יש בזה הרבה דעות בפוסקים ולכן החושש ומברך שהכל אין מזניחין אותו, ומ”מ עיקר ההלכה הפשוטה בזה לדידן נראה שמברך בפה”א.
מקורות:
בשו”ע ס”ס רה ס”ה נקט בשם הגאונים שברכתו שהכל, ובמשנ”ב שם הביא דעות בזה, ובשם החיי ...Read more
יש בזה הרבה דעות בפוסקים ולכן החושש ומברך שהכל אין מזניחין אותו, ומ”מ עיקר ההלכה הפשוטה בזה לדידן נראה שמברך בפה”א.
מקורות:
בשו”ע ס”ס רה ס”ה נקט בשם הגאונים שברכתו שהכל, ובמשנ”ב שם הביא דעות בזה, ובשם החיי אדם הביא שתלוי אם דרך בני אדם לאכלו חי או לא.
וכהיום נקט האג”מ (ח”א ס”ו) שהוא דרך לאוכלו גם חי וכן הובא בשם הגר”ש ואזנר (מבית לוי חט”ו תש”ס).
ואולם הגרמ”מ לובין נקט שכשאוכלו חי הוא שהכל, ולפי מה שיבואר להלן יתכן שכך גם דעת המשנ”ב, ומ”מ למסקנא דלהלן לא מצאתי מקור ברור לזה.
ויש לציין דעיקר הענין שאין הגזר טוב להיאכל אלא או בבישול הרבה או יחד עם מאכלים מסויימים אחרים הוא מבואר כבר בגמ’ ברכות (מד ע”ב) לפי מה שביארתי דברי הגמ’ שם בחידושי שם.
אולם בשו”ע הנ”ל נתבאר עוד דגם לפת (והיינו גם הגזר שלנו כמבואר במשנ”ב שם) שאין דרכו לאכלו רק מבושל בלבד אלא גם כבוש בחומץ או בחרדל נחשב שאין דרך לאכלו חי.
והנה הגזר שלנו אין ברורה הגדרתו, דמחד גיסא אין הקפדה לאכלו דוקא חי או כבוש שכן גם בתוספת מעט תבלין נאכל בלא כבישה כלל, ואולי נאכל אף לאחר טחינה קלה בבלנדר בלבד, וכן נאכל בתערובת עם דברים אחרים בשופי, ומאידך גיסא נאכל גם כמות שהוא ממש אבל לא באופן הרווח כמו שנאכל באחד מהאופנים הנ”ל.
והנה באמת נראה דמה שנקט השו”ע שכבוש כמבושל לענין ברכתו שאם נכבש בחרדל או בחומץ דינו בפה”א לדעת הגאונים שבחי מברך עליו שהכל, וע”ז הביא המשנ”ב דברי החי”א שאם נאכל כמות שהוא חי באותו מקום ברכתו בפה”א, משמע דכל מה שאינו מבושל או כבוש אינו מוצא מכלל חי, וממילא מה שמעורב בחרדל או בחומץ לא חשיב כבוש כמבושל, וכן במקומות שאין אוכלין גזר חי אלא רק מעורב בחרדל או בחומץ וה”ה בסוכר או מלח ושאר תבלין, ואין מקפידים דוקא על כבישה, חשיב כרגילין לאוכלן חיין.
וכן ירק הרגיל להאכל רק מחותך אינו מפסיד מזה חשיבות דירק הנאכל כמות שהוא חי, יעוי’ משנ”ב (סי’ רב סקמ”ד, וכן סי’ רג סקי”ב ואילך ושם בשה”צ סקי”ט וסי’ רח סקל”ח).
ובסי’ רב שם משמע במשנ”ב שגם תוספת סוכר אינו מפסיד ממנו הברכה של נאכל כמות שהוא חי, וע’ בסי’ רג שם ג”כ, והוא פשוט דהעיקר הוא הגזר והרוב הוא הגזר, ולא נשתנה ברכתו עי”ז, ורק כשמצריך תהליך של כבישה חשיב שינוי במציאות כעין בישול שאם קודם הכבישה אינו נאכל מגלה לנו שקודם הכבישה אינו מין פרי גמור בחשיבותו.
