הרב עקיבא משה סילבר - שאלות

הנה בצדדין שלפניו תוך ד’ אמות לפי מה שכתב המשנ”ב סי’ קב סק”ו בשם האחרונים שטוב להחמיר אפי’ שעוסק בתורה כיון שהוא בתוך ד’ אמות ממש (אם לא בשעת הדחק), והיינו אפי’ בצדדים ממש [בלא להכנס לנידון צדדין שלפניו], א”כ גם בזה היה צריך להחמיר.

אבל מה שיש לדון בזה הוא בענין איסור ישיבה לפניו שהוא גם חוץ לד’ אמות (דבמשנ”ב סק”ט בשם האחרונים שטוב להחמיר כדעה זו), ויש לדון דהנה המג”א והא”ר (הובאו במשנ”ב סי’ קב סקט”ז) נחלקו לענין לעבור לפני המתפלל בצדדין שלפניו אם אסור, ויש לדון דאולי להמג”א גם בישיבה בצדדין שלפניו חשיב לפניו לענין שאין לישב לפני המתפלל גם חוץ לד’ אמות שהוא גם לענין זה (הכונה בתשובה זו לדון באופן שהוא תוך ד’ אמות של הצדדין של המתפלל אבל חוץ לד’ אמות שמלפני המתפלל ור”ל שאם יעשו קו ישר לפני המתפלל ואח”כ קו ישר עד האיש הלומד הקו הראשון יהיה יותר מד’ אמות והקו השני יהיה פחות מד’ אמות, והארכתי בביאור כוונתי מאחר שהיה חסר כאן בביאור הדברים).

וכיו”ב מצינו לעיל סי’ עט במשנ”ב סק”ה לענין צואה שלפניו שאסורה כמלוא עיניו דגם שם נחלקו המג”א והא”ר אם צדדין שלפניו דינו כלפניו, ואפשר דגם בניד”ד יחלקו בזה.

ויעוי’ במג”א סק”א שדן דברא”ש אי’ דאיסור ד”א של תפילה בישיבה נלמד מז”ה בגימטריא י”ב, והקשה בשם הב”ח היאך הוא חשבון י”ב אמה אם הוא ד’ אמות לכל רוח דהרי לפי החשבון נמצאו ט”ז אמה ועי”ש כמה תירוצים בזה (ג’ תירוצים בס”ה, תי’ הב”ח דמיירי שהתפללה בסמיכות לקיר, תי’ עצמו דמיירי באמות דעיגולא, ותי’ השלישי הוא דלקמן בדעת היש אומרים, ויש לציין דיש תירוץ רביעי בזה דלאחריו שרי עי’ צד כזה לקמן).

ומסיים המג”א דלהי”א לא קשיא דלא מיירי לפניו (וכוונתו להיש מי שאומר שבסוף הסעי’ שאוסר לפניו כמלא עיניו, מחה”ש).

ויתכן דכוונתו דלשי’ היש מי שאומר אסור בכל גווני לפניו אפי’ כמלא עיניו והוא איסור בפני עצמו ולא מצד ד’ אמות של תפילה (והטעם שנראה כמשתחוה לו) ולכן הי”ב אמה הם מב’ צדדיו ולאחריו.

[וצע”ק דלפ”ז נמצא דהמג”א מודה דמאן דמחמיר כהיש מי שאומר בלפניו מלא עיניו יחמיר בד’ אמות מרובעות, ומ”מ אי”ז מוכרח די”ל דלענין זה מצרפי’ דעת התוס’ שחולקים בטעם הדין על הרא”ש וס”ל שלא נלמד מדכתיב “זה”].

ואם כנים הדברים בכוונת המג”א נמצא דבכלל האיסור דלפניו דהיש מי שאומר הוא גם הצדדין שלפניו, דאם תאמר דהאיסור שלפניו הוא אינו הצדדים שלפניו א”כ עדיין הגימטריא של ז”ה צריכה לכלול חלק מהאמות שלפניו, וחזי’ שאין האמות שלפניו נכללים כלל בתיבת “זה” דהם נלמדים מדין לפניו וא”כ הגדר הוא כלפניו שהאיסור הוא כמלא עיניו להמג”א.

ועי’ במשנ”ב סי’ קב סק”ו דלאחריו א”צ להחמיר שלא לישב לאחר המתפלל כשלומד, והטעם מבואר בשעה”צ שם משום שמצרף דעות שנזכרו בד”מ ומהרש”ל להתיר ישיבה לאחריו ולכן בצירוף מה שלומד הו”ל כספק ספקא ושרי, כך כוונתו [ובמקו”א הרחבתי אם הוא ספק דרבנן או ספק דברי קבלה].

ולכאו’ בניד”ד כיון שאפשר לצרף דעת הא”ר דמקיל לעבור לפני המתפלל בצדדין שלפניו א”כ לדעתו ה”ה שיהיה מותר לישב בצדדין שלפניו, וממילא יש להקל בצירוף דעת הא”ר (המובא במשנ”ב סקט”ז) בצדדין שלפניו ללמוד.

ונראה דאה”נ הצירוף של צדדין שלפניו (דהיינו דעת הא”ר הנ”ל) עדיף להלכה מצירוף שלאחריו דהרי הדעות דלאחריו שרי לא הובאו בשו”ע ובמשנ”ב [אלא רק כצירוף בשעה”צ כשיש עוד צד] ואדרבה בשו”ע ובמשנ”ב סק”ד פסקו להחמיר בלא חולק, ואילו דעת הא”ר לא נזכר להיפך מזה בשו”ע וגם הובאה דעתו במשנ”ב סקט”ז, ועוד דבשעה”ד כתב המשנ”ב בסקי”ח שאפשר שיש להקל כהא”ר הנ”ל, וכן שוב בסקי”ט ביאר המשנ”ב איזה אופן דשרי לדעת הא”ר ולא נחית לדעת המג”א החולק [והמנהג בצדדין שלפניו בהליכה כדעת הא”ר] ולכן לכאורה דעת הא”ר כ”ש שיש לצרף כדי להקל בצדדין שלפניו בישיבה.

