איסור והיתר

לבני אשכנז אסור, ולבני ספרד מותר, ומ”מ גם להם אסור לכתחילה לבשל המאכל הפרווה בכלי הבשרי כדי לאוכלו לאחר מכן עם חלב.

מקורות:

שו”ע ורמ”א סי’ צה ס”ב וש”ך שם סק”ג, ובדיעבד לבני אשכנז אם התערב חלב עם מאכל פרווה כזה, יעשה שאלת חכם, מכיון שיש בזה דעות ואופנים כגון בנצלה וחלב שחטה ובשר עוף ולענין הרוטב עי”ש בש”ך סק”ד וברע”א ופמ”ג על הש”ך שם ופת”ש סק”ב.

שוב הראוני שהב”י גופא בבדק הבית חולק על הש”ך במה שכתב בדעתו וסובר שמותר אף לכתחילה לבשל מאכל פרווה בסיר בשרית על מנת לאכול בחלב, ואמנם הש”ך הביא ראיות לדבריו ושכן מבואר בראשונים (הבה”ב גופיה חולק על הרי”ו) אבל בן ספרד הנוהג כה”י לגמרי אפי’ לכתחילה אין מזניחין אותו, בפרט שהש”ך מודה לענין דיעבד (ומ”מ הש”ך עצמו ראה הבה”ב כמו שהביא הפמ”ג מש”ך בארוך, ויל”ע אם ראה קודם לכן או לא), ואף שכ’ האחרונים שגם בני ספרד אין פוסקים בכל מקום כהב”י ממה שלא כ’ בש”ע מ”מ כאן מפרש כוונתו בש”ע וגילוי דעתא הוא,

קרא פחות

לגבי השאלה היכן קורע הקריעה היא כנגד הלב ובצד שמאל ולדעת המשנ”ב יגלה את לבו (שו”ע או”ח תקסא ס”ד ומשנ”ב שם סקי”ג).

גם לדעת המשנ”ב לגבי אשה יש לסובב הבגד העליון לפני קריעת הבגד הפנימי (כמ”ש בהל’ אבלות ביו”ד סי’ שמ סי”א), וראוי לאשה ללבוש בגד מיוחד בעל בגדה הרגיל ולקרוע אותו (הגרח”ק קרא עלי מועד פי”א הערה לא).

אבל פוסקי זמנינו כתבו שגם להסוברים שאין להקל שלא לקרוע, מ”מ נוהגים לקרוע רק הבגד העליון [כדעת הראב”ד והרמב”ן המובאים בב”י שם] (ראה מנחת שלמה ח”א סי’ עג, אבן ישראל ח”ח סי’ מג, הגרימ”ט בספר ארץ ישראל סי’ כב ס”ד, אמרי אמת אוסף מכתבים סי’ ס, תשובות והנהגות ח”א עמ’ שלא, הגר”ש דלבצקי בספר אחר כותלינו אות יג, ועי’ ארחות רבינו ח”ב עמ’ קמח בשם הקה”י שאפשר להקל ובשם החזו”א הובא שקצת חשש לעצמו להמחמירים עי”ש).

לגבי המנהג כיום שאין קורעין עד גילוי הלב משום שסומכים על המקילים בזה, אפשר גם לסמוך על המקילים ולקרוע גם בשולי הבגד כהסוברים כן [עי’ רמ”א יו”ד סי’ שמ ס”ב, ועי’ בספר המאורות עמ’ פד מש”כ בשם ה”ר נתן ב”ר ב”ר מאיר].

לגבי השאלה כמה לקרוע, אם קורע תחילה על המקדש כשהגיע לרחבת קורע עליו טפח אבל אם כבר קרע על שממות ערי יהודה וירושלים (העתיקה) קודם לכן יכול להוסיף כל שהוא כשרואה את המקדש (שו”ע שם ס”ב).

לגבי להשתמש בבגד אחר כך אין איסור להשתמש אבל אסור לתפור הבגד בתפירה קבועה מעשה ידי אמן, אבל מותר לתפור הבגד בתפירה אקראית מרושלת ככל שאין דרך לתפור כן והקרע ניכר בבגד לאחר התפירה (ראה שו”ע שם בסוף הסימן).

כמו כן אין איסור להסתיר את הקרע עם סיכת ביטחון.

כתב המשנ”ב בשם כפתור ופרח שההיתר בתפירה מרושלת הוא רק למחרת, (וראה גם שו”ע יו”ד סי’ שמ סל”ט ובבאר הגולה וביאור הגר”א שם וצל”ע דשם הוא מדין אבילות).

