הרב עקיבא משה סילבר - שאלות

****

יעוי’ בתשובתי על ערב פסח שחל בשבת (שכיחא חלק ע”ג ד”ה מי שרגיל להזהר שלא לאכול חמץ בימים שסמוך לפסח מה יעשה בערב פסח שחל בשבת) ששם דנתי בנידון זה, ואכתוב בזה תמצית הדברים עם תוספת של דברים שנתבררו לי השתא שוב, דהנה לפי רוב הראשונים שא”א לקיים סעודה ג’ בשחרית שזהו עיקר הדעה להלכה כמבואר בסי’ רצא, א”כ כ”ש שא”א לקיים ג’ סעודות בלילה, והספק הוא לפי דעת היראים שאפשר לקיים סעודה ג’ בשחרית שחוששים לשיטתו לחומרא היכא דא”א לקיים סעודה שלישית בזמנה (כמבואר להלן בסמוך).

ולפי מה שנתבאר דינא דהרמ”א בריש סי’ רצא דאפשר להשלים סעודות ביום של לילה לפו”ר היינו רק לחשוש לדעה זו דאין זמני הסעודות לעיכובא, וכמו שמצינו בסי’ תמד במשנ”ב ובעוד כמה פוסקים דלכתחילה חיישי’ גם לדעה זו לחומרא בערב פסח כמבואר שם, וכן מבואר במג”א בהקדמה לסי’ רצא בסופו דהיכא דאפשר יש לחוש לדעה זו כמבואר שם, ואדרבה לפי החשבון בדברי התוס’ בשבת קיח בהוכחתם מן המשנה לענין מנחה יוצא לכאורה ג”כ דא”א לעשות ג’ הסעודות ביום עי”ש ודוק.

וכן משמע בלשון ההגמ”י פ”ל ה”ט סק”ט ע”ד הרמב”ם שם שכתב אחת ערבית ואחת שחרית ואחת במנחה וכתב וז”ל וכן מצאתי בשם ר”ת דאין לקיים ג’ סעודות אלא כסדר הזה אבל מי שאכל ג’ סעודות קודם מנחה לא קיים מצותה כדמשמע פרק כל כתב גבי הדחת כלים ע”כ, ומשמע דקאי גם על סעודת הלילה שאין לשנות זמנה.

וכ”כ במגיד משנה שם כ’ ובספר העתים האריך בזה והעלה שמצוה לעשותן באלו הזמנים והוכיח כן ועיקר עכ”ל, ומשמע דגם לענין ערבית תפס כן.

והתוס’ פסחים קא ע”א סברו דשייך ג’ סעודות ביום, אם כי אינו מוכרח שהם התוס’ בפסחים קיח ע”א דשל מנחה א”א להקדימו, כמ”ש השה”ג שא”א להקשות מתוס’ בחדא מסכתא על אידך מסכתא.

(וציינתי בתשובה הנ”ל ג”כ דהדעה הראשונה בסי’ רצא ס”א דחיישי’ לה [ולכה”פ היכא דאפשר] לאכול פת בסעודה ג’ היא דעת היראים גופא המובאת במרדכי שבת קיז שלא קיבל תירוץ שא”ר דסעודה ג’ אוכלין מיני תרגימא, וכמו שהעיר לנכון בבירור הלכה סי’ תמד).

ומ”מ הנ”י בשבת קיז ע”ב הביא מדברי התוס’ שאין מקיימין יפה סעודה ג’ בשחרית וכו’ ומשמע דעכ”פ בדיעבד מקיימין אמנם מל’ הרא”ש המובא בב”י סי’ רצא לכאורה משמע דאפי’ בדיעבד אין מקיימין כלל ויש לדון בזה לדעתו.

אולם ראיתי במשמרת מועד למו”ר בעל הלכות חג בחג בשבת שם שהוכיח דגם רבנן מודו דעיקר היום קאי על היום ולא על הלילה ולכך גם התוס’ והרא”ש הביאו הך דינא דמי שלא עשה בלילה יעשה ג’ פעמים ביום, ונקט שם  דיש ב’ דינים דיש דין אחד של ג’ סעודות ביום דילפי’ לה מדכתיב אכלוהו היום ויש דין של סעודת ליל שבת שאמרו חכמים שיאכל סעודה אחת בלילה משום כבוד שבת, והיכא שלא קיים דין זה השני יקיים עכ”פ הדין הראשון של אכילה ביום עכ”ד בקיצור.

וכן מצאתי בבן יהוידע בתירוצו הראשון שכתב מעין דבריו בקיצור דהוציא הכתוב לילה בתיבת היום להשמיע דין זה שאם לא אכל בלילה יאכל ביום עכ”ד, וצריך להוסיף בביאור דבריו דמ”מ מה שלכתחילה הסעודה היא בלילה הוא מסברא דלא גרע ליל שבת מכל לילה שימנע מלאכול אז סעודה שאוכל בכל לילה, וכמו שכתב בתחילת דבריו שם דבכל יום אוכל בערב רק שכתבה התורה סעודה זו כדי לקבל שכר כמצווה ועושה.

ויש להוסיף על דברי המשמרת מועד דהנה יש שנתקשו מהיכן למד רב חידקא סעודה של ליל שבת, וכמו”כ יש שנתקשו דהרי משה אמר דברו בשחרית של שבת ולא בליל שבת, ולפי דבריו הכל מיושב, דרב חידקא מסכים לרבנן דמשום כבוד שבת צריך לאכול סעודה בליל שבת מסברא או מתקנה (תלוי בדעות הפוסקים אם מנין הסעודות בשבת דאורייתא או דרבנן), רק דרבנן סברי שיכול לחשב סעודה זו עם סעודות היום מסברא שזה זמן סעודה או מתקנה כנ”ל, וכמו כן רבנן מסכימים שעיקר דינא דג’ סעודות בשבת נאמר על יום השבת.