והטעם שלא הוצרך המשנ”ב לפרש להדיא דבצדדין שלפניו יש להקל ביושב לפניו ועוסק בתורה י”ל דבלאו הכי נקט המשנ”ב סק”ט רק “וטוב” להחמיר כשעוסק בתורה לפני המתפלל חוץ לד”א וא”כ כשיש עוד צירוף חשוב פשיטא שא”צ להחמיר ולכן לא הוצרך המשנ”ב לזה, וגם לגבי עמידה לפני המתפלל הקיל המשנ”ב שם חוץ לד”א, אף שבעמידה לפני המתפלל הסתפק המשנ”ב בסק”ח חוץ לד’ אמות, וחזי’ מזה דכשיש עוד צירוף לא החמיר המשנ”ב (רק דעמידה לפני המתפלל אפשר הוא קל יותר מניד”ד דיש צד שמותר גם תוך ד’ אמות משא”כ בניד”ד שתוך ד”א לא הותר [אם כי גם כאן יש צד שמותר מחמת שעוסק בתורה] וגם דהמשנ”ב נוטה לומר דעמידה אינו בכלל איסור זה, עי’ במשנ”ב שם ומה שציין לדבריו בסק”ט [אם כי גם כאן אפשר שעיקר דעת המשנ”ב להקל בזה חדא דהקל כהא”ר בלעבור בשעה”ד ועוד בישיבה כנגד המתפלל חוץ לד”א לא כתב אלא “וטוב” ועי”ש בשעה”צ על המשנ”ב סק”ט מה שכ’ דבנידון של עמידה חוץ לד”א כ’ “ובפרט אם עוסק בתורה” א”כ עיקר ההיתר שלו מיירי בצירוף עוסק בתורה ג”כ בעמידה אבל משמע דלא רק באופן זה]).

ויש להוסיף עוד דהצירוף שהזכיר המשנ”ב דיש מתירין לאחריו הוא צירוף קלוש דהרי היש מתירין נקטו כן בכוונת הרא”ש ורוב הפוסקים לא נקטו כן בדעת הרא”ש (עי’ ד”מ ומג”א) וכ”ש דלהתוס’ אין ראיה להתיר, ונמצא בזה דהצירוף מאחריו הוא קליש ביחס לצירוף דצדדין שלפניו.

הלכך לכאו’ כ”ש שיש להתיר בלומד בצדדין שלפניו חוץ לד”א שיוכל לשבת.

לפמש”כ המשנ”ב בסי’ קפד סק”ז דיש לסמוך בשעה”ד על הדעות שאם יצא בשוגג יכול בשעת הדחק לברך במקום אחר כשא”א לברך במקום הראשון, ולכאורה יצא באונס הוא כמו יצא בשוגג.

ואם רואה מקומו הראשון כ’ המשנ”ב בסק”א דאם יש לו מניעה לברך בחדר שאכל יוכל לסמוך על זה שרואה מקומו הראשון (וצריך שלא יראה הצואה עצמה לדעת המחמירים בסי’ עט).

ועוד דן במשנ”ב סק”א בשם המג”א סק”א במי שבשעת הברכה הראשונה נתכוון לברך ברכהמ”ז בחדר אחר דאם אינו יכול לברך במקום הראשון כגון שאין נקי שם אפשר דיש להקל בשעה”ד אפי’ אינו רואה מקומו הראשון.

[ויש לציין דגם מש”כ פוסקי זמנינו לענין אכילה מחדר לחדר בזמנינו דיש צד דחשיב מסתמא כמו שהיה דעת לאכול גם בחדר אחר לפי הענין, אבל לענין אכילה בחדר אחד וברכה בחדר אחר אפשר דמסתמא לא חשיב דעת, אלא א”כ נאמר דסגי שהי’ דעתו לאכול שם אע”פ שלא אכל וזה דחוק, ויש להוסיף דקי”ל דא”צ דעת לענין אכילה בחדר אחר בדברים שאין טעונין ברכה לאחריהם במקומן, ויש לציין עוד דמה שדנו המחה”ש והלבושי שרד מדברי המג”א בסי’ קעח סק”ח שכ’ בפשיטות דאם הי’ דעתו בשעת הברכה אף לאכול במקו”א קיל דמותר לברך שם אף בבית אחר לגמרי, היינו משום דשם מיירי שגם אכל במקו”א וכעין דברי השו”ע בסי’ קפד ס”ב, אבל אם רק נתכוון לאכול במקו”א ולא אכל שם אינו ברור דמהני דעת אכילה לענין הברכה, ויתכן דנחלקו בזה המחה”ש והלבושי שרד, דהמחה”ש תלה להדיא הנידון בסי’ קעח במה שגם אכל בבית אחר משא”כ כאן שהי’ דעתו רק לענין הברכה בבית אחר וזה לא שייך כוונה על הברכה, אבל הלבושי שרד שתלה זה דכשנתכוון לאכול בבית אחר הי’ לו כוונה לעשות כדין משא”כ כשנתכוון רק לברך בבית אחר לא היתה לו כוונה לעשות כדין אפשר דסגי בכוונה לאכילה בלבד אף אם לא אכל כיון שלא נתכוון לעשות שלא כדין, אבל למעשה אין ראיה דעכשיו מ”מ מה שמברך במקום שלא אכל הוא עושה שלא כדין ואם נימא דמהני כוונה לזה סו”ס הוא שלא כדין, ואם נימא דמה דלא מהני כוונה לברכה לחוד משום שהוא שלא כדין א”כ י”ל דבכל גווני שיכוון דבר שהוא לברך שלא במקומו א”כ סו”ס עשה כאן דבר שיגרום לו לעשות שלא כדין, ולא כ’ הלבושי שרד כאן בביאור דברי המג”א בסי’ קעח אלא “דכיון דחשבינן להא כחד מקום שרי אפילו לכתחילה לברך שם” עכ”ל, ור”ל דמאחר שלענין האכילה לא עבר איסורא במה ששינה מקומו והמשיך ואכל חשיב כחד מקום וממילא ה”ה לענין הברכה, וא”כ גם להלבושי שרד יש מקום לומר דכוונה לאכילה לא מהני בסופו של דבר לברכה לחוד.

