שם הביא בשם ספר דבר שמואל שהסתפק אם הסדר מעכב, ועי’ אג”מ או”ח ח”א סי’ מז סק”ג.

ויעוי’ עוד בתהלה לדוד שם שדן בניד”ד לענין הפסק בין הברכות ומתחילה נסתפק אם אסור להפסיק ביניהם או לא, והביא דבב”ח סי’ רטו בשם רש”ל משמע שאסור להפסיק ביניהם וסיים שצע”ג לדינא.

עכ”פ להלכה הפסק בד”ת עכ”פ בדיעבד או בקראוהו לעלות לתורה דלא אפשר, לא חשיב הפסק בין ברכה לברכה, כיון דקי”ל כהשו”ע בסי’ קלט שם דאפי’ שלא כסדרן אינו מפסיק וכ”ש כסדרן, אבל לכתחילה אינו ראוי להפסיק מאחר שטופס ברכות תקנוהו לדידן לברך כולן יחד וזה מה שלמעשה הטעם שאנו יכולין לברך כולן אחר דמדינא דגמ’ יצא בברכה אחת, כיון שאנו מברכין הכל בברכה אחת.
[וכ”ש אם נחשוש לדעת הלבוש לפי מה שנתבאר דיתכן שדעתו שבדיעבד יוצא בברכה אחת א”כ יש מקום שכבר יצא בברכה ראשונה אחר שהפסיק ואמר ד”ת].

ולענין ללמוד בין ברכה ראשונה לשניה משמע מעצם הדין שהזכירו כמה אחרונים כנ”ל דיש תקנה מדרבנן לברך כל הברכות א”כ אין ללמוד בין ברכה ראשונה לשניה אפי’ רק מחמת זה, וכ”ש להפסיק בדבר אחר בין ברכה ראשונה לשניה דסו”ס לגבי ברכה ראשונה הו”ל כמברך על המצוה ומפסיק בין הברכה למצוה.

(ויש לדון דמפסיק בדברים בטלים בין ברכה ראשונה לשניה אולי לא חלה ברכה ראשונה כלל, אבל במפסיק בין ברכה ראשונה לשניה בהלכה פסוקה יש לצרף דעת הגר”א שהלכה פסוקה צריכה ברכה”ת ואפשר דגם האחרונים מודים דסגי לענין לימוד אחר ברכה”ת, וממילא מכיון שאין כאן אלא חשש דרבנן, דהדאורייתא יצא באשר בחר בנו אין חוזר על ברכה ראשונה כמ”ש במשנ”ב ריש סי’ מז דבספק ברכה אחת הוא ספק דרבנן ואין חוזר).

קרא פחות