כהן בעל מום יכול לברך ברכת כהנים בבית המקדש

הנה עצם מה שכהן בעל מום יכול לברך ברכת כהנים בגבולין הוא מפורש בש"ס ופוסקים מלבד באופן שמסתכלין בו (כגון מומין שבידיו כשאין דש בעירו) וכן מוכח במתני' במגילה כד ע"ב דרק באופנים שנזכרו שם אסור בנשיאת כפים.
וזה מבואר בגמ' במס' תענית כו ע"ב דכהן בעל מום מותר בנשיא"כ ומשמע בכל מקום גם במקדש דנשיא"כ במקדש לענין זה דינו כמו בגבולין.
ועי' מש"כ הט"ז או"ח סי' קכח סקכ"ז ללמוד דבעל מום שרי בנשיאת כפים, אולם המפרשים תמהו על דבריו (עי"ש בא"ר סקנ"ב ובאר היטב סק"נ ושבו"י ח"ב סי' א ועוד) ומ"מ גם להט"ז יוצא ע"פ הלימודים מהמקראות שאין איסור בעל מום בנשיאת כפים.
אבל יל"ע דהנה בכלים פ"א מ"ט מבואר דבעלי מומין אין נכנסין בין האולם ולמזבח, וברמב"ם מצות ל"ת סט שהזהיר כהן בעל מום מהכנס להיכל בכללו, רוצה לומר המזבח ובין האולם והמזבח והאולם וההיכל וכו' עי"ש שהאריך (ועי' עוד מה שציינתי בדברי הרמב"ם הללו בתשובה ד"ה האם מותר לשבת על שולחן בשעת אכילה או שלא בשעת אכילה), והנה מבואר במשנה בתמיד פ"ז מ"ב דברכת כהנים שבמקדש היא על מעלות האולם, וא"כ לכאורה בעלי מומין לא היו יכולים להצטרף לזה.
ומאידך גיסא מצינו בסוכה מד ע"א דלריש לקיש בעלי מומין נכנסין לשם כדי לקיים מצוות ערבה,
ואולי לפי שיטתו גם לנישא"כ יכלו לבוא לשם (וצע"ק למה לא הוכיחו מזה בפלוגתא בגמ' בסוכה שם, אבל יש לומר דבזה אפשר בתמימין לכו"ע עי"ש ועי' עוד לקמן).
ועי' גם ברמב"ם בסה"מ שם וכל זמן שיכנס אחד מהם מן המזבח ולפנים שלא לעבודה לוקה ע"כ, ומשמע דלעבודה אינו לוקה (ועי' ערל"נ בסוכה שם), ואם נימא כן יל"ע על איזה עבודה שמותר בה בעל מום מיירי, ולהנ"ל יש ליישב דמיירי בכגון הנ"ל דמצוות ערבה וי"ל דה"ה לברכת כהנים.
אלא דצל"ע דמצוות ערבה לחלק מהדעות בגמ' אינה מה"ת, ובאמת ברמב"ן בהשגות על סה"מ שם נתקשה בזה, ויש לומר דמש"כ הרמב"ם צורך עבודה לאו דוקא אלא כל צורך לפי מה שנראה לחכמים, ועי' מה שציין שם הרמב"ן לענין כניסה לבית קה"ק לצורך תיקון ויש לחלק דהתם הוא לצורך המקדש עצמו (וקצ"ע דאינה דומה לראיה הקודמת דהרי לקה"ק בודאי אסור להכנס מה"ת שלא לצורך תיקון), ובמגילת אסתר שם כתב דהך דבעלי מומין נכנסין קאי למ"ד ערבה הלכה למשה מסיני ותיקון הבית הוא ג"כ מצוה מן התורה.
ובאמת משמע בגמ' שם דהוה פשיטא ליה בס"ד דלר' יוחנן שהיא הלכה למשה מסיני אה"נ כהנים בעלי מומין נכנסין ולכאורה משמע דרק משום שהיא דאורייתא התירו כניסתה גם לריש לקיש אבל אינו מוכרח.
אולם הרמב"ן שם נקט דהאיסור לבעלי מומין לבוא בין האולם ולמזבח הוא רק מדבריהם ולכך לצורך מצוות ערבה לא אסרוה וכעי"ז דעת התוס' בסוכה שם דאע"פ שהיא דרבנן התירו מחמתה כניסת בעלי מומי לבין האולם ולמזבח.
ועי' רא"ש ורע"ב בשם רבותיו על המשנה בכלים דנקטו ע"פ הגמ' ביומא מד ע"ב ובמנחות כז דהני מעלות דרבנן וכן דעת הראב"ד בפ"א מהל' ביאת מקדש והר"ש וכמ"ש התי"ט שם וכן בריטב"א סוכה שם ועי' ערוה"ש העתיד הל' ביאת מקדש סי' מח ס"ד בשם רש"י ויקרא כא כג (ואפשר שמודה הרא"ש מיהת שלהיכל אסור בעל מום להכנס עי"ש ועי' שם באליה רבה להגר"א ובתפא"י דבהיכל לוקה הנכנס שלא לצורך ועי' בזה ביומא נג ע"א).
עכ"פ י"ל דגם לדעת הרמב"ן וגם לדעת המגילת אסתר וגם לפי שהי' אפשר לומר בדעת הרמב"ם יש היתר לבעלי מומין לישא כפיהם במקדש כיון שהיא לצורך והיא מצוה מן התורה.
וכעין זה מצינו שנתנו לכהנים בעלי מומין להתליע בעצים (עי' רש"י קידושין מט) אלא דשם לא היה למקום ההוא קדושת אולם.
אבל יש לדחות דלגבי ערבה אמנם הוא מדרבנן אבל מצוותה בכך שיהיה בין האולם ולמזבח משא"כ נשיא"כ אפשר לקיים שניהם על ידי בעלי מומין מחוץ למקדש (גם אם נימא שלא הניחו להם לישא כפיהם במקום אחר במקדש), וכעין מה דמקשי ר' יוחנן בסוכה שם לגבי ערבה דאפשר בתמימין, ואע"ג שבנשיא"כ מחוץ למקדש אין שם המפורש מ"מ עדיין היא מצוה מן התורה (עי' שעה"צ סי' קכח).
ואולם כהן שהיה שם כשקראו כהנים אפשר שגם כשהוא בעל מום צריך להכנס ולישא כפיו, כיון דא"א לקיימה בחוץ, וממילא קצת דוחק שחילקו בין כהן לכהן.
ובאמת בתוספתא פ"ז דסוטה, מבואר דכהנים בעלי מומין יכולין לברך ע"ג מעלות האולם בבהמ"ק, (ועי' עוד ספרי דברים כא ה), והובאה בפתח הדביר סי' קכח סקכ"א (ועי"ש עוד), ודלא כתשובת רדב"ז ח"ה סי' אלף תנז שכתב שהיו הבעלי מומין עולים לדוכן ולא במעלות האולם וכעי"ז במור וקציעה שלא היו בעלי המומין עולים במעלות האולם.
רק כל הנידון הזה דאינו נפק"מ להלכתא גם לא למשיחא דלעתיד כל המומין יתרפאו כמ"ש אז ידלג כאיל פסח כמ"ש חז"ל.

בס"ד

סוכות ע"ו

לכבוד ה"ה.

.

.

הכהן הי"ו

מה ששאל האם כהן איטר אם פסול לעבודה, התשובה שפסול, כדתנן במתני' פ"ז דבכורות וכמו שפסק הרמב"ם בהלכות ביאת מקדש [פ"ח הי"א], אבל אינו מוכרח שמי שהיה בעל מום בעה"ז יהיה בעל מום בעה"ב, וכתיב [בישעיהו לה, ה], אָז תִּפָּקַחְנָה עֵינֵי עִוְרִים וְאָזְנֵי חֵרְשִׁים תִּפָּתַחְנָה, ויתכן דה"ה כל בעלי המומין מתרפאין וכל המומין הפוסלין בכהנים בכלל זה.

והנה איתא בבראשית רבה פרשת ויגש פרשה צ"ה א' וז"ל, בא וראה כל מה שהכה הקדוש ברוך הוא בעולם הזה מרפא אותן לעתיד לבא, העורים מתרפאים שנאמר (ישעיהו לה) אז תפקחנה עיני עורים, והפסחים מתרפאים שנאמר (ישעיהו ל"ה) אז ידלג כאיל פסח ותרון לשון אלם עכ"ל, ומהלשון 'הכה' היה מקום לראות דרק מה שהוא דרך הכאה, אבל מום שאינו הכאה ואינו חסרון בגוף אפשר דלא וצ"ע.

ובפסיקתא דרב כהנא פיסקא ה [החדש הזה] אות ט"ז איתא וז"ל, ר' נחמן ור' לעזר בר' יוסה ור' אחא.

חד אמ', אמ' הקדוש ברוך הוא לישר' בניי חידוש גאולה יש לכם לעתיד לבוא.

וחרנה אמ' חידוש שהוא לעתיד לבוא יש לכם כאן.

מה לעתיד לבוא אז תפקחנה עיני עורים (ישעיה לה: ה), אף הכא וכל העם רואים את הקולות (שמות כ: טו).

מה לעתיד לבא אזני חרשים תפתחנה (ישעיה לה: ה), אף הכא ויאמרו כל אשר דבר י"י נעשה ונשמע (שמות כד: ז).

מה לעתיד לבוא אז ידלג כאיל פסח (ישעיה לה: ו), אף הכא ויוצא משה את העם לקראת וגומ' (שמות יט: יז).

מה לעתיד לבא ותרון לשון אלם (ישעיה שם), אף הכא ויענו כל העם יחדיו ויאמרו (שמות יט: ח) ע"כ.

וגם מכאן היה מקום להבין דרק מה שנוגע לתיפקוד של עשרת הדברות כגון דיבור ושמיעה, [וכן ויתיצבו תחתית ההר דשמעינן מינה שנתרפאו חגרין, שהיה לצורך ההתיצבות בתחתית ההר], אבל מה שאינו נוגע לא, ולכן מי שהיו לו ד' אצבעות בכל רגל לא שמענו שנתרפא מזה שאי"ז לא מעלה ולא מוריד בשמיעת הדברות.

[ויעוי' בס' מעשה טוביה שהביא מהטבעיים שמי שגופו משונה טבעו רע ואכזרי, אבל מ"מ אי"ז נפק"מ כ"כ לעיניננו, דמ"מ אי"ז נוגע ישירות בשמיעת הדברות].

אכן במדרש תנחומא פרשת מצורע אות ב' איתא וז"ל, ולא עוד אלא כל בעלי מומין מתרפאין בעולם הבא והנחש אינו מתרפא שנאמר (בראשית ג) ארור אתה מכל הבהמה מכאן שהכל מתרפאין והוא אינו מתרפא, בבני אדם כתיב (ישעיה לה) אז ידלג כאיל פסח וכתיב (שם) אז תפקחנה עיני עורים וגו' וכן החיה והבהמה זאב וטלה ירעו כאחד ואריה כבקר יאכל תבן (שם) אבל הנחש עפר לחמו שאין מתרפא לעולם שהוא הוריד כל הבריות לעפר, מי גרם לו על שאמר לה"ר ע"כ.

ומפשטות הלשון בעלי מומין שמעינן דכל סתם בעלי מומין מתרפאין, וסתם מומין היינו המומין הפוסלין בכהנים, וכדקי"ל גם על בעלי מומין של נשים [בין לענין המקדש על תנאי שאין מומין – כדי לבטל הקידושין, ובין לענין המקדש בלא תנאי ונמצאו מומין – על מנת לפטור מן הכתובה].

וא"כ ה"ה מי שהוא איטר יתרפא.

[ואגב ריהטא אציין שא' מגדולי הדור שליט"א קודם חופת אחת מבנותיו ביקש להודיע לחתנו שבתו שמאלית, על מנת שלא יהיה מקח טעות, ומ"מ למעשה הורה שאין רגילים להקפיד בזה].

ויעויין במה שכתב הר"י סקילי תלמיד הרשב"א בתורת המנחה פרשת לך לך [דרשה ח'] וז"ל, ודבר אלקינו יקום לעולם, אלא יתקיים הטוב ההוא לימות המשיח בבית שלישי שעתיד ליבנות במהרה בימינו.

ואז יתקיימו ההבטחות ויהיו ישראל בתכלית השלימות בגופם ובממונם ובחכמתם דכתיב (ישעיה לה ה) אז תפקחנה עיני עורים וגו', וכתיב (שם) אז ידלג כאיל פסח וגו', (יחזקאל לו כו) והסירותי את לב האבן מבשרכם, (ירמיה לא לב) נתתי את תורתי בקרבם ועל לבם אכתבנה.

כי כולם ידעו אותי למקטנם ועד גדולם, ויהיו תמימים בתכלית התמימות והשלמות עכ"ל.

וגם מדבריו מבואר שיש שלמות לגמרי בגוף.

אכן אכתי יש לעורר דאף שפשטות הסוגי' בבכורות מ"ה ב' הוא שפסול איטר הוא מחמת מומין, כדתניא התם, השולט בשתי ידיו ת"ר איטר בין ביד בין ברגל פסול השולט בשתי ידיו רבי פוסל וחכמים מכשירין מר סבר כחישותא אתחלא בימין ומר סבר בריותא אתחלא בשמאל ע"כ, ומשמע דהכחישותא היא מצד ימין ושמאל, מ"מ יש לעורר מדברי הגרי"ז שם בחידושיו, שכתב וז"ל, בגמ' תנו רבנן איטר בין ביד בין ברגל וכו', וברש"י, רק איטר ביד פסול דכתיב וטבל אצבעו כל מקום שנאמר אצבע וכהן אינו אלא ימין וכו', והנה צ"ע דלפי"ז אין זה פסול מום, משום דאינו שוה בזרעו של אהרן כי אם חיסרון ימין, וכן צ"ע במאי דכתב רש"י ואטר דרגל נמי לעמוד ולשרת כתיב כדרך שאר עמידות דעיקרו בימין ע"כ, וזה קשה דהא אין הלכה דפסול עמידה כזאת, אלא דאולי כונת רש"י דמשו"ה הוי זה פסול של אינו שוה בזרעו של אהרן, וצ"ע בזה עכ"ל.

והנה לפי הצד שהפסול הוא רק משום שהוא חסרון בעמידה א"כ מנא לן שיתרפא בזה בימות המשיח.

והנה הרמב"ן (יבמות ק"ד ע"א) הובא בנמוק"י (שם) כתב דהטעם דאטר פסול לעבודה משום שאין לו ימין וכל העבודות בעינן שיהיו בימין.

אמנם בנו"ב תנינא (אהע"ז סי' קנ"ה) ר"ל דהפסול הוא משום מום.

ונפקא מינה לגבי חליצה ע"ש בדבריו.

וצע"ק על דעת הרמב"ן שהפסול הוא משום חסרון בימין, דהרי בשולט בשני ידיו כיון שאפשר לו לעשות בימין, מאי אכפת לן דהוא מצד כחישותא וכו', הרי יכול לעשות עכ"פ עבודה בימין, וצ"ל דכיון דכחישותא אתחלא ביה לאו עבודה מעליתא קעביד בימין.

וכתב במעשי למלך על הרמב"ם [הל' ביאת המקדש פ"ח הי"א] וז"ל, מי שאיטר יד ימינו וכו'.

והנה רש"י פי' יען דבעינן ימין וכן בהא דאיטר רגל דבעינן עמידה לשרת כדרכו לעמוד וקשה לי דתינח עבודה דצריך ימין עבודה דבשמאל כגון הולכת איברים כדאיתא מנחות דף י' ובעי כהן יהא איטר יד כשר וא"כ למה מנאו בין פסולין לעבודה משמע דלכל עבודה וצ"ל דנהי דכשר בשמאל אבל בעינן שיהא הכהן ראוי לכל עבודות אף שבימין ואי ל"ה פסול אף לעבודה דאפשר בשמאל וא"כ קשה לי דבירושלמי יומא איתא כהן שאין קומצו כב' זיתים פסול לעבודה וכ' במשל"מ פי"ג ממעה"ק דרק לקמיצה פסול אבל לשאר עבודות כשר א"כ באיטר יד נמי נאמר דיהא כשר לעבודה שראוי לעשות בשמאל ומדפסול לכל עבודות מעתה נאמר דכיון שפסול לעבודת קמיצה יהא פסול לכל עבודה דבעינן שיהא ראוי לכל עבודות אף לקמיצה דלא כמשל"מ א"כ יקשה אמאי לא כתב רבינו דין זה בכהנים שראוין לעבודה שיהא קומצו מחזיק שני זיתים.

ולכן נראה ליישב דרבינו אינו מפרש כפירש"י משום דבעי ימין רק הטעם דאין שוה בזרעו של אהרן ולכן אף לעבודה דכשר בשמאל פסול דאין בזרעו של אהרן וא"כ ניחא דבאין ידו מחזיק ב' זיתים זה ל"ש אין שוה בזרעו של אהרן דרק מי שקטן מאוד כמו ננס כ' רבינו בפירקין דחשוב אין שוה בזרעו של אהרן (ומש"כ בשירי קרבן מי שאין ידו מחזיק כב' זיתים מסתמא ננס הוא דוחק) לכן רק פסול לקמיצה אבל לשאר עבודות כשר (והא דיקשה א"כ מאי קמ"ל ירושלמי כיון דאין מחזיק ב' זיתים א"כ א"ר כלל לעבודת קמיצה בארתי בפי"ג ממעה"ק) ודו"ק, עכ"ל.

ולפ"ז באמת נראה דלהראשונים שהפסול הוא לא מצד בעל מום [אם כך הוא דעתם], יתכן שלא יתרפא מזה בימות המשיח וצ"ע.

***

בס"ד

בענין השימוש במכונת יבוש בחול המועד, מה שהביא מספר חוט שני שהקל בתלית כביסה בפרהסיא, יש להעיר שבספר קרא עלי מועד דף ל"ח הערה ד' כתב בשמו לענין תלית הכביסה בחוץ בתשעת הימים דאין בזה חשש מראית עין כיון שניכר שהם בגדי קטנים, אבל מה שאינו ניכר ששייך לקטנים כמו מגבות אין לתלות בחוץ, עכ"ד.

ובעיקר דעת הגרנ"ק שליט"א בחוט שני, הנה שם התיר לתלותם אף בפרהסיא, וטעמו שהרי הבגדים מתייבשים טוב יותר בחוץ והוה כצריך לכבסם על גב הנהר דשרי בפרהסיא, ועוד יש לומר דלא הוזכר איסור על יבוש הכביסה בחול המועד.

אולם נפק"מ בין הטעמים, כי לפי הטעם הראשון יכול לתלותם בפרהסיא רק אם אין ברשותו מכונת יבוש, שהרי אם ישנה ברשותו אין להתיר לתלותם בחוץ וצריך לנהוג בצנעא וליבשם במכונה.

אגב, בנדון איטר יד אם יתרפא לעתיד לבוא, יש לציין לדברי הגרח"ק שליט"א שהובאו בשיח הפסח דף ל"ג {וז"ל שם: מי שהוא איטר יד נחשב לבעל מום, ואם הוא כהן לא יוכל לעבוד בבית המקדש (עי' בכורות מ"ג א'), ונשאל קמיה רבינו לפי מה דאיתא במדרש (במ"ר פר' ז') שלעתיד לבוא יתרפאו כל בעלי המומין, האם לפי זה גם איטר יד יתרפא ויוכל לעבוד, והשיב דיתכן דכיון דאין זה מום אלא רק פסול לעבודה משום אינו שוה בזרעו של אהרן, על זה לא אמרו שיתרפאו לעתיד לבוא, והוסיף דבירושלמי מע"ש פ"ה ה"ב איתא שבית המקדש עתיד להבנות קודם למלכות בית דוד, והיינו שיבנה קודם שיבוא מלך המשיח, כך פירש רבינו דברי הירושלמי שם, [א"ה ועי' בספרי הרב מראדזין מה שהאריך בזה], ולפי זה גם איטר יד יתרפא, מכל מקום זה רק כשיבוא המשיח ולא מיד כשיבנה בית המקדש, שמענו מפיו.

אלישע חן

***

תגובת המערכת

בס"ד

השלו' והברכה

בעיקר הנידון אם יש סתירה בין הנאמר בחוט שני לנאמר בשמו בשאר ספרים לכאורה אנו סומכין טפי על הכתוב בחוט שני, חדא כיון שנופה והוגה ע"י הרהמ"ח הגאב"ד שליט"א עצמו, ועוד שכל הכתוב שם נאמר הלכה למעשה ואילו הכתוב בשא"ס יתכן שנאמר בדרך לימוד ואין למדין לא מפי תלמוד וכו' אלא מפי הלכה למעשה, אולם יתכן שיש ליישב דבט' הימים החמירו אפילו דלא למשתי עמרא ושלא ללבוש בגדים חדשים משא"כ בחוה"מ שלא החמירו בכ"ז, וממילא גם הייבוש בפרהסיא היה לאסור מצד שהוא התעסקות עם הבגדים, וכנראה יש שום סברא לדמותו לשאר תיקוני הבגדים עם איסור הכביסה בצד השוה משום אבלות, משא"כ בחוה"מ שלא נאמר שום איסור התעסקות עם בגדים ורק איסור כיבוס שלא יכנס למועד מנוול וצ"ע, יתכן ג"כ שיותר נראה להחמיר במנהג [רוב בין המצרים לפי מנהגינו הוא איסור רק ממנהג] מדבר שהוא איסור דרבנן שמנהג צריך חיזוק טפי, וזה יותר צ"ע.

***