הרב עקיבא משה סילבר - שאלות

מצינו דין זה בשררה של ציבור שאדם שמת אם בנו ראוי לקבל השררה הבן קודם (רמ”א ומשנ”ב סי’ נג סכ”ה סקפ”ג בשם הרשב”א ח”א סי’ ש, ועי’ רמב”ם פ”א מהל’ מלכים ה”ז ויו”ד סי’ רמה סכ”ב בהג”ה), ויש לדון אם הוא דין על הציבור שהציבור מחוייבים ליתן לו את השררה, או גם מי שיש לו חברה פרטית בבעלותו ויש שם שררה למאן דהוא צריך לתת את השררה לבנו אחר כך וכן יהיה אסור לבטל את משרתו [באופן שאין חשש מצד ביטול הסכם פועל] או לא.

ואם נימא שהוא דין על הציבור בלבד, יל”ע דהרי ז’ טובי העיר הם כבעלים על נכסי הציבור ויש בכחם לעשות מה שיחיד יכול לעשות בשלו [עי’ או”ח סי’ קנג] א”כ אם יחיד בשלו יוכל לסלק מי שיש לו משרה אצלו למה לא יוכלו ז’ טובי העיר לסלקו, וממה דחזי’ שבכל זאת אין הציבור יכולין לסלק א”כ למה היחיד יוכל לסלק [אא”כ דביחיד אין חשדא או דדין חזקה נאמרה רק בשררה של ציבור, ועי’ להלן].

ומצינו דין זה של שררה ומוחזקות בציבור שאין הציבור יכולים לסלקו עוד (ב”י ס”ס נג בשם רשב”א ח”ה סי’ רפג ועי’ להלן מדברי השו”ע בס”ס נג, וכן הוא בשו”ע או”ח סוף סי’ קנג סכ”ב ובמשנ”ב שם ס”ק קב כתב בשם תשובת רדב”ז ח”ד סי”א דאפילו לא הרשוהו בפירוש אלא כל שהחזיק זמן רב ושתקו ולא מיחו הוי חזקה), ומשמע שהציבור בכל גווני אין יכולים לסלק, ומשמע שהוא חובה המוטלת על הציבור.

[ודין זה הוא מפני דרכי שלום ואין יוצא בדיינים כמש”כ הכנה”ג בסי’ שסו לענין מערבין בבית ישן שהוא מקור דין זה ועי”ש במשנ”ב, ועי’ בתהל”ד סי’ נג סקי”א דמה שאין הציבור יכולים לסלק ש”ץ משום שאין קולו ערב הוא עצה טובה אולם מדינא יכולים לסלק והוא מקיל טפי מהכנה”ג והמשנ”ב או דהתהל”ד מחלק בין עירוב לכאן].

וכן ברשב”א בתשובה ח”א סי’ ש כתב שא”א לסלק את הש”ץ משררתו אם לא נמצא בו פסול, ומקורו בתשו’ ח”ה סי’ רפג מדין חשד כדמצינו שמערבין בבית ישן בגיטין ס ע”ב ואו”ח סי’ שסו ס”ג, והובא דין זה בשו”ע סוף סי’ נג סכ”ה ובמשנ”ב שם הוסיף בשם הכנה”ג דה”ה לכל התמנות במקום שלא נהגו למנות לזמן ידוע, ולכאורה אם נלמד מדין חשד א”כ אין בזה חילוק בין יחיד לציבור דהאיסור הוא כדי שלא לגרום חשד לאדם אחר, וגם בעירובין שם גופא מיירי בחצר של יחידים שאין בכחם לשנות מקום העירוב כדי שלא לבוא לידי חשד.

ובשו”ע הנ”ל בסי’ נג בסעי’ שאח”ז (סעי’ כו) כתב השו”ע קהל שנהגו למנות אנשים על צרכי הצבור לזמן וכו’, ור”ל שאם היה מנהגם למנות לזמן אין משאירים אותם על מינויים, ולכאו’ יש ללמוד מזה דגם בסעיף הקודם הנ”ל מיירי בצרכי הציבור ומ”מ אינו מוכרח.

וברשב”א ח”ה סי’ רפג החזן שאין מסלקין אותו מאומנותו וכו’ וכן למזון וכן לקופה של צדקה וכן על המס ושאר המנויים הצריכים לצבור עכ”ל, ומשמע דלא נאמר דין זה אלא במינוי הציבור אבל יחיד בתוך שלו לא אמרנו דבר זה, ואולי ביחיד בתוך שלו אין שייך חשדא כ”כ דבציבור שסלקו נראה מסתמא שיש להם טעם הגון על הדבר וגם בעירוב נהי דאין כאן ציבור של עשרה אבל יש כאן רבים.

והנה מקור הרשב”א בכ”ז הוא מדינא דמערבין בבית ישן, שאסור לשנות מקום הנחת העירוב, והמשנ”ב בסי’ שסו סקכ”ז כתב בשם הכנה”ג בדינא דמערבין בבית ישן דכ”ז בעירוב שדרכו להניח אותו בבית בחנם וכיו”ב אבל דבר שצריכין ליתן מעות לזה יכולין לשנותו ליתן לאחר ואפילו אם להשני צריך ליתן ג”כ מעות ע”כ, וכתב בשעה”צ דבכה”ג ליכא חשדא שיכולים לומר שרצו מתחילה להנות לבעה”ב זה ועכשיו רוצים להנות לבעה”ב אחר.

ויל”ע דהרי בחזן נקטו הפוסקים [עי’ לקט הקמח החדש סי’ נג סקק”ח מה שציין לכמה אחרונים שדברו מזה ומכיו”ב, וכך מסתבר דהרי בפוסקים מבואר דחזן עדיף שיהיה בשכר ובזה מיירי בכל מש”כ שאין מסלקין חזן, אבל בס”ס קנג מיירי באופן שבעל השררה הוא הנותן מעות] דגם בחזן בשכר א”א לשנותו בלא פסול והטעם מפני החשד.