(וראיתי שנשאל הגרח”ק בספר שיח התורה ח”ב סי’ רצא אם לר’ חידקא אפשר נמי להשלים סעודת לילה ביום ולעשות ד’ סעודות ביום או דיש לומר דלר’ חידקא דהמקור דבעי’ ג’ סעודות לבר מאורתא א”כ א”א להשלים ביום, והשיב מרן יתכן עכ”ד, ולכאורה להמבואר לר’ חידקא א”א להשלים דכל המקור לרבנן להשלים מדכתיב תלתא היום, והוא מקור להשלים רק ג’ סעודות ולא ד’ סעודות, ואפי’ להיראים דלרבנן אפשר להשלים לכתחילה מ”מ לר’ חידקא הא קחזינן דמחלק יום לחוד ולילה לחוד, ועיקר סברתו של ר’ חידקא דהוא לבר מאורתא ודבאורתא בעי’ סעודה נפרדת הוא משום דסברא דבעי’ באורתא סעודה נפרדת, א”כ מה שייכא השלמה בזה, ואולי מש”כ מרן יתכן אכן קאי על סברת השואל בסוף דבריו).

ולפי מה שנתבאר יש לטעון דכיון שנלמד מאכלוהו היום א”כ עיקר הסעודות הם ביום ולכך כבוד יום עדיף, וממילא דברי הרמ”א לענין להשלים בדיעבד של לילה ביום א”א להוכיח מהם דנימא לאידך גיסא שיכול בלילה להשלים של היום, וגם ממה שהזכירו הרבה פוסקים ראשונים ואחרונים בערב פסח לאכול ב’ סעודות בשחרית (עי’ משנ”ב בסי’ תמד ובהרחבה בבירור הלכה שם), ולא אשתמיט כמעט חד מינייהו שאפשר לאכלו בלילה ג”כ הפשטות שא”א, וציינתי בתשובה שם גם מה שדן הגר”א גנחובסקי בנידון זה, וגם בדבריו אפשר שיש קצת משמעות שנטה שא”א.

ויעו’ בנ”י שבת קיז ע”ב אחר שהביא דעת התוס’ שהאוכלין סעודה ג’ בשחרית אין מקיימין יפה ג’ סעודות כתב והרנב”ר ז”ל כתב בשם הרב בעל הלכות ז”ל שאין חיוב סעודות הללו להיותן כדרכן בשחרית בצהרים ובמנחה אלא אפילו מפסיק באמצע סעודתו בברכת המזון ואע”ג דלא מסלק תכא אלא פורס מפה ומברך והדר שרי המוציא ואוכל כביצה ומברך שפיר דמי והא דאמרינן (ר”ל בגמ’) במנחה לאו דוקא אלא אורחא דמילתא נקט ע”כ, ותמצית דבריו למסקנא דסעודות של יום יכול לחלק סעודה אחת לב’ סעודות ולצאת יד”ח ב’ סעודות, ומש”כ בשחרית בצהרים ובמנחה י”ל דלצדדין קתני שתים מג’ אלו דהיה צד דבעי’ להפסיק הפסק גמור בין סעודות קמ”ל שא”צ, ובדוחק יש לומר דמיירי במי שלא אכל בלילה ולא מסתבר דהלשון סעודות הללו משמע על עיקר הדין, וגם לא משמע דקאי לשי’ ר’ חידקא דיש ג’ סעודות ביום, וצ”ע (ובמגיה לבה”ג כ’ שהלשון בר”ן משובש, אבל כ”ה גם ברשב”א וגם בר”ן וגם בנ”י, ולהלן אכתוב ביאור נחמד בזה).

ולענין מש”כ בגמ’ שבת קיז סע”ב דלרבנן ג’ סעודות בהדי אורתא כתב כת”ר ראיה נכונה דלכאורה יש להוכיח מזה דהאורתא מצטרף לג’ סעודות עכ”ד.

ובאמת יש לדון בזה (ועיקרי הדברים כאן כתבתי לפני שראיתי דברי המשמרת מועד דלעיל), מה הגדר והטעם דבהדי אורתא האם הוא משום דגם לילה קרוי יום (ועי’ מרגליות הים בסנהדרין לד ע”ב לבעל הניצוצי זוהר שהאריך טובא כיד הטובה בעשרות מקומות שמצינו בש”ס אם לילה בכלל היום או שלא בכלל היום).

אבל אם נימא הכי צ”ע למה כבוד יום קודם לכבוד לילה, או דנימא דהוא משום שהלילה נטפל ליום, ואז יש לדון דשמא מ”מ צריך שיהיה אכילה גם ביום, ויש לדון בזה, ומאידך גיסא יש לומר דכיון דלהרבה פוסקים ג’ סעודות הוא דרבנן וקרא אסמכתא בעלמא לכן הקילו חכמים לומר דבהדי אורתא סגי.

ויש מקום לומר סברא בזה (ובאמת אחר שראיתי דברי המשמרת מועד נמצא דעיקרי הדברים קרובים למה שנתבאר שם ושם נתבאר יותר, וכדלהלן בסמוך) דמאחר דדרך בני אדם לאכול גם באורתא ולא להתענות ממילא סברא הוא דאחד מן הסעודות תוכל להיות גם בלילה, (ואף שלא להקדים באכילת אורתא קודם כניסת שבת במקום אכילה דאורתא מפני חיוב סעודת השבת עי”ש בגמ’, ולהלן בדברי המשמרת מועד נתבאר שהוא משום כבוד שבת אמרו לאכול בליל שבת), אלא שהיא הנותנת דגם אין דרך להתענות ביום, ואם נקבל סברא זו א”כ לכל הפחות סעודה אחת צריכה להיות ביום, אם לא דנימא דאף עיקר הסעודות ביום, ולא שמענו הגדרות ברורות בזה.

