הרב עקיבא משה סילבר - שאלות

חולין ב ע”ב, התם איידי וכו’, העירו דשם בגמ’ [זבחים לא ע”ב] מבואר דזה גופא דנקטו לשון דיעבד במתני’ דהתם היינו משום דבעי למתני טמא לכך גם בשאר הפסולין נקט לשון בדיעבד, וי”ל דגמ’ דהתם אתיא כאידך תירוצא דאמרי’ הכא דמתני’ דהתם עיקר, או די”ל דהתם תני כשרותו אגב שאר פסולין והואיל ובעי למתני טמא נקט כבר מעיקרא לשון דיעבד דלא לשתמע דטמא שוחט בקדשים לכתחילה, ועדיפא לי’ למנקט דיעבד ולא לכתחילה אגב אחריני, כדאמרי’ כיו”ב [סוכה ח ע”א, שם לב ע”ב ועוד] לחומרא אמרי’ לא דק ולא לקולא, ולא חייש למה שיבואו לדקדק ממתני’ דאין זר שוחט לכתחילה, דבלא”ה אין מורין מן המשנה כדאי’ בסוטה [כב ע”א], ועי’ רש”י ברכות [ה ע”א], וכמ”ש התוס’ בכ”מ [ביצה כה ע”א ד”ה כאן ושבועות כו ע”ב ד”ה אלא] דאמורא יש לו לדקדק בדבריו יותר, לכך כשיש למשנה טעם בלשונה אין לה לחשוש שיטעו מזה וכך דרך המשנה בעוד מקומות.

חולין ב ע”ב, תוס’ ד”ה ובמוקדשין, אף על גב דאמרינן לקמן דמפרכסת הרי היא כחיה חיישינן שמא יגע אחר פירכוס, יל”ע דתירוצם השני לכאורה מוכח ממתני’ דמייתי, א”כ למה כתבו לצדד גם כתירוצם הראשון, דהא במתני’ מוכח דטומאת אוכלין דמגע הוא מיד אחר השחיטה גם בעודה מפרכסת, ואילו לתירוצם הזה הא’ נמצא להדיא דבעודה מפרכסת עדיין אינה מטמאה טומאת אוכלין, ודוחק לומר דהדרו בהו בתי’ הב’ מכח הראיה ממתני’ שם, וגם דוחק לחלק בין טמאה לטהורה ולומר דדוקא התם מטמאה טומאת אוכלין מחיים כיון דלאחר מיתה מטמאה טומאת נבלות, משא”כ הכא שיש לקיים טומאת אוכלין אחר מיתה, זה דוחק ולא מצאתי טעם לומר דבר כזה, ויל”ע.

חולין ב’ ב בתוס’ ד”ה שמא (הראשון), או שהעבירה בנהר ועדיין משקה טופח עליה, יש לעיין דא”כ מעמיד כולה סוגיא באוקימתא דחיקתא, ובכ”מ אמרי’ [פסחים קה ע”א; יבמות י ע”א ועוד] דאי לא קתני, וכ”ת משום דבפסחים שם מוקמי’ לה הכי, מ”מ קצ”ע דאמורא שיש לו לפרש דבריו יותר [ביצה כה ע”א ד”ה כאן ושבועות כו ע”ב ד”ה אלא], ובדוחק י”ל דהכא גופא סמך אאוקימתא דהתם דבהכי מיירי טומאת בשר קודש בבהמ”ק, או יש לומר דלא חשיב לה אוקימתא, דהכי קאמרי’ טמא לא ישחוט, והיינו היכא דשייך חשש טומאה, דהיינו היכא דהוכשר, א”כ מיירי דוקא באופן שיש משקה טופח, א”נ שכיחא מילתא דמשקין בנהר את הבהמה קודם שחיטה, עי’ סוף ביצה [מ ע”א].

חולין ב ע”ב בתוס’ ד”ה שמא (הראשון), דאפילו טהור גמור לבן זומא דאמר הנכנס למקדש טעון טבילה ואסור לשחוט בסכין ארוכה דלמא אתי לאמשוכי, לא זכיתי להבין דבריהם, דהא בגמ’ דהתם מספקא לה בדעת בן זומא אי יש לגזור בכה”ג או לא, וא”כ כאן אמר סברא המוסכמת ע”ד הגמ’, ועדיפא ליה מלמימר סברא דלא ברירא לן.

