איסור והיתר

בעל חי נעבד אינו נאסר בהנאה כמבואר בשו”ע (יו”ד סי’ קמה ס”ח), ואע”פ שאמרו בגמ’ (ע”ז נד ע”א) שהמשתחוה לבהמתו אסרה, אין הכונה שאסור בהנאה אלא שאסור לגבוה להקרבה לקרבן בלבד, כמבואר בקידושין (נז ריש עמוד ב’).

ומ”מ יש אופנים שהבהמה נאסרת, וכדלהלן:
א’) אם החליף את הבהמה תמורת ע”ז דין הבהמה כחליפי ע”ז ונאסרת (כמבואר בשו”ע שם ס”ט).

ב’) אם שחט בהמה לשם ע”ז נאסרה מכיון שאם עשה בה מעשה אסרה (ראה שו”ע שם ס”ח וביו”ד סי’ ד’ ס”ד).

ג’) לגבי המשמשים של הע”ז דהיינו המשמשים של הבהמה הנעבדת, הם נאסרים, עי’ בסעיף הבא.

ד’) לגבי אם בהמה היא משמשי ע”ז [דהיינו שהבהמה עצמה אינה ע”ז אלא רק משמש לע”ז אחרת] יש נידון בזה, דבפשוטו אינו חמור מהע”ז עצמה, וכך מבואר ברש”י ע”ז נד ע”א ד”ה והאי, ועי’ ע”ז בריטב”א [הוצאת מוסד הרב קוק עמ’ קטו], ואע”פ שלגבי תקרובת ע”ז מצינו שלענין ביטול חמורה מע”ז (סי’ קלט ס”ב) אבל לא במשמשיה, אולם ברמ”א סי’ קמה ס”ח יתכן שיש שהבינו שהחמיר בזה יותר מע”ז, ועי’ ביד אברהם שם ודבריו אינם ברורים וכנראה נפל בהם ט”ס כמו שהעירו שם על הגליון, ומאידך בביאור הגר”א מוכח שלמד דברי הרמ”א באופן אחר שהבהמה היא הע”ז ויש לה תשמיש שאינו בהמה, וכן ברמ”א בסעי’ ב’ שם לענין הר שהוא ע”ז מבואר שמיירי שם באופן זה, וכן ברבינו ירוחם שציינו שם לרמ”א (ס”ח לענין בעלי חיים) בתולדות אדם וחוה נתי’ יז ח”ד מבואר כמו דמיירי בשתמישי הבע”ח עצמו כשהבע”ח הוא ע”ז וכמו שהביא שם הרמ”א בדרכי משה אות ב, וכך מסתבר שכל ע”ז יכלול בתוכו גם איסור משמשי ע”ז וממילא אם משמשי ע”ז נאסר במחובר גם ע”ז היתה צריכה להיאסר במחובר, וממילא מאחר שאין ע”ז נאסרת במחובר גם משמשי ע”ז אינן נאסרין במחובר וכך פשטות דברי ר”ע במשנה בע”ז מה ע”א שמשמשי ע”ז אינן נאסרין אם הם מחובר, וכן מוכח בחשבון לפי דברי הרמב”ם פ”ח ה”א שגם משמשי ע”ז אינן נאסרין אלא אם כן הם תלוש, דהרי ציפוי לדעתו הם רק משמשי ע”ז ובכל זאת תלייא בפלוגתא בע”ז שם אם חשיב מחובר או תלוש, ועי”ש באור שמח ובמנ”ח מצוה תכח.

קרא פחות

יש הסתברות שכן, אך אין צריך לאבדם מחמת שהיא ע”ז שבטלה, וה”ה האבנים שהונחו עליהם לתקרובת אין צריך לחשוש שדינם כתקרובת (שאין לה ביטול) ולאבדם, מהטעמים שיתבארו במקורות.

מקורות: לא עברתי על המחקרים והמאמרים שכידוע נכתבו בנושא, ויש לקחת בחשבון הטענות אם באים לפסוק בזה, והרב יהושע ענבל כתב ג”כ מאמר נרחב בנושא, אך בהחלט אפשר לומר כי ההסתברות הפשוטה היא שהן אבני מרקוליס, כמבואר בב”מ דף כה שכך צורת המרקוליס כמו צורת הדולמנים שנמצאים היום, וגם הם מלאים גלי אבנים שהושלכו עליהם שניכר שהתמלאו באבנים המושלכות בידי אדם, וגם בסוגיות בתחילת פרק רביעי בע”ז מבואר שם שיש צורת מרקוליס קטן שצורתו כך וכך עי’ ברש”י שם בריש הפרק מה הצורה שמלכתחילה נראית המרקוליס וכך הוא מראית הדולמנים.