אבל ממה דנקט הרמ”א דעכ”פ לדעה זו אפשר להשלים ג’ הסעודות ביום משמע דאי”ז מצד זמני סעודה.

אולם לפי ביאור המשמרת מועד כדלעיל שביאר דסעודת ליל שבת אמרו חכמים לאכול משום כבוד שבת ואם לא אכל אז יקיים עכ”פ עיקר הדין דנאמר היום ג”כ פעמים א”כ נמצא חילוק מהותי בין להשלים ג’ סעודות ביום לבין להשלים ג’ סעודות בלילה, דכשמשלים ג’ סעודות ביום מקיים עכ”פ דין ג’ סעודות ביום, אבל כשמשלים ג’ סעודות בלילה לא קיים לא דין אכלוהו היום וכו’ שבא ללמד לאכול ג’ פעמים ביום ולא דין מה שמארו חכמים לאכול סעודה בלילה משום כבוד שבת.

ומ”מ עיקרי הדברים של הבן יהוידע אינו ממש כדברי המשמרת מועד, דהנה בבה”ג משמע שיכול לעשות לכתחילה כל הג’ סעודות יחד בהפסק בס”ה ג’ פעמים בהמ”ז וג’ פעמים המוציא בין הכל, (וגם התוס’ דסוברים שיש זמן לכל סעודה מ”מ סוברים כהבה”ג שיכול לאכול כל הסעודות ביום, לפי שי’ המשמרת מועד שהם אותם התוס’, מ”מ מבואר בדבריהם בפסחים קא ע”א שיכול לאכול ביום כל הג’ סעודות, ואם נעמיד שי’ הבה”ג כתירוצו של הבן יהוידע נימא דאין תקנה כלל לאכול בלילה אלא שיכול לאכול בלילה.

היוצא מזה דלפי סברת מו”ר המשמרת מועד שהוא מיישב כמה דברים נמצא דא”א לאכול ג’ הסעודות בלילה, ועיקרי הדברים לענייננו ברמז בבן יהוידע וכנ”ל, וכן המשמעות הפשוטה לפו”ר כמשנ”ת.

אולם יעוי’ ברוקח סי’ רסז שהביא דברי הגמ’ די”ד שחל להיות בשבת מבערין הכל לפני השבת ומשיירין ב’ סעודות, אחת יאכל בלילה ואחת יאכל ביום עד ד’ שעות, אמר לי ר”א ממיץ ב’ סעודות הם ב’ שביעות ויחלקם לג’ סעודות כך עושין הולכין בשבת בהשכמה לבי”ה וימהרו לצאת שיאכלו קודם ד’ שעות ומה שישייר יתן לכלבים ולעורבים עכ”ל הרוקח.

ומבואר מדבריו דב’ הסעודות הנזכרות יחלקם לג’ סעודות, ומשמע מדבריו לפו”ר דלאו דוקא סעודה שביום יחלקה לב’ אלא ה”ה שבלילה, ומה שכתב בהמשך דבריו שהולכין בהשכמה וכו’ לא נזכר בדבריו שאחר השכמה זו מחלקין הסעודה של שחרית דוקא לב’ שביעות, כך היה מקום לומר לפו”ר.

ואם נקבל דיוק זה למדנו דעכ”פ סגי בב’ סעודות בלילה, ומ”מ עדיין לא נתבאר לענין אם אפשר לעשות כל ג’ הסעודות בלילה.

ומאידך גיסא יש לומר דד”ת עשירין במקום אחר וקאי על המבואר בהרבה ראשונים אחרים (בין המכשירין ובין הפוסלין) על חילוק ב’ הסעודות בשחרית (עי’ בתוס’ שבת קיח ובסי’ רצא ונו”כ ובמשנ”ב סי’ תמד ובבירור הלכה שם מה שהובא שם), ויש להוסיף דבהגהת מרדכי שבת רמז שצז הביא דברי הרא”ם הנ”ל על נידון הראשונים גופא  על חילוק סעודת שחרית לב’ סעודות, וגם יש לטעון דמש”כ שמשכימין לבהכנ”ס היינו כדי להספיק לאכול ב’ סעודות בשחרית.

ושוב נתברר בס”ד דהנה לשון הרוקח בשם הרא”ם בעל היראים ב’ סעודות הם ב’ שביעות, והנה זה לא קאי על חיובא דג’ סעודות דהרי לא נאמר דין ב’ סעודות אלא ג’ סעודות (וכ”ש להיראים גופיה דלשיטתו אין חילוק בין הסעודות דכולם צריכין פת וכמשנ”ת), אלא הרוקח קאי בזה על הברייתא בפסחים יג ע”א די”ד שח”ל בשבת משיירין מזון ב’ סעודות, וע”ז קאמר היראים דהכונה מזון ב’ שביעות ואותם אוכלים ג’ סעודות, אבל אוכלין רק אחת מהן בלילה ושתים ביום כמו בכל שבת, ויש לומר דמאחר שכך הוא בכל שבת שרק סעודה אחת בלילה ושתים ביום לא נחית היראים לפרש שצריך לעשות כן, ולכן כתב דמשכימין בשחרית כדי לאכול ב’ סעודות בבוקר.

ויש להוסיף עוד דלמעשה הרוקח הביא לפחות ג’ פרטים בדבריו, דמתחילה הביא פרט ראשון שבי”ד שח”ל בשבת משיירין רק ב’ סעודות, וע”ז ביאר הפרט הראשון דסעודה שניה יאכל ביום, (וי”ל דהיא דעה ראשונה דסוברת שאוכל רק סעודה אחת בשחרית, ואפשר עוד שהוא כדעת רש”י שם שאין סעודה ג’ בשבת זו כלל), ודעה השניה היא דעת הרא”ם בעל היראים שאוכל בשחרית ב’ סעודות, ואח”ז בהמשך דבריו הביא פרט שלישי דסעודה ג’ שייך שיעשה במיני תרגימא, ושוב הוא דלא כהיראים מב’ טעמים (דהרי סובר שאין סעודה ג’ במיני תרגימא כדלעיל, וגם סובר שכבר אכל בשחרית סעודה ג’), א”כ למה הביא פרט זה שמשכים רק אחר דברי היראים, ואולי באמת הוא רק להיראים כיון שצריך להספיק לאכול ב’ סעודות בבוקר, אבל אינו מוכרח דיש לומר שהביא פרט זה אחר סיום עיקר דיני שחרית, וגם יש לומר דמיני תרגימא אמר כדי לחשוש לכל הדעות כמנהג מהר”ם המובא בתשב”ץ וכהכרעת המשנ”ב.

