נתאר לעצמנו: אדם נעקר ממקום מגוריו, נפרד מאשתו ומבניו, מכתת רגליו למרחקים, מביא אתו כליו ומשכיר עצמו לתקופה ארכה מאד כדי לפרנס את אשתו ובניו, ולאחר כל הטרח הזה, עליו לחזר לביתו בידים ריקות? אוי לו מאותה בושה ובזיון!
יתרה מזו, הלא המעשה ארע בערב יום הכפורים, שהוא הזמן שהיה לבעל הבית לפשפש במעשיו ולפרע חובותיו, ולתת דעתו איך יעברו עליהם ימי חג הסכות בערום ובחסר כל! ודאי שאכזבה זו גרמה לרבי עקיבא לדאבון נפש.
