דיני נזיר שמשון בקידוש, הבדלה וברית מילה (שתיית יין)

הנה אמנם יש דינים שמועיל בהם שומר כמו בקריאה בספר בשבת לאור הנר שיש חשש שמא ישכח ויטה וכן בלימוד קודם ערבית שיש חשש שמא ישכח מלילך לערבית, והפמ"ג דן לגבי שומר ברכיבה בשבת שהוא חשש שמא יצא מחוץ לתחום או שמא יתלוש (עי' בשלהי ר"ה), אבל כ"ז לא בדברים שיצרו תוקפו אלא בדברים שיש בהם חשש שכחה, אבל אם נדמהו לדינים שנאמר בהם סחור סחור לכרמא לא תקרב משום שמעורר יצרו כגון בקורבא לעריות בפ"ק דשבת יג ע"א אין מועיל בזה שומר.

וכן בשמשון מצינו שנזכר בו שהקיף ונטה מן הדרך שלא להתקרב לכרם מחמת שהיה נזיר וזה אף שהיו עמו עוד אנשים כדמוכחי קראי.

וכן מבואר ברמב"ם בפ"ה מהל' נזירות ה"י שכתב מדברי סופרים שאסור לנזיר לעמוד במושב שותי יין ויתרחק ממנו הרבה שהרי מכשול לפניו אמרו חכמים סביב לכרם לא יקרב עכ"ל, ומבואר דאף שיש עוד בני אדם אין נחשבים שומר עליו.

(ואף שבתפילה לא מהני שומר מי שאוכל או לומד והרחבתי במקו"א [ד"ה שני בני אדם המבקשים להכנס לסעודה קודם תפילת ערבית האם אחד מהם יוכל להיות שומר לחבירו להזכירו להתפלל ערבית], מ"מ כאן שאינם עוסקים בדבר ששייך בו שמא יימשך היה מקום לטעון שיועיל שומר אם היה שייך בזה שומר).

ובערוה"ש העתיד הל' נזירות ס"ס יד כתב דהא דתנן ברפ"ג דעירובין מערבין לנזיר ביין מיירי שאינו שם, והנה אף דמשמע מלשון המשנה שמערבין אחרים לו וגם הוא עצמו נקט כן מ"מ נקט שאין הנזיר שם דיש לו איסור להיות שם, (וגם דימה זה לאיסור חמץ בפסח אחר ביטול, ופשטות כוונתו דדמי לזה לגמרי שאסור להיות אצלו החמץ שביטל וכמובן דלא מהני לזה שומר, אם כי יש לטעון דע"כ לא דמי לחמץ ממש לכל הלכותיו דשם הא בעי איבוד וכאן אפשר שיכול למוכרו על ידי שליח).

ועי' בתשובתי אחרת [ד"ה האם לנזיר אסור להתקרב לענבים וליין או לא] ששם נתבאר בהרחבה דהעיקר לדינא שהוא איסור על הנזיר שלא להתקרב לכרם ויין.

ששאלתם אם יש נזירות שמשון גם בזמנינו, תשובה יש ומעיקר הדין אין לזה התרה, ועי' במה שהרחבתי בזה במקו"א [בד"ה אדם שקבל על עצמו להיות נזיר שמשון בדורנו האם יש היתר לנזירותו] ועוד [בד"ה מי שאמר הריני כשמשון וכו'].

ששאלתם מה יעשה בקידוש והבדלה, תשובה אמנם יש צד בראשונים (עי' במפרש נזיר ריש דף ד ובראשונים שהובאו בספר הישר לר"ת סי' סב ודחאם) שמותר לו לשתות אז, אבל להלכה אסור (כמ"ש בספר הישר שם ובתוס' ורא"ש שם וברמב"ם הל' נזירות פ"ז הי"א ורשב"א ח"ד סי' קט וברוב הראשונים).

ולכן כשיש לו ממי לשמוע מאחר ישמע מאחר, ויש אומרים שיכול לקדש ואחרים המסובים ישתו (עי' רמ"א סי' ערב סעי' ט ובמשנ"ב סקל"ג, ומשמע שם דלהמג"א א"א כיון שהם יודעים לברך, ובמקו"א הבאתי דיש פלוגתא בזה באופן שיודע השומע לברך בעצמו, ואפשר דהרמ"א החשיבו כמו שאין יודעים כיון שאין יכול לשתות או דמיירי במסובין דוקא שיוצאין עמו בברכתו), וכשאין לו ממי לשמוע בקידוש בליל שבת יעשה על הפת, ובשבת שחרית ג"כ משמע בשו"ע דשייך קידוש על הפת בדלא אפשר (עי"ש סי' ערב ס"ט ובמשנ"ב שם ועוד נתבאר במשנ"ב סי' רפט סק"י) ומ"מ משמע שאם יש לו חמר מדינה יותר טוב שיעשה על חמר מדינה (עי' סי' רפט ס"ב ומשנ"ב שם סק"י בביאור הדין).

ואם בא יין באמצע הסעודה עי' במשנ"ב סי' רפט שם ולכאורה ה"ה אחר הסעודה כיון דאיכא למ"ד דגם אחר הסעודה חשיב קידוש במקום סעודה (עי' סי' רעא ס"ו), ואולי לספק ספקא לא חיישי' כיון שכבר יצא יד"ח איזה דעה וגם אחר שישמע עכשיו אינו ברור שיצא אם לא יאכל, ואם נימא הכי א"כ מה שדן המשנ"ב על אמצע סעודה היינו שימשיך לאכול כזית אח"כ, וא"כ אולי גם אחר סעודה יש לדון למה לא קאמר המשנ"ב שיקדש ויאכל כזית ואפשר דכולי האי לא אטרחוהו (וכיו"ב דנתי בתשובה אחרת [ד"ה מה המקור שמי ששכח ויכולו בקידוש בליל שבת אומרו באמצע סעודה על הכוס ומה הדין מי שנזכר מיד לאחר הסעודה] במש"כ המשנ"ב בסי' רעא במי שלא אמר ויכולו שיאמר על הכוס בסעודה אם ה"ה אחר שסילק הסעודה ועי"ש).