ומ”מ להנ”ל אין הכרעה מדברי הרוקח לכאן או לכאן ואדרבה בהגהמ”ר נזכרו דבריו על דברי הראשונים שדנו לענין חילוק סעודת שחרית.

ובאמת במחה”ש סי’ רצא פי’ דבריו של הרא”ם בפשיטות דכוונתו לחלק סעודת שחרית לשתים, ואפשר דדוקא נקט דאל”כ למה הוסיף כן על דברי ההגמ”ר.

ויש להוסיף עוד חשבון דברים בזה, דהנה המג”א שם בריש סי’ רצא למד ע”פ דברי הרא”ם דאע”ג דבעינן סעודת שבת בשיעור שביעה מ”מ אם חילק סעודה שניה לשנים על ידי שאכל קודם חצות ופסק ושוב המשיך אחר כך הסעודה עד שאכל שיעור שביעה יצא גם סעודה ב’ וגם סעודה ג’, וטעמו דעד כאן לא פליגי הראשונים על היראים אלא רק במה שאין יוצאין בשחרית ב’ הסעודות אבל עצם מה דסגי בב’ שביעות ולא בעי’ ג’ שביעות (אם אוכל סעודה ב’ וסעודה ג’ בזה אחר זה בהפסק ביניהם) מודו, דאם אכל תחילת הסעודה בשחרית וסוף הסעודה במנחה, מהני שמסיים הכל בשיעור שביעה לצאת יד”ח ב’ הסעודות יחד עכ”ד בקיצור לפי מה שביארו המחה”ש שם.

והנה יש לדקדק מנא להו לרבנן דבר זה דמהני שיעור שביעה אחת לב’ סעודות, דכיון שנתבאר בדברי המג”א ע”פ הס”ח דבעי’ שיעור שביעה גמורה לכל סעודה א”כ מנ”ל דלא נימא דא”א לצרף ב’ סעודות יחד לשביעה אחת, וכי תימא משום שאל”כ אין סעודה ג’ בערב פסח (לדעת היראים שא”א לצאת במיני תרגימא וכמ”ש המחה”ש שם ששיעור עיכול לשביעה גמורה עד שיאכל סעודה אחרת הוא ו’ שעות ולא יספיק לאכול סעודה שלישית בחמץ בזמנה) אם כן נימא שיאכל סעודה אחת בתחילת הלילה וסעודה ב’ בסוף הלילה וסעודה ג’ קודם ד’ שעות, ונמצא אוכל ג’ שביעות.

אבל לפמשנ”ת שא”א לאכול יותר מסעודה אחת בלילה ניחא דע”כ יאכל ב’ סעודות ביום ושביעה אחת, וממילא מובן מנ”ל דין זה דשייך שביעה אחת בב’ סעודות.

ומיהו יש לומר דמסברא למדו כן, ולא מהוכחה אחרת, והראיה דהמג”א סובר דלעיקר דין זה דמהני שביעה אחת לב’ סעודות מודו הראשונים החולקים על היראים, והרי ההוכחה הנ”ל היא רק להיראים, ועוד יש לומר דגם להיראים גופא אם למד כן מהוכחה הנ”ל י”ל דלא מסתבר ליה דהטילו חכמים לאכול ב’ סעודות בלילה שלא כדרך בני אדם, אם כן אין הראיה דלעיל מוכרחת.

אבל יש להזכיר ראי’ זו כסייעתא לדברים שנתבררו, דהרי הלשון במחה”ש שם הוא דאי אפשר לשייר מזון שלש סעודות דהיינו ג’ שביעות, דהא כשאכל סעודת שחרית לשובע לא יתעכל המזון במעיו עד אחר חצות, דהיינו שיעור שש שעות, וכיון דמיד אחר שעה רביעית החמץ אסור איך אפשר לאכול סעודה שלישית, לכן די כשמשייר שיעור שני שביעות ויחלק שביעה השייכה לסעודת שחרית לשתים, ויוצא בה ידי סעודה שלישית אף על פי שאכלה קודם חצות עכ”ל, ולמה אי אפשר, הרי לו יצוייר ששייך לקיים ג’ סעודות בלילה אפשר ואפשר לשייר ג’ סעודות.