ובתשלום כל הנ”ל יש לציין ללשון החי”א כלל מז ס”ז (שהמשנ”ב הביאו כמקור לדבריו לצד המג”א) שכ’ ע”פ המג”א בר”ס קפד דמותר לכוון בשעת הברכה לברך בחדר אחר ולכתחילה לא יעשה כן אלא בשעת הצורך עכ”ד, ויתכן שהרגיש בקושיית האחרונים הנ”ל דבסי’ קעח מבואר במג”א שהוא היתר לענין מבית לבית וכ”ש מחדר לחדר, ולכן גם החי”א נקט שהוא היתר, ולא תי’ החילוק הנ”ל שתלוי מה היה בדעתו אם על האכילה או על ברהמ”ז, אלא רק דשלא בשעת הצורך ראוי להחמיר לעולם לברך בשעת האכילה כמש”כ רבינו יונה מההוא תלמיד דגם בשוגג לכתחילה יחזור למקומו וה”ה בניד”ד, ושם בסי’ קעח מיירי שאם כבר אכל במקו”א יכול לברך דלענין חומרא דההוא תלמידא סגי גם שאכל במקו”א].

וצ”ב דלכאורה בשעה”ד יכול להקל גם בלא נתכוון וכמשנ”ת, ואולי סבר המשנ”ב שבמקרה שלא נתכוון לברך בחדר אחר מחוייב לעשות כל טצדקי לברך במקומו, דהוא חיוב דרבנן גמור שלא לצאת במקומו, והטעם אולי דבאמת שעה”ד לא חשיב כמו יצא בשוגג.

ובאמת מצינו שנחלקו האחרונים באופן שיצא במזיד בשעה”ד אם צריך לחזור למקומו דהמשנ”ב סק”ז הנ”ל כתב דבשעת הדחק יכול לסמוך על הדעה הראשונה שבשו”ע שהיא ד’ הרמב”ם, והיינו מסתמא כל מה שנזכר בסברא הראשונה שבעקר מזיד יחזור למקומו הראשון ובעקר בשוגג יברך במקום שהוא שם עכשיו, וכ”כ בשו”ע הגר”ז בסעי’ א שאם יצא במזיד אפי’ בשעה”ד צריך לחזור (ואולי י”ל דהיינו אף לדעה הראשונה וצלע”ש), וכן נראה ממש”כ המשנ”ב בסק”ג ע”פ המג”א והפמ”ג [בביאור הדעה הראשונה] דאם יצא במזיד אפי’ הלך כמה מילין צריך לחזור למקומו לברך אם יספיק לחזור תוך שיעור עיכול, ומבואר מכ”ז דלכאורה ס”ל להנך אחרונים דביצא במזיד אפי’ לדעה הראשונה מחוייב לחזור למקומו (וכ”ז דלא כהאחרונים שחלקו ע”ז, עי’ במשנה אחרונה על המשנ”ב סק”ג מה שהביא דעות החולקים בזה).

ולכאורה לפ”ז ה”ה בלא יצא כלל אסור לו לצאת אפי’ בשעה”ד וצריך לעשות כל טצדקי כמו בחיוב דרבנן (ובבה”ל לענין סזת”פ מבואר דגם בדרבנן השיעור הוא חומש נכסיו), רק דיש מקום בדוחק לחלק, ולומר דאחר שכבר יצא במזיד באיסור קנסוהו אבל אם הצורך התחיל קודם היציאה לא קנסוהו שלא לצאת משם כיון שעכשיו הוא עומד במצב של שעה”ד שהוא כעין שוגג רק דמהמשנ”ב הנ”ל בסק”א לגבי היה בדעתו וכו’ לא משמע כן כמשנ”ת, וכמו”כ יש לומר דאדרבה אפי’ להסוברים דביצא במזיד א”צ לחזור בשעה”ד [לדעה הראשונה] מ”מ אם לא יצא צריך להתאמץ לברך שם, וכך משמע מלשון הבא”ח ש”א בהעלות ס”ו דההיתר להמקילים בפרט זה הוא רק לאחר שכבר יצא, אבל גם זה אינו מוכרח, די”ל דאורחא דמילתא מיירי בשיירה שאינו מצוי שיהיה שעה”ד לצאת באותו רגע אלא רק שאם כבר יצא, ומסברא אין מקום לומר דלצאת מיד בשעה”ד חמור מלחזור אחר שיצא במזיד, וצל”ע בכ”ז.

ובתשלום הדברים אבוא לעוד נקודה אחת, דהנה לכאורה יש מקום לדחות הראיה מהמשנ”ב בסק”א בשם המג”א והחי”א שבשעה”ד שהמקום שאכל אינו נקי אפשר שיכול לסמוך על זה שהיה בדעתו לברך בחדר אחר, ולומר דשם מיירי שיוכל לסמוך ע”ז אפי’ לכתחילה, לאכול במקום שלא יוכל לברך שם, אבל לולי קולא זו לא היה יכול לסמוך ע”ז אפי’ בדיעבד, ובאמת בלשון החי”א שם נזכר שאין לסמוך על קולא זו לכתחילה אם לא שיש לו מניעה שלא יוכל לברך בחדר זה עכ”ל, אבל לא נראה דכונת המשנ”ב לזה דבדיעבד א”צ לברך במקום שאכל כלל כשאינו נקי, דהמשנ”ב כתב הכל בלשון עבר דדעתו היה בשעת ברכה וכו’ שבמקום שאכל אינו נקי לברך שם וכו’ ומשמע דמיירי במי שכבר בירך וכבר אכל דבכה”ג “אפשר” שיכול לברך ע”ז וכולי האי ואפשר, וממילא לא מיירי רק לענין לכתחילה שיוכל לאכול שם ולסמוך ע”ז, אע”ג דלקושטא דמילתא יש מקום להעלות צד דהיתר זה הוא גם לכתחילה, מ”מ עיקר מה דמיירי הוא בדיעבד בכבר אכל, וממילא אין מקום לומר דבדיעבד מותר בכל גווני כשאי אפשר בפתרון זה וק”ל.

