הרב עקיבא משה סילבר - שאלות

פסחים קטז ע”א, פתח ואמר עבדים היינו, איתא בפמ”ג או”ח סי’ תרעו א”א סק”ה דהעבד אין דינו כגר לענין שיכול לומר אלהי אבותינו וא”צ הגר לומר אלהי אבות ישראל משא”כ בעבד, ויש לדון בזה מהא דאי’ כאן דרב נחמן אמר לדרו עבדיה עבדים היינו, ואי’ בתשובות רב נטרונאי [או”ח סי’ קלח] דכל אחד מחוייב לומר עבדים היינו ואם אמר רק הפסוקים שמבואר מזה שהיו אבותינו עבדים לא יצא ידי חובתו, דעבדים היינו משמע היינו עבדים אילו לא הוציאנו משם, ומייתי קרא דכתיב ואמרת וגו’ עבדים היינו וכו’, הלכך מבואר מזה דשייך לומר לעבד עבדים היינו ואינו צריך לומר עבדים היו ישראל, ולא מסתבר דגוי יכול לומר לו עבדים היינו דדין והגדת לבנך הוא לומר לאדם אחר וזה מתקיים גם בעבד או בת”ח אחר כדלעיל, אבל למעשה אין מזה ראיה, דלא הא בהא תליא, אלא עבדים היינו כולל כל מי שהיה עבד אם לא הוציאנו הקב”ה ממצרים, ועבדי ישראל הם בכלל זה, מיהו בלאו הכי כל זה אם נימא דרב נחמן סבירא ליה נמי דלית הלכתא כמתני’ הנ”ל דבכורים [פ”א] דגר אומר אבות ישראל, אלא כמ”ש הר”ש שם ושא”פ [עי’ נו”כ באו”ח סי’ נג סי”ט וסי’ קצט ס”ד] ע”פ הירושלמי [שם] דגר אומר אבותינו, אבל אי נימא דרב נחמן לא סבירא ליה הכי ע”כ דאין מכאן ראיה לדברי הרמ”א, אלא צ”ל דכיון שאומר עבדים היינו על גופיה והעבד שומעו אין צריך לשנות הדברים אע”פ שהעבד יוצא כשומע ועונה, וכמו ברכת הגומל דאם אומר לו בריך רחמנא דיהך לן וכו’ [ברכות נד ע”ב] יצא כדין שומע כעונה אע”פ שאם היה מברך בעצמו לא היה אומר בלשון זו.

ביצה ב ע”ב, ומצא בה ביצים גמורות, פירוש דודאי לא גמרו מאתמול וקשה לי דאכתי ניחוש דילמא גמרו מאתמול ועתידי דמתיילדן השתא ועדיין לא נולדו, ותדע דקסבר רבה כל ביצה דמתילדא האידנא מאתמול גמרה לה ואטו יולדת מיד בעלות השחר.

ואפי’ הוה אמינא שיולדת מיד בעה”ש אבל קודם לכן לא כדלקמן, ואם שוחט בלילה ניחוש דהרי כבר גמרה מאתמול ועדיין לא נולדה.

ועיין רש”י [ו ע”ב ד”ה בי”ט].

ביצה ב’ ע”ב בתוס’ ד”ה גבי, דכה”ג חשב סתם ואח”כ מחלוקת וכו’, ולולי דבריהם יל”ע למה לא הי’ מקום לומר דלא חשיב סתם ואח”כ מחלוקת כשהמחלוקת היא באותה הבבא, דאל”כ כל היכא דפליגי ת”ק ותנא אחרינא יהיה הלכה כתנא האחרינא וזה לא מצינו, אדרבה ע”ד הרוב דעת ת”ק מוחזק כדעת הרבים רק על תנאים אחדים מצינו שהלכה מהם כחביריו.

ביצה ג ע”ב, בשלמא לרבה וכו’, ואף על גב דכשחל אחר חול לכ”ע דרבנן, י”ל דעשו דבריהם כד”ת דעיקרו מן התורה, דכיון שכשחל אחר השבת הו”ל דאורייתא, משא”כ אי גזרי’ משום פירות הנושרין ומשקין שזבו אע”ג דהגזירה שלא יעבור על איסור דאורייתא, אבל מ”מ אין מעשה כמותו שאסור מה”ת, דיהי’ שייך לומר ע”ז שעושה סניף לדבר שעיקרו מן התורה.