ויש להוסיף עוד דבבה”ג דלעיל נזכר שיכול להפסיק באמצע סעודתו להחשיבן לג’ סעודות, והנה המ”מ הביא דברי הבה”ג וכתב בזה”ל, שבעל הלכות כתב שאפילו מפסיק בשחרית באמצע סעודתו ומברך בהמ”ז ואחר כך מברך המוציא וחוזר ואוכל שאר דברים ע”כ, ולמה הוסיף שחרית (ובלשון זו הובאה דעה זו בטור סי’ רצא), אלא משמע דהוה פשיטא ליה דבערבית א”א לחלק, ויש להוסיף דגם מה שהוסיפו הרשב”א והר”ן והנ”י בהביאם דברי הבה”ג שאין צריך לעשות שחרית וצהרים ומנחה היינו לומר דזה פשיטא שיוצא כשעושה כולם ביום (וכדחזי’ שהתוס’ שסוברים דבהקדמת סעודה ג’ אין יוצאים מ”מ כשמאחר של ערבית ביום יש בתוס’ ורא”ש שיוצא וכנ”ל), אבל ס”ד שצריך לעשות שחרית וצהרים ומנחה, קמ”ל שלא, ולפי ביאור זה מתיישב היטב מה שנקטו שחרית צהרים ומנחה (אם כי יש לומר דנקט לפי סדר הדחת כוסות בגמ’ שבת קיז ע”ב, אבל זה גופא לפי ביאורי יש לומר דמה דנקטו בהדחת כוסות הוא משום שהיו רגילין בג’ סעודות ביום וכל’ הרשב”א שם לא שיהא החיוב בחילוק אכילות בזמנים אלו אלא אורחא דמילתא נקט ע”כ, וזה גופא יש לבאר בדעתם דס”ל כפשטות הבה”ג והתוס’ דמותר ג’ סעודות ביום, אבל א”א לומר כן דהרי בברייתא דקיתוניות נזכר גם שאכל בהם ערבית, א”כ היו רגילין בג’ סעודות ביום בלא קשר למצוות ג’ סעודות).

יעוי’ גם במאירי בשבת שם שהביא דיש אומרים ששלש סעודות אלו כך הוא זמנן ר”ל ערבית שחרית ומנחה אבל אלו שעושין בשחרית שתי סעודות ומפסיקין בברכת המזון אינו כלום וכו’ והביאו ראיה מהך דפסחים, וכתב ע”ז המאירי דמ”מ אין בה הכרח שאין הכונה אלא שישייר בכדי שובעו לליל שבת ולשחרית אבל מ”מ יכול הוא להפסיק בה וכו’ עכ”ד לענייננו (ובגוף הנידון עי”ש מה שכתב עוד), ומחד גיסא יש מקום לדייק דהמחמירים סוברים דגם ערבית בזמנה דוקא, וכבר נתבאר שיש משמעויות כן בהגמ”י ומ”מ בשם ספר העתים שכך סברו, [אבל אין לדייק דהמחמירים סוברים דכל אחת זמנה לאפוקי מהמקילים שסוברים דאין זמנים ביום ובלילה כלל, אין לדייק כן, דזה לא נזכר, אלא דהמחמירים מחמירים בכולם והמקילים מקילים בחלקם, ונקטו ערבית להשמיע דלשיטת המחמירים אפי’ של ערבית אין לדחותה ביום], ומאידך גיסא מה דנקט שהמקילים מפסיקים בשל שחרית וכן מש”כ אח”ז יכול להפסיק בה בל’ יחיד וקאי על סעודת שחרית משמע דבשל שחרית מיירי דשייך להפסיק, אם כי גם זה אין ראיה גמורה די”ל דדבר ההוה נקט דמפסיקין בשל שחרית, אבל באמת יותר מחוור דלא היה לו צד שיוצאים בסעודה של יום בלילה.

היוצא מזה דלפי חשבון הדברים בביאור הסוגיא בבן יהוידע ובמשמרת מועד יוצא שא”א לקיים ג’ סעודות בלילה, וכך המשמעות הפשוטה לפי הגדרים שנתבארו וכן המשמעות במחה”ש וכך הפשטות מדברי כל הפוסקים שדנו באכילת ג’ או ב’ סעודות בשחרית ולא דנו על אכילת הסעודות בלילה, וכ”כ בארחות חיים סי’ רעד סק”ד והגרח”ק דבלילה אין יוצאים בסעודה של יום גם אם יודע שלא יאכל בלילה.

מה שהביא כת”ר מהפרישה סי’ רצא בשם היש מקשים הראיה ראיה נאה ומ”מ יש לדון בזה, דהרי היש מקשים אמרו כן רק בביאור ההו”א ולמה למסקנא באמת אין אומרים כן, דהרי אם אכן יוצא ג’ סעודות בליל שבת למה לא יהיה מחוייב היושב בתענית למחר לאכול כל הג’ סעודות בליל שבת, וגם למה הפרישה גופיה לא קיבל תירוץ זה, אבל אם נימא דלמסקנא א”א לצאת בזה בליל שבת ניחא, וכן אם נימא דשמא הוא דין מיוחד בהיושב בתענית מהיות טוב ולא שיוצא בזה, אז ג”כ כ”ז מיושב.

אחר שכתבתי כ”ז מצאתי עוד בספר דור המלקטים (שבת ח”ב) על סי’ רצא ס”ב שהאריך במ”מ בנידון זה והביא כמה דעות בשאלה זו לכאן ולכאן ולא אכפול הדברים והנלענ”ד כתבתי.

נגיעה של חיבה זה מפורש (רמב”ם פכ”א ה”ו ושו”ע אה”ע סי’ כא ס”ז, ועי’ תוס’ שבת יג ע”א ד”ה פליגא) לאסור, ולגבי נגיעה שאינה של חיבה יש שנקטו שהוא קל ואינו כשאר נגיעות אסורות, ובמשנ”ה ח”ה סי’ רכה כתב שכך המנהג, וכך נראה עיקר הדעה להלכה, אבל אינו מוסכם לכו”ע, וחזי’ בפוסקים דיש שנקטו שהיא ככל ערוה לאסור אף נגיעה כל דהוא, ועי’ בהרחבה ובאריכות כיד הטובה בדעות ובפרטים בזה בספר גן נעול ח”ג פרק נט סעי’ נז ואילך, ולא אכפול הדברים.

ולענין אחותו נשואה יתכן שיהיה תלוי בנידון אם אחותו נשואה היא דאורייתא ואז אין לה קולא משאר איסו”ב, ומשמע דעיקר הדעה דאין חילוק בזה, (ועי’ בנידון זה מה שכתב במקור הלכה סי’ יז בירור הלכה אות יא ואז נדברו חי”ג סי’ נז עמ’ קי ומש”כ ע”ז בגן נעול שם).