ואם אין שום מצב לנקות את המקום שאכל פשיטא שיש לו לברך במקו”א ודמי למה שכ’ בסק”ג בשם המג”א דאם עד שיחזור למקומו יעבור שיעור עיכול יברך במקום שהוא שם עכשיו.

אבל אם יש לו עוד פת לאכול יאכל במקום השני ושם יברך ברכת המזון ויצא כל הדעות כמבואר בשו”ע סי’ קפד ס”ב, וכ”ש בניד”ד שהמדובר על חדר אחר שהוא יותר קל שאפי’ בדברים הטעונים ברכה אחריהם במקומן מחדר לחדר הוא יותר קל דהבה”ל נקט שהמקיל בזה אין למחות בידו דיש לו על מי לסמוך וכ”ש בזמנינו שי”א דמסתמא דעתו ע”ז מחדר לחדר לפי הענין, וכ’ המשנ”ב בסי’ קפד סקי”ב דלענין הדין הזה לאכול במקום החדש בעינן דוקא פת שמברכין עליה המוציא וא”צ כזית.

היוצא מכ”ז דאם יכול לאכול מעט פת בחדר אחר יאכל שם ואם אין לו פת לכאורה יצטרך לנקות המקום שהוא נמצא שם ולא יוכל לצאת משם מכח טענת שעת הדחק.

צדדי האפשרויות הם כדלהלן, האם מוטב שיתפלל בביתו, או שיקרא קריאת שמע בביתו בלא ברכותיה ואחר כך יתפלל תפילת שמונה עשרה בבית כנסת לאחר חצות, או שיתחיל בדרך הליכתו קריאת שמע כדי שיספיק לפני חצות ואז ימשיך בבית הכנסת שמונה עשרה, או שיקרא בביתו קריאת שמע עם הברכות עד שומר עמו ישראל או עד ה’ אלהיכם אמת וימתין וילך וימשיך בבית הכנסת (ונתבאר בזה גם אם יש חיוב להתפלל ערבית קודם חצות).

יעוי’ במשנ”ב ס”ס מו סקל”א וסקל”ב ובבה”ל שם, שכתב דבאופן שיש חשש שיאחרו הציבור ק”ש של שחרית יקרא ג’ פרשיות ויכוון לצאת אז ואח”כ יקרא עם הציבור כקורא בתורה (עי’ בה”ל ס”ס מו, ומשנ”ב סי’ ס סק”ד, וכשקורא שוב ק”ש יכוון לצאת ק”ש כתיקונה לדעת רב האי שיש מצוה בקריאת ק”ש עם ברכותיה שוב כמ”ש הבה”ל בסי’ ס ס”ב), ואם יש חשש שיאחרו עד לאחר ד’ שעות לא ימתין להם כלל שלא יפסיד ברכות ק”ש וכן תפילה בזמנה עכ”ד בקיצור.

והנה בניד”ד בערבית נחלקו הפוסקים האם רק זמן ק”ש של ערבית הוא עד חצות או גם זמן תפילת ערבית צריך להתפלל קודם חצות, ובפמ”ג סי’ קח משב”ז סק”ג הביא דבא”ר כתב ב’ הצדדים בזה בביאור דברי הלבוש, והכריע הפמ”ג כהצד דתפילת ערבית כל הלילה וכתב שכן מבואר ברמב”ם פ”ג מהל’ תפילה ה”ו.

וכן משמע גם בפהמ”ש להרמב”ם פ”ד מ”א, ולמד כן מדתנן תפלת הערב אין לה קבע שהכונה כל הלילה וכן מבואר ברשב”א בתשובה רסא שהביא המלאכ”ש שם פ”ד מ”א, וכ”כ הצל”ח ע”פ התר”י ושנות אליהו וקר”א ותפא”י ועוד הרבה אחרונים (צל”ח בברכות כו ע”ב וכתב כן ע”פ התר”י כז ע”ב, שנות אליהו ברכות פ”א מ”א, תפא”י ברכות פ”ד מ”א בהלכתא גבירתא וכעי”ז בפירושו יכין שם, מלא הרועים אות ק’ ק”ש סק”ז, אורח נאמן סי’ קח סק”ז, שתילי זיתים שם סק”ז, קצה”ש סי’ כז בדי השלחן סקי”ג, חידושי רז”ה לר”ז הלוי דיני ק”ש ותפילה, נהר שלום סי’ פט סק”ב, וראה עוד בבירור הלכה סי’ רלה פרטי דינים סק”ה).

ולגוף הענין שאין לה קבע היינו כל הלילה כך מפרש לה בגמ’ בהו”א ואף דלהמסקנא מפרשי’ אין לה קבע לענין מידי אחרינא כ’ הצל”ח שהוא בכלל זה שתפילת הערבית היא כל הלילה רק שנוסף עוד דבר שנזכר במסקנא בכלל זה, וכך מבואר בתר”י וברשב”א במלאכ”ש שם וברע”ב ובתוס’ אנשי שם, ומ”מ יש להוסיף דמאחר דמתוך דברי הגמ’ בהו”א מבואר דאי”ז בכלל הגזירה, א”כ הוא מחודש לומר דלמסקנא יש גזירה בזה כיון שכל הראיה לגזור הוא רק ממתני’ לעיל דף ב’ וכאן בסוגיין לא נזכר כלל.

ויש להוסיף דבגמ’ בברכות שם תלי תפילת הערב אין לה קבע במה שהקטר חלבים ואיברים אין להם קבע והנה לרש”י וסייעתו בריש ברכות דהקטר חלבים כל הלילה גם מדרבנן א”כ גם כאן מסתבר דהוא כפשוטו דהוא לכתחילה עד עלה”ש, אבל גם להסוברים דמדרבנן הקטר חלבים עד חצות כפשטות המשנה ברפ”ק דברכות מ”מ לענין תפילת ערבית אפשר דמודו דהרי הרמב”ם סובר דהקטר חלבים עד חצות (עי’ בתי”ט ריש ברכות) ואעפ”כ לענין תפילת ערבית מסכים שהוא עד עה”ש לכתחילה וכמשנ”ת.

