הנה לכמה פוסקים [עי’ סי’ תרנה ס”ה] משמע דא”א לברך על הלולב שוב אם יתחיל לקיים בו מצוותו קודם הברכה, ומאידך לומר הלל בלא לולב הוא ג”כ שלא לכתחילה, ולכן מחד גיסא צריך להתחיל לקיים מצוות הלולב ומאידך גיסא מתי ...קרא עוד
הנה לכמה פוסקים [עי’ סי’ תרנה ס”ה] משמע דא”א לברך על הלולב שוב אם יתחיל לקיים בו מצוותו קודם הברכה, ומאידך לומר הלל בלא לולב הוא ג”כ שלא לכתחילה, ולכן מחד גיסא צריך להתחיל לקיים מצוות הלולב ומאידך גיסא מתי יברך עליו דאם לא עכשיו אימתי דהרי לכאורה כבר יצא יד”ח המצוה דמדאגבהיה נפק ביה (ועי’ להלן).
והנה אם יפסיק ויברך על נטילת לולב קודם שמתחיל הלל בין ברכת ההלל לבין אמירת ההלל א”כ יש לדון דשמא עי”ז ברכת ההלל הו”ל ברכה לבטלה דאין לברכתו על מה לחול [עי’ משנ”ב סי’ נא סק”ד ועי”ש בב”י דברוך שאמר יש צד דקיל יותר].
ולענין לברך באמצע הלל תליא בדיני הפסקה באמצע הלל השלם שווה לדיני הפסקה בק”ש כמבואר בסי’ תפח ס”א, ולכן אם יברך באמצע ההלל אפשר דדמי בזה לנידון אם מותר לברך באמצע ברכות ק”ש על התפילין, ועי’ סי’ סו בשו”ע ומשנ”ב דמבואר שם דלענין ברכות ק”ש אם שכח להניח קודם יכול להניח בין הפרקים בברכה ובק”ש עצמה יניח בברכה מיד כיון שכל תיבה ותיבה צריך שיהיו עליו התפילין, ויש לדון בניד”ד אם דמי לק”ש כיון שלכתחילה צריך להחזיק הלולב בזמן הלל מדינא דמשנה, ולכך לכאורה דינו כמו לענין תפילין בק”ש.
ואם נימא דזה דמי לק”ש א”כ יש לדון עוד דשמא שרי להפסיק גם בין ברכת ההלל להלל עצמו, כיון שהוא חובה להלל וכמו שמותר להפסיק בין תיבה לתיבה, ועי’ במשנ”ב סי’ תקפה סקי”ח ובדברי הפוסקים שהביא שם לענין אמירת ויהי נועם בין הברכה לתקיעה, ושם יש טיבותא מחד גיסא שא”א לעשות המצוה בלא זה [משא”כ כאן ששייך לקרוא ההלל בלא זה] וריעותא מחד גיסא שאין זו סגולה בדוקה כמש”כ שם הדגמ”ר, [ויש גם צד דבאמת הויהי נועם הי’ הפסק רק דהותר להם להפסיק ולברך שוב עי”ש בשע”ת והוא מחודש מאוד דהרי סו”ס שח לצורך הברכה ונתכוון לצורך הברכה, עי’ סי’ קסז ס”ו גבי טול ברוך, והמשנ”ב ג”כ לא ברירא ליה דברי השע”ת], ובניד”ד הוא צורך ההלל לומר הלולב עם הלל אבל לא שא”א לצאת יד”ח הלל בלא זה, ועי’ עוד בשו”ע ורמ”א ומשנ”ב בסי’ קסז שם לגבי דיבור בין ברכה לסעודה בטול ברוך דלכתחילה בודאי אין להפסיק בדבר, ומבואר שם בבה”ל דהוא אף בביטול מצוה דרבנן כגון הבאת מאכל לבהמה לפ”ד שהוא דרבנן וכגון הבאת מלח לשולחן בפת שאינה נקיה בכל גווני אסור להפסיק בין ברכה לאכילה וה”ה בניד”ד (וגם אין ברור בניד”ד שאמר הלל בלא לולב אף שהי’ לולב דמקרי עברינא, ודעת הלקט יושר ח”א עמ’ קמז שהלל בציבור עדיף על הלל עם ד’ מינים, וזה אף דלא ס”ד שיש איסור באמירת הלל ביחיד, ומ”מ יש לציין דבזמנם אם היו קובעין להעדיף ד’ מינים בהלל על פני הלל בציבור היה בטל אמירת ההלל בציבור לגמרי ואכה”מ).
[ואמנם אשכחן דבין אהבה לשמע שרי להפסיק לתפילין אבל בזה י”א דברכות אין מן הק”ש ואפי’ להסוברים דברכות הן מהק”ש ועי’ ב”י בסי’ נא מ”מ שם קיל לענין אמירת שלום, וגם להמחבר שייך לומר הברכות מעיקר הדין בלא הק”ש אם קרא הק”ש קודם לכן, אבל בין ברכה למצוה כשהברכה רק על המצוה או בין ברכה לאכילה לא כמבואר במג”א סי’ רו סק”ד ומשנ”ב שם סקי”ב, וחזי’ מכ”ז דבין אהבה לשמע אינו ממש כמו כל בין ברכה למצוה].