אם כי יש שהעירו שמצינו חילוק לגבי בתו דההיתר דקירוב בשר דבתו הוא רק עד שנתקדשה, אבל יש לדחות בקל הראיה משם דהרי שם בנתקדשה לא חמיר אלא רק לענין קירו”ב אבל לענין שינה בכסות לא חמיר בנתקדשה מהביאה סימנים או בושה לעמוד וכו’ דגם בזה מותר בכסות ואסור בקירו”ב, דלגבי קירו”ב בלבד יש חילוק בקידושין ואילו בנגיעה כל דהוא דאחותו אין חילוק בין קטנה לגדולה.

וכן יעוי’ במל”מ פ”א מהל’ סוטה ה”ג כבר טען כן לענין יחוד עם בתו נשואה דדוקא לענין חיבה לאותובי בכנפיה שהוא כעין חו”נ יש חילוק בין נשואה אבל מה דאינו מצד חיבה אין חילוק בין פנויה לנשואה, והאריך שם דלפרש”י כיון שהיא מקודשת כגדולה דמיא כבר ואסור לנהוג בה מעשה קטנה להושיבה בחיקו, ולרבינו ישעיה הוא משום שכשניאת נראית כגדולה, ומ”מ סיים דוקא בקירוב בשר הוא דמפלגינן בהכי וכדתנן ואם הגדילו זו ישנה בכסותה וזה ישן בכסותו אבל לענין יחוד ליכא חילוק וכמבואר עכ”ל ולמד מחילוק זה גם לענין ייחוד עם אחותו, ולפי הטעמים שכתב שם פשיטא שא”א ללמוד מדין זה לדין נגיעה כל דהוא באחותו נשואה.

ובנעם הלכה סי’ ז הביא פלוגתא לענין יחוד באחותו נשואה דבצפנת פענח פכ”א מאיסו”ב ה”ד מתיר ובבנין ציון אוסר ושכן נראה במקנה בקידושין ושמפשטות הפוסקים לא נראה לחלק בזה.

יש סוברים שתלוי במנהג האדם עצמו שאם אינו אוכל עצמות מותר לו להחזיר, והיינו כשאין דעתו לענין העצמות (ראה באריכות במאור השבת בשם הגרנ”ק והגרח”ק, ואג”מ ח”ד סי’ עז, ובארחות שבת פ”א הערה עה בשם הגרנ”ק, והגרח”פ שיינברג האריך בזה בספר הזכרון לר”ב ז’ולטי עמ’ תרמג וע”ע במנח”י ח”ח), והיינו בודאי במקום שאין אוכלים העצמות עכ”פ רוב העולם (ראה בהרחבה מחשבת השבת עמ’ קיא ואילך).

ויש שכתבו דאם רגילים במקום לאכול עצמות יש לחוש בזה משום בישול גם אם הוא עצמו אינו אוכל (הגרי”ש אלישיב ארחות שבת פ”א סל”ג, מנח”ש ח”א סי’ ו, שלחן שלמה סי’ רנג יא ב, שש”כ פ”א ריש סי’ כ בשמו, תבנית השלחן סי’ שיח ס”ד אות ב בשם הגרנ”ק, ועי’ חוט שני ח”ב פכ”ו סק”ב, והגר”ש דבליצקי הסתפק בזה, הובא אליבא דהלכתא סג עמ’ קעה, עי”ש).

והיה מקום לומר דעיקר הנידון מתחשב לפי מנהג העולם באותו מקום לכו”ע דאם ידוע שבאותו מקום אין אוכלים כלל דבר זה א”כ לא חשיב אוכל שם (ע”ע מחשבת השבת שם ובאמת ע”ע חכו ממתקים מה שהובא בשם הגרשז”א בהקשר לענין זה), ומאידך גיסא בסוגי’ דמצא עצמות קדשים חולצן משמע דיש להם דין אוכל ולא נזכר שם דתליא במנהג הזמן, וגם בשאר דיני עצמות דקדשים וקרבן פסח ועורות דטומאה והדעות בזה לא נזכר שיש שינויים בזמן (אא”כ נפטור מצד מתעסק בעלמא או פס”ר דלא ניח”ל אבל להלכה לא אמרי’ לה להיתרא עכ”פ באופן רגיל), וגם עי’ בסי’ צה ביו”ד בדין צירוף מוח בעצמות בתערובת עי”ש.

ולפי הצד שתלוי במקומות יתכן שעיקר הנידון כיצד להחשיב הדבר במקום שאין מוחלט המנהג כגון במקום ספק מנהג שלא הוברר מנהג הרוב או רוב מצומצם או במקום שיש כמה מנהגים קבועים של כמה עדות וקהילות וכיו”ב, אולם בארחות שבת שם בשם הגריש”א והגרשז”א משמע שהחמירו גם במיעוט שאוכלים כן, עכ”פ מדרבנן, ויש להוסיף דגם לענין מוקצה לכאורה סגי במיעוט שאוכלו כדאשכחן בבשר תפל (אם כי לענין פירורים לכאורה אינו כן, דלכאורה פירורים ראוי למיעוט המצוי ועי’ בהל’ סעודה, ולענין מוקצה עי’ בהרחבה בתשובתי על פירורים, וילע”ע בנידון זה של מיעוט המצוי במוקצה), וגם יל”ע אם אמרו כן גם במיעוט שאינו מצוי וא”כ אם נאמר גדר בזה, ואולי הגדר אם אוכל המוח נראה משונה ומילתא דתמיהה או לא.

ומ”מ מי שאוכל בעצמו העצמות שבזה לית מאן דפליג (עכ”פ למסקנת הדברים) שאסור לו לבשל העצמות למאכלו בשבת.