ביצה ג ע”ב, ברש”י, ד”ה וכ”ש, ביצה טריפה, והוא פירושא דגמ’ דאמרי’ וכ”ש בדאורייתא, וכוונת רש”י בזה להעמיד פירוקא דלעיל דמיירי בביצת טריפה, ויל”ע דכיון דאית לי’ אפי’ בדרבנן כבר מצי לאוקמי במוקצה כפשטה דברייתא, דכל עצם האוקימתא לעיל נאמר רק לפי הצד שיש חילוק בין הנזכר במתני’ בין דרבנן לדאורייתא, וצריך לדחוק דלא אמרו כן אלא לרווחא דמילתא.

ביצה ח’ ע”ב, רמי בריה דרב ייבא אמר וכו’, וכ”כ הר”מ [פ”ג מהל’ יו”ט ה”א] שמא יאמר הרואה חיה ודאית היא ולפיכך כסה דמו ביום טוב ויבא הרואה להתיר חלבו ע”כ, וכעי”ז כתב בשו”ע [סי’ תצח סי”ח], מפני שהרואה יאמר ודאי חיה הוא, דאם לא כן לא היו מטריחין לכסות דמו בי”ט, ויבא להתיר חלבו ע”כ.

אבל לכאו’ טעם זה לא שייך בדתני ר”ז אפילו שחט בהמה חיה ועוף ונתערבו דמן זה בזה אסור לכסותו ביום טוב, דהא התם לא ניחוש להתרת חלבם, והי’ מקום לומר דשם חיישינן שיברכו על דם ספק כשכסה א’ מהם כבר ובא לכסות השני, דיחששו שדינו כדין חיוב ודאי כמו לענין יו”ט וא”כ ה”ה לענין ברכה, אמנם ברש”י להלן כתב וז”ל, לא כוי בלבד אמרו דאין מכסין ביום טוב, דדין הוא שלא יכסוהו שמא בהמה היא, וטרח טרחא דלא מצוה, ואפילו באפר הכירה, אלא אפילו שחט כו’ דאיכא חד דטעון כסוי, אפילו הכי אין מכסין, משום דקא טרח נמי בשל בהמה ע”כ, ומבואר דעיקר הענין הוא משום דטרח טירחא דלא צריך, ואין לומר דהיינו דלא כר’ זירא דגם מילתיה דר”ז וגם הך ברייתא נפסקו בפוסקים, וע”כ דלא סתרי אהדדי.

ועוד דע”כ לא שייך לפרש דגזרינן משום ברכה, חדא דלדעת התוס’ [ר”ה לג ע”א ד”ה הא] ברכה לבטלה אין איסורה מה”ת וא”כ לא הוי אלא חששא דרבנן, ולשי’ החזו”א [או”ח סי’ קלז סק”ה בסופו וסק”ו] גם הרמב”ם [פ”א הט”ו מהל’ ברכות] מודה לזה [וע”ע תשובת פאר הדור להרמב”ם סי’ קה], ועוד דדעת החינוך [מצוה תל, ועי’ בנשמת אדם כלל ה] דשרי לברך ברכה שהוא ספק מחוייב בה אם ירצה, ועוד דאם לזה כוונת הגמ’ הי’ להגמ’ לפרש כן בהדיא, הלכך לא שייך ליישב כן בכוונת הגמ’.

והי’ מקום ליישב באופן אחר ולומר דחיישי’ כשיראה הרואה שמכסה (מי שנתערבו לו הדמים) גם דם טלה יבוא להתיר חלבו של טלה, אין לומר כן, דמכדי מיירי’נן בגברא דידע דרק חלב חי’ מותר, (דאל”כ אין כאן חששא כלל, דמה יש לו להוכיח מענין כיסוי הדם), וא”כ איך שייך שיטעה שטלה הוא מין חיה, ובכוי דוקא שייך לטעות.