וכן כשהוא עומד שם עדיין ורואה המקדש בחורבנו, לכאורה עדיין אינו יכול לתופרו גם לא באופן מרושל (וכן ראיתי שהובא בשם הגרי”ש אלישיב [אשרי האיש או”ח ח”ג פע”ג סכ”ג] שאין להחליף הבגד כל זמן שהותו שם, אבל בארחות רבינו ח”ב עמ’ קנג הובא על בעל הקה”י שהחליף הבגד מיד אחר כך, ולענין אבלות עי’ ביו”ד סי’ שמ סי”ד ובפשטות אפי’ ביום הראשון אם מחליף בשאר קרובים אינו קורע וצל”ע).

ולגבי אשה נראה שמותר מיד (אם נשווה דין זה לאבלות שהאשה שוללתו לאלתר מפני כבודה אע”פ שעדיין עומדת בימי אבלותה).

ולגבי סיכת ביטחון דינו כמו תפירה מרושלת שכל זמן שאסור לתפור באופן מרושל אסור לתת סיכת ביטחון או מחט לחבר את חלקי הקרע (ראה רמ”א יו”ד סי’ שמ סט”ו).

קרא פחות

לכאורה לא חל נידוי (גם כשהאדם חטא באותו חטא) דבסי’ רלט הביא הרמ”א פלוגתא אם חל נידוי רק בלשון נדר או גם בלשון שבועה, אבל בלשון שלא חל לא נדר ולא שבועה לא, וזה מפורש בשו”ע לעיל שמי שאומר נדרתי כך וכך לא חלה עליו נדר שני על ידי זה וה”ה לא שבועה שניה, וגם באופנים שיחול שבועה שניה כגון בנשאל על הראשונה, וממילא בלשון זו לא יחול גם נידוי לכאורה.

ומ”מ לענין נזיפה דלא בעינן לזה לשון נידוי להדיא למאן דמצער רבנן אלא גילוי דעת, וגילוי דעת לחוד מועיל לחול נזיפה אבל נידוי גילוי דעת של קפידא על צער ת”ח בלא שם שמתא אינו מחיל, כמבואר בפ”ג דמו”ק, יעוי’ ביו”ד סי’ שלד.

השלמה לתשובה על מי שאמר מי שעשה דבר זה בנידוי

מה שנתבאר שלשון זו אין במשמעה הטלת נידוי היה מקום להביא לזה עוד ראיה מדברי הרמ”א ביו”ד סי’ שלד סל”ט דמי שאמר אל תעשה דבר זה בנידוי והשני נידהו לא חשיב שנידהו לענין שאם היה שלא כדין נחשיב ליה מנדה שלא כדין, ואין לחלק בין לשעבר להבא לענין הטלת נידוי דלעיל מוכח בכמה דוכתי ששייך להחיל נידוי קודם שעשה המעשה, אבל למעשה א”א להביא ראיה משם דהרמ”א שם לא קאמר שהנידוי לא חל כשיעשה המעשה ואדרבה ממה שלא הביא הרמ”א הדין לגבי הטלת נידוי אלא רק לענין דין המנדה למי שאינו חייב נידוי משמע דס”ל דבלשון זו חל הנידוי דבלשון זו חמיר יותר, ומ”מ גם אין ראיה להיפך דאם אמר לו אחר המעשה שחייב נידוי או שכתוב במי שעושה כן שהוא חייב נידוי, דלשונות אלו גריעי מהלשון שהובא ברמ”א, אבל יש להביא ראיה לזה ממש”כ מהרי”ט ח”א סי’ לב והובא בגליון מהר”ש אייגר שם סקי”ג דהאומר מוחרם ומנודה אתה אין זה נידוי כיון שלא נידהו, והיא לשון תקיפה יותר מניד”ד שרק אמר כתוב על מי שעשה מעשה זה שחייב נידוי.

*

 

קרא פחות

אם משלם בשעת סיום העבודה מותר להוסיף מתנה, ואם משלם לאחר סיום העבודה אם עושה כן מחמת שמסכמים ביניהם שהוא פיצוי האיחור יש בזה איסור ריבית (שו”ע יו”ד סי’ קעג סי”ב), ואף אם אין מסכמים ביניהם במפורש שהוא מחמת האיחור, מ”מ אם היה איחור ומשלם תוספת גבוהה, יש שכתב לאסור כל זמן שהתוספת היא גבוהה וניכר שהיא מחמת האיחור (יד אברהם דלקמן), וכן אם נותן לו מתנה אחרת ממין התשלום [כגון שמשלם התשלום בכסף ונותן מתנה ספר] הוא ג”כ אסור (חכמת אדם כלל קלא ס”ו בשם המשל”מ פ”ב מהל’ מלוה ולוה הי”א).