ואולי החילוק הוא דבחזן שיש לציבור חילוק בין חזן זה לחזן זה א”כ לא מסתבר שישנו הקהל להחזן שלהם רק כדי להנות את החזן השני דאם נוח להם בראשון יישארו בו וע”כ שלא נוח להם בראשון ואז יבואו לתלות משום חשדא, משא”כ בבית אין ליושבי החצר שום חילוק היכן הלחם מונח אם כאן או כאן [אם לא כשהבעה”ב גונב הלחם דהיינו חשדא לפי’ התוס’ וזה לא יחשדו כשיש לתלות בדבר אחר בקל] דבכל גווני יכולים לטלטל ודינם שוה לענין הטלטול, לכך יתלו ששינו משום שרוצים להנות הבעה”ב השני, משא”כ כשאין נותנים מעות אז אין במה לתלות ואז יחשדו [לפי’ התוס’ במשנ”ב שם שהבעה”ב גונב העירוב] שהוא מחמת פסול שמצאו בבית הראשון.

[ועדיין אינו מיושב לגמרי דמ”מ למה לא יתלו בחזן שהוא משום שהשני קולו ערב מן הראשון או מרוצה לקהל יותר ולמה שיתלו מיד שמצאו בו פסול, ואולי אה”נ החשש הוא שמא יאמרו שמחמת זה החליפוהו ויהיה לו מזה הלבנת פנים משא”כ בבית אפשר לתלות מיד לענין הנאת הבעה”ב כיון שיושבי החצר אין להם חילוק בזה וכנ”ל, אבל בחזן אין סברא שישנו הציבור חזן שלהם שנהנים ממנו אחר שהתרגלו בו וכ”ז רק כדי להנות חזן אחר].

ומ”מ א”א להוכיח מזה דבדיני ממון בעלמא אין דין חשד דכאן הוא כשאפשר לתלות שעשה כן כדי להנות לשני ולא מחמת שאין השני מרוצה לו.

ובבהגר”א חו”מ ס”ס קמט הביא מהספרי פ’ שופטים מנין שכל פרנסי ישראל בניהם עומדים תחתיהם וכו’, ומשמע מזה דהוא דוקא דבר שיש בו משום פרנסות ישראל ולא בכל שררה, ואמנם במשנ”ב ס”ס נג ובבה”ל ס”ס קנג מבואר דהוא גם בשאר מינויים ולא רק במינויים הנזכר שם (ועי’ באשל אברהם להר”א אופנהיים סי’ נג סכ”ה שגם בשוחט הדין כן ומשמע דמיירי בשוחט של הציבור) א”כ לכאו’ יש ללמוד מזה דבשררה של יחיד אין הדין כן.

ויש להוסיף עוד דהשררה הנזכרת ברמ”א חו”מ שם סל”א הוא שלא יבנה בהכנ”ס כי אם הוא וזרעו בשם המרדכי בפ’ החובל וכ”ה באו”ח סי’ קנג סי”א ונחזי אנן דלא מיירי כאן אלא בשררה כל דהוא ולא במינוי או תפקיד של חשיבות מופלגת והטעם דחשיב שררה משום שהוא דבר של הציבור, א”כ חזי’ דמה שקובע כאן הוא המינוי של דבר של ציבור ולא מצד שהוא דבר של חשיבות (אם כי יש בזה ב’ דינים, יש דין של בעלות על שררה דזה נלמד מקרא והכהן המשיח תחתיו מבניו דגם בניו יורשין בעלות זו, וזה הביא הרשב”א בח”א הנ”ל, ויש דין של חשד שזה הביא הרשב”א בח”ה הנ”ל, ובדין חשד לא כלול בנו אחריו [וע”ע באחרונים בסי’ שסו שם], ואולי הגר”א מיירי רק בדין הא’ ולא בדין הב’, ואם נימא דבדבר שבממון אין חשש חשדא, ועי’ לקמן, א”כ בדבר שהוא אינו של ציבור והוא דבר שבממון לא יהיה איסור כלל להעבירו משררתו).

ובבה”ל ס”ס קנג הביא פלוגתת הפת”ש בחו”מ סי’ קמט בשם שער המשפט דבאופן שהשני רוצה להוסיף ממון השני קודם ושהרדב”ז ח”ד סי’ יא חלק ע”ז, וסיים הבה”ל דצ”ע למעשה [ויש להוסיף דשם בסי’ שסו עיקר דברי השעה”צ אזלי על מש”כ המשנ”ב דאף שהשני מקבל ממון ג”כ אין בזה משום חשד כיון שיאמרו שרוצה להנות את הבעה”ב השני ואולי לפי הנ”ל יש לבאר דאם השני אינו נוטל ממון כלל והראשון נוטל ממון א”כ בלאו הכי אין כאן טענת חשד דקאמר ליה לאו כל כמינך משום חשד דידך להפסיד ממון שלי אלא אם תרצה תשלם הנזק, וצל”ע אם זה הוא הטעם דהרבוותא המקילים הנ”ל, וא”כ אולי יש ללמוד מזה דכל היכא דיש פסידא לציבור וכ”ש ליחיד אין חשש חשד לדעת הס”ח].

ובאג”מ ח”א סי’ עז דן ע”ד מלמד שרוצים לסלקו (ושם הנידון שסכמו עמו שהרשות לסלקו קודם לכן) ונקט שאין יכולת לזה ולא ביאר שם טעמו אם הוא מדין פועל (ויל”ע מצד דבר שבממון) או מדין שררה או מדין אחר, וגם אם נימא דהוא מדין שררה יש לדון אם מלמד הוא שררת הציבור כיון שהדבר הוא חובת הציבור והמוסד הוא שליח הציבור משא”כ כל עסק פרטי.

במשנ”ב סי’ פג סקפ”ג כתב דיש מחלוקת אם חכם מרביץ תורה או דיין בנו קודמו או לא וציין לכמה אחרונים שדנו בזה, ולמעשה נקטו פוסקי זמנינו (עי’ שה”ל ח”ד סי’ קכח וחוט שני שבת ח”ד עמ’ תב) דהמנהג שגם בכה”ג יש קדימה לבן, ויל”ע דמשמע דכל הנידון מצד שיש בזה שררה של ציבור אבל בשררה פרטית לא [אלא אם כן נימא דכ”ז רק בדין ירושה שאינו נוהג בשררה פרטית במקום שאין טענה ממונית אבל מצד חשדא יש גם בשררה פרטית].