ביצה ח’ א ע”א, דאמר ר”א החופר כו’, אין להקשות מזה על הר”מ [הל’ שבת פ”א ה”ז] שפסק כר”י במלאכה שאינה צריכה לגופה, דהכא כיון שאינו צריך אלא לעפרה הוה ליה נמי מקלקל, ולכך לק”מ, דבזה גם ר’ יהודה לא פליג.

ביצה י”ב ע”ב, אמר ר’ יוסי וכו’ אמרו להם ב”ש וכו’, יש לעיין דלא מצינו שהשיבו בית הלל תשובה לדבריהם, וכי האי גונא פריך בפ”ק דברכות [י ע”ב] בשלמא ב”ה מפרשי טעמייהו וטעמא דב”ש וכו’, ויש לומר דלק”מ, דהרי ב”ה לא מודו כלל לדעה זו [דעת ר’ יוסי] שיש גזירה בהולכת תרומה או שום דבר לכהן, ולא גרע מכל אדם דתנן להלן משלחין מנות וכו’, וה”ה כהן ובמתנות כהונה, ממילא לא הוצרכו ב”ה להשיב לב”ש תשובה לדבריהם, וטענת ב”ה היתה רק לדבריהם דב”ש שגזרו מאי חזו לגזור בזה ולא בזה.

אולם במתני’ שהיא דעת אחרים ור’ יהודה [ע’ להלן במסקנת הגמ’] יש לעיין למה לא משני בגמ’ תשובה על תשובת ב”ה, דשפיר קאמרי ב”ה, דהרי ב”ש במתני’ מודו לטעם דאין משלחין מתנות כהונה, וא”כ היאך שייך ללמוד דבר שזכאי בהרמתה מדבר שאינו זכאי בהרמתה, וכי תימא דלא מפרשי’ טעמא דב”ש, כדאמרי’ [שבת קלה ע”א] טעמא דב”ש אתא לאשמעי’, זה אינו דודאי מפרשי’ טעמא דב”ש כבברכות שם, אלא רק תוספת חידוש דין דב”ש לא מפרשי’ דב”ש במקום ב”ה אינה משנה [לעיל יא ע”ב ועוד], ומיהו בתוס’ מו”ק [ג ע”ב] לא כ”כ עי”ש, ויש לומר דלק”מ דב”ש טעמא דנפשייהו הוא שיש לגזור בכל הולכת מתנות לכהן, ורק ראייתם לב”ה נדחתה, ובזה א”צ לפרש להדיא טעמם.

ביצה י”ב ע”ב בתוס’ ד”ה אין, דה”ה אם יבוא לביתו, והיינו דבירושלמי דמייתי [דמאי פ”ד ה”ג] משמע דכל דבר שאסור לשלח ממינו, הוא גם באופן שהכהן בא לאכול בביתו ממש דגם בזה אסור ליתן לו מזה.

וקשה לי דאע”ג דמצד עצמו א”כ לומר לו שיכול לבוא לאכול, מ”מ תיפוק ליה דיש להתיר מדין טפילה, דבסוגיין מבואר דאם נותן לו לכהן ממה שהותר לו ליתן, מותר לו ליתן לו עם זה ג”כ תרומה, והרי דרך הוא בישראל שמאכיל סעודה לאורח, שמאכיל בסעודתו לכה”פ גם חולין עם התרומה.

ולכאורה דוחק לומר דמיירי שאין אוכל חולין עם זה, דהא בירו’ קאמר דבלמוד לאכול אצלו (כלשון המשנה שם) שרי וע”כ אוכל סעודה שלימה כיון דלמודין אצלו, ואפ”ה ההיתר רק משום שלמודין אצלו, ולא מצם החולין אוכל עמו.

ודוחק לומר שכל הסעודה שמביא לו הוא תרומה וכל הסעודה שאוכל בעצמו חולין.