אמנם בדה”ח נקט כאידך צד בא”ר והוא דתפילת מנחה א”א להשלימה אחר חצות הלילה כיון שאינו עיקר זמן ערבית אז, ועי’ להלן אם הוא מוכרח דיש בזה גם צד לעניננו או לא.

וראיתי להגר”י זילבר בבירור הלכה בסי’ רלה שהאריך והציע דדברי הפוסקים בסי’ קח שערבית אין זמנה אחר חצות לא נחתי כלל לענין זמן ערבית שבכל לילה אלא לענין דמיירי התם לענין תשלומין דמנחה שא”א להשלימה אחר חצות, ואף שהיא סברא מחודשת דהרי מה שרגילין להתפלל בכל לילה קודם חצות לפי הפמ”ג אינו מצד השמונ”ע שהוא הוא התפילה דערבית, וגם מפשטות דברי הפוסקים לא משמע כביאורו של הבירור הלכה, מ”מ צריך להזכיר גם צד זה, דלשוויי להדה”ח יחידאה לא משוינן מאחר דכמעט כל הפוסקים כתבו לא כן ושכן לכאורה יוצא מדברי הגמ’, ולכן אולי חזי סברתו של הבירור הלכה לאצטרופי, ובפרט דלפי צד זה מתבאר למה בסי’ רלה לא הזכיר המשנ”ב צד שא”א להתפלל אחר חצות לילה כמו בק”ש, אם כי אינו קשה כ”כ דיש לומר דדרך לומר ק”ש עם הברכות.

ובערה”ש סי’ רלה סי”ב הזכיר שלכתחילה יש להתפלל קודם חצות אבל אין מדבריו ראיה לענייננו כלל, חדא דלמה נקט לכתחילה ולא חובה, ועוד למה נקט בדיני הפסקה דאזלי’ בתר עלה”ש אם נימא דחצות הוא חיוב כמו כל חיוב דרבנן (כמו תפילת מנחה), ועוד דהרי הערה”ש בריש הסי’ ג”כ האריך ככל דברי המפרשים דלעיל דאין לה קבע מיירי גם לגבי זמן תפילה (ואמנם שם מיירי בעיקר לענין התחלת התפילה אבל סובב על דברי הגמ’ בתחילת דבריה דמיירי להדיא על שאפשר להתפלל אותה כל הלילה), וא”כ אפשר לא נזכר בניד”ד אלא דלכתחילה יש להתפלל ערבית קודם חצות, ולא מצד חיוב דרבנן.

ועי’ גם בספר הבתים תפילה ש”ג ס”ו שג”כ בדבריו משמע דמדינא זמנה עד עלה”ש וטוב להקדימה לכתחילה קודם חצות וז”ל וזמנה משתשקע החמה עד שיעלה עמוד השחר וכו’, ואף על פי שהיא רשות וזמנה כל הלילה צריך לדקדק בזמנה ולהתפלל אותה עד חצות, כדי שלא יאנס בשינה ויבטל מן התפלה, כמו שבארנו בשערי ק”ש עכ”ל (ואולי גם דעת המשנ”ב בסי’ רלה סקכ”ד דלקמן).

והמשנ”ב שם בסי’ קח סקט”ו הביא ב’ הדעות לענין השלמה למנחה הנ”ל אם הוא רק עד חצות או כל הלילה ולא הכריע (דעה שניה הביא בשם יש אומרים והוסיף “וע”ש בדה”ח מש”כ עוד בזה להלכה” ודעה שניה הביא בשם הפמ”ג בלשון “אמנם הפמ”ג כתב”, ובקובץ שערי הוראה יז בעמ’ מט ראיתי שכתב הרה”ג יחזקאל דרברמדיקר דנ’ דדעת המשנ”ב להלכה כהפמ”ג וכך חזר וכתב שכ”נ להלכה בסוף תשובתו שם עמ’ נה, ומ”מ אינו מוכרח בלשון המשנ”ב אבל אפשר שנוטה לזה וצ”ע).

אבל בסי’ רלה סקכ”ז ששם עיקר דין ערבית הזכיר המשנ”ב רק ק”ש ולא נחית שם לדין תפילה וכן בנדחי ישראל ומחנה ישראל פ”ח לא הזכיר המשנ”ב דעה זו שהשלמת מנחה רק עד חצות הלילה (היינו דעת הדה”ח שהביא במשנ”ב סי’ קח הנ”ל).

ולפי דברי הבירור הלכה הנ”ל נמצא דאין ראיה מדברי המשנ”ב בסי’ קח לעניננו, אלא שכבר נתבאר דדבריו מחודשים.

אולם המשנ”ב בסי’ רלה סקכ”ד כתב דשל ערבית בדיעבד זמנה כל הלילה והמעי’ שם יראה דמוכח שכוונתו לתפילת ערבית ולא לק”ש של ערבית חדא דהרי קודם לכן כ’ של מנחה וא”כ מיירי בדכוותה בערבית דהיינו בתפילת ערבית, ועוד דהרי מיירי שם על מש”כ הרמ”א דאם לא נטל ידיו לסעודה בערבית לא סגי שקורא ק”ש וצריך להפסיק אף לתפילה וע”ז כתב המשנ”ב דאע”ג דשל ערבית זמנה כל הלילה וכו’, א”כ קאי על תפילה שהוא מה דמיירי ביה הרמ”א, ובזה כ’ שרק בדיעבד זמנה כל הלילה, אבל עדיין אין מזה ראיה ברורה די”ל דבדיעבד ר”ל משום דלכתחילה צריך להקדים ולהתפלל ולא להתאחר וכמש”כ הפוסקים, ועוד יתכן ד”בדיעבד” ר”ל אם כבר נטל ידיו דמיירי בזה הרמ”א שם, ובאמת באותו הס”ק לעיל מינה הזכיר עוד המשנ”ב לשון “בדיעבד” לגבי אם כבר נטל ידיו בזמן מנחה, אף דאולי היה יותר קל לומר ד”בדיעבד” קאי על עצם זמן הערבית במש”כ שם “דתפילת ערבית בדיעבד זמנה כל הלילה”, ועי’ עוד מש”כ לעיל בדרך אפשר בדעת הערוה”ש דתפילת ערבית לכתחילה קודם חצות ולא בתורת איסור ושכן משמע בספר הבתים לחד מקמאי.