ואמנם יעוי’ בתפארת ישראל על משניות ע”ז ריש פ”ד מה שכתב שם שהוא שם של ע”ז רומאי שהיה מוצב בפרשת דרכים, ודבריו מיוסדים ע”פ הר”ע מברטנורא שם, אבל אכן אע”פ שהשם של אותו אליל רומאי דומה למרקוליס אבל אינו ממש המרקוליס המבואר בסוגיות לפי צורת עבודתה, אלא הדולמנים הם המרקוליס, אבל כן יתכן שהיה איזה קשר בין הע”ז של הדולמנים עם השם של אותו אליל רומאי בהשתלשלות הע”ז במשך הדורות.

לגבי אם מחוייבים לשוברה, לגבי המרקוליס עצמה (דהיינו מבנה הדולמן עצמו) התשובה היא שלא, שכן ע”ז שהניחוה עובדיה בשעת שלום נחשבת כמבוטלת כמ”ש בשו”ע סי’ קמו ס”י, ומכיון שבאובך ההיסטוריה הע”ז הזו פסקה ממילא הרי היא מבוטלת (ועי’ עוד בתשובת הרמב”ם סי’ רמח).

לגבי אם רוצה לשוברה בכל מקרה, יתכן שיהיה צריך להיזהר לפני שמפרק את הע”ז שלא יסלק את האבנים מעל הע”ז שלא יעבור איסור שכן הנוטל ממנה אבן ג”כ חייב כמבואר בגמ’, מחמת שהשאיר מקום להשליך אבנים אחרות, ואף שצלם זה בטל ואין בו איסור הנאה, אבל אולי יש מקום לחשוש שמא לא בטל לגמרי ע”ז של מרקוליס מאיסור עבודתה, אבל באמת נראה עיקר שגם בזה אין איסור כלל, כיון שסוף סוף אין כאן ע”ז אלא אבן בעלמא, ועוד שהרי עכשיו אין שום דרך עבודתה בכך ומאידך גם אין בזה צורת עבודת פנים, וכ”ש שעכשיו אין דרך לעובדה כלל, וגם אין רווחא לחברה שבק מאחר שלא יבוא מישהו וישליך (ויש לחקור אם ההגדרה של רווחא לחברה שבק הוא דרך עבודתה או לפני עיור ובפשטות הוא דרך עבודתה דהרי לפני עיור אין חיוב חטאת, וצל”ע בזה, ומ”מ לפי כל הגדרים היום לכאורה נשתנה), ויל”ע.

ויש לציין שכל מה שמועיל ביטול היינו לע”ז עצמה אבל תקרובת ע”ז אין מועיל לה ביטול כמבואר בע”ז נ ע”א ושו”ע יו”ד סי’ קלט ס”ב, אלא שיש מחלוקת בגמ’ שם האם אבנים שהשליכו על המרקוליס חשובים כתקרובת ע”ז ואין מועיל ביטול או שאין להם דין תקרובת ואז מועיל ביטול, והנידון המובא בגמ’ שם האם כדי להחשיב תקרובת צריך שיהיה כעין פנים או לא.

ויש ראשונים שמשמע בהו להקל, ועי’ בתוס’ שם, ובשו”ע יו”ד סי’ קלט ס”ג פסק שתקרובת היא רק מה שהוא כעין פנים שכיוצא בו קרב ע”ג המזבח, אבל הש”ך שם סק”ג כתב בשם הב”ח דיש לחשוש לדעת הרמב”ם פ”ז מהל’ ע”ז הט”ז המובאת בב”י דגם בתקרובת שאינה כעין פנים אסורה.

ואמנם זה ברור שכל דבר שהביאוהו לפני ע”ז אסור אם הוא דרך כבוד או אפילו דבר שאינו כבוד אם לפני מרקוליס, כמבואר בע”ז נא ע”ב ובשו”ע שם ס”ה ואפי’ מה שאינו קרב בפנים כיון שהוא דרך עבודתה וכמבואר בתוס’ ע”ז נא ע”ב ד”ה אפילו ובשו”ע שם ס”ז, אבל כל מה שאינו קרב בפנים להשו”ע אסור רק מצד נוי ע”ז ולא מצד תקרובת כמבואר שם ס”ג, ולכן מועיל לזה ביטול כמבואר שם ס”ב לענין נוי.

