הרב עקיבא משה סילבר - שאלות

ביצה י”ז ע”ב במשנה, ואדם בשבת, ומצד מכין לא נזכר כאן חשש, דלכאורה עיקר טבילתו לי”ט, וכמ”ש רש”י לעיל גבי כלים דהטבילה היא משום שחייב לטהר עצמו ברגל, ואעפ”כ לא חשיב מכין הואיל ולא מוכחא מילתא ולא קא”ל איהו בהדיא, ומכאן ראי’ להמשמע לכאורה במ”ב [סי’ רצ ס”א] בשם המג”א ע”פ ספר חסידים על שינה בשבת למצ”ש דאם אינו אומר להדיא שרי, ועי’ שבת [קיח ע”א] לענין הדחת קערות מן המנחה ולמעלה, ויש לומר דאע”ג דהתם לא מוכחא מילתא להדיא שעושה לחול, אבל סגי במה שדעת הרואין נוטה לומר שהו לצורך חול בצירוף מה שבאמת עושה לצורך חול אסור, ויל”ע.

ביצה י”ט ע”א, מחלוקת וכו’ אבל נדרים ונדבות, משמע שלמי שמחה נמי חשיב נו”נ ואין קרבין ביו”ט, ועיין סוף מ”ס, וקשה דבתוספתא משמע דחובה היא וע”ע מ”ש לעיל ברש”י [יט ע”ב] גבי תודה יוצא בה משום שמחה ובחידושי יומא [ג’ ע”א], ועי’ גם רש”י דהכא, ומיהו יש להבין להדעות דאין יוצא בבשר שלמי חגיגה משום חיוב אכילת שלמי שמחה, איך שייך לצאת בשאר בשר שלמים וקרבנות דלא שייכי לחג כלל, ועי’ רש”י כאן ובמתני’ דחגיגה שהביא, ואולי יש לדחוק החילוק בין חיוב ההקרבה לחיוב האכילה, דאילו לענין חיוב ההקרבה אינן יוצא בהקרבת שאר קרבנות ואילו לענין אכילה יוצא גם בשלמי חגיגה, ונפק”מ כשהקריב שלמי שמחה ביום ראשון של חג וצריך שלמי שמחה לימים שאחר כך, ואפשר דרש”י גופיה ודאי סבר דאין שלמי שמחה חיוב הקרבה בפני עצמו.

ביצה י”ט ע”א, מיתיבי אמר ר”ש בן אלעזר לא נחלקו וכו’, משמע דבעי אמורא להעמיד מילתיה כרשב”א, וצ”ע דלקמן [לא ע”א] איתא, אמר רב יהודה אמר שמואל וכו’, ומקשי עליה ממתני’ והא אנן תנן וכו’, ומשני מתניתין יחידאה היא דתניא אמר רבי שמעון בן אלעזר לא נחלקו וכו’, א”כ אדרבה אף דנזכר במתני’ להדיא כדברי רשב”א, מ”מ כיון שנזכר כן גם ע”ש רשב”א ש”מ דיחידאה היא, וא”כ אדרבה הך ברייתא הו”ל סייעתא, ושמא הא דהתם אתיא רק כרב יוסף דהכא דס”ל תנאי שקלת מעלמא, והא דמייתי ברייתא להוכיח כן לשופרא דמילתא, דמרשב”א גופיה מוכח דיחידאה הוא, וגם בכולה מכילתין דביצה מוכח בכמה דוכתי דרשב”א פליג על תנאי אחרינא בבירור מחלוקותן של ב”ש וב”ה.

ביצה י”ט ע”ב ברש”י ד”ה מביא, ויוצא בה משום שלמי שמחה, ואף על פי שמחויב בתודה זו ועומד וכו’, דשמחת יום טוב אם יש לו בכורות ומעשר בהמה אין צריך להביא שלמים עכ”ל, ק”ק דבתוספתא משמע דיש חיוב להביא שלמי שמחה חוץ מחגיגה, והכי אמר בירוש’ [סוכה פ”ג הי”א], כתיב ושמחתם וגו’, אית תנוי תני בשמחת לולב הכתוב מדבר, אית תנוי תני בשמחת שלמים הכתוב מדבר, וא”כ כ”ש דהיכי נפיק בבכורות ותודה, וי”ל דזה לא קאי על דין ההקרבה אלא על דין האכילה דזה לכו”ע יש ג”כ היכא דשייך עכ”פ הקרבה בשעת שמחה [וגם היכא דלא שייך אינו פשוט דאינו חייב עכ”פ בשאר מיני שמחה ואכ”מ], אבל זה דוחק להעמיס כ”ז בלשון רש”י, דבאמת פשטא דלישנא דרש”י מורה דאין שום חיוב מלבד אכילת בשר קדשים בזמן שבית המקדש קיים ושאר מיני שמחות כשאין בית המקדש קיים, ודין הקרבת שלמי שמחה נאמר רק בהר גריזים בלבד (ולא העתקתי כל ל’ רש”י), ובירושלמי גופא מצינו פלוגתא בזה, דבירושלמי ריש חגיגה [פ”א ה”ב] אי’ רבי יהושע בן לוי אמר ושמחת אפילו ממקילון א”ר לעזר נאמר כאן שמחה ונאמר להלן שמחה מה שמחה האמורה להלן שלמים אף כאן שלמים ועי”ש עוד, וא”כ אית תנויי דאי’ בירושלמי סוכה הוא דוקא ואינו מוסכם, ובירושלמי חגיגה הנ”ל גופא שייך לדחות ולומר דהיינו אכילת שלמים ע”ד פרש”י דהכא, ואולי גם בירושלמי סוכה הנ”ל.