ובאול”צ ח”ב עמ’ קמט נקט דאם לא יספיק קודם חצות אלא ביחידות יתפלל ביחידות ולא יאחר אחר חצות משום דסבר דמעיקר הדין בעי’ תפילה קודם חצות וכעי”ז כתב בהליכ”ש תפילה ח סק”ג שהנוסע במכונית יתפלל בישיבה קודם חצות אם לא יצא משם קודם חצות וכעי”ז הובא בשם הגר”ע אויערבך (בית ההוראה ח”א או”ח עמ’ קנט הגר”י שוב) כהאופן של האול”צ הנ”ל, ונקט שם כן בדעת המשנ”ב הנ”ל בסי’ קח דזמן ערבית לכתחילה קודם חצות [ולענ”ד המשנ”ב בסי’ קח אינו מוכרח שהכריע כך וכנ”ל ועי’ להלן].

אולם סוגיין דעלמא דעיקר האיסור בקריאה אחר חצות הוא בק”ש בלבד שכך דעת הרמב”ם ורבינו יונה והרשב”א והרע”ב ורוב האחרונים כדלעיל, וממילא לפי דעות אלו באופן שלא יספיק לקרות ק”ש של ערבית עם הציבור קודם חצות אבל יספיק להתפלל עם הציבור עד עלה”ש דמי בזה להאופן הראשון במשנ”ב סי’ מו שם (שהובא בתחילת התשובה) שיספיקו הציבור להתפלל תוך זמן תפילה ולא תוך זמן ק”ש, ואז דינו שיקרא ק”ש קודם לכן (ואע”ג דלפשטות הגמ’ עיקר דין פרשה שלישית אינה בלילה מ”מ השתא דתקון לומר כולו מחמת בני מערבא והואיל ומתחלינן וכו’ יש לומר דלכתחילה הוא בכלל האמירה כדי להספיק יציא”מ, ועי’ משנ”ב להלן מש”כ בדעת הרמב”ם בזה), וילך לבהכנ”ס ויתפלל עמהם, וכעי”ז כתב הגרח”ק (שאלת רב כרך א’ ח”ב כא טז) דמי שיושב באוטובוס ויגיע ליעדו רק אחר חצות יקרא עכשיו רק ק”ש בלא הברכות.

ולכן להגרח”ק להתפלל בביתו כדי להרוויח סמיכת גאולה של ערבית לתפילה של ערבית ולהרוויח לקרוא ק”ש מתחילה בברכותיה אין לעשות כן מהטעם שנתבאר דגם בשחרית אין לעשות כן אלא לקרוא ק”ש בנפרד אם הציבור בודאי יתפללו התפילה בזמנה.

וכן הגרי”ש אלישיב (לשכנו תדרשו קו’ הל’ תפילה להגר”י ישראלזון עמ’ רעה) נקט כהגרח”ק שיקרא ק”ש לפני חצות ויתפלל בציבור אחר חצות, ושו”ר שהובאו בזה סתירות בשם הגרח”ק (ראה במשנ”א סי’ רלה אות מז).

אולם הפוסקים שנקטו להתפלל קודם לכן ביחידות יתכן ליישב לפי שיטתם גם אם נסבור דמעיקר הדין אין חיוב להחמיר בזה, מ”מ אף שהוא רק ספק איסור להתפלל אחר חצות תפילת ערבית מ”מ אפשר דמותר להחמיר על עצמו להמנע מספק איסור דרבנן אף שמפסיד בהידור מלהתפלל במנין דכל כה”ג אפשר דמותר לבטל תפילה בציבור כדי שלא להכנס בחשש איסור (ויש דעות בזה בדרגת חיוב תפילה בציבור ובמקו”א הרחבתי דעיקר הדעה להלכה שתפילה בציבור היא חובה ומ”מ לכו”ע היא חובה שנפטר ממנה במקום הצורך לפי שיעורים שקבעו חכמים) או אפשר שלמדו בדעת המשנ”ב בסי’ רלה סקכ”ד הנ”ל דתפילת שמונ”ע אחר חצות הוא בדיעבד.

[עכ”פ הנידון בתשו’ זה שייך גם לשי’ הגרשז”א והאול”צ באופן שבלאו הכי לא יספיק תפילה בביתו קודם חצות].

אבל יש בזה נידון נוסף דהרי ברכות ק”ש לא יספיק לומר קודם חצות גם להגרח”ק, וזה נידון בפני עצמו לגבי ברכות ק”ש האם הסוברים שתפילה אחר צות לכתחילה כשקרא ק”ש בזמנה האם גם ברכות ק”ש, ועי’ שערי הוראה שם שכתב להביא ראיות דלולי אם יש מנהג בזה היה צ”ל ממשמעות הפוסקים שהברכות חובה קודם חצות עי”ש מש”כ בזה, ומאחר דרוב הראיות שם אינם מדברים מפורשים בפוסקים אלא מטעמים שנתנו הפוסקים לדינים אחרים לכך לא אאריך בזה כאן (ומצינו דברים שאמרו שאין למדין דבר מדבר כגון בטריפות ובהל’ מועד ואפשר דמ”מ אין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות וצל”ע בזה).