תמצית הדברים הם דשררה שאינה ציבורית (כגון מעמד בכיר בחברה פרטית) לא נאמר בזה דין ירושת שררה (באופן שאין טענה ממונית) ואם יש בזה משום חשד אם הוא דבר הנוגע להפסד ממון לכאורה הוא תליא במחלוקת אחרונים ואם הוא דבר שאין הפסד ממוני בהשארת המינוי אם הדבר שייך לכמה בני אדם (כמו בעירוב) לכאורה יש בזה ג”כ דין חשדא ואם הדבר שייך לאדם פרטי יתכן שיש לדון לפי הענין אם שייך בזה חשד או דמכיון שהוא יחידי (ופחות לוקחים בחשבון את דעתו) יש בזה פחות חשש דחשד.

פשוט שיכול לברך על מה שמדליק בחוץ, דגם לפי הצד שיכול לצאת ידי חובה במה שמדליק בפנים מ”מ אין צד שאינו יוצא במה שמדליק בחוץ וא”כ אחר שכבר יצא המצוה אינו יכול לחזור ולברך על מה שמדליק בפנים ומאידך גיסא מה שמדליק בחוץ מתחילה צריך לברך אז כיון שיוצא המצוה בפעם הראשונה.

וכן מבואר ברא”ה בברכות (הובא בב”י סי’ מו) דאחר שכבר קרא ק”ש אינו יכול לחזור ולצאת שוב במצוות ק”ש וכן הובא בבה”ל שם וכן נקט במשנ”ב בשם הגר”א דאחר שכבר קרא ק”ש בפעם הראשונה בלא ברכותיה אינו יוצא שוב בק”ש פעם שניה אלא כדי לעמוד בתפילה מתוך ד”ת, ומטו משמיה דהגרח”ס הלוי מבריסק שמי שיש לו אתרוג מהודר ספק מורכב ואתרוג שאינו מהודר מיוחס יטול מתחילה המורכב דעל הצד שהוא מורכב יוצא אח”כ במיוחס ולא יטול תחילה האתרוג שאינו מורכב שאז בודאי לא יוכל להוסיף הידור בנטילת המורכב, וכמדומה שכן ראיתי גם בשם הגרח”ק דמי שקרא ק”ש בלא דקדוק אינו יכול לחזור ולתקן ע”י קריאת הק”ש בדקדוק, ובמקו”א (בתשו’ על תקיעות דמעומד) הרחבתי דיש דעות בענין זה מ”מ לענין ברכה בודאי שיש לחוש ולברך רק על ההדלקה הראשונה ולא על ההדלקה השניה.

ובאמת היה יכול לעשות תנאי כעין התנאי של הגרח”ס ולומר שאם אינו יוצא בהדלקה שבפנים הרי הוא יוצא בהדלקה שבחוץ ואם יכול לצאת בהדלקה שבפנים מתכוון שלא לצאת בהדלקה שבחוץ אלא רק בשבפנים שיש בזה יותר פרסומי ניסא אבל למעשה נראה דיש ב’ טעמים למה לא טוב לעשות כן, הא’ די”א שהליכה הוא הפסק בברכה והב’ דאינו ברור שהרבה פרסומי ניסא בפנים הוא עדיף ממעט פרסומי ניסא בחוץ דעיקר התקנה היה לפרסם הנס בחוץ, ועוד יש להוסיף דמאחר שרוב ככל הפוסקים נקטו שבזמנינו יש להדליק בחוץ הלכך א”צ לחשוש לצדדים רחוקים.

אבל כן יכול לכוון שהברכה תחול על ב’ ההדלקות דהרי לדעת הרמב”ם יש להדליק מנורות כמנין בני הבית ואע”פ שהרמ”א כתב שכ”א מבני הבית ידליק מ”מ יש מהאחרונים שכתבו בדעת הרמב”ם שבעה”ב ידליק כנגד כל בני הבית ואף אם אין בנים אלא בנות הרי מעיקר הדין גם בנות יכולות להדר ואפשר דגם לולי דעת הרמב”ם הנ”ל גם להתוס’ אם מדליק כל מנורה במקו”א ליכא עיקר חששא דהתוס’ שלא יהיה היכר במנין הימים (דהתוס’ מסכימים ששייך שיהיה נר לכאו”א דהרי המהדרין מדליקין נר לכאו”א רק דחששו שלא יהיה היכר אם מדליק לפי מנין הימים ויש כמה בני בית מדליקין) ואדרבה יש צורך בדבר מעין מה דאמרי’ דחצר שיש לה ב’ פתחים מב’ רוחות יש להדליק עוד משום חשדא וה”ה משום צורך פרסומי ניסא יש מקום לומר שכל שעושה כן יהיה יכול לכלול הכל בברכה מדין תוספת נרות חנוכה של מהדרין ומהדרין מן המהדרין.

הנה בבה”ל סי’ תרעא מצדד דבהידור יכול לעשות כב”ש אבל למעשה כתב שאין לצרף דבר זה להלכה מאחר ולא הובא בשום פוסק וכת”ר הראה שבריטב”א הנדמ”ח שבת כא ע”ב כבר כתב כן, א”כ בודאי שלא היה הבה”ל דוחה דבר זה מכל וכל אם היה רואה דברי הריטב”א שעיקר נימוקו לדחות דבר זה מהלכה משום שלא הובא בשום פוסק, ואולי זה כוונת הבה”ל במה שסיים לעורר לב המעיינים שלא יסמכו עליו בזה אם לא יעיינו וימצאו ראיה אחרת לזה, ולכן מעיקר דינא דגמ’ אין בזה איסור כמבואר בריטב”א שם, אבל יש בזה איסור מצד שינוי מנהג או מצד יוהרא ולדעת רוב האחרונים אין איסור יוהרא בביתו בצנעא (עי’ בתשובתי לענין התכבדו מכובדים), ומה שהביאו הריטב”א והבה”ל ראיה מאחד עשה כב”ש שם מיירי קודם שהוקבע המנהג כמהדרין מן המהדרין דבית הלל דהרי אמרי’ גם אחד עשה כב”ה, ומשמע ששאר העולם לא עשו כב”ה עכ”פ לא בדרך קבע, ומצינו שמי שלא נקבע במקום מותר לו להקל בצנעא מחוץ לתחום (עי’ בסי’ תסח), ומשמע שבביתו אינו יכול לשנות מהמנהג כשיש בזה צד קולא, (ואפשר שמטעם זה גם הבה”ל הזכיר שהיה הו”א כזו כצירוף ולא הזכיר שהיה הו”א כזו להלכה למעשה, והריטב”א מיירי על הזקנים בגמ’ ולא בהכרח לדידן), ויל”ע.