ובגוף מה שנקטו הב”ח והש”ך ובאר היטב בדעת הרמב”ם שגם דבר שאינו קרב בפנים אסור משום תקרובת (דהיינו שאסור לעולם ולא משום נוי שמותר על ידי ביטול) צ”ע מהיכן למדו, דאמנם הרמב”ם הזכיר בדבריו בפ”ז מהל’ ע”ז הט”ז שגם דבר שאינו קרב לגבי מזבח נאסר, אבל לא הזכיר כלל אם הוא מטעם תקרובת או מטעם נוי, וכי תימא שמחמת שהזכיר מתחילה ענין קרב ע”ג מזבח, א”כ הרי השו”ע ג”כ הזכיר בתחילת סעי’ ה’ ענין קרב על גבי מזבח וג”כ מסיים שבמרקוליס אפי’ דרך ביזיון אסור, והרי השו”ע ודאי אינו סובר שדבר שאינו קרב ע”ג מזבח נאסר משום תקרובת עי’ מ”ש בסעי’ ג’, וכי תימא דמש”כ בסוף סעי’ ה’ על מרקוליס שנאסר אפי’ דבר ביזיון מ”מ בעי’ דבר קרב ע”ג מזבח, אבל בסעיפים אח”כ נזכר שוב בשו”ע שמעות כסות וכלים וכו’ דרך כבוד אסור, וכי תימא דשם כבר הוא אסור משום נוי ולא משום תקרובת, א”כ מאי דוחקא כ”כ לפרש כ”ז גם ברמב”ם שהאיסור רק מחמת נוי ולא מחמת תקרובת, ועוד צל”ע למה סובר הרמב”ם דע”ז שדרך לעובדה במקל וזרק מקל בפניה המקל לא נאסר, הרי היה צריך להיאסר מדין תקרובת, וזה צל”ע בפני עצמו גם לדעה בגמ’ (שיש לומר שהיא דעת השו”ע) שאבנים הנזרקות על מרקוליס אסורים משום נוי בלבד ולא משום תקרובת, א”כ למה במקל אינו נאסר משום נוי, וצל”ע בכ”ז, ובלי נדר אשתדל לברר עניינים הללו עוד.

עכ”פ אם האבנים שע”ג מרקוליס אסורים משום תקרובת יש מצוה לאבד גם תקרובת ע”ז כדמשמע ברמ”א סי’ קמו סי”ד, אבל בניד”ד יש לברר את הענין הנזכר לעיל לענין נטילת אבנים ממרקוליס אם דינם כתקרובת או כנוי, דאם דינם כנוי, אע”פ שיש מצוה לאבד גם נוי ע”ז, מ”מ בנוי מועיל ביטול ויש ביטול במרקוליס וכנ”ל.

הוספה לאחר עיון נוסף בדברים

שוב ראיתי שבספ”ח נקט הרמב”ם שאבני מרקוליס מועיל להם ביטול, ולפ”ז העירו השער המלך והאחרונים (עי”ש בספר המפתח) איך מהני ביטול אם הוא מחמת תקרובת.

אבל לפי דרכנו למדנו דמבואר בזה לכאורה שנקט הרמב”ם להלכה דרק תקרובת כעין פנים לא מהני ליה ביטול, וצ”ע על כל הנך האחרונים שלא נקטו בדעת הרמב”ם לומר שתקרובת אינה נאסרת אם אינה כעין פנים (אלא רק מדין נוי ע”ז בלבד), לפי האמור שלכאורה אין הכרח לומר כך בדעתו אלא רק יש הכרח להיפך.

וראיתי במאמר הנ”ל שהזכרתי, שציין בשם החזו”א יו”ד סי’ נו סק”ז דבאמת אין האבנים המושלכות אסורות מחמת תקרובת אלא מחמת נוי, ואינו לפני כעת לעיין שם אם אמר כן בדעת הרמב”ם או לא.

ולולי דבריו לכאורה היה מקום לומר באופן אחר דהגדר הוא תקרובת רק שלא נאמר בזה חומר דין תקרובת, שאף שתקרובת רגילה אין לה ביטול, אבל תקרובת שאין כמותה בפנים אין לה ביטול, ושוב מצאתי שהובא כן בשם השכנה”ג בשם הרמ”ך בפ”ח מהל’ ע”ז ה”ט שאבנים אלו המושלכים על המרקוליס הם תקרובת רק דמהני להו ביטול, רק שיש לברר אם נאמר כן בכל תקרובת שאין כמותה בפנים לדעה זו, שכך הפשטות הפשוטה בדברי הגמ’ ע”ז נא ע”א, אבל אינו נפק”מ לנידון דידן, ומצאתי שהריטב”א ע”ז מט ע”ב נקט להדיא בשם הראב”ד שכל שאינה כעין פנים יש בו משום תקרובת אבל מועיל בו ביטול והריטב”א דחה דבריו, ובשער המלך פ”ח מהל’ לולב נקט כן בדעת הרמב”ם.

אבל אפשר לומר לעולם ע”ד מה שהובא בשם החזו”א שכל תקרובת כוללת גם נוי ודבר שלא נאסר משום תקרובת מחמת שאינו דומיא דפנים אינו נאסר גם מחמת נוי (ועפ”ז אולי יתיישב מה שזרק מקל בפניה אינו נאסר כיון דסבירא לן גם להרמב”ם (כמו שמשמע מפרק ח כנ”ל) דרק תקרובת כעין פנים נאסר, וממילא אבנים שנרקו כדי להישאר שם נארו מחמת נוי, אבל זריקת מקל שעומד לנטילה משם כיון שאינו נאסר מחמת תקרובת שאינו כעין פנים הלכך גם אינו נאסר משום תקרובת, וזה יתכן רק לפי הצד שהרמב”ם סובר שאין אבנים אלו משום תקרובת דבעי’ כעין פנים אלא רק משום נוי).

