ידוע שיש מקומות מקומות בזה, דיש מקומות שנהגו לצאת בזמן אזעקה ויש מקומות שלא נהגו בזה, ונזדמן לי הק’ להיות במקומות וכוללים של בני תורה שנהגו כב’ מנהגים הללו, וכל מקום לפי מנהגו, ובודאי שאין הרשות נתונה לי ולשכמותי לדון בזה.
ומ”מ מאחר שנתבקשתי לכתוב דעתי בזה ע”י בחור אחד, אשתדל לכתוב לכת”ר בביאור המנהג היותר רווח (וגם נהוג בבית מדרשנו ע”פ גדולים) שלא לצאת באמצע דברים שבקדושה וכיו”ב לפי הענין.
והענין הוא דבעצם בהרבה מהאופנים והמקרים (והדין יוכל להשתנות לפי הנתונים) אין כאן ממש הגדרה של חיוב פקו”נ, דהרי רובא דרובא בנ”א שאינם במקלטים במקומותינו אינם מתים ונהרגים, ואף אינו רוב רגיל דכמעט אין מציאות אחרת, ובמקו”א הרחבתי להביא כמה אופנים דמצינו בפוסקים דאין חוששין לחלל שבת בפקו”נ כשרוב הצדדים שאין פקו”נ (כגון בפרוש לחצר אחרת וברוב דעות ועוד), ונאמרו בזה כמה גדרים מתי נאמר ומתי לא ואכה”מ להאריך בזה, אבל עכ”פ עיקרי הנידונים שנזכרו בש”ס ופוסקים לענין פקו”נ הם סכנות מוחשיות ולא באופנים שהסיכויים שיקרו לאדם דבר הם סיכויים של אחד מתוך אין מספר (ובאמת הוא נידון בפנ”ע האם בסכנה של אחד מתוך רבים חל על כל אחד סכנת פקו”נ או לא).
וידוע שכבר כתב החזו”א שלא כל חשש רחוק של פקו”נ הוא בכלל פקו”נ, ובקוב”א הוסיף בזה עוד דאם כל חשש רחוק היה בכלל פקו”נ היינו מתירים לפתוח החנויות בשבת, ויש להוסיף בחידוד הדברים דזה אכן ודאי שאם החנויות היו פתוחות בשבת בבירור שהיו פחות אנשים מתים במצב זה, ולמרות זאת אין זה בכלל ההיתר של פקו”נ.
וגם בגמ’ [בפ”ט דברכות נה ע”א ובפ”ג דתענית ובפ”ק דחגיגה דף ה’] ובחז”ל [ב”ר פ’ מקץ ובמדרשים ר”פ מטות] נזכרו בכמה מקומות מצבים של מקום סכנה ולא נזכר שיש איסור פקו”נ בזה בכניסה למקום סכנה של מאבד עצמו לדעת (ועי’ נוב”י מש”כ בזה לענין אומן) אלא רק דמנכין לו מזכויותיו.
והנה זה ברור שע”פ תורה והלכה אין לנו להפקיר נפשותינו ורוחינו ונשמותינו בידי חיצי האויב וכמו שכתבו הרבה מגדולי ישראל במכתביהם בחודש האחרון בכתב ובע”פ אבל ההגדרה בניד”ד היא השתדלות מדין מקום סכנה [ועי’ בחוה”ל שער הבטחון בגדרי השתדלות לפרנסה ולצרכי הגוף], וממילא כשהוא במקום זכויות אחרות יש לדון עד כמה צריך לטרוח שלא ינכו מזכויותיו אם יפסיד זכויות אחרות, ואינו שייך לנידון פקו”נ, ובזה הכח לדון ולהכריע בזה הוא למי שיש כח בידו להכריע.
ויש להוסיף עוד דההגדרות הניתנות ע”י גופים ממשלתיים אין לזה כח הכרעת ב”ד ולא כח תקנת ב”ד ואף אין זה לכח של ז’ טובי העיר (כמ”ש הגרנ”ק והטעם מאחר שאין חוקיהם כפופים לדין תורה וגם שאינם נבחרים אלא כדי למזער הנזקים ולא נתנו להם הציבור הכח להחליט עניינים) וגם איני יודע אם הקובעים את ההגדרות הממשלתיות הם שומרי תו”מ, וכל הדברים שהוכרעו תחת הכרעתם עדיין צריכים ליבון ודיון מה נכון ע”פ הלכה, (וכמובן שאינו שייך לגדרי נאמנות רופא ביו”כ דהרי כאן מודים שיש סכנה בכל גווני ורק השאלה עד כמה מותר להסתכן וכמה אסור להסתכן, וגם מאן לימא לן שיש להם דין רופא, וגם יש מקומות שאין דיני נאמנות לרופא שאינו שות”מ כמ”ש בשו”ע בהל’ נדה), וכמו שיש לדון בהגדרה האם מבנה סגור הוא בכלל מקום בטוח או דוקא מבנה הבנוי ע”פ ההנחיות, ובאמת גם מבנה הבנוי ע”פ ההנחיות הממשלתיות אינו מוגן ביום זעם רח”ל, וממילא יש לדון עד כמה החיוב לעבור ממקום מוגן מעט למקום מוגן מעט יותר ועכ”פ במקום טירחא מרובה או ביטול תורה ותפילה, וכמובן שההכרעה בזה נתונה לגדולי תורה ולא לדידי ודכוותי.
ומ”מ אכתוב בזה איזה עלים ליישב גם המקומות שנהגו להפסיק באמצע התפילה וכיו”ב לעבור למקומות מוגנים, והנה אמנם באג”מ ח”א סי’ קלב מבואר שהגדרת פקו”נ תוכל להתרחב למי שמפחד מאוד כל עוד שלא ניתן להוכיח לו שאין כאן סיכון שהרי הוא מפחד וסו”ס יש כאן סיכון, אבל עיקרי דברי האג”מ שם מבוארים לענין יולדת שיש לה דינים אחרים בענייני פקו”נ, ועי’ מה שכתבתי לענין אם יש ללמוד מיולדת בתשובתי ד”ה האם מותר לעשן וכו’, ומ”מ לענין מי שאינו חולה אלא מפחד בלבד דוחק לטעון כן.
ואמנם בארחות רבינו מובא דבע”ח מפחיד בילדים הוא מעין פקו”נ, אמנם הוכחתו של החזו”א מגמ’ דיומא לפי איך שלמד דברי הגמ’ שם נאמרה בעיקרה בילדים, וצל”ע מתי אומרים סברא זו ועד כמה.
ומ”מ לענין שמונ”ע מאחר שהוא דבר התלוי בכוונה אם הדבר מעכב מאוד מכוונתו יש מקום לדון שעקירת רגליים לצורך תפילה בצורך גדול נזכרו היתרים בזה (עי’ שו”ע ורמ”א סי’ צ סכ”ז ובמשנ”ב שם, ורמ”א סי’ קד ס”ג בשם רבינו יונה, ועי”ש בס”ב ובמשנ”ב, ועי’ בתשובתי ד”ה מי שמתפלל שמונה עשרה על יד איש וכו’).
מק"ט התשובה הוא: 131864 והקישור הישיר של התשובה הוא: shchiche.com/131864
התמונות האוטומטיות הוסרו זמנית.