ומאידך גיסא ירק שרגיל לאכול רק על ידי תערובת מבואר במשנ”ב (סי’ רה סק”ה ובשעה”צ שם) דאינו מוסכם לכו”ע שיש לו חשיבות של ירק הנאכל חי עי”ש, והביא שם ב’ אופנים לנידון זה, הא’ בצל במקום שאינו נאכל בלא פת, והב’ חריין שאינו נאכל בלא טיבול חומץ, ויש לדון בהצד השווה שבזה ולמה אינו דומה למרקחת עם הסוכר בסי’ רג שם, ואולי באמת שם נאכל גם בלא הסוכר, או לאידך גיסא שבלא הסוכר לא יהיה ברכתו בפה”א, ולגבי כל מאכל שצריך תבלין אולי נצטרך לתרץ באופן זה, דאם ראוי בלא המיתוק הו”ל בפה”א בלא המיתוק ואם אינו ראוי בלא המיתוק הו”ל ספק שהכל בלא המיתוק.
ויעוי’ בשו”ע סי’ רב סט”ז שתבלינים שאין נאכלין אלא על ידי תערובת אם אכלן בפני עצמן מברך שהכל, ואם אכלן אם סוכר וכיו”ב כתב המשנ”ב שם סקע”ט בשם הפמ”ג דמברך בפה”א, ויל”ע למה אינו נכנס לספק הנ”ל שהביא המשנ”ב בשעה”צ סי’ רה הנ”ל לגבי דבר שאינו ראוי לאכול אלא על ידי טיבול.
ומ”מ נראה דניד”ד דידן בגזר אינו דומה לא לנידון המשנ”ב על מדינות שאין דרך לאכול “לעולם” הבצל הקטן בלא פת, כלשון המשנ”ב סי’ רה סק”ה, ולא לנידון השעה”צ שם על חריין “שאינו ראוי לאכול” אלא על ידי טיבול כלשונו שם סק”ו, דהרי כאן גזר ראוי שפיר וגם נאכל שפיר אלא שאינו נאכל כ”כ כמו באופן שמעורב עם סוכר וכיו”ב, ויל”ע למעשה.
הלכך לפי הנ”ל מכיון שהגזר רגיל להאכל חי לאחר חיתוך והכשרת המאכל א”כ רגיל להאכל חי, ועכ”פ כשהוכן באופן כזה לכאורה תהיה ברכתו בפה”א.
ועדיין יש לדון מה שאוכלים היום גזר חי בלא שום חיתוך או תבלין, אבל לא באופן רגיל וקבוע, אלא יותר מצוי למטרת בריאות או כשאין משהו אחר לאכול ולפעמים כתוספת, וידוע שאינו מאכל חשוב, האם גם בזה כוונת החי”א שהביא המשנ”ב שבמקום שרגילין לאכלו חי מברך עליו בפה”א כשהוא חי, או שבמקום שידוע שלאחר הכנתו באחד מאופני ההכנה הוא מועדף יותר לאכילה והגשה דינו כדבר שעיקר אכילתו לאחר בישול (וכל הספק הוא לפי הצד שאכן דבר הנאכל רק ע”י חיתוך ותבלין ולא באופן אחר חשיב אינו נאכלל חי, ובלאו הכי אינו ברור שכך הדין, אלא רק לענין כבוש וכנ”ל, ולענין אינו נאכל אלא עלי טיבול לכאורה יהיה תלוי בספק השעה”צ הנ”ל).
והנה מכיון שהשהע”צ לא הכריע ונקט דבאופן שאין נאכל כלל בלא טיבול מברך עליו שהכל בודאי יוצא בדיעבד, לגבי כשאוכלן בלא הטיבול שלהם (שהרי שם הנידון כשהטיבול המקובל לאכול הוא פת ובודאי לא מיירי כשאוכלו עם טיבול זה, דהרי א”כ אינו מברך כלל, דבכה”ג פשיטא שהפת עיקר), ומאידך גיסא לגבי כשאוכלן עם הטיבול שלהם המכשירם לאכילה משמע במשנ”ב על נידון שו”ע הנ”ל לגבי זנגביל שמברך בפה”א, ומאידך גיסא לגבי גזר אינו מופקע מאכילה בלא טיבול כלל, ולא דמי לגמרי לבצלים במקומו של המשנ”ב או לחריין חי, שלא היו נאכלים כלל לעולם בפני עצמם כמבואר כנ”ל, ממילא יש כאן דבר דתלוי בפלוגתא (הנ”ל לענין חריין) ועוד ספק אחד (האם שייך הפלוגתא גם באופן שהוא נאכל קצת חי).