ברמב”ם פ”י הי”א מהל’ ס”ת ובשו”ע יו”ד סי’ רפב ס”א כתבו דין זה שלא להפנות אחוריו לגבי ס”ת [ומצינו ענין זה בעוד מקומות עי’ ביומא נג ע”א לגבי בהמ”ק ורבו וציין לזה בבהגר”א שם, ועי’ יו”ד סי’ רמב סט”ז לגבי רבו], ופשוט שהוא דין מיוחד בס”ת ולא בכל דבר מצוה ואף לא כל דבר שבקדושה, דלא אמרי’ אלא שלא יכסנו ברגל [שבת כב] אבל לא שאסור להפנות גבו לדבר מצוה, ולכן אין חיוב שלא להפנות גבו לנר חנוכה [אף דבאבודרהם באחד מתירוציו כ’ שנתנו לזה חכמים דין תשמישי קדושה מחמת דדמי למנורה], ומ”מ המנהג שהזכירו האחרונים (עי’ מקו”ח) שיש שנהגו לשבת במקום הנרות אפשר דבאופן זה שיושב להדיא לפרסומי ניסא יש טעם לדקדק על דרך זה שלא להפנות גבו לנרות בזמן זה ומ”מ אין בזה חיוב כלל.

ובצדקה ומשפט פט”ז הערה כט (לבעל הפתחי חושן) כתב דאפשר שדין זה אינו מהגדרת ביזיון אלא שהוא כבוד ביותר ודין זה נאמר בס”ת ולא בשאר ספרים וראה יחידי סגולה שנזהרו גם בשאר ספרים עכ”ד בקיצור עי”ש, וכ”ש שלא נאמר דין זה בדבר שעיקרו אינו תשמיש קדושה וגם אינו מוסכם לכו”ע שדינו כתשמיש קדושה כמו שהרחבתי במקומו.

במק”א הרחבתי דעיקר הדעה לרוב האחרונים הוא שמקום ההדלקה שלו כשיעבור ממקומו הוא לפי מקומו החדש ושכך פשטות הדברים וגם בירושלמי לגבי קריאת המגילה משמע דשייך עקירת דירה וכ”ש כאן שעוקר דירתו בדרך קבע, ומחודש לומר דכל חנוכה צריך שיהיה מקום אחד, וגם במשנ”ב דמיירי באופן אחר הראיתי במקומו דבמקור הדברים בפר”ח מעשה שהיה כך היה [והרחבתי במקו”א], ולכן בשעה”ד כזה בודאי שאין מחוייב לחשוש לזה וכ”ש שכמה גופי תורה תלויין בנישואין, ובפרט אחר עשרים שנה, ובפרט אחר שכבר הכין כל צרכו, ולרווחא דמילתא ישלח שליח שידליק במקום שנתו הקודם או שישתתף בפריטי באופן שמאחר הדלקתו במקום הקודם, ויש בזה מעלה שישתדל שיהיה לאחר מה שמדליק במקומו החדש שלא יכנס לספק ברכה להדעות שאינו מעכב בדיעבד מקום ההדלקה [הרחבתי בדעות אלו במקו”א].

בביאורים ומוספים סי’ תרעא הובא מחלוקת פוסקי זמנינו בזה, ובד”כ קיי”ל סב”ל במקום מחלוקת, ובפרט שאין כאן הדלקת חובה מן הדין, ולכן אין כאן הפסד של ברכת חובה, ובפרט שכל הדלקת בהכנ”ס היא מנהג וחידוש ולא נזכרה בגמ’, ויש סברא לומר דהבו דלא לוסיף עלה, ומ”מ המברך יש לו על מי לסמוך.

ומ”מ יש בנותן טעם שכל הנידון לפטור הוא כשברור שיש כאן עסק אבל כשיש סימני היכר שהמקום נועד לבהכנ”ס כגון שיש שם ארון סידורים וכיו”ב ויש שם תפילות גם שלא בזמני העסק או שיעורים וכיו”ב כל שניכר שהמקום מיועד לתפילת מנחה וערבית אפשר דבכה”ג לכו”ע יש לברך (ומ”מ המחייבים לברך מסתמא דברו גם שלא דוקא באופן זה).

במשנ”ב סי’ תרפד ס”א כתב בשם הברכ”י אם טעו וקראו ביום שני של חנוכה פרשת נשיא ג’ וכיוצא עלתה להם דאין קפידא בימים עכ”ל, ונשאלתי דשמא כ”ז למנהג חו”ל שקראו גם יום שלאחריו משא”כ למנהגינו שקוראין בכל יום רק יומו א”כ שמא סבירא לן דהוא לעיכובא לקרות דוקא יומו.

ונראה דזו אינה טענה, דהרי המחבר לא הזכיר מנהג זה שקוראין יום שלאחריו אלא שכולן קוראין ביומו ומסתמא המשנ”ב מיירי גם לפי דברי המחבר ועכ”פ הברכ”י גופיה [שהוא מקור המשנ”ב] שהיה מקהילות בני ספרד ודאי מיירי גם לפי דברי המחבר וכן מבואר בספרו חיים שאל ח”א סי’ ק שנהג כמנהג המחבר ועי”ש עוד מה דשייך לעניננו.

ויש להוסיף דגם מנהג חו”ל לקרוא ביום שלאחריו אין להביא מזה ראיה דלא קפדי’ ביום דמה שקוראין ביום שלאחריו הוא משום ספקא דיומא וספקא דיומא שוינהו רבנן כעין חובה באיזה עניינים וגם בתפילת מוסף בחוה”מ סוכות אומרים ב’ הקרבנות של אותו היום ושל היום שלאחריו אע”ג דאם יאמר ביום א’ דחוה”מ בא”י מוסף של יום ב’ דחוה”מ אינו פשוט שיצא יד”ח [והרחבתי באופנים דומים לזה במקו”א].