חולין ב ע”ב בתוס’ ד”ה שמא (הראשון), אבל טמא מזהר זהיר ומידכר, ומעין זה אמרי’ [פסחים יא ע”א; מנחות סח ע”א] חדש בדיל מיניה, וכן אמרי’ [פסחים ו ע”א] הקדש מבדל בדילי מיניה אינשי, וכן אמרי’ משום איסורא דשבת וכו’ [פסחים יא], וכן אמרי’ גבי איסורא דע”ז וכו’ [ביצה לט ע”א], ומעין זה [חולין קטז ע”ב] גבי נבלה דמאיסא ובדיל מינה.

חולין ב ע”ב בד”ה שמא (השני), ומיהו עיקור וכו’, וצ”ב א”כ למה לא נזכר כאן, וי”ל דהיא גופא ר”ל דמצד זה שייך לבדוק הסכין גופא, א”כ ממ”נ עיקור דידים שייך לבדוק בבהמה ועיקור דסכין פגומה שייך למצוא בסכין.

חולין ב ע”ב, בשיטמ”ק בהוספה לתוס’ סוד”ה אבל אמר הרי עלי לא, אלא סתם ערכין ונדרים לאו בהכי מיירו, בתוס’ לעיל [בעמ’ זה ד”ה אבל] אוקמו ההיתר הנזכר בבראשית וביונה דהיינו דוקא בעת צרה, ואין זו סתירה לדברי התוס’ בשטמ”ק כאן, דהתם מפורש בקרא שהיתה עת צרה, אבל העירו ע”ד התוס’ הנ”ל דלפ”ז יש להעמיד סתם נדרים באופן זה דאטו ברשיעי עסקי’, ובאמת בנדרים [ט ע”א] תנן כנדרי רשעים וכו’ עי”ש אלא דמיירי בעת צרה, אכן כאן בתוס’ שבשיטמ”ק מוכח דסתם נדרים בכל דוכתי לא מיירי בעת צרה, ויל”ע.

חולין ב ע”ב, תוס’ ד”ה טמא בחולין, אזהרה לבני ישראל וכו’, פי’ אזהרה זו אינה שייכא לענין טומאת חולין בא”י שהוא משום תרומה, אלא משום טהרת הגוף דישראל, ולהכי דין זה הוא גם בחולין שאין מרימין מהן תרומה, אבל מאידך דין זה אינו תקף בימי טומאתו, משא”כ דין טומאת חולין בא”י הוא רק בחולין הראויין לתרומה ומאידך גיסא תקף דין זה גם בימי טומאתו שאסור לו לטמאות חולין בידים.

חולין ב ע”ב, הכל שוחטין ואפי’ טמא בחולין וכו’, נראה דהקילו בגזירותיהן בטומאת מגע יבש יותר מטומאת מדרס, כיון ששייך בקל להקפיד שלא ליגע, דרוב י”ח דבר מה שנוגע לענין טומאה נגזר בטומאת משקין או בטומאת מדרס, וע”ע סוגי’ [חולין לג ע”א] דהשוחט בהמה ולא יצא דם וכו’, ומ”מ בקדשים דחמירי גזרו.

חולין ב’ ע”ב ברש”י ד”ה אמר והכי מוקמינן וכו’, תני נודב ומשלם, ויל”ע דכוליה קרא מיירי בנדר, והי’ מקום לומר האי נדר נדבה הוא, וכן משמע במיוחס לרש”י בנדרים [י ע”א] שפירש כן דנדר הכונה לנדבה, עי”ש, אולם עי’ בתוס’ כאן מה שהביאו מזבחים ומנחות, אולם בר”ן בנדרים שם במסקנא דתני נודב מפרש לפסוקי קהלת בנדר ומינה יליף נדבה ממילא, וגם רש”י לעיל אולי י”ל בדוחק דמפרש רק הס”ד.