והנה בניד”ד הפסק בברכה הוא קיל כמש”כ הרמ”א ביו”ד סי’ רסה ס”ה בשם הרשב”א ח”א סי’ שפב וכלבו סי’ עג, דברכה לא הוי הפסק כמ”ש בסי’ כח ס”ט לגבי כיסוי הדם, וכ”ה בב”י יו”ד סי’ יט, ולכן מעיקר הדין גם אם יפסיק בין ברכת ההלל לקריאת ההלל כיון שההפסק הוא בדבר ברכה אין בזה הפסק בדיעבד להצריכו הלל מ”מ לכתחילה אינו ברור שמותר לסמוך ע”ז דבתבוא”ש סי’ יט משמע דברכת הרעם הו”ל הפסק כקדיש וקדושה, וגם הרמ”א גופיה שם בסי’ רסה מיירי בשכח ולא לכתחילה, [ולגוף ראייתו של הרמ”א מהרשב”א יש להעיר דלכאו’ אינו מוכרח דמיירי גם בברכה שאינה על אותו המעשה שמברך אולם ממה שהשוה הרמ”א לדין כיסוי הדם חזי’ דגם כשהברכה אינה על אותו המעשה אבל עכ”פ כשהוא מעשה שבא מחמת מעשה זה וכמו בענייננו שנטילת הלולב שייכת להלל שמצוותם יחד] ומ”מ בדיעבד אפי’ בקדיש וקדושה אינו הפסק [עי’ בט”ז סי’ כה סק”ח ובמשנ”ב שם].
ולשי’ הגר”א (עי’ שעה”צ סי’ תרנה סקל”ב) בשם כמה ראשונים (עי”ש בב”י) שאפשר לברך על המשך המצוה כאנשי ירושלים א”כ יוכל לברך אחר ההלל [אלא דיכול לברך גם באמצע הלל כמו שבתפילין ג”כ מברך באמצע ק”ש אף שיכול לברך אח”כ], אבל אם ירצה לחשוש לכל הדעות לא יוכל לברך אחר הנענוע אבל יוכל לברך אחר ההגבהה קודם הנענוע (עי’ משנ”ב ושעה”צ שם דבדיעבד אם הגביה ולא נענע יכול לברך קודם נענוע), ולא יעשה נענוע עד אחר שמסיים פרק ראשון של הלל.
ולכן מכיון שהדיבור בין ברכת הלל להלל לצורך ההלל לא ברירא לכו”ע שהוא מותר אף בדיעבד, ומאידך גיסא לפי הכרעת המשנ”ב בשם האחרונים בדיעבד מותר לברך לאחר נטילה קודם נענוע, לכך ראוי לומר ההלל עם הלולב בלא נענוע עד בין פרק לפרק [דהרי אין צורך דוקא לנענע באמצע פרק ראשון ואי”ז מתיר להפסיק באמצע הפרק, משא”כ בין הפרקים חובה לנענע דהרי יצטרך לנענע אח”כ בהודו ויש לברך עכשיו בי הפרקים] ושם לברך ולנענע ואח”כ לנענע ולהמשיך באמירת ההלל.
ואותו הנידון יהיה במי שבא אליו לולב באמצע הלל אם יכול להפסיק כדי לברך עליו באמצע הלל דלהנ”ל נמצא שמותר עכ”פ בין הפרקים, וכ”כ המשנ”ב סי’ תרנא סקמ”א בשם הח”א אם לא הביאו לו הלולב ובאמצע הלל הביאו לו מותר לברך עליו בין הפרקים דהיינו בין מזמור למזמור עכ”ל, [וי”ל דבאמצע הפרק אסור משום שהברכה היא קודם הנענוע והנענוע אינו חובה קודם ההלל כמו שהתפילין חובה קודם ק”ש, ועדיין יש לדון בזה דהרי מצוותה לברך קודם הגבהתה לדעת המחבר ועכ”פ קודם שמתכוון לצאת, ואולי הח”א הנ”ל אתיא דלא כהפמ”ג הסובר שבתפילין בק”ש מותר להפסיק באמצע הפרק, או דס”ל דתפילין בק”ש יותר חובה, ועכ”פ בצירוף שהנענוע אינו חובה שיהיה קודם ההלל], ולענין אם בא לו לולב בין ברכת ההלל לאמירת ההלל יהיה תלוי בנידון הנ”ל.
ואם יש אחר שמוציאו א”כ יכול שיוציאו גם באמצע הלל, דקי”ל להלכה בס”ס קד [עי’ שם ברע”א] דשומע כעונה לא הוי הפסק.
קרא פחות