נמצא דמה שקורין ב’ הימים בחו”ל אינו מטעם דלא קפדינן בימים אלא דקרינן היום הראשון והשני משום שהם ספקא דיומא [וצע”ק למה בחו”ל לא הקפידו לקרות בכ”ה כסליו יום הראשון והשני וחזי’ מזה דרק בצירוף מה שצריך להשלים משלימים מספקא דיומא אבל בלא שיש צורך להשלים אין מוסיפין ספקא דיומא דכיון דחנוכה דרבנן לא חשו אבל עכ”פ טעם ההוספה הוא גם משום ספקא דיומא] א”כ אין ללמוד מזה דבחו”ל לא סבירא להו שלכתחילה אין לקרות של יום אחר וא”כ אין הכרח שדיבר המשנ”ב רק למנהג חו”ל.

[אמנם שו”ר דבלבוש וכן בא”ר סק”ג בשם בעל העתים דמנהג הרמ”א אי”ז משום ספקא דיומא דבדרבנן לא חיישי’ לספקא דיומא, וכן מבואר בבהגר”א כאן דהרמ”א ס”ל דגם פסוקי המחר הם מענין היום, ועי’ גם בחיד”א בחיים שאל דלהלן בסוף הסי’ דלמנהג המחבר ראוי להשלים ביום ח’ ג”כ כל הקרואים בשל ח’ דוקא (והובא בכה”ח כאן סק”ב וכ”כ בשד”ח חנוכה סקי”ב), ומ”מ היה מקום לומר דדוקא מה שעתיד לקרוא למחר לא יקרא למחר וכן בדעת הרמ”א היה מקום לפרש כן, ויש להוסיף עוד בכל הנ”ל דהגם שהחיד”א דלהלן וכן במשאת משה דלהלן הביאו ראי’ משי’ הרמ”א לומר שאינו מעכב בקראו פסוקי יום אחר מ”מ מוכח מדבריהם דמיירו גם אליבא דמנהגם כהמחבר, ובדעת הגר”א יש לדון ואם נרצה להשוות שיטתו לשאר אחרונים צ”ל דאמר דבריו בדעת המחבר לכתחילה ולא בדיעבד ובזה נמצאו דבריו שוין לשא”פ ויש בזה טעם כמו שיתבאר].

והנה החיד”א בחיים שאל שם הזכיר מנהג ההגמ”י פי”ג מהל’ תפילה והארחות חיים שמיום שני ואילך קורא פסוקי יומו וגם פסוקי יום המחר (והוא מנהג הרמ”א) ומשמע שבא להביא ראיה לדבריו דאין מעכב אם קרא יום אחר, אבל כתב קודם לכן שדבריו שאין מעכב אם קרא יום אחר הם פשוטים ושכ”כ המשאת משה (ח”א או”ח סי’ ו) והדבר משה (ח”א או”ח סי’ יד), והביא דברי ההגמ”י רק לחזק דבריו דממנהגו נלמוד לדידן דאינו מעכב אם קרא יום אחר [וקצ”ע שלא ביאר דברי ההגמ”י מצד ספקא דיומא דהרי ההגמ”י מיירי אפי’ לכתחילה ומה שדן החיים שאל קודם לכן הוא בדיעבד, והרי לכתחילה עדיף לן למקרי יומו אי לאו משום ספקא דיומא, (ועי’ להלן בסמוך דבשו”ע ס”ס קלז אי’ דבפרי החג כופלין היום משום דלא אפשר אע”ג שהי’ שייך לקרוא של מחר מ”מ בא”י לא כפלינן וחשיב לא אפשר), ומה שבא”י שינו ממנהג הרמ”א נראה דאה”נ למדו דמנהג הרמ”א ע”פ ההגמ”י נתקן רק משום ספקא דיומא ולא רק מחמת שנהגו כדעת אחרת].

ויש להוסיף עוד דבתוס’ במגילה כב סע”א כתבו דהיכא שחסר מן הפרשה של ר”ח אינו יכול להמשיך לקרות אח”כ משום דלא הוי מעניינו של יום, וחזי’ מזה דכל היכא שתקנו לקרות חשיב מענינו של יום כגון כל קריאת שור או כשב וכיו”ב אע”ג שרוב הפסוקים שם אינם מענין המועד ממש מ”מ מאחר דמישך שייך לזמן באיזה דרך אפשר להשלים פסוקים אלו לעולים, וכ”ש הנשיאים גם מה שאינו שייך לאותו היום עצמו אפשר להשלים עליו מעיקר הדין, ואע”ג דבשו”ע ס”ס קלז כתב דבפרי החג כופלין הפרשה משום דלא אפשר [ועי’ תוס’ מגילה שם] ולא נהגינן להמשיך הפרשה י”ל דלכתחילה אין קוראין של יום אחר (ובפרט שכבר יקראו של מחר ביומו ואין טעם לקרות היום מה שיקראו למחר כיון דמישך שייך למחר טפי, ויש להוסיף דמה”ט ביום השמיני קורא יום ט’ ואילך אע”ג דביום א’ אינו קורא פסוקי יום ב’ והטעם משום שפסוקי יום ט’ ואילך אין יום אחר שיקראו בו פסוקי ימים אלו) אבל מה שהוא מעניינו יוצא בו ואינו לעיכובא.

[ואע”ג דעיקר דברי התוס’ במגילה הנ”ל מה שלמדנו מדבריהם דעניינו יכול להשלים מיירי שקורא עמהם גם מה דשייך למועד (וה”ה בניד”ד הקורא ברכת כהנים בלא נשיאים כתב החיד”א בספרו חיים שאל שם די”א שקרוב להיות ברכתו לבטלה עי”ש, והיינו דבעי’ שיהיה דבר מענין הקריאה ממש, וכתב בברכ”י כאן דבר”ח שאני שהפרשה מענין ר”ח ממש ולכן אין משלים מהפסוקים הסמוכים משא”כ כאן דקלישא השייכות מנשיאים לחנוכה לכך יש צד שגם משלים לעולה אחד מברכת כהנים בלבד, ומ”מ י”א שצריך שיזכיר גם הנשיאים ולא רק ברכת כהנים וכנ”ל), י”ל דמ”מ כאן שהוא מענין המועד סגי בזה].