ויש לציין שדעת התוס’ בע”ז נ ע”א ד”ה בענין שאם הדבר הוא תקרובת ולא נוי לא יהיה בו איסור אם הוא דבר שאינו קרב לגבי מזבח, אבל לא נתבאר הגדר הברור בין נוי לתקרובת, ועכ”פ זה מבואר לענין שבר מקל שהוא תקרובת ולא נוי ולכן אינו נאסר משום שאינו קרב לגבי מזבח, ולכך צ”ל דאם אבני מרקוליס נאסרין ויש להם ביטול ע”כ שהם נוי ולא תקרובת, דהרי אם הם תקרובת ע”כ דסבירא לן כמאן דאמר שתקרובת נאסר גם מה שלא קרב בפנים ואז היה צריך להיות הדין שלא יועיל לזה ביטול, והרי אפי’ הרמב”ם פסק שמועיל ביטול באבנים הללו להדיא בפרק ח’ מהל’ ע”ז, וכ”ש שאר הראשונים שנקטו להדיא שאין תקרובת אלא בדבר הקרב בפנים כהתוס’ והטור סי’ קלט.

וזה מוכח בגמ’ דגם מי שמתיר תקרובת שאין כמותה בפנים אבל אוסר אבנים שהושלכו על המרקוליס עד שיתבטלו, כן מוכח בגמ’ דבעינן לזה ביטול, ולפי המבואר בחזו”א הוא מיושב דאם אין כאן תקרובת יש כאן נוי שדינו שאסור עד שיתבטל.

ועכ”פ זה מפורש בהרמב”ם שגם האבנים הללו שהושלכו ע”ג המרקוליס יש להם ביטול, בין אם נאמר שיסבור הרמב”ם שיש דין של תקרובת שנאסרת שיש לה ביטול, ובין אם נאמר שיסבור הרמב”ם שהוא דין נוי ע”פ מש”כ החזו”א וכמבואר שכמה דברים מתיישבים לפי זה, עכ”פ מאחר שסובר הרמב”ם שיש להם א”כ כיון שבטלה הע”ז בטלו משמשיה כמ”ש השו”ע לגבי משמשיה, וה”ה האבנים שהושלכו עליה, עכ”פ אם הם אסורים משום נוי, וגם תקרובת אם סבירא לן שכזה תקרובת מועיל לו ביטול לכאורה ה”ה שיועיל ביטול גם על ידי ביטול הע”ז ואם עזבוה עובדיה הו”ל ביטול לכל הענין של הע”ז עם נוייה, ויל”ע בזה.

ולסיכום הדברים, הנה להסוברים שאין תקרובת אלא כעין פנים פשיטא שלא נאסרו האבנים הללו לעולם (דהיינו דלא נימא שלא יועיל להם ביטול), וגם הרמב”ם שיש שנקטו בדעתו שסובר שיש תקרובת גם שלא כעין פנים, הרי באבנים הללו הזכיר להדיא שמועיל להם ביטול, וכ”ש אם נאמר דהרמב”ם אינו חולק עליהם בגדר תקרובת.

הנה שורש הספק הוא אם נימא דקטן גוי שיש בו דעת חייב מיתה על רציחה (וכבר דנו בזה ואכמ”ל) אבל קטן ישראל ודאי פטור, והנה יעוי’ מה שכתבתי באחת התשובות הסמוכות [ד”ה גוי שעבר על אחת ממצוות בני נח ונתגייר וכו’] האם גרות מועילה לבטל חיוב מיתה, ובניד”ד ע”פ מסקנת הגמ’ בסנהדרין עא ע”ב כיון שלא נשתנית מיתתו לענין רציחה דמעיקרא בסיף ועכשיו בסיף באופן שהנרצח היה ישראל, א”כ יהיה תלוי בנידון האם היה גר בזמן הרציחה או רק אחר כך בגדלותו.

ולענייננו אם לא מיחה פשיטא שאינו חייב כיון דישראל הוא אי מדאורייתא אי מדרבנן [תלוי בתירוצי התוס’ בכתובות יא ע”א אם הגרות חלה בקטנותו מדאורייתא או מדרבנן] וכיון שדינו כישראל בישראל אין מעשה קטן כלום ואינו חייב כלום, וזה מסתבר שאף אם מדאורייתא חייב מיתה מ”מ מאחר דמדרבנן דינו כישראל א”כ ממילא פטור ממיתה דיש כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה בשב ואל תעשה ולפוטרו מן המיתה.

קרא פחות

בדיני אדם עדיין חייב, ובלבד אם לא נשתנה דינו ומיתתו וכמבואר הפרטים במקורות, ובדיני שמים הוא מחלוקת תנאים אם נפקעו ממנו החיובים בזמן הגרות או לא.

מקורות:
בפתיחת הנידון יעוי’ ביבמות מח ע”ב דמפני מה גרים מעונים בזמן הזה וכו’ ולפי א’ מן הדעות הוא משום שלא קיימו מצוות בני נוח בגיותן, אולם גם משם אין להביא ראיה ברורה לענייננו משום ששם החיובים הם בדיני שמים ומי יצדק לפניו בדין, ואף יש דעות באחרונים דקטן שעבר עבירה והגדיל ולא חזר בתשובה חייב בדיני שמים, יעוי’ בנוב”י ועוד.