ומ”מ הביא שם ראיה לכאורה מפורשת מתלמידי רבינו יונה ריש ברכות שכ’ דאית דמפרשי דלרבנן אחר חצות קורא ק”ש בלא הברכות, אבל גם מזה אין ראיה ברורה דהרי רבינו יונה לשיטתו סובר כהרא”ש דהלכה כרבן גמליאל דעד שיעלה עמוד השחר [והשע”ת סי’ רלה סק”ז נקט דכשיש צורך בדבר יכול לסמוך ע”ז וגם הבה”ל סי’ רלה הזכיר כן בלשון אפשר דבמקום הדחק כגון בת”ת דרבים וכה”ג יכול לסמוך ע”ז, ובמשנ”ב סי’ פט סקמ”ב ציין לדברי השע”ת לנידון דהתם ודבריו יתבארו בסמוך, ויתכן להוסיף דגם במקום שיש כבוד הבריות אפשר שיכול לסמוך ע”ז, וכמו שאירע שחתן בשמחת הז’ ברכות לא היה יכול לקרוא קודם חצות מחמת דרשן א’ שהאריך בדרשתו ולכאורה להנ”ל לאו איסורא עבד], וא”כ לא מצינו פוסק שפסק דאין קורא הברכות אחר חצות, והטעם דהרי בודאי שלא נהגו כן, וא”כ אין לנו ראיה ברורה דלענין זה הברכות צריכים להיות כמו הק”ש אפי’ לכתחילה, ואולי זה יהיה תליא בנידון הפוסקים אי ברכות אינן מן הק”ש.

ובאופן של הרמ”א ודברי המשנ”ב בסי’ מו הנ”ל (בריש התשובה) לכאו’ הרי היה יכול להתחיל ולומר הכל כסדר עד ק”ש ולהפסיק שם ולהמתין להקהל וחזי’ שהרמ”א שם בס”ס מו והמשנ”ב שם לא הציעו לעשות כן דלכתחילה יש להתפלל עם הציבור גם פסוד”ז וברכות ק”ש וגם דלכתחילה אין לעשות הפסק כזה באמצע סדרי התפילות (עי’ עוד משנ”ב סי’ כה לענין הפסק בשהייה לכתחילה, ועוד), וכן מבואר עוד במשנ”ב סי’ סו סקנ”ד בשם המג”א והנהר שלום והפמ”ג דכדי שלא יצטרך להפסיק באמצע התפילה ולהמתין לציבור יקרא ק”ש קודם לכן ולא יתחיל ק”ש עם ברכותיה ויפסיק וימתין לציבור.

[ועי’ עוד במשנ”ב סי’ קיב סק”ד דאם מתחיל עם הציבור יוצר אור וירא שיאחרו זמק”ש מחמת הפיוטים שימשיך לק”ש וימתין ואינו שייך לכאן שאינו מתחיל עכשיו עם הציבור, וגם למש”כ שם אפשר דאם יודע שיצטרך להמתין יקרא ק”ש בלא ברכותיה קודם לכן ויתחיל בשיעור זמן שלא יצטרך להמתין באמצע אם כי שם אינו ממש הנידון כאן דשם יש מקום לבעל דין לטעון דכיון שהתחילו הציבור כבר יתחיל עמהם אבל במה שהביא בסי’ ס’ בשם המג”א לא משמע כן, וצל”ע בזה].

א”כ גם בניד”ד אין להתחיל להתפלל בביתו ולהמשיך אחר כך בבהכנ”ס אע”פ שירויח בזה לקרוא ק”ש עם הברכות בפעם הראשונה שיוצא בה יד”ח (עי’ בבה”ל ס”ס מו), שהרי צריך לעשות הפסק מזמן שמתחיל בביתו עד שמגיע לבהכנ”ס, וכ”ש שכאן יש הפסקה גדולה יותר בהליכה ובמעבר ממקום למקום (ועי’ ט”ז ומשנ”ב בסי’ ח ושאר פוסקים).

במשנ”ב סי’ פט סקמ”ב וכשנוסע בלילה ויכול לבוא במלון להתפלל שם מעריב נכון להתאחר להתפלל עד בואו שם ולא יתפלל בעודו בדרך אם לא שהוא ישן על העגלה ויש לחוש שמא בתוך כך יעלה עמוד השחר ועיין ברל”ה בשע”ת סק”ז או שהוא ירא שמא לא יהיה לו שם מקום מנוחה להתפלל שיבלבלוהו שם בני הבית עכ”ל.

ויש שהבינו מדבריו שבא להכריע כהשע”ת שבכל מקום צורך יכול לסמוך על הסוברים שזמן ק”ש כל הלילה, ושעדיף שלא לקרוא בברכותיה קודם זמנה [דהיינו שלא לעשות כפתרון הגרח”ק הנ”ל] כדי שיקראנה בברכותיה אחר חצות דגם זה חשיב צורך המצדיק לסמוך על הרא”ש וסייעתו שפסקו כר”ג שזמנה לכתחילה גם אחר חצות.

והנה המשנ”ב כאן באמת לא הזכיר שלא יקרא ק”ש בדרכו, אבל יש מקום לדקדק כן, שהרי לגבי שחרית כתב לעיל מינה, אם הוא בדרך ומתיירא שיעבור זמן ק”ש יקרא ק”ש בלי ברכות וכשיבוא למלון יקרא עוד הפעם ק”ש עם ברכותיה ויסמוך גאולה לתפלה ואם הוא רואה שיעבור גם זמן תפלה [שהיא רק עד ד’ שעות] ודאי יתפלל י”ח ג”כ בדרך מהלך או מיושב עכ”ל, וכאן לגבי ערבית לא כתב כן, א”כ לגבי ערבית לא אמרי’ שיקרא ק”ש קודם לכן, וכן ממה שציין לדברי השע”ת בסי’ רלה סק”ז דהוא מתיר לקרוא ק”ש לאחר זמנה במקום הצורך.