ושוב העירוני דתינח שהמשנ”ב פסק שאם של יום אחר בחנוכה יצא בדיעבד אבל לפי מנהגינו יש בזה עוד חשש דהרי כפל הפסוקים בלא צורך דבשלמא מה דכפלינן קריאת היום עצמו לכתחילה (היינו שקוראין ב’ פעמים פסוקי יום ב’ ביום ב’ וכן בימים שלאחמ”כ) היינו משום שיש בזה צורך אבל מי שקרא ב’ פעמים פסוקי יום אחר נמצא שכפל פסוקים שלא לצורך ולדעת השו”ע והמשנ”ב בס”ס קלז כדעת האבודרהם בשם הגאונים [עי”ש בבה”ל] שאם כפל פסוקים שלא לצורך ולא קרא שיעור פסוקים שיוצא בהן יד”ח בלא כפלות לא יצא יד”ח.

ובאמת מדברי המשנ”ב אין הכרח ברור שבאופן שקרא פסוקי יום ג’ בלבד ב’ פעמים ביום ב’ יצא יד”ח די”ל שהוא מיירי בקרא פסוקי יום ג’ ד’ ביום ב’ ובזה יצא יד”ח מחמת שלא כפל, אולם גם אם נפרש בכוונת המשנ”ב לרווחא דמילתא דקאי גם למנהג המחבר (שהוא מנהגינו בא”י ע”פ הגר”א) שקרא ב’ פעמים פסוקי יום ג’ ביום ב’ עדיין יש מקום ליישב שיצא יד”ח מב’ טעמים.

הטעם הראשון די”ל דקי”ל בשו”ע ס”ס קלז דהיכא דלא אפשר כגון בפרי החג יוצא יד”ח ע”י כפלות הפסוקים ויש מקום לומר דכיון שלפי מחשבתו לא היה אפשר סגי בזה כיון שחשב שהוא יום ג’ נמצא שלפי מחשבתו לא היה אפשר [ומ”מ הוא דחוק דלכל היותר יש להחשיבו כשוגג ושוגג בכה”ג לכאורה חוזר לדעת השו”ע והמשנ”ב שם דלעיל מינה מיירי גם באופן של טעות עי”ש סקי”ג וא”כ לכאורה גם בזה מיירי אפי’ בטעות ולאו דוקא בהזיד].

הטעם הב’ יש לומר דכיון דסבירא לן למנהגינו בא”י כהסוברים שקורא בכל יום פסוקי אותו היום וכופלן א”כ סבירא לן שבימים אלו לא אפשר וא”כ אע”ג דלפי טעותו שקרא ימים אחרים א”כ היה יכול לקרות ימים ג’ וד’ ולצאת בהם יד”ח בלא כפלות אעפ”כ מ”מ מאחר דסו”ס מה שהיה מוטל עליו לעשות הוא לקרוא יום ב’ עצמו ב’ פעמים בכפלות א”כ לא משגחינן במה שכפל שלא לצורך דמעיקרא לא אמרי’ ליה לקרוא ימים ג’ וד’ אלא לקרוא יום ב’ שתי פעמים הלכך לא שייך לומר שהיה מוטל עליו שלא לכפול, כיון שגם לפי מה שהיה עושה אם היה בא לימלך היה כופל לבסוף, וק”ל, ומ”מ הוא מחודש ואינו מוכרח.

ומ”מ החיד”א גופיה בברכ”י כתב אם טעו וקרו ביום ב’ של חנוכה פרשת נשיא ג’ וכיוצא עלתה להם דאין קפידא בימים וכו’, ולפו”ר מאחר שנהג כהמחבר שמנהגו כמנהגנו בא”י א”כ ר”ל שקרא וכפל ביום ג’ ומן הסתם החיד”א לא פליג על מש”כ המחבר בס”ס קלז לחזור באופן שכפל ללא צורך ועם כל זה לכאורה מקיל בניד”ד, (הגם דבמקור המשאת משה הנ”ל מיירי בטעה בעולה אחד מ”מ הברכ”י לא חילק), ואם נימא הכי יש לתפוס כא’ מן התירוצים דלעיל [ובאמת מסתימת דברי המשנ”ב שהעתיק ממש לשון הברכ”י הי’ מקום לפרש בפשיטות דמיירי שקראו רק יום ג’ ולא יום ג’ ד’ דא”כ הו”ל למימר קראו ג’ וד’ וכ”ש דלא שייך לומר שקראו יום ב’ ג’ דא”כ היינו הלכתחילה דהרמ”א].

ובחיים שאל שם מיירי באופן שהראשון קרא פסוקי יום ה’ ביום ד’ והשני חזר וקרא פסוקי יום ד’ והשלישי המשיך יום ה’, ובהשקפה ראשונה יש כאן כפלות שאינה של יומה [והיינו ע”כ כא’ מן התירוצים דלעיל] אבל יש לדחות דהרי אין מדלגין בתורה וא”כ השלישי הוכרח להמשיך מהיכן שאחז השני אולם זה אינו נכון דהיה לו להוסיף כמ”ש השו”ע הנ”ל בס”ס קלז שאם קרא מה שקרא הראשון צריך להוסיף ג’ פסוקים ועכ”פ ב’ פסוקים אם לא אפשר בג’ ולמה לא הוסיף ובפרט מצד דילוג הרי הוא ענין אחד, א”כ חזי’ מזה דבימים אלו לא קפדי’ על דילוג היכא דהיה צריך דילוג בלאו הכי.

ויש להוסיף בכל הנ”ל דגם הך דינא דהשו”ע בס”ס קלז גופא אינו מוסכם לכו”ע כמ”ש הבה”ל שם וכ”ש בחנוכה שא”כ להוסיף.

היוצא מכ”ז דגם למנהגינו אם קראו ביום ב’ יום ג’ וכפלוהו אינו מופקע מדינא שא”צ לחזור.

בשולי הדברים יש להוסיף שבספר הלכות הגר”א ומנהגיו תמה למה נתפשט מנהג הגר”א בקריאה”ת דחנוכה בא”י ולא נתפשט מנהגו בר”ח ולעיקר הענין יש לציין מש”כ הרמב”ן על המנהג דראש חודש דאין לשנות מזה אע”פ שהוא מוקשה ומה שהובא בשם החזו”א ע”ז (עי’ בסידור אזור אליהו), ומ”מ להנ”ל יש ליישב עוד דיש קצת טעם למה דוקא בחו”ל כפלו דשייך בזה ספקא דיומא ונהי דחיובא ליכא מ”מ טעם יש בדבר ועדיף מלכפול משא”כ בא”י שאין שייך ליומו כלל וכן הגר”א קאי כהשו”ע.