וגם יש דעות באחרונים ששוטה חייב בדיני שמים במה שהוא מבין, ולא נאמרו דיני שוטה אלא לענייני הגדרת חיובים בדיני אדם דאין לו לדיין במה שעיניו רואות, ויעוי’ לבעל המנחת אשר מש”כ בזה לגבי שוטה.

עכ”פ יש לומר דההגדרה לענין דיני אדם היא הגדרה אחרת מהחיובים לעניין דיני שמים, דלענין דיני שמים כל אחד נידון במה שעשה מעשה שאינו מתוקן ואילו בדיני אדם נידון ע”פ גדרי ההלכה.

ומאידך דעת ר’ יוסי ביבמות שם שגר שנתגייר כקטן שנולד ואינו נענש עכ”פ בדיני שמים, ויל”ע כיון דאמרי’ בכמה דוכתי (יבמות כב ע”א ועוד) גר שנתגייר כקטן שנולד אם הוא ראיה דהלכה כר’ יוסי, ונראה שזה כבר אינו תלוי במחלוקת התנאים ביבמות מח הנ”ל, דהרי בכמה מקומות שהובא דין זה הובא לגבי דינים דליכא בהו פלוגתא, רק דר’ יוסי הוסיף שנאמר גם על דיני שמים שהגר נפטר לגמרי מכל מה שעשה בגיותו, ולפ”ז יש לומר דלגבי דיני אדם כו”ע מודו דאינו חייב כיוןדד שלגבי דיני הלכה אמרי’ גר שנתגייר וכו’ והדין רק לגבי דיני שמים שמדקדקין על האדם במה שעשה שלא כהוגן גם אם פטור מצד דיני הלכה.

ובמאמר המוסגר יעוי’ בדברי הפסיקתא דר”כ והפסיקתא רבתי פ’ זכור דמבואר בהם לענין דואג שעמלק שנתגייר עדיין יש בו חיוב מחיית עמלק, ומשמע דלא אמרי’ בהו לענין חיוב מיתה כקטן שנולד, אולם שם באמת המשמעות הוא דהוא משום דאין מקבלין גרים מעמלק, ושם הוא גדר אחר, שלא חלה הגרות או משום שהגרות היתה שלא כדין, וגם פשטות הגמ’ חולקת על זה במה דאמרי’ בגיטין מבני בניו של המן למדו תורה בבני ברק דמשמע שנפקע מהם חיוב המיתה, אולם גם אין ראי’ מהגמ’ להיפך, דיש לומר דמיתה שתלויה בייחוס נפקעת בגרות אבל מיתה שמקבל על גמול ידיו אינו נפטר על ידי שמתגייר, כיון שיש דמים על ידיו.

והנה לגבי הנידון דידן בגמ’ סנהדרין עא ע”ב אמרי’ א”ר חנינא בן נח שבירך את השם ואחר כך נתגייר פטור הואיל ונשתנה דינו נשתנה מיתתו ומבואר שם בכל הסוגי’ דאינו כקטן שנולד לענין זה אלא הוא דין שנשתנה דינו וממילא אין לו גדר עונש ברור ולכך פטור ובגמ’ שם השוו זה ג”כ לגבי ישראל שנשתנה דינו עי”ש, ואף אי’ שם בגמ’ לענין בן נח גופא שאם נתגייר באופן שלא נשתנית מיתתו לאחר גירותו לא נפטר הגוי ממיתה, ואף אם נשתנית מיתתו לקלה ולא לחמורה חייב כמבואר שם דקלה בחמורה מישך שייכא.

אולם בתוס’ שם הקשו ד”ה בן מסוגי’ דיבמות הנ”ל מח ע”ב דלר’ יוסי אין הגר נענש על מה שחטא קודם שנתגייר ופליגי תנאי עליה, ותירצו שם דיש לחלק בין דיני אדם לדיני שמים, ועי”ש במהרש”א שחידש דדברי הגמ’ בסנהדרין לא אתיין ככל התנאים ביבמות עי”ש, ועי’ בזה שבות יעקב סי’ קעז ויד דוד בסנהדרין שם.

הנה לפי מה שנקטו רוב הראשונים כפשטות הגמ’ שיכול למחות גם אחר גיור ב”ד, א”כ יצטרך הטפת דם ברית, דהרי גיורו הראשון נתבטל לגמרי.

ומיהו בגוף הענין האם מחאה מועלת בגיירוהו ב”ד הר”ן בשם הרמב”ן כ’ בדעת הרי”ף דסבירא ליה דבגיירוהו ב”ד אין יכול למחות דמה כח ב”ד יפה, הובאו בב”ח יו”ד סי’ רסח, לפ”ז לא יצטרך הטפה דמחאתו לא הועילה כלל, ועי’ בפתחי תשובה על השו”ע שם בשם התפארת למשה דלהלכה אפשר דקי”ל כדעת הרי”ף עכ”פ לחומרא עכ”פ באופן שנתגייר אחד מאבותיו עמו, ולכן לחשוש לכל הדעות יצטרך להשאר ביהדות ולעשות הטפת דם ברית.