וממילא יש מקום לטעון דשם באמת שהוא נוסע בדרכו אינו יכול לכוון כ”כ הק”ש ולכך יכול לאחר הק”ש עם התפילה אח”כ, ואולי מצטרף לזה גם מה שצריך לאחר את התפילה או דהמשנ”ב כאן קאי אליבא דהדעה דגם תפילה זמנה לכתחילה קודם חצות וע”ז הזכיר דברי השע”ת דיש לאחר את התפילה לאחר חצות במקום הצורך, ולא חילק בין ק”ש לתפילה כיון דס”ל לדעה זו שאין עדיפות לק”ש על פני תפילה [אבל זה תמוה טובא דהרי גם לדעה זו הם ב’ חיובים נפרדים לעשותם קודם חצות וא”כ למה שלא יקדים לכה”פ חיוב אחד].

ומקושי ודוחק הענין י”ל דהמשנ”ב לענין ערבית באמת לא נחית לגבי מה יעשה עם הק”ש של ערבית דבזה סמך מחד גיסא על מה שפירש הענין לגבי שחרית שיקרא ק”ש בלא ברכותיה קודם לכן וה”ה בערבית, ומאידך גיסא רמז לדברי השע”ת דבמקום הצורך יכול לקרות ק”ש אח”כ וממילא אם יש כאן צורך מחמת כוונה לא יקרא ק”ש בדרך ואי נמי נימא דלהפסיד ק”ש בברכותיה בערבית כיון שאינו לכתחילה לגמרי (עי’ משנ”ב ס”ס מו) יש צד שהוא ג”כ חשיב מקום צורך ואולי גם זה כלל המשנ”ב במה שציין לשע”ת.

[ויש מקום לטעון דקאי כהסוברים דתפילה אחר חצות לכתחילה ולכן רק בזה התיר בלא סברת השע”ת ואילו לגבי ק”ש הוצרך לבוא לסברת השע”ת].

ובשעה”צ סי’ רלא סקמ”א הזכיר דברי הרמב”ם בפהמ”ש ברכות פ”ד מ”א עד הנה”ח ועי”ש מה שדן בדבריו אבל אין להביא ראיה דזה הוא גם לכתחילה דכל הנידון במשנ”ב שם הוא בדיעבד במי שגם הק”ש לא קרא קודם חצות וממילא אין בזה הכרעה בנד”ד.

והנה בניד”ד שייך למצוא לכאורה פתרון נוסף והוא להתחיל תפילתו בבית ולהמשיך עד שיבוא לבהכנ”ס ואז יספיק ק”ש בזמנה עם הברכות ובלא הפסק בשהיה בין ק”ש לתפילה או בין גאולה לתפילה, אבל גם זה אינו נכון, דהרי אין יכול לכוון כ”כ בדרך (עי’ ברכות ג ע”א ועוד דוכתי שנתבאר ענין זה ועי’ שו”ע סי’ פט ס”ח), וגם כשהתירו לא התירו כשיכול להתפלל קודם לכן בביתו כדין (עי’ משנ”ב סי’ פט סקל”ח), ובפרט דיש חששות מקומות המטונפים בדרך מפחי האשפה ועוד (ועי’ משנ”ב ס”ס מג סק”כ ובתשובתי ד”ה מה ההיתר לקרוא קריאת שמע כנגד פח אשפה ברחוב מכוסה).

ולכן הדבר הראוי במקרה כזה הוא לקרות ק”ש בביתו ולכוון לצאת בה יד”ח ולילך לבהכנ”ס ולהתפלל כל התפילה כסדר עם ק”ש וברכותיה.

ובאופן שלא נמלך והתחיל בביתו התפילה יש לדון מתי יפסיק אם אחר ק”ש או אחר השכיבנו עדיף דהוא אחר ברכות ק”ש או לכה”פ בין השכיבנו לגאל ישראל שהוא בין ברכה לברכה.

ובב”י ורמ”א סי’ סו ס”י כתבו בשם הרוקח סי’ שכא דמי שאינו יכול להתפלל מיד אחר ק”ש, יקרא ק”ש עד אמת וימתין לומר שאר הברכות עד שיתפלל שאז יאמר ויציב ויתפלל כדי שיסמוך גאולה לתפלה, והביא המשנ”ב בשם האחרונים דמיירי שהתחיל על דעת שלא יצטרך להמתין ולבסוף הוצרך להמתין.

ובניד”ד בערבית חובת סמיכה גאולה לתפילה קיל (ונתבאר מזה עוד במקו”א) ואעפ”כ מאחר שיש מצוה בדבר כמ”ש בברכות ד ע”ב כר’ יוחנן דהלכתא כוותיה א”כ לכאורה גם בזה עדיף להמתין בין אמת לואמונה אע”ג דחשיב באמצע ברכה מצד דאמת שייך גם לואמונה (וכן מוכח בתוס’ דברכות ובפר”ח סי’ סו ס”ה ודלא כאפיקי מגינים על הרמ”א שם ובמלאכ”ש פ”ב דברכות מ”ב כבר דחה דעה זו ומ”מ גם לאפיקי מגינים דבריו שייכים גם בערבית וכל דכן הוא דבערבית לא נאמרו כמה לשונות דנצרף אמת עמהם, רק דהאמת סוגיין דעלמא בראשונים ובאחרונים דלא כמש”כ האפיקי מגינים בדעת הרמ”א בשם הרוקח ועי’ לעיל במשנ”ב דברי הרא”ש לענין הפסקה בויציב ובשנו”א), ואע”ג שיכול להמתין בין גאל ישראל ובין השכיבנו ולסמוך השכיבנו לתפילה לא מהני מידי דעיקר ההסמכה היא הגאולה ורק דהשכיבנו אינו הפסק, עי’ ברכות שם, ולכך ההסמכה לכאורה גם בזה צריכה להיות גאל ישראל והשכיבנו יחד לתפילה ולכן ההפסקה לא יעשה אלא בין אמת לואמונה וצל”ע.

היוצא מזה דהנכון [לשי’ רוב הפוסקים] שיקרא ק”ש בביתו ואח”כ יתחיל ויתפלל הכל בבהכנ”ס, ולהסוברים שיש חיוב להתפלל ערבית קודם חצות א”כ יתפלל בביתו אם יכול להספיק באופן זה תפילה קודם חצות.