רוק שבידיו הנוגע באוכל האם מחשיב את האוכל כדבר שטיבולו במשקה להצריך נטילת ידיים

במתני’ כלים פ”ח מ”י דעת ר’ יוסי שאם היפך ברוקו בפיו חשיב משקה ואם נגע בידים מסואבות במשקה מטמא את האוכל להיות תחילה וכן פסק הרמב”ם פט”ו מהל’ טומאת אוכלין ה”ז, ועי’ גם מכשירין פ”ו מ”ה דהיוצא מן הפה הוא בכלל משקה המכשיר לקבל טומאה, ולפ”ז באופן זה שהיפך ברוקו והציא המאכל היה צריך ליטול ידיו  (וכן הגרח”ק השיב בתשובה אולי).

אולם בדעת תורה להמהרש”ם הביא בשם הגאון מבוטשאטש [דעת קדושים] להקל בזה.

ולמעשה לפי דעת המשנ”ב גם אם היפך ברוקו בפיו ונגע בו האוכל, בין על ידי נשיכת המאכל בפה ובין על ידי ששכח שלא בירך והוציאו מפיו כדי לברך, ולכאורה גם אם היה רוק על ידיו שנגע באוכל, לא יצטרך ליטול ידיו משום שהוא דבר שאין דרכו בטיבול שהמשנ”ב סי’ קנח סקי”ב הקיל בשם האחרונים [מג”א סק”ה בשם הרדב”ז] בדבר שאין דרכו בטיבול שלא לחייבו בנטילת ידיים מחמת דבר שטיבולו במשקה (ובקצה”ש בשם הגאונים ע”פ הירושלמי נקט להחמיר גם בזה).

ואמנם היה מקום לדון בדעת המשנ”ב האם כוונתו שכשהמאכל הוא דבר שאין דרכו לטובלו אז אין בו דיני דבר שטיבולו במשקה ופטור מנטילת ידיים, או גם כשהמאכל הוא דבר שדרכו לטובלו אלא שאין דרכו לטובלו במשקה זה ג”כ פטור מנט”י.

ובמג”א סק”ה (שהוא מקור המשנ”ב) הביא הטעם בזה משום דבטלה דעתו אצל כל אדם, ולפ”ז גם במאכל שנגע ברוק ג”כ אינו דרך טיבול ובטלה דעתו אצל כל אדם, ועי”ש בלבושי שרד שכתב הטעם על מה שבטלה דעתו א”צ נטילה משום דהו”ל מילתא דלא שכיחא ולא גזרו בה רבנן, וכ”כ המג”א [א”א סק”ה] בטעם המג”א בדרך אפשר, ולפ”ז מובן למה בשטיפת פירות החמיר המשנ”ב שם, אע”ג שאינו דרך טיבול וגם אינו רוצה לשתות את המים, והטעם משום שבזה הוא דרך ואין כאן בטלה דעתו ואין כאן מילתא דלא שכיחא.

ויתכן להביא עוד ראי’ לזה מלשון הרדב”ז ח”ד סי’ אלף קנ [שהוא מקורו של המג”א] שהביא ראיה לדינו מדברי הרשב”ם שכ’ שכל דבר שטיבולו במשקה כגון ירק בכותח או בחומץ, ומזה למד הרדב”ז דבעי’ ירק שדרכו לטבלו כדי לחייב בנט”י, וא”כ אם למד ברשב”ם דירק בכותח דוקא ולא אבטיח (או כל דבר שאין דרכו לטבלו) בכותח א”כ ה”ה ירק ברוק נמי לא.

אחר שכתבתי כ”ז שוב מצאתי בשם הגרשז”א [מבקשי תורה ח”ד עמ’ קכה] שדבר שדרכו לטובלו במשקה אחד והוא טובלו במשקה אחר צריך נט”י והראיה מכרפס שמטבלו במי מלח, וצריך ביאור דמי אין דרך לבשלו במי מלח ואף דיש מהאחרונים שנקטו שבישול אינו כטיבול [ועי’ משנ”ב סקכ”ד וסקכ”ו] מ”מ מאחר שהדרך בזה אין בטלה דעתו, ועוד דשם לפחות יש בזה השבחת המאכל כשמטבילו במי מלח, אבל בניד”ד שמטבילו ברוק הרי בודאי שבטלה דעתו.

אבל אין להקשות למה לא חייבו נטילה בכל אכילה כיון שיש רוק ע”ג האכילה, דלק”מ כיון שעיקר התקנה הוא רק כשיש חשש שיגע בידיו, וכמו שמצינו שדנו הפוסקים לענין אכילה עם מזלג שאינו מחייב נטילה כיון שאין נוגע באוכל בידיו.

ועי’ בר”ש במכשירין שם דיש לומר שרוק הוא רק מדרבנן, ועי’ מנחת אליהו ח”ג מה שהאריך בדין רוק בנט”י ומה שכתב ע”פ דברי הר”ש הללו, ויש לציין דהוא נפק”מ למעשה לגבי דברים אחרים שהכשרתן הוא מדרבנן אם באמת יש צד שבכה”ג אין בו חיוב נטילה, ועי’ עצי אלמוגים סי’ קנח סק”א אות ב, ומסתימת הפוסקים לא משמע שחילקו בזה, ועי’ בהגהות אהלי חיים על כתר ראש אות מה דלהגר”א זיעת מים דמכשיר כמתני’ פ”ב דמכשירין מחייב נטילה מדין דבר  שטיבולו במשקה (ועי’ משנ”ב סי’ קנח סקכ”ו וחזו”א או”ח סי’ כה סקט”ו ושם סי’ קנו השמטות לסי’ קנח), ויש לדון אם זיעא זו להר”ש הוא דרבנן ג”כ.

ובמנחת אליהו שם הביא עוד דלכאורה ברוק מצינו שהוא דין מיוחד שאינו מכשיר אלא לרצון כמ”ש בטבו”י פ”ג מ”ו, ועי”ש מש”כ ע”ז, אולם כמדומה שזה יהיה נוגע רק באופן שהרוק נפל על האוכל ממאכל אחר או מידיו שהיו לחות מהרוק  כמו האופן דמיירי שם, ולא כשהכניס המאכל בפיו דחשיב לרצון.