אם הפועל עושה פעולות נוספות לצורך בעה”ב עד שמקבל את התשלום אין איסור להוסיף לו בתשלום מאחר ונחשב כפועל עד סיום פעולותיו וממילא התשלום לא נחשב שניתן באיחור (ראה שו”ע שם ובט”ז).

יש שכתב שדין פועל שאסור לשלם לו באיחור תוספת תשלום הוא רק באופן שעובד על חפץ השייך לבעה”ב ולא אם עובד על חפץ של עצמו שאז נחשב כמוכר בעלמא (ראה ריבית הלכה למעשה ברית פנחס עמ’ קפה), מכל מקום, בכל מקרה, כל זמן שהפועל עדיין לא החזיר את החפץ (היינו החפץ שעבד עליו) לבעה”ב נחשב שהשכירות לא הסתיימה עדיין ומותר להוסיף לו בתשלום בזמן התשלום כיון שאין זה מחמת איחור התשלום (תורת ריבית פרק יד סעיף יג והוא פשוט דשכירות אינה משתלמת אלא לבסוף ולא גרע מהאופן המבואר במחבר שם להתיר כיון שהוא נחשב תשלום עם סיום השכירות).

יש מי שכתב שיכול להתנות מראש שסיום שכירותו של הפועל היא בזמן התשלום ואז יוכל להוסיף לו מתנה בזמן סיום התשלום, אבל רק אם התנה כן בתחילת השכירות ולא מועיל תנאי בזמן הפירעון (גידולי תרומה ח”ד שער מו אות כז).

ויש לציין דמבואר ברמ”א וש”ך (סי’ קס ס”ד) שבאופן שהתשלום אינו דרך הלואה אלא דרך מכר (וה”ה שכר פעולה לפועל שאינו דרך הלוואה וכן הוכיח ביד אברהם על גליון השו”ע שם מאיזה ראיות עי”ש) מותר להוסיף על התשלום אם אינו מפרש שהוא מחמת המתנת המעות, ובתנאי שמדובר על מתנה מועטת, דאילו במתנה מרובה ניכר שהתוספת היא מחמת עיכוב התשלום (יד אברהם שם ע”פ השו”ע שם ס”ו ובזה מבאר גם הדין המובא בשו”ע הנ”ל בריש התשובה דמיירי באופן כזה).

אולם לשי’ הרעק”א היתר זה הוא לא באדם שצריך לשלם כסף אלא באדם שצריך לשלם פירות, אך באדם שצריך לשלם כסף אין היתר זה, ומ”מ עיקר הדין שהוא מותר שכך מבואר ברמ”א וכן בש”ך וביד אברהם, וכן מוכח בשאר נו”כ שביארו דברי הרמ”א (כמו בביאור הגר”א שהשווה זה עם דין הלווהו ודר בחצירו וכן באמרי ברוך שם), א”כ הרמ”א והנו”כ בזה הם לקולא דלא כהרע”א ובפרט שכל ריבית כזו היא ריבית דרבנן, אולם שו”ר דגם בבית מאיר הקשה על דין הרמ”א כמו הגרעק”א, וכן בחכמת אדם כלל קלא ס”ו חילק קצת בדינא דהרמ”א, ומ”מ גם להרע”א אפשר שאין צריך להחמיר בתוספת קטנה כל שהיא כגון שמעגל את הסכום לטובת הפועל בשקל או שניים שניכר שהוא מחמת שאינו מקפיד על זה שגם זה אינו אסור מעיקר הדין בחלק מהאופנים ואכמ”ל (וע”ע מגילה כח ע”א).

ובברית פנחס כתב [ריבית הלכה למעשה עמ’ קפה] שאם הלקוח רוצה להוסיף תוספת לפועל יכול להוסיף בזמן מאוחר יותר לאחר הפרעון בלא תנאי או סיכום דברים ביניהם ובלא לפרש שזה מחמת שהתשלום התעכב, אך טוב להימנע מלהוסיף בשעת התשלום, וכנראה שהוא לחשוש לשי’ רעק”א הנ”ל, וכמו שציין שם לדברי הרעק”א.

במקרה שמסכמים ביניהם שאם משלמים מראש הסכום הוא אחרת, יש בזה עוד פרטי דינים, ועי’ בשו”ע בסי’ הנ”ל סעיף ז’ ואילך.

קרא פחות