ולענין אם יש מהאנשים שלהם מיועד הסיר שמעוניינים באכילת העצמות ויאכלו את העצמות יל”ע אם אומרים דלגבי המבשל לא חשיב בישול, ולכאורה לא שייך הנידון לגבי המבשל עצמו אלא לגבי אלו שבשלו להם, דהמבשל יש לו טוה”נ שמכין אוכל מבושל לנצרך למאכל זה ולא גרע ממבשל יתד בתנור שלא לצורך אכילה, ואע”פ שפשטות לשון הארחות שבת שם בשם הגרנ”ק משמע שהולכים בתר האדם עצמו אולי יש לומר דלא מיירי באופן שיש עוד שאוכלים עמו והיינו הך כמו האדם עצמו.

שיטת הרמב”ם לפמ”ש הגרי”ז דמצוות מחיית עמלק הוא רק בשעת מלחמה, ויש לעיין לפ”ז מה דאיתא במכילתא פ’ בשלח ופסיקתא פ’ זכור ובעוד מדרשים דדוד הרג לדואג משום שהיה אדומי עמלקי, והרי לא היה שעת מלחמה.

ויש לומר דכל אותו הזמן היה זמן מלחמה בין ישראל לעמלק דהרי העמלקי השמידו תבואת ישראל בזמן גדעון ואחר כך בימי שאול נלחמו עמהם ישראל ואחר כך בימי דוד בסוף ימי שאול נלחמו עמלק במעשה ציקלג, א”כ כל אותו הזמן היה שעת מלחמה.

ועדיין יש לדון דדואג כיון שנתגייר א”כ אינו כלול במלחמה הכללית שיש בין ישראל לעמלק, ואולי יש לפשוט מינה דבשעת מלחמה אין כל יחיד ויחיד עמלקי נמדד בפני עצמו.

אבל יש לדחות ולומר דלעולם אם שייך שיהיה עמלקי אחד שלא במלחמה אינו בכלל שעת מלחמה אבל דואג הרי הרג את נוב עיר הכהנים ואחר כך הרג את שאול ובניו.

ולכאורה באמת יש לדייק כן דהרי כשהרגו דוד אמר לו דמך על ראשך ואמרי’ בפסיקתא הנ”ל דמיך כתיב הרבה דמים שפכת בנוב עיר הכהנים, ויש לפרש דר”ל כיון שכבר הוחזקת בהריגת ישראל א”כ בודאי חשיב לגבך כמו שעת מלחמה.

אולם לקושטא דמילתא לא משמע בפסיקתא שם שזה טעם מה שנתחייב דואג מיתה, אלא מעצם מה שהיה עמלקי, והדמים הם רק תוספת, והראיה דהרי אמרי’ ע”ז שם דאין מקבלין גרים מעמלק והא חזינן שאחר שהי’ גרות נתחייב דוד במחיית דואג מדין מחיית עמלק.

ואם כי יש לציין דבגמ’ משמע דדואג דדואג היה ישראל גבי גם אל יתצך לנצח וגו’ גבי מה שאמר לו הקב”ה עי”ש, (אף שאינו מוכרח דגם גבי בלעם אי’ שאין לו חלק וכו’ ויש לומר דס”ד שיבואו בלעם ודואג מחמת תורתם, ויש לדון בזה), ואי’ שם שהיה אומר ג’ מאות הלכות וכו’, וכן בירושלמי רפ”ק דפאה שהיו לבאים בתורה ומשמע שהיה ישראל, וכן מוכח בגמ’ גבי מבני בניו של המן וכו’ דמהני גרות לעמלק דכקטן שנולד דמי, וכבר האריכו בזה (עי’ מה שציינתי בחיבורי על המכילתא דרשב”י ס”פ בשלח).

והשתא אם נימא כדמעיקרא דרק אחר ששנה ברציחת ישראל נעשה דינו כעמלקי ואז לא מהני גרותו למפרע אז מתיישב הקושיות, רק שהוא דחוק מידי וגם לומר דלא מהני למפרע הוא נידון בפנ”ע (גם בקבלת מצוות בגרים של זמנינו), וגם דהמשמעות שאביו של דואג כבר נתגייר, כמ”ש (שמואל ב א יג) ויאמר בן איש גר עמלקי אנכי, וממילא הכל דחוק מאוד.

במגילה ג ע”א מבואר דתרגום של נביאים נתגלה על ידי יונתן בן עוזיאל כדי שלא ירבו מחלוקות בישראל, אפשר דעיקר הקפידא בתרגום הנקרא בבהכנ”ס שיתרגמו דוקא בתרגום זה, אבל שלא בבהכנ”ס אין איסור בלימוד שאר המפרשים (וכיו”ב לגבי שנים מקרא יש מהפוסקים שהזכירו דאין להשתמש במקום תרגום או פרש”י בפירוש שיש בו דברים דלא כחז”ל), ובזה ניחא דהמפרשים פירשו בכמה מקומות דלא כהתרגום, ובחידושי על הגמ’ שם כתבתי בזה עוד.

****

****

הנה בשו”ע או”ח סי’ קנא ס”ו נזכר שלא להיכנס בבהכנ”ס בסכין ארוך או בראש מגולה (ועי’ בהערות על הטור שם הוצאת המאור מש”כ בזה, ועי”ש בא”ר), ובמשנ”ב בסי’ קכח נזכר שלא להשאיר נעלים בבהכנ”ס, אבל דבר שאין בו ביזיון לא נזכר שלא להיכנס בו, ועוד דאפי’ בסכין התיר הבה”ל להיכנס לצורך תשמיש הת”ח, וא”כ כאן שהוא לצורך תשמיש הכהנים מותר.

ואמנם יש דעות שלא להכנס בחלק מהחפצים לבהכנ”ס (עי’ בב”י שם ובמג”א סק”ח בשם יש נוחלין), ומ”מ עי’ בכה”ח סקל”ח בשם חיד”א ביוסף אומץ סי’ טז שהוא מידת חסידות שלא להכנס במקלו לבהכנ”ס, אולם רב האחרונים נקטו דשרי להכנס אף בחפציו הללו לבהכנ”ס וכ”ש בחפץ שלא  נזכר בו שהוא דרך בזיון, וכ”ש במקום צורך עי’ בפתח הדביר סק”ה מש”כ לגבי זקן במקלו, ועי’ כה”ח שם בשם הבא”ח ויקרא אות ו’ ט’ לענין זקן.