ויעוי’ במשנ”ב סי’ רה סק”ד שחסה המעורב עם שמן וחומץ ברכתו בפה”א, ומשמע שבלא טיבול זה ברכתו היה שהכל, ואזיל המשנ”ב לטעמיה שבספק הנ”ל על דבר הנאכל רק עם טיבול שבלא הטיבול מברך עליו שהכל מחמת דתליא בפלוגתא.
ולכשנעיין נמצא דיש לדון כאן בדבר נוסף, דהנה הגדרת השו”ע ריש סי’ רה דכל דבר שטוב לאכלו חי ומבושל ברכתו בהפ”א חי ומבושל, וכל דבר שטוב כשהוא מבושל יותר מחי מברך עליו בחי שהכל, כמבואר במשנ”ב ובבה”ל שם, וממילא יש לדון בגזר למה מברך עליו בחי בפה”א במקום שדרך לאכלו חי, דהרי כשהוא חי הוא קשה לאכלו כמבואר בגמ’ דברכות הנ”ל, וכדאמרי’ (ברכות מד ע”ב) אוי לו לבית שהלפת עוברת בתוכו, ועצם מה שהטושו”ע בשם הגאונים נקטו שברכתם חי שהכל מיירי שלא החזיקוהו במקומם כמאכל טוב כשהוא חי, וא”כ למה לא סגי לענין זה, שנלמוד דכשהוא מבושל הוא טוב יותר, גם במקומות שדרך לאכלו גם חי, ואולי באמת החי”א מיירי במקום שכשהוא חי הוא טוב כמו מבושל, וע’ בבה”ל שם, וא”כ בניד”ד במקומינו כשהוא חי גמור אינו טוב כ”כ כמבושל ממילא ייכנס לנידון של חריין וזנגביל וכל דבר שלא היה רגיל לאכלו בלא טיבול, דהרי הוא כמו גלגל החוזר, דאפי’ שהמשנ”ב לענין חריין לא ממעט מבפה”א אלא דבר שאינו נאכל כלל בלא טיבול כשאוכלו בלא טיבול, וכאן הרי נאכל בלא טיבול, מ”מ כשאוכלו בלא טיבול הרי שוב אינו טוב חי כמו מבושל, ואולי המשנ”ב מיירי בזנגביל וחריין וחסה שהיו אוכלין בעיקר חי רק שהיו אוכלין על ידי טיבול אבל דבר שאכילתו הוא עם טיבול או מבושל שמא בלא טיבול חי גריעא טפי כיון דאז חוזר ברכתו שהכל כיון שטוב יותר מבושל, ולפי סברא זו לכאורה גזר חי כמות שהוא בלא טיבול יהיה ברכתו שהכל כדברי הגרממ”ל.
אולם מסתימת הח”א כמו שהובא במשנ”ב משמע שעצם מה שנאכל כמות שהוא חי ג”כ באותו מקום כבר נחשב שראוי גם חי, ואולי סובר דגם אם עיקר אכילתו בטיבול בין בחי בין במבושל כמו אצלינו (ועי’ במג”א שם דג”כ משמע דעיקר בישולו שמשביל עי”ז הוא עם טיבול רק דאינו מוסכם וע’ בט”ז ובה”ל) שתמיד אכילתו הוא עם טיבול א”כ כשהוא בלא טיבול יהיה דינו תלוי בפלוגתת הח”י והמ”א שהביא השה”צ הנ”ל לגבי חריין ולא נחית לה החי”א, ויל”ע.
אולם בחי”א גופיה כלל נא ס”ב משמע דגם כשטובים יותר כשהם מבושלים מברך על החיים בפה”א וכ”כ באג”מ שם, וצ”ע.
ועיינתי בפנים החי”א ונראה שמצרף שם דעת הרמ”א שאם הבישול השביח רק מחמת הבשר וכיו”ב לא חשיב שהשביח מחמת הבישול, והמשנ”ב כשהעתיק להחי”א לא הביא תוספת זו.
והנה לדידן לפי מה שנקט המשנ”ב שכל דבר שדרכו לאכול רק על ידי טיבול ואכלו בלא טיבול אינו מברך בפה”א לכאורה כיון שגזר חי בפני עצמו שאינו מאכל חשוב כמו גזר עם טיבול יתכן שאין מברך עליו בפה”א (דגבי חסה לא ס”ד שאין רגילות לאכלו כלל בלא טיבול ואעפ”כ משמע במשנ”ב שעיקר אכילתו הוא ע”י טיבול, ורק אז מברך בפה”א), וממילא מה שטען החי”א דלא חשיב מבושל טוב יותר כיון שהוא משביח מחמת התוספות, א”כ בלאו הכי בענייננו כבר כשהוא מחיים הרי משביח יותר על ידי תוספות וכנ”ל, ובלא”ה הרי דעת המשנ”ב בדעת הרמ”א שאם הבישול אם הבשר היה לצורך הירק חשיב השבחה בבישול בירק עצמו ובישול באופן כזה יחייב בברכת ב”פ האדמה הוא דרך להשביח כן.