קרא פחות

תליא בב’ תירוצי התוס’ בכתובות יא ע”א אם הגרות שבינתים מהני מדאורייתא או מדרבנן, עי”ש שהאריכו בזה בכמה צדדים.

קרא פחות

הנה במידי דאורייתא זה פשיטא שלא חלה כן גרות כלל, והנידון רק לענין מידי דרבנן דיש מקום לומר דשויוהו כישראל בינתים לדבריהם כדי שלא ייחשב כגוי בינתיים.

ויעוי’ בב”ח ביו”ד סי’ רסח שהביא מחלוקת רש”י ותוס’ לענין גר זה בקטנותו, האם מותר בינתים בבת ישראל או לא, דלפ”ד רש”י בכתובות יא ע”א ד”ה על דעת נקט הב”ח בדעתו שאין להתירו בבת ישראל בקטנותו שמא ימחה ויתברר שהוא גוי, ועי’ גם בגליון מהר”ש אייגר על השו”ע שם.

אבל בתוס’ שם ד”ה מטבילין נקטו להדיא שמותר בבת ישראל, והטעם כ’ שם התוס’ משום שיש כח לב”ד לעקור דבר מן התורה, ולפי טעם זה אה”נ שגם אם חזר לגיותו אחר כך על ידי מחאה לא עברה בת זוגו שום איסור, כיון שאז היה ישראל מדבריהם והיה היתר גמור, אבל בתוס’ שם תירצו בעוד אופן שמדאורייתא חלה הגירות, עי”ש באריכות הצדדים בזה.

ויל”ע דגם אם מדאורייתא חלה הגרות, מ”מ הרי טעם זה אינו מספיק אלא רק לומר למה אם לא מיחה הותרו הנישואין אבל אכתי אינו מיישב דהרי אם מיחה דבזה ודאי היה אז גוי איך הותרו נישואין אלו, דזה הטעם שלפ”ד רש”י אין להשיאו בינתיים כמבואר בב”ח שם, ויעוי’ בחתם סופר להלן.

ועי”ש דנקט הב”ח למעשה להחמיר בזה כרש”י.

ועי’ עוד תוס’ סנהדרין סח ע”ב ד”ה קטן ובחידושי הריטב”א בכתובות שם.

ולענין מגע יין יעוי’ מש”כ רש”י שם שאין יינו יין נסך, ואינו ברור בדעתו אם היין אינו חוזר להיות יין נסך למפרע, דמסברא יש לומר שכן, ומסתימת לשונו הרי לא הזכיר בדבריו דבר זה ולמה לא הזכיר.

ויעוי’ בב”ח בסי’ רסח שהביא דברי רש”י והוכיח מזה דגר שלא מל וטבל בפני שלשה אע”פ שגרותו לא חלה מ”מ חשיב גר מדרבנן לענין זה, ושכ”כ בהגהות מדרכי יבמות רמז קיא, ולפי דעה זו לכאורה כיון דלא תליא בחלות הגרות הו”ל גר מדרבנן א”כ ה”ה אם מחה אע”ג דלא חלה הגרות הו”ל גר, אבל לפי דעת הרמב”ם והרי”ף שהביא הב”ח שם יש לדון בזה.

אולם בשו”ת חת”ס יו”ד סי’ רנג כתב דודאי מגעו ביין אסור למפרע וכן ביאתו פוסלת בכהונה למפרע אם מחה אחר כך כשהגדיל, רק דאין אנו חוששין מתחילה שמא ימחה.

ובאמת גם למש”כ הב”ח בדעת רש”י יש לומר דאע”פ שהיקל לענין מגע גר שלא מל וטבל בפני שלושה יש לומר דהני מילי לענין גר כזה שנשאר בדינו כמו שהוא, אבל לעניננו כיון שלבסוף הוברר הדבר שאינו כלום יש לומר שבזה יודה למש”כ החת”ס.

ויש להוסיף דאם קידש אישה כשהגדיל ומיד אחר כך מחה פשיטא שאין קידושיו קידושין דאל”כ מי יגרשנה הרי גוי אינו בתורת גיטין כמ”ש בקידושין ר”פ האומר, והרי אסור לו לקיימה, ואם כן מה גדרן של קידושין הללו, אלא ע”כ שאין כאן קידושין כלל, וזה פשיטא שתקנת רבנן להתיר לו לקדש (היינו בין אם הוא תקנת רבנן ובין אם הוא הוראה שאין צריך לחשוש שימחה כשיגדיל) הוא רק לתקוני ולא לעוותי.