יש להוסיף עוד בגוף הענין דהך דינא דשו”ע בסו”ס קלז דבפרי החג דלא אפשר יכול לכפול הפסוקים לאו דוקא באנו’ס אלא כל היכא דלא אפשר מכח טענה שעדיף שלא לעשות כן כגון בחנוכה שיקראו פסוקי המחר ביום המחר חשיב לא אפשר ומאידך אם נימא דיש מנהג שמחלק בין א”י לחו”ל המנהג סובר דבחו”ל משום ספקא דיומא לא חשיב לא אפשר כיון דסו”ס איכא טעמא רבה לחלק ביניהם ומ”מ ביום ראשון שיש י’ פסוקים בלא פסוקי יום המחר הר”ז עדיף דמעיקר הדין לא חיישי’ לספקא דיומא בחו”ל ועדיף שלא לקרות היום מה שיקראו למחר.

בפנים הדברים נתבאר שיש בזה פלוגתא, ומאחר וקיבלתי כמה תגובות על הדברים אגיב עליהם.

העירו דקול ומראה וריח אין בהם משום מעילה והתשובה לזה דמפורש בגמ’ דמעילה ליכא איסורא איכא.

העירו דהסתכלות בעלמא לא שייך בזה הנאה ויש להשיב דבגמ’ בפסחים ובכריתות עי”ש בפרש”י מבואר דגם הנאת הסתכלות גרידא חשיב הנאה לענין הקדש ולענין איסורי הנאה.

העירו דבאתרוג ולולב לא מצינו איסור הנאה והתשובה לזה דזה מפורש בראשונים ובשו”ע ע”פ הפסיקתא דכאן המותר אסור והטעם כתב האבודרהם בתירוצו השני דהוא דומיא דמנורה והארכתי בענין זה במקו”א.

העירו דבגמ’ מדמי’ נר חנוכה לאיסורי לולב ואיסורי לולב אחר הנאתן שרי מעיקר הדין עכ”פ לחלק מהשימושים והתשובה לזה דבראשונים מבואר דהחמירו בנ”ח יותר משאר מצוות [עי’ ר”ן ובעל המאור ברפ”ב דשבת ועי’ אבודרהם הל’ חנוכה ב’ תירוצים] וא”כ צ”ל דהדמיון לסוכה הוא לחומרא ולא לקולא או ליישב באופן אחר דלתי’ האבודרהם הגאונים החמירו יותר ע”פ הפסיקתא כמש”כ במקו”א.

העירו דמצוות לאו ליהנות נתנו והתשובה לזה דמצוות לאו ליהנות נתנו אינו שייך לנידון של איסורי הנאה אלא שרווח של קיום מצווה אין בו איסור אם יש על הדבר איסור הנאה ולצלם נר חנוכה לא שמענו שיש בזה קיום מצוה כתיקונה אע”ג דגורם פרסומי ניסא עי”ז.

העירו דיש שמועה בשם הגרשז”א שאמר שאינו נכון לומר שאין בעלות לנ”ח כמו באיסורי הנאה, והתשובה דנכון שאין הפקעת בעלות דההגדרה לזה אינה איסור הנאה אלא איסור קדושה ואיסור קדושה הוא איסור שימוש ולא איסור הנאה וכמבואר בפוסקים דדבר קדושה או תשמיש קדושה אסור להשתמש בו לצרכי חול מלבד למצוותו.

העירו דא”כ יהיה איסור להסתכל על הנרות והתשובה לזה דראיית נר חנוכה הוא מצוה של פרסומי ניסא מדתקנו ע”ז ברכה ויש מקום לטעון לפ”ז מצוות לאו ליהנות נתנו.

עוד שאלו דאי’ בנוסח הנרות הללו (והוא ממסכת סופרים בסופו) הנרות הללו קודש הם ואין לנו רשות להשתמש בהם אלא לראותם בלבד, והשבתי דשתי תשובות בדבר דחדא מנין דלראותם היינו בדרך הנאה דילמא ראיה גרידא ואדרבה יש חילוק בין ראיה להסתכלות ואולי הסתכלות בדרך הנאה הוא בכלל להשתמש בהם, ועוד דראיית נר חנוכה יש בזה מצוה משום פרסומי ניסא דיש ברכה על הראיה ומצוות לאו ליהנות נתנו אבל מי שמצלם הנרות לעשות מאגר תמונות מנין שיש בזה מצוה.

ואע”ג שמי שבירך על ההדלקה אין בו ברכה על הראיה מ”מ מצוה מיהא איכא דהרי יש בזה פרסומי ניסא ובמקו”ח הביא המנהג להשאר חצי שעה על יד הנרות וגם במשנ”ב כתב שבני הבית יראו הנרות.

ושאלו עוד למה הפוסקים לא דנו בצילום הנרות במצלמה והשבתי דאכן הפוסקים דנו בזה אבל בדורות הקודמים שלא היו מצלמות או שלא היו נפוצות כ”כ לא דנו בזה.

יש להוסיף דגם להראשונים שסוברים שנר חנוכה בבהכנ”ס נתקן לאורחים לצאת בו יד”ח מ”מ לא הצריכו דוקא עשרה דמהיכי תיתי וגם בהגהות הגר”ב פרענקיל שנזכר בדבריו צד מעין זה היינו דאפשר ששייך לקיים בזה הדלקה אבל לא דבעי’ עשרה והיעב”ץ שהצריך עשרה אדרבה איהו ס”ל שהוא תקנה דמנהג מעין תקנת קידוש בבהכנ”ס ורק משום כך מצריך עשרה ולהנך ראשונים הנ”ל ליכא לסברא זו (ודברי היעב”ץ גופייהו לא פסקם המשנ”ב וכמו שנתבאר בפנים התשובה).

ובבה”ל סי’ תרעא ס”ז הביא דעת היעב”ץ וחלק עליו וכתב דמ”מ אם יכול להשיג מנין בשעת ברכה מה טוב, ולפי זה א”כ טוב יותר שלא לענות.