ולסיכום וחידוד הדברים, במשנ”ב מבואר לגבי מאכל שאינו נאכל כלל בלא טיבול שאם אוכלו בלא טיבול ברכתו שהכל מחמת שהוא פלוגתא וספק ברכות להקל, וכן משמע לגבי עלי חסה שאם אוכלם בלא טיבול מברך עליהם שהכל, ויתכן שדרגת עלי חסה חיים בזמן המשנ”ב הוא כמו גזר חי היום שנאכל אבל אינו מאכל חשוב ומיועד להגשה כמו גזר עם טיבול מוכן, ולפ”ז גם בגזר חי שאינו מטובל יברך שהכל.
ואפי’ אם תמצא לומר שגזר חי היום עדיף מעלי חסה חיים בזמן המשנ”ב וא”א ללמוד מעלי חסה חיים לגזר חי, אבל עדיין לכאורה יהיה ברכתו של גזר חי שהכל לדעת המשנ”ב, דאמנם החי”א טען שבאופן כזה לא חשיב שהמבושל עדיף מחי כיון שההשבחה בבישול הוא על ידי תוספות, אבל המשנ”ב הרי לא סבר כך לענין בישול כשהבישול הוא למטרת הירק כמו שנתבאר, וממילא מאחר שאפשר להעלות את הגזר החי לגזר מבושל עם טיבול לא יהיה שייך לברך בפה”א על גזר חי כמשנ”ת.
ועדיין אפשר להקשות דהרי אפשר להעלות דרגת הגזר כשהוא בלא בישול על ידי שהוא מוכן קצוץ ומטובל והרי יש צד קלוש דגם לדעת המשנ”ב ירק שנאכל קצת בלא טיבול לא מועיל מה שיותר טוב עם טיבול כדי להפקיע ברכתו בלא טיבול (ומה שמפקיע הברכה הוא רק אם אינו נאכל כלל בלא טיבול) מ”מ גם לפי צד זה כיון שעל ידי בישול אפשר להעלותו ממה שהוא עכשיו ממילא לכאורה א”א לברך עליו עכשיו שהכל, והוא כעין גלגל החוזר.
ומ”מ אינו מוחלט ומוכרח לגמרי, דעדיין יש מקום לטעון דכיון שאפשר לטבלו בלי בישול ולאכלו ממילא לא מועיל מה שאפשר להעלותו על ידי בישול להפקיע ברכתו ולהחשיבו עכשיו כאינו חשוב כיון שאפשר להעלות דרגתו גם בלא בישול, והרי שינוי כזה אולי יש צד גם לדעת המשנ”ב שאינו נחשב שינוי כל עוד שראוי לאכילה קצת כשהוא חי בלא שום טיבול כמו שנתבאר.
ובקיצור אם נימא דדעת המשנ”ב שכל דבר שטוב יותר לאכלו עם טיבול נחשב שינוי מהותי כמו דבר שטוב יותר לאכלו מבושל יצטרכו לברך שהכל על גזר חי, וכן אם נימא שכל דבר שאפשר להעלותו על ידי בישול אף שאפשר להעלותו בלא בישול על ידי טיבול בלבד, חשיב כאית ליה עילויא בבישול ועכ”פ כשהוא חי גמור יהיה ברכתו שהכל, והם שני נידונים שלא התבררו.
ומיהו שוב חשבתי שיתכן להוכיח דע”כ הגדרת טיבול אינו כהגדרת בישול, דהרי לענין בישול מבואר במשנ”ב וביה”ל דסגי במה שהוא יותר טוב כשהוא מבושל כדי להפקיע הברכה מכשהוא חי שיברכו עליו רק שהכל, ולענין טיבול הרי לא זו ההגדרה, דהרי או שההגדרה היא דבר שא”א לאכלו כלל בלא טיבול (כחריין ובצלים קטנים חיים במקומו של המשנ”ב) או עכ”פ בדבר שהרגילות הרווחת לאכלו בעיקר עם טיבול (כמו עלי חסה בזמן המשנ”ב) אבל פשיטא דעצם מה שירק יותר טוב על ידי טיבול זה לא משנה את ברכתו כשהוא בלא טיבול, דהרי זה פשיטא שכמעט כל ירק אם יוסיפו לו התבלינים הנכונים והטיבולים הנכונים יצא טעים יותר, וזה הרי לא משנה את ברכתו כשאין לו את זה.