ואמנם היה מקום לטעון דבכה”ג שכבר קידש אשה כבר לא יוכל למחות אחר כך כיון שנהג מנהג יהדות בזה שקידש אשה, וממילא הנידון הזה לא יוכל להיות, כך היה מקום לומר, אבל מאידך יש מקום לומר דעשה הקידושין רק לאוסרה אכו”ע כהקדש ולא משום דחייש לדיני ישראל, ועי’ ברש”י בכתובות שם שהזכיר ואם קידש אחר שמיחה וכו’, ואולי דייק לומר אחר שמיחה משום שאם קידש קודם שמיחה ממילא כבר נהג מנהג יהדות ושוב אינו יכול למחות, ומ”מ צל”ע דאמנם כ’ התוס’ והרא”ש שלא מיחו הכוונה שלא נהגו כדת ישראל, ואמנם רש”י לא הזכיר סברא זו ואפשר דנקט כפשטא דמילתא שאם הגדיל ולא מחה אינו יכול שוב למחות, ודברי התוס’ והרא”ש גופא אינם מוסכמים עי’ בהר”ן בכתובות ד ע”א מדה”ר שהביא ב’ צדדין בזה, ומיהו יש לומר דבכל גוני אם קידש קודם מחאה אינו יכול למחות דגם לפי הצד דבעי’ שימחה מיד בתחילת גידולו לא יספיק לקדש, ומכיון שא”א לצמצם צריך למחות עוד בקטנותו ולהישאר במחאתו אחר גדילתו.

ולגבי מה ששאלת גר קטן שמיחה כשהגדיל ובקטנותו שחט בשר (ועיין שו”ע יו”ד סימן א’ סעיף ה’) האם שחיטתו פסולה למפרע, היה מקום לדון בהגדרת אינו בר זביחה האם שייך כאן מאחר שקודם לכן נהג כישראל לכל דבר מצד דין המוטל עליו, וזה יהיה תלוי במחלוקת ראשונים מה טעם הפסול בשחיטת נכרי, אבל לא מסתבר לחלק בזה מאחר דהוא גוי במציאות לכל דבר ולכן לדברי החת”ס הנ”ל גם שחיטתו תהיה פסולה למפרע.

ויש לצין דכל מה שכ’ החת”ס דלא חיישי’ שמא ימחה היינו רק לענין לשתות מיינו כל עוד שהוא קטן אבל לענין עצם הנגיעה שהאדם חושש שהיין יישאר עד שיגדל הקטן או לענין שחיטת בשר שחושש שהבשר יישאר עד שיגדל הקטן ואז ימחה, באופן זה לא מיירי החת”ס, דהרי אין הנידון כאן צד איסורא (ואין כאן להרחיב בנידון אם מוסרין שחיטה לכתחילה לקטן שהוא נידון בפני עצמו, ועי’ שו”ע שם), אלא האדם עצמו צריך להחליט בדעתו אם חושש להפסד זה או לא, דהרי אם באמת ימחה הקטן הרי ייאסר היין והבשר.

ולגבי מה ששאלת ישראל שנשא גרת צדק קטנה שהתגיירה בקטנותה עפ”י בית דין ואחר שהגדילה מיחתה, ויש לו ממנה ילדים קודם שהגדילה, האם כעת הילדים גויים למפרע, ויצטרכו לעבור גיור, הנה הנידון היינו הך, אבל לגבי נידון זה גופא יש לציין דבנים הרי הן כסימנים עי’ יבמות יב ואם יש לה בנים ולא מיחתה שוב אינה יכולה למחות.

ואמנם יש ראשונים הסוברים דגם אחר שהגדילה יכולה למחות כל זמן שלא קיימה מנהג יהדות וכך פסק השו”ע.

ולגבי מה ששאלת ישראל שנתן הלוואה לגר קטן שנתגייר ע”י בית דין בקטנותו, וכשהגדיל מיחה, האם מותר לישראל לקחת ממנו ריבית על ההלוואה שהיתה בזמן קטנותו שעדיין היה גר, הנה עיקר הנידון נתבאר לעיל, וכאן יש לדון עוד מצד הערמת ריבית, ומאידך יש לומר דמילתא דלא שכיחא ובזה שייך פחות לגזור, כמו שמצינו בענין דומה, עי’ באה”ע סי’ יג ס”ח לענין נתברר שהנישואין היו באיסור שהוא מילתא דלא שכיחא, ויל”ע בזה ואולי אעיין בזה עוד בהמשך.

קרא פחות

התוצאה של חיה מפוחלצת היא שבעצם היה כאן דבר שלא היה לו צורה של חיה והחזירו בו את הצורה של חיה על ידי תכנון מחדש של צורת העור איך תעמוד ותישב, ועי’ להלן שיש עוד אופן בהכנת הדבר הזה.

הנה יש איסור של עשיית צורות, ויש מחלוקת בראשונים לגבי הצורות שלא נתפרשו להדיא בגמ’ שאסורים אם אסורים או לא, וכן יש נידון בתשובות מפוסקי זמנינו האם בזמנינו האיסור קל יותר מכיון שכהיום אין בזה חשד, וכמו שיתבאר כ”ז בהמשך.