ואמנם הי’ מקום לומר דלא שייך טפילה כשמאכיל הבעה”ב ישראל את הכהן בביתו כמה מאכלות כל אחד מהם באכילה בפני עצמה, דאילו באופן זה כל אכילה חשיבא בפ”ע, וממילא גם אם נימא דדרך הוא שיש באכילתו חולין, מ”מ כיון שיש מהן מה תרומה שאוכל בפני עצמה חשיבא התרומה כמביאה בלא טפילה, ודוחק גדול לחדש כן, וכ”ש דברכה ראשונה פוטרת כל הסעודה [עי’ ברכות מא ע”ב], וכ”ש הכא דאיכא גם דעת הסמוכה על בעה”ב בכל מה שיתן מסעודתו [עי’ שו”ע או”ח סי’ קעט ס”ה ע”פ סוגי’ דריש גלותא בברכות מב ע”ב], וא”כ דוחק לומר דכל אכילה חשיבא בפני עצמה לענין שילוח מנות ביו”ט.

אבל לאחר הדקדוק נראה דאין זה דוחק להעמיד באופן שמאכיל בסעודתו רק תרומה, די”ל דלא מיירי במי שמאכיל על שולחנו כהן בסעודות גדולות של שבת ויו”ט בלבד, אלא בבעל שדה שיש לו שדות ויש לו תרומה ויש לו כהן הלמוד לבוא אצלו לאכול מן התרומה שלו בביתו וכבוד הוא לבעה”ב שהכהן אוכל התרומה בביתו, וממילא אפשר דאין שם חולין כלל (וגם מסיפא דירוש’ שהובא בהתוס’ ואביא להלן משמע ג”כ דדבר פשוט וניכר הוא שבא הכהן לאכול התרומה ולא שהכהן סמוך על שלחן בעה”ב, אלא הוא כעין מכירי כהונה בבבלי [גיטין ל ע”א], רק שכאן נוסף שהוא גם אוכל בביתו של בעה”ב).

וגם בלא זה יש להעמיד דכונת הירושלמי דיתן ללבו שבאופן שאין מאכיל עמו חולין אסור.

א”נ דקאי הירוש’ בשי’ אחרים דלשיטתם לא הותר טפילה כדאי’ בסוף סוגיין.

והיה מקום ליישב באופן אחר, דטפילה שייך רק בתרומה, כדאשכחן גבי מחשבת קדשים [זבחים ב], דמינה מחריב בה דלהו מינה לא מחריב בה עי”ש, וכעי”ז לענייננו דרק מין תרומה יוכל להיות טפילה, אבל יותר מסתבר דכ”ש שחולין שייך שיהי’ טפילה, אלא דנקט תנא לגבי טפילה ששולח עם מתנות שהורמו מאמש, משום שדרך הוא ששולח לכהן מתנות כהונה.

ביצה י”ב ע”ב בתוס’, דה”ה אם יבוא לביתו, לדעת הירושלמי גם מתנות שהורמו מהיום שמותר לשולחן לכהן הוא רק באופן זה שסועד אצלו (כפשטות הירושלמי דאין הכונה שהלמודין יכולין ליקח עמהן לבתיהן אלא שהלמודין יכולין לאכול אצל בעה”ב, וגם מסיפא דמילתא בירושלמי שאם אינו למוד אומרים שבא אצלו היום משום שהרים תרומה היום משמע דגם ברישא מיירינן שאוכל אצלו, ואמנם בשו”ע [סי’ תקו ס”ג] לא פסק כן, אלא כפשטי’ דגמ’ בבלי), ממילא כל עיקר ההיתר האמור גבי טפילה, מעיקרא לא הוזכר אלא באופן שבא בביתו לאכול, ואע”ג דכאן סועד עמו חולין, ובהם הותר לו אף לשולחן לבית חבירו כהן כישראל לכו”ע, כדתנן בשלהי פרקין [יד ע”ב] לענין ב”ש אומרים אין משלחין אלא מנות וב”ה אומרים וכו’, מ”מ עדיין לא שמענו שעל ידי טפילה הותר לשלוח בתרומה שליחות גמורה מבית לבית, (אבל בתוך ביתו יהי’ תלוי הנידון לעיל האם חולין מהני לטפילה או לא).

וכן ממה שכתבתי [ב’ פעמים בסוגריים] לדייק דלהירוש’ גם ההיתר בהורמו מאמש במודיעו בלמוד היינו כשאוכלו בביתו, וגם בטופל חולין אפשר שלא שמענו להתיר לשלוח בביתו.