א”כ זוהי ראיה שגם כשהזכירו הפוסקים שירק הנאכל עם טיבול אז בלא טיבול ברכתו שהכל לא נתכוונו לכל ירק שטוב יותר לאכלו עם טיבול אלא רק בירק שהמנהג הרווח לאכלו בעיקר רק עם טיבול, אבל ירק שאפשר להגיע על אכילתו הגמורה והשלמה בלא בישול לאכילה טובה אע”פ שגם עם בישול אפשר להגיע לזה ואע”פ שיצטרכו טיבול בשביל לבוא לאכילתו הטובה, מ”מ לא חשיב כירק שעל ידי בישול הוא טוב יותר, אלא כירק שעל ידי טיבול הוא טוב יותר (וזה אפי’ אם תמצי לומר שבבישול בלא טיבול הוא ג”כ טוב אבל כמדומה שבלאו הכי אינו מצוי כלול לבשלו בלא טיבול וא”כ מאי חזית שחשיבותו מחמת הבישול ואולי חשיבותו הוא רק מחמת הטיבול שעם הבישול), והרי ירק שעל ידי טיבול הוא טוב יותר ויש מנהג רווח לאכלו בלא טיבול ג”כ לפי הענין (ועי’ תוס’ ברכות לח ע”א) מנין לנו שאין לברך עליו בפה”א.
דהרי בפוסקים לא מצינו אלא ב’ גדרים, א’ מאכל שכשהוא מבושל הוא טוב יותר במדינה זו מאותו מאכל עצמו כשנאכל כשאינו מבושל, ב’ מאכל שאין רגילות לאכלו בלא ביטול, והרי גזר אינו עונה על אחד מב’ גדרים אלו.
אלא אם כן נימא דגם גבי חסה הוא כך שהוא יותר טוב אבל נאכל גם חי בלא טיבול, אבל מההשוואה לכל שאר הדוגמאות שהובאו, כגון זנגביל וחריין ובצלים קטנים במקומו של המשנ”ב (לפי מה שהזכיר המשנ”ב שם שלעולם וכו’ כדלעיל), מסתבר שהחסה היתה כמותם שלא היה נהוג כלל לאוכלה בלא טיבול כלל.
ויתכן להביא ראיה לרעיון זה (דטיבול אין הגדרתו כמו בישול כמשנ”ת) מהתוס’ ברכות לח סע”ב שכתבו זית מליח ומליח כרותח, ולכאורה מה הוקשה להם, דהרי סגי במה שאשתני לעילויא בטיבול המלח, כיון שדרך לאכלו בטיבול מלח כמבואר במשניות ובסוגיות, אבל בפועל אין כאן ראיה דהרי הגמ’ שם קאי להקשות על מ”ד דלר’ יוחנן שלקות מברך על כולם שהכל (דהלכה דידן לחלק בין מיני שלקות הוא הכרעת רב חסדא שם ולא דעת ר’ יוחנן שלשיטת ר’ חייא בר אבא בדעתו על הכל מברך בפה”א כמבואר בתו’ ד”ה משכחת בסופו, ולר”ב בר יפת מברך על הכל שהכל), ומקשה מזית מליח, וע”ז כתבו התוס’ דמליח כרותח, ומזה אין ראיה כלל, דהרי למ”ד שעל כל השלקות מברך שהכל לא היה מברך שהכל על זית שאינו רותח או עכ”פ כרותח, דלענין זה פשיטא שתבלין אינו משנה דינו מלבד מה שגדר הדין כרותח, אבל לדידן שהבישול משנה הדין דירק שהוא טוב על ידי בישול כשהוא חי מברך עליו שהכל עדיין שמא לענין טיבול לא משתנה דין הירק מחמת זה כמו בבישול.
ותמצית החילוק הוא דלמ”ד שהבישול מגרע אין מקום לומר שהטיבול (בלא כבישה) מגרע כיון שאינו משנה כלום בגוף הפרי אלא רק מוסיף טעם אבל לדידן שהבישול בחלק מהשלקות הוא מעלי א”כ עדיין שמא כל עילויא מהני גם מה שאינו משנה בגוף הפרי ורק מוסיף עליו.
ומ”מ קצת ראיה ודאי יש מדברי התוס’.
Read less