ובעיקר הדין עי’ בטורי אבן [ר”ה דף ד] וחזו”א [במכתבו בסו”ס אבי עזרי] ואבי עזרי [הל’ חגיגה] ובחידושיי על התוס’ ריש יומא [ג ע”א], וכבר האריכו בזה [עי’ בספר אוצרות דרך ישרה עמ”ס פסחים פ’ י’ שהביא הרבה שיטות בזה].

ביצה כ’ א ע”א, מאי שנא משלמי נדבה דלא גמרי שכן מצויין, ביומא פ”ג [לד ע”ב] אמרי’ דכתיב חד בחובה וחד בנדבה וצריכי, וזה נאמר ב’ פעמים במס’ יומא, א’ גבי מיוחד שבעדרו בפ”ג [שם], וא’ גבי עבודת היום שם בפ”ז [ע ע”ב], ובתרווייהו פרש”י דבדורון יש להעלות טפי מחד גיסא, ולכאורה הו”ל לרש”י לפרש כמ”ש כאן, ויש לידע אם יש מקור שוה לדברי רש”י.

ואפשר דבסמיכה שעיקרה לוידוי באה, ודאי חובה עדיפא מנדבה אף על גב דאיהי לדורון אתיא, ולהכי בעי הכא לטעמא דמצויין דזהו ענין אחר ממהות הקרבן, אבל התם שייך לומר טעם אחר ורש”י ס”ל דטעם ההוא עדיף היכא דשייך, והי’ מקום לומר שמא מצויין שייך בשלמים יותר מבעולה, אבל התם ביומא בב’ הפעמים הובא הכתוב מבחר נדריך דיש להעמידו בכל נדרים, ויל”ע.

ביצה כ ע”ב, האי צורבא מרבנן כו’, ודוקא צורבא מרבנן ר”ל דבד”ת שו”ט שיש לחוש שמא יסברו שהודה לו, וע”ע גיטין [נו ע”א] האיל והוה יתבי רבנן ולא מחו ביה ש”מ קא ניחא להו, אבל במילתא בעלמא עדיף שישתוק, ועיין מגילה [ו ע”ב], וכן דווקא במחלוקת שכבר נו”נ הגדולים והת”ח בזה כמו כאן אבל כשנתעורר דבר חדש שיש לדון בו ויש ליתן בו את הלב ויוכלו להעמיד זא”ז על אמתת ההלכה ודאי יש להם לדון בזה.

ביצה כ’ ע”א בסוף העמוד, שהי’ יודע, וא”ת מהיכן יודע וי”ל דידע שכך דבר שמאי גופי’ כדאמרי’ בפ”ק דשבת [יד ע”ב] שלא נחלקו שמאי והלל אלא ג’ מקומות בלבד ובסמיכה, ואף על ג’ דברים הנ”ל תנן [בפ”ק דעדיות] שאבות העולם לא עמדו על דבריהם.

וכיון ששמאי והלל מסכימין לדעת אחת הלכה כמותן ואף אם נימא דב”ה אינן כדאי כנגד בית שמאי משום אחרי רבים להטות, כיון דב”ש חריפי טפי כדביבמות [יד ע”א] ועדיפי גם מב”ה, אבל השתא הרי הלל ושמאי כך הוה סבירא להו, ועוד דודאי כך היתה ההלכה מקובלת מלפנים.

ביצה כ’ ע”ב זורק וכו’, מכאן מוכח דאיסורא דרבנן הוא, ודלא כמ”ש בספר אמבוהא דספרי [פ’ בהעלותך], ועיין מה שכתבתי בס”ד בזבח פסח על הרמב”ם [ספ”א מהל’ ק”פ].

ביצה כ”א ע”א עורבא פרח, פירש ר”ח שזלזל בו וזהו דלא כפרש”י, וכפר”ח כ”כ הערוך [ערך ערב ג’], וק’ לפר”ח והערוך א”כ מאי דאהדר לי’ היום וכו’, וכי זהו טעם שיזלזל בו, דקשה לומר דהי’ כ”כ לאו אדעתי’ שזלזל בו בטעות משום שסמכוהו היום, וגם מהמשך הגמ’ ובעי מינאי מילתא דבעיא טעמא לא משמע כן, וגם אין לומר דלמסקנא מפרש ר”ח כפרש”י דעורבא פרח אינו לשון זלזול אלא רק השיאו לד”א.

ונראה דזלזול זה אינו לשון בזיון, אלא ר”ל שלא נתן עיניו ולבו לדבריו מחמת שהיה טרוד וחלוש ולאו אדעתי’.

ביצה כ”ב ע”ב, אדבריה רבא למר שמואל, אי”ז שמואל בר אבא בר אבא אלא מאוחר יותר ונזכר גם לעיל [יד ע”ב].