בפוסקים [עי’ לבוש סי’ תרעא ס”ו וכן בב”י בשם המרדכי בקיצור] מבואר דההידור בפחות מי’ הוא לפרסומי ניסא ולפ”ז היה מקום לומר דקודם להידור שיהיה מסובב במצוות דהרי פרסומי ניסא דוחה מצוות אחרות כדמשמע בסוגי’ דשבת.

[וכעי”ז יש מי שטען דהידור במצוה עצמה עדיף מהידור במה שמוקף במצוות ואיני יודע אם היא סברא מוכרחת ויש לציין דבפוסקים מצינו פלוגתא רבתי אם זריזין מקדימין דוחה הידור בגוף המצוה כמו שהרחבתי במקו”א, אולם שם יש סברא אלימתא בזה דלא שייך הקדמה כדי לגרוע במצוה כמו שהרחבתי במקו”א].

ומ”מ לכאורה יותר נראה דיש להעדיף ההידור השני, דהרי פלוגתא דרבוותא היא האם להלכה יש לחשוש לצד זה והרי”ף והרמב”ם וכמה ראשונים לא הביאו דין זה [עי’ בטוב”י ובהגר”א ושאר נו”כ] והם לשיטתייהו דבכמה דוכתי לא פסקו דעה שדחו ראייתה בגמ’ כגון הא דקשר עליון במנחות לט ע”א והא דצריך לשקועיה בפרק ע”פ ובטור קאי לשיטתו דבב’ מקומות הללו פסק כמאן דדחו ראייתו בגמ’ כיון דמ”מ ס”ל הכי [ואפשר דהרי”ף והרמב”ם ס”ל מכח קבלת הגאונים דכשדחו בגמ’ שיטה דחו לה מהלכה כמו כמה קבלות גאונים כגון כל את”ל הלכה בר”ח ב”ק לז ע”א ועי’ בתוס’ בפ”ק דב”ק בסוגי’ דרב אסי וכן כללי הלישנות בתוס’ ע”ז ז ע”א וכיו”ב].

הלכך לא שבקי’ ודאי במקום ספק דאין ספק מוציא מידי ודאי [עי’ פסחים ט’] ובשלהי ר”ה אמרי’ דספק דאורייתא דוחה ודאי דרבנן גבי ברכות ותקיעות והטעם דכל ספק דאורייתא הוא חיוב דרבנן ג”כ ועדיפא מיניה שיש לו צד מה”ת כ”ה להרמב”ם הלכך עדיף מחיוב דרבנן גרידא ולהרשב”א כ”ש דספק דאורייתא עדיף מודאי דרבנן כיון דס”ל דספק דאורייתא חיובו מה”ת וודאי דרבנן חיובו מדרבנן אבל ספק דרבנן כנגד ודאי דרבנן לא.

ויש להוסיף עוד דהמרדכי כ’ דעכשיו שמדליקין בפנים עיקר דין למטה מי’ אינו נצרך והיינו לפמ”ש הפוסקים דכיון שאין משתמש למטה מי’ אם מדליק שם ניכר שהוא למצווה [ועי’ עוד בפמ”ג סי’ תרעא] הלכך כשמדליקין בפנים ניכר הדבר לבני הבית, ואף אנו נאמר דלפי מנהגינו שאין מדליקין נרות בד”כ אלא משתמשים לאור החשמל א”כ אפשר דעיקר הפרסומי ניסא כבר נעשה גם כשמדליק למעלה מעשרה ורק לרווחא דמילתא מהדרי’ להדליק למטה מעשרה היכא דאפשר (ועי’ חוט שני חנוכה עמ’ שז דאם יש יותר פרסומי ניסא בחלון שהוא למעלה מי’ יש להדליק שם לפי הענין ומ”מ אפשר דחלון קל יותר לענין זה, עי’ במג”א ובאה”ט [ועי’ עוד במשנ”ב] ועי’ עוד בריטב”א שבת כא ע”ב לענין חלון), [ומנהג העולם כהמרדכי כמש”כ במשנ”ב אע”ג דהמדקדקין חוששין מ”מ במקום ביטול הידור אחר יש מקום להתחשב עם מנהג העולם], וא”כ ראוי להעדיף ההידור שיהיה מוקף במצוות.

יש להוסיף בדברי המרדכי הנ”ל דיש בפוסקים שהזכירו דחלון שייך למעלה מי’ והיינו אע”ג דהוא למעלה מי’ עבדי’ מאי דאפשר (ולהריטב”א חלון הוא אפי’ למעלה מכ’) אבל במדליק על שולחנו הוצרכו לסברא חדשה שהדבר כבר ידוע לבני הבית שהוא משום פרסומי ניסא, ולולי זה דינו למטה מי’, ואעפ”כ נקט המרדכי דכיון שכבר ניכר הפרסומי ניסא סגי בזה.

יש להוסיף אולי כצירוף קצת דמלבד דעת כמה ראשונים שאין מצוה להלכה להניחה בתוך עשרה ומלבד דברי המרדכי הנ”ל יש בנותן טעם לציין דדעת הסדר היום דלכתחילה אין להניחה בתוך י’ אלא למעלה מי’ וכן בכלבו אי’ דאם הניחה למטה מעשרה כשרה ועי’ במאמ”ר  סי’ תרעא ס”ו מש”כ בדעת הכלבו [אם לא דנימא דט”ס נפל בכלבו וצ”ל למעלה במקום למטה] ואולי כך יוצא מדעת הירושלמי שהביא הפמ”ג לענין שימוש בחורי הבית עי”ש, ואמנם הפוסקים לא קבלו דעה זו אבל אחר כל הנ”ל אולי חזי לאצטרופי וגם ליישב מנהג העולם שלא הקפידו בזה.

ושו”ר שכ”כ בפניני חנוכה עמ’ פז בשם הגריש”א מעין סברא דלעיל לענין פרסומי ניסא דהאידנא שמדליקים בחנוכיה יש כבר פרסומי ניסא גם למעלה מי’ ועי”ש עוד.

ומ”מ לפי הסברא דלעיל אי”ז דוקא כשמדליק בחנוכיה כיון דהדבר ידוע בזמנינו שמה שמדליק הוא למצוה דחנוכה וגם הגרי”ש גופיה שם לא הגביל הענין דוקא באופן זה עי”ש.