והנה יעוי’ ברמ”א ובש”ך דמבואר שם ממסקנת הדברים לגבי הצורות הנזכרות בגמ’ לאסור דגם באופנים שמותרים בהנאה הנזכרים שם, אבל אסור להשהותן משום חשד (וציינתי עיקרי הדברים בתשובה אחרת), ובזמנינו נכנסים אנו לנידון האם יש כאן חשד דעבודה זרה או חשד דעשייה, וכמדומני שפשטות הדברים ע”פ הש”ך שהחשד הוא שעשה את זה, וממילא יהיה אסור גם בזמנינו.

אבל עדיין יש לדון דשמא באופן שאין חשש עבודה כלל אלא רק איסור עשיה לחלק מהראשונים (בעשיית בהמה חיה ועופות) שמא החשד יותר קל.

והנה יש לציין דכפי מה שנראה מדברי חכמי הטבע בזה שיש שני דרכים מרכזיים כיצד לבצע את תהליך היצירה של חיה מפוחלצת, דיש אופן שמקלפים את העור ואז יוצרים מזה צורה מחדש ע”י תכנון כנ”ל, ויש אופן שמקפיאים את כל הבעל חי מחיים והופכים אותו לנבילה על ידי תהליך כל שהוא שהופך אותו מבעל חי חי לבעל חי מפוחלץ.

והנה באופן הראשון מסתבר שיש כאן צורה שנעשתה על ידי אדם ועכ”פ דינה כצורה שנקנה מידי גוי, שכיון חיות יש כאן בעי’ לפי חלק מהשיטות (שי’ הרמב”ן ע”ז מג ע”ב ואו”ז ח”ד סי’ רד, ושי’ רבינו אליקים במרדכי ע”ז רמז תתמ, וכן נקט הריק”א בשו”ת אבקת רוכל ס”ג, [וכבר דנו האחרונים דלכאורה האבקת רוכל עצמו סותר דבריו ולענ”ד מקופי’ נראה דמה שהקיל ברקמה הוא משום שצירף דעת כמה ראשונים להקל בצבע יותר משוקע וממילא הו”ל ספק ספיקא להיתרא, אבל לא עיינתי בזה, ומ”מ מה שכתבתי להלן בסוף התשובה דדעת השו”ע להקל מ”מ באבקת רוכל לא סבר כך לכאורה], ועי’ תוס’ יומא נד ע”א מתשובת מהר”ם שהוא לכאורה תלוי בין התירוצים שם) ולא לפי הבה”ג סי’ נד והרמב”ם הל’ ע”ז פ”ג הי”א (ועי’ יו”ד סי’ קמא ס”ד) שסברו להקל בשאר צורות, וכן דעת רבינו אפרים במרדכי שם עכ”פ באופן שידוע שצורות אלו אינן נעבדות, וכך פשטות סוגיית הגמ’ לפי מה שביארו התוס’ ביומא שם.

(ואין חילוק בין צורת ארי גרידא לשאר צורות כל עוד שאין ד’ חיות יחד, עי’ בתוס’ יומא נד ע”א וכ”ה להדיא בשו”ת הרשב”א ח”א סימן קסו, וכן אי’ בסי’ קמא ס”ד דד’ חיות שלא ביחד אינם אסורים, ובאופן שהבעל חי הוא מסמל מזל כגון ארי שהוא צורת ארי עי’ ש”ך סק”ל שהקיל במזל אחד בפני עצמו, ועי’ ט”ז סקי”ג, והבאתי מדבריו בתשובה אחרת).

ואין בידי להכריע לכאן או לכאן רק לומר שאם מדובר בחיה מפוחלצת אם עשוי בשיטה הראשונה דינה שווה לבובות, והנוהגים להחמיר בבובות (כמו שהחמיר בשבט הלוי ח”ז סי’ קלד) יחמירו גם בזה, והמקילים בבובות יש להם על מה לסמוך וכמבואר שרוב צדדים בזה להקל, שהרי הרבה אחרונים הקילו בחשדא האידנא (יעוי’ חכ”א כלל פה ס”ו ושו”ת משיב דבר להנצי”ב ח”ב סי’ יא), ויש לצרף גם דעת הבה”ג שבצורות אלו אין איסור כלל (וכך לכאורה עיקר דעת התוס’ מתשובת מהר”ם, וכך פשטות הגמ’, וכן בשו”ע סי’ קמא ס”ו פסק ששאר חיות ועופות וכו’ מותרים, ולענין איך לפסוק כשיש סתירות בין השו”ע לאבקת רוכל עי’ מה שכ’ בזה האחרונים, ועי’ פלאות עדותיך מה שהביא מ”מ בזה), ומ”מ הפשטות להחמיר בזה, ואם עשוי בשיטה השניה של התהליך בזה הוא קל יותר וכמבואר.

ונ”ל ראיה ברורה שאדם מת שנשאר כצורתו אינו בכלל צורת אדם לאסור ממעשה דר”א בר”ש בפרק הפועלים עי”ש.

קרא פחות