ועי’ גם מעשה איש ח”ד עמ’ קמח מה שהובא מנהג החזו”א בזה ומשמע שהחמיר עכ”פ לעצמו גם שהיה זקן, ומ”מ בניד”ד שהוא צורך בהכנ”ס יל”ע אם יש להחמיר בזה.

אולם בשם הגרנ”ק ראיתי (אהל אברהם עמ’ שכג) שבסל קניות מהמכולת בודאי שאסור להכנס לבהכנ”ס אלא דלא אצטריך השו”ע אלא על דברים שדרך ללוקחן עמו לכל מקום כגון סכין ארוך דבזה אסור רק מחמת שהוא סכין ארוך, ואולי למד ענין זה ממה שאסור להכנס לבהכנ”ס לצרכו ולמד דה”ה להכניס חפצים שלא לצורך בהכנ”ס מלבד מה שטפל לגופו, ויל”ע אם הוא פשטות השו”ע, ועכ”פ גם לפ”ז יש לומר דכל שהוא לצורך בהכנ”ס וצורך הכהנים מנ”ל לאסור.

ועי’ במשנ”ב שגם שת”ח מותר לשכב אבל הביא דעת המג”א בסי’ קנא סקי”ח שלא יכניס מיטתו והביא חולקים ע”ז, ולכאורה יש ללמוד דאדרבה דוקא מיטתו אבל דבר קטן שאינו צורת בזיון כ”כ אין איסור בהכנסת החפץ אם הוא לצורך התפילה והמתפללים.

ועי’ באג”מ או”ח ח”א סי’ מה שהביא מהירושלמי דמגילה פרק בני העיר ה”ג ר’ אימי מפקיד לספריא אם אתא ברנש גביכון מלכלך באורייתא לגבכון תיהוון מקבלין ליה ולחמריה ולמנוי, והובא בר”ן ובבהגר”א, ולמד מזה האג”מ דמותר לעוסק בתורה להכניס לצורך הלימוד חמורו וכליו כמו שמותר לת”ח להכניס מאכלו ומשקהו, וכבר העירו על האג”מ דחמריה אפשר שהכונה ליין שלו, ומ”מ בניד”ד הוא בכלל כליו הנצרכים לצורך הלימוד שיהיה מותר לאכסן אותם בבהכנ”ס.

ואם הוא מאוס יש לומר דאסור כמו נעליים, וגם אסור להשליך פסולת בבהכנ”ס מפני קדושת בהכנ”ס דלא גרע מרקיקה בבהכנ”ס בזמנינו שחכך השעה”צ לאסור מחמת שאדם מקפיד בזה בביתו, וגם הוא בודאי ביטול דינא דמכבדין ומרביצין (עי’ מגילה כח ע”ב ושו”ע שם ס”ט), וכ”ש ליד הארוה”ק שאי’ בספר חסידים וברמ”א שלא להפיח שם וממילא גם בניד”ד אין לעשות כן, אבל מטבע הדברים אפשר להיות משמרו שלא יהיה מאוס ושייך להשגיח שם ע”ז בקביעות.

ומ”מ דברי הגרנ”ק יל”ע דבירושלמי מבואר דהלומד יכול להניח חפציו, ואולי מעמיד הירושלמי במי שבא ללמוד בקביעות, אבל בפוסקים ההיתר לישן בליל יו”כ הוא באומר מזמורים בליל יו”כ ולמדו כן מהיתר דת”ח (והבה”ל השווה לזה דין הכנסת סכין להיתר זה), וכן מבואר בבה”ל דהלומד יכול להכניס סכין שהוא לצרכו, וגם הנכנס לבהכנ”ס אם לא יקח עמו הדברים לשומרן לא יוכל להיות שם בחלק מהאופנים,  וכי תימא דבשקיות שוק הוא מבוזה, הא גם סכין משמע שהוא מבוזה ואעפ”כ משמע דהוצרך הבה”ל להיתר זה רק בסכין אבל בלא זה א”צ לבוא להיתר זה, ובסכין מיהא מותר, ואולי על טענה זו יש לדחות דרק בדבר קטן הבטל לגופו, ובזה התיר הבה”ל בלא צורך לכל מי שנכנס, אבל סכין ארוך משמע אדרבה דבקטן לא דברו כלל, וגם משמע שהוא מצד ביזיון וא”כ לא קיל משקיות, ויש לומר דצריך תשמיש ישיר ולא סגי במה שחושש עליו לשומרו כשנכנס, אבל בנעליים משמע דהוא דין מיוחד שאסור אף שאינו בטל לגופו, ומיהו על נעליים אפשר לדחות דשם הוא מאוס ומגונה וחמור אף שהוא לתשמיש הכהנים ללובשן כשיסיים.

והרב בלוי חתניה דהגרמ”מ לובין אמר לי משמו דמ”מ אין להניח שקיות הקניות בבהכנ”ס לצורך אחסנה כגון כשיוצא משם עכ”ד, ומ”מ בסי’ קנא במשנ”ב שם משמע דאפי’ מיטתו הי’ צריך לכאורה להיות מותר להכניס כיון שהוא ת”ח וצריך ללמוד שם בקביעות לולא שיש בזה ביזיון דמיטה שלכן יש שהחמירו שלא להכניס אבל חפץ אחר לכאורה אין פלוגתא בזה, ועי’ בירושלמי הנ”ל, ומ”מ מי שאינו צריך לזה בבהכנ”ס לצורך שימושו בבהכנ”ס אינו שייך להיתר המשנ”ב.