אין מבדילין על הפת (סי' רעא ס"ה), וכשאין לו מי שיבדיל בין במוצ"ש ובין במוצאי יו"ט יבדיל על חמר מדינה ואם אין לו יבדיל בתפילה כמו כולם ואם שכח להבדיל בתפילה וסיים תפילתו חוזר כיון שאינו יכול לברך על הכוס.

ועל הנר והבשמים במוצ"ש יכול לברך בפני עצמם בלא ברכת הבדלה המבדיל בין קודש וכו', אבל במוצאי יו"ט אין נר ובשמים.

ולכאורה צל"ע דהרי אסור לו להיות בחברת שותי יין וכנ"ל בשם הרמב"ם וא"כ היאך ישמע הקידוש או ההבדלה, אבל אפשר דאם יושבים בחדר אחר אין בזה איסור, אף ששומע שעוסקים בשתיה מ"מ כשהם במקום אחר אפשר דשרי, ובקידוש יוצא בכה"ג כמ"ש השו"ע בסי' רעג ס"ו.

יש בזה הרבה דעות ואופנים ועל כן לכתחילה אין לקדש על הפת גם אם הפת חביב לו מן היין עכ"פ כשאפשר ביין (עי' משנ"ב סי' ערב סקל"ג).

והמקדש על הפת כשחביב לו דעת הדה"ח (הובא בבה"ל סי' ערב שם) שמותר, והמשנ"ב אמנם לא פסק כדעתו (וגם בבה"ל לא הכריע כמותו אלא רק בעוד צירוף, וגם בבה"ל בסי' הקודם הביאו ולא הכריע כמותו אלא רק הזכיר אופן שאז לכו"ע מותר), אבל לא דחה להדיא דברי הדה"ח מהלכה ולפ"ז הנוהג כמותו אין למחות בידו (ועי' עוד משנ"ב סי' ערב סקנ"ט ושם אפשר דלא נחית לפרטי דיני ריפתא חביבא ליה כיון דיש בזה כמה דעות ואופנים).

ובאופן דחביבא ליה פת ויש עוד טעם לסמוך ע"ז כגון שאין לו לקנות יין (עי' בה"ל סי' רעא ס"ג) ואז יתבטל מן הפת אם יקנה יין (עי"ש), או באופן שאינו אוהב לשתות יין ואינו מקובל עליו (עי' בה"ל סי' ערב הנ"ל ע"פ רב האי בטור סי' ערב שסובר דזהו בכלל חביבא ליה), משמע בבה"ל שמתיר לכתחילה לסמוך על המקילין בכה"ג לקדש על הפת.

והטעם שנקט שאפשר להקל כרב האי גאון יש מקום לומר שכן הרמ"א חשש לדעת ר"ת שא"א לקדש על הפת רק כחומרא וממילא אין חשש זה נוהג כשהיא חומרא דאתיא לידי קולא (כמו שביאר כעי"ז הבה"ל בסי' רעא הנ"ל את דעת הרמ"א בזה), ולכן כאן באופן שאם אינו נהנה כלל מן היין יפסיד חומרת רב האי גאון אפשר דאין מחוייב להפסיד לצאת שיטת רה"ג כדי לצאת שיטת ר"ת, וממילא מותר לקדש על הפת לכתחילה בכה"ג.

(וצל"ע אם רב האי לכתחילה קאמר או בדיעבד קאמר דאם מיירי רק לכתחילה א"כ שפיר יש לטעון דמוטב לחשוש לשי' ר"ת דהרי לא יפסיד בזה שי' רה"ג בדיעבד, ואולי רה"ג מיירי גם בדיעבד ויליף לה מדכתיב וקראת לשבת עונג שצריך שיהיה לו הקידוש ג"כ עונג דקידוש אסמוכה על הך קרא כמ"ש כעי"ז רשב"ם, ולגבי עונג שבת אם מתענג בתענית יותר מן אכילה וקץ באכילה יתענה עי' בשו"ע וה"ה יש לטעון דרה"ג סבר דאם מתענה משתיית יין אינו מקיים בזה וקראת לשבת עונג, או אולי רה"ג לעולם מיירי רק לכתחילה ואעפ"כ אולי מצרפי' בזה מה שהוא שעה"ד לשתות דבר שאינו נהנה ממנו).

ומ"מ פשיטא שזהו רק מצד שמותר לסמוך בכה"ג על המקילים, אבל יותר טוב עכ"פ לכה"פ כשיכול לצאת מאחר בקידוש על היין שהרי בזה יוצא ידי חובת כל הדעות.

[ובמקרה הנ"ל שאין לו לקנות אלא רק יין או פת פשיטא שאם יכול לצאת מאחר בקידוש לא מיירי כלל הבה"ל אפי' לא כהיתר בעלמא, כמו שמתבאר שם לפי חשבון הדברים].

וכן יש עוד אופן ברמ"א בסי' ערב שנזכר שבדיעבד יקדש על הפת כשא"א לקדש